ז'אן אמרי
ז'אן אָמֶרִי (בצרפתית: Jean Améry; 31 באוקטובר 1912 – 17 באוקטובר 1978) נולד באוסטריה למשפחה יהודית בשם הנס מאייר, והיה עיתונאי, מסאי ואיש רוח. הוא היה סטודנט לספרות ופילוסופיה בווינה, משם ברח לבלגיה עם עליית הנאצים. הוא השתתף בהתנגדות לשלטון הנאצי, נעצר ועונה על ידי הגסטפו ונכלא במחנות ריכוז. אָמֶרִי שרד את מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוולד, ושוחרר בברגן בלזן בסוף המלחמה. מסותיו שהתפרסמו כמה עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה עוסקות בהתמודדות פילוסופית, כאיש רוח, עם משמעויותיה של השואה.
ילדות ונעורים
אָמֶרִי נולד בשם הנס מאייר. הוא נולד בווינה, אוסטריה, בשנת 1912. אביו היה יהודי ואמו הייתה נוצרייה קתולית. משפחת אביו באה במקורה ממחוז פורארלברג באוסטריה; אָמֶרִי מספר ש"בחבל פוראלברג שבאוסטריה חי לפנים פונדקאי וקצב שדיבר, כך סופר לי, עברית רהוטה"[1]. זמן קצר לאחר לידתו נהרג אביו, ששירת כחייל בגדוד הרובאים הטירולי[2] של צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, במלחמת העולם הראשונה. משפחתו של אָמֶרִי הייתה מנותקת משורשיה היהודיים, מתבוללת, ואמו גידלה אותו כנוצרי; אָמֶרִי מעיד על עצמו שידע על מקורה היהודי של משפחתו, אך "הייתי יהודי כמו שאחד מחברי לכיתה היה בנו של בעל מסבאה שפשט את הרגל"[3].
כסטודנט למד אָמֶרִי באוניברסיטת וינה ספרות ופילוסופיה, אך קשיים כלכליים מנעו ממנו לימודים סדירים. הוא עבד בעבודות שונות ועסק גם בכתיבה ספרותית. עם התגברותה של האנטישמיות החל אָמֶרִי לעמוד יותר ויותר על זהותו היהודית. פרסום חוקי נירנברג ב-1935 היה מבחינתו האירוע המכונן שהכריח אותו לגבש את זהותו כיהודי. בשנת 1937 התחתן עם צעירה יהודיה (בניגוד לרצונה של אמו), ולאחר האנשלוס, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה ב-1938, נמלט הזוג לצרפת ומשם לבלגיה.
השואה
שלטונות בלגיה גירשו את אָמֶרִי, שהיה נתין גרמני, חזרה לצרפת ב-1940, והוא נכלא במחנה המעצר גירס (Gurs). עם כיבושה של בלגיה ברח אָמֶרִי מן המחנה וחזר לבלגיה, שם הצטרף לתנועת ההתנגדות הבלגית. אָמֶרִי נלכד על ידי הגסטפו, נכלא ועונה. לאחר שהגרמנים הגיעו למסקנה שלא יוכל לספק עוד מידע, שונה מעמדו של אָמֶרִי והוא "ירד בדרגה" מאסיר פוליטי ליהודי. הוא נשלח לאושוויץ, שם הועסק בעבודות כפייה קשות (מכיוון שלא היה בעל מלאכה), בבניית בית החרושת אי גה פארבן במחנה אושוויץ 3 במונוביץ'. עם התקרבות הצבא האדום בשלהי 1944 הועברו האסירים, ואָמֶרִי בתוכם, למחנה הריכוז בוכנוולד, ומשם לברגן בלזן, שם שוחרר אָמֶרִי על ידי הצבא הבריטי באפריל 1945.
לאחר המלחמה
אחרי המלחמה התפרנס אָמֶרִי כעיתונאי, ועבד בעיקר עם עיתונים בשווייץ, מכיוון שסירב לפרסם באוסטריה או בגרמניה. הוא שינה את שמו לאָמֶרִי, כמעין אנגרם על שמו המקורי, והשינוי נועד להפגין את התנתקותו מן התרבות הגרמנית והתערותו בתרבות הצרפתית. הוא לא כתב דבר על השואה; לדבריו, היה לו קשה לכתוב על כך. רק בשנת 1964, בדרבונו ובהפצרתו של המשורר הגרמני הלמוט היסנבוטל, כתב את ספרו Jenseits von Schuld und Sühne, "מעבר לאשמה ולכפרה", שהוא קובץ של מסות. הקובץ תורגם לאנגלית תחת השם At the Mind's Limits: Contemplations By a Survivor on Auschwitz and Its Realities. זהו ספרו היחיד של אָמֶרִי על אושוויץ, וגם בו אין הוא מתאר תיאור אובייקטיבי את שאירע לו, אלא עושה שימוש בחוויות בודדות שעליהן הוא משתית את הדיון הפילוסופי. שלא כעמיתו למחנות הריכוז, הפסיכולוג, ויקטור פראנקל, לא יצר אָמֶרִי תאוריה המבוססת על ההתנסות הנוראה; הוא אכן מודה שאנשים דתיים, או מי שהחזיקו באידאולוגיה מסוימת, היו יכולים להתבסס על אמונתם כדי ליצור עולם טרנסצדנטי שעליו היו יכולים להישען, ובמובן זה, מודה אָמֶרִי, היה קיומם קל יותר. אָמֶרִי היה אינטלקטואל שכל עולמו חרב עליו; התמודדותו, מול התמוטטות עולם הערכים שעליו גדל, היא הבסיס לדיון הפילוסופי בספריו, דיון פרובוקטיבי ומעורר מחשבה, שהעמיד את אָמֶרִי ככותב פילוסופי מוערך[4].
למרות לחץ של קוראיו, לא חזר אָמֶרִי בספריו הבאים לאושוויץ. אָמֶרִי המשיך לכתוב על היבטים אחרים של הקיום האנושי. ספרו הבא, שיצא לאור שנתיים לאחר מכן, נקרא Über das Altern, "על הזקנה"; שנתיים לאחר מכן פרסם את ספרו Unmeisterliche Wanderjahre, "השנים הרזות של הנודד". לשלושת הספרים הללו קרא "טרילוגיה אוטוביוגרפית".
יהדות וזהות
משפחתו של אָמֶרִי הייתה מנוכרת למקורותיה היהודיים, משפחה מתבוללת ונשואה בנישואי תערובת; ניכור זה, בהשפעת הכיבוש הנאצי, השפיע רבות על מחשבתו של אָמֶרִי. חוקי נירנברג, שאת תוכנם הכיר בעל פה, שכנעו אותו שגרמניה החליטה, למעשה, להוציא גזר דין מוות על כל היהודים. במסתו "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי"[5] מתמודד אָמֶרִי עם זהותו: "אם להיות יהודי פירושו אפוא מורשת תרבותית, השתייכות דתית, כי אז לא הייתי יהודי ולא אוכל להיות יהודי לעולם"[6]). ואולם, חוקי נירנברג והשואה בעקבותיהם כפו עליו להיות יהודי, "בלי אלקים, בלי היסטוריה, בלי אמונה משיחית-לאומית"[7]. כדבריו[8],
...לְגַּבַּי, להיות יהודי פירושו לחוש בתוכך את משא הטרגדיה של אמש. על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ.
מותו
ספר מאוחר יותר של אָמֶרִי נקרא "התאבדות: שיח על מוות מרצון". ייתכן שהמסע הפילוסופי שבספר זה לצד הפחד מההזדקנות ומבריאותו המידרדרת, ולנוכח אכזבתו הגוברת מהפילוסופיה הצרפתית ומהפוליטיקה של השמאל החדש בגרמניה, הם שהביאו אותו לסיים את חייו בעזרת מנה מופרזת של כדורי שינה, ב-17 באוקטובר 1978.
קישורים חיצוניים
- ז'אן אמרי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רשימת הפרסומים של ז'אן אמרי, בקטלוג הספרייה הלאומית
ז'אן אמרי, על האנטישמיות המציגה עצמה כאנטי-ציונות, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018- מיכל אהרוני, "הייתי גופי ולא שום דבר זולתו": האם ניתן אי פעם להתגבר על עינויים?, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2018
הערות שוליים
- ^ מעבר לאשמה ולכפרה, עם עובד 2000, עמ' 205
- ^ שם, עמ' 177.
- ^ שם, שם.
- ^ D. G. Myers. Jean Améry: A Biographical Introduction, in: Holocaust Literature: An Encyclopedia of Writers and Their Work, ed. S. Lillian Kremer (New York: Routledge, 2002).
- ^ בתוך קובץ המסות "מעבר לאשמה ולכפרה", עם עובד, תל אביב 2000.
- ^ שם, עמ' 179.
- ^ שם, עמ' 198.
- ^ שם, שם.
25495147ז'אן אמרי