מרד החשמונאים
 | ||||||||||||||||||
| יהודה המכבי נערך לפני צבא ניקנור (גוסטב דורה) | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 167 לפנה"ס – 160 לפנה"ס (כ־7 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||||||||||
| עילה | גזירות השמד שהטיל אנטיוכוס | |||||||||||||||||
| תוצאה | אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, שממנה צמחה ממלכת החשמונאים | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | אין שינויים טריטוריאליים, אך הוכשרה הקרקע לניתוק ארץ ישראל מהשלטון הסלאוקי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.
המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.
שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש עבודת ה' קבעו חז"ל את חג החנוכה.
| קרבות החשמונאים |
| קרב אפולוניוס |
| קרב בית חורון |
| קרב אמאוס |
| קרב בית צור |
| קרב בית זכריה |
| קרב כפר שלמא |
| קרב חדשה |
| קרב אלעשה |
רקע
ברקע מרד החשמונאים עומדים מספר תהליכים שנעשו על ידי הממלכה הסלאוקית, שהובילו לשינוי באוטונומיה היהודית, והם שגרמו לתסיסה שהובילה למרד. השינויים העיקריים היו במידת העצמאות היהודית, בהתערבות בענייני פנים ובענייני בית המקדש, בשינוי הריבוד המעמדי, בשינוי שיטת המיסוי ובגזירות דת.
המצב הגאו-פוליטי
ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
לאחר שיבת ציון (המחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס) לא הוקמה מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. במקום זאת, כוננה בארץ פחווה על ידי האימפריה הפרסית ששלטה אז בארץ. אף שלא כונן בארץ משטר עצמאי, נהנו היהודים ויתר תושבי הארץ מאוטונומיה פנימית, והשלטון נמנע מלהתערב בענייניהם הפנימיים. היישוב היהודי בארץ היה אך אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי, כאשר מרכז גדול נוסף היה בבבל.
בשנת 334 לפנה"ס פרצה מלחמה בין ממלכת מוקדון לממלכת פרס. המלחמה התחילה בפלישתו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לשטחי האימפריה הפרסית באסיה הקטנה והגיעה בשנת 332 לפנה"ס לארץ ישראל. אלכסנדר הגדול הדביר את ההתנגדות הפרסית, וארץ ישראל שולבה באימפריה הגדולה שהקים.
לאחר מותו של אלכסנדר הגדול עברה ארץ ישראל מספר ידיים, ובסופו של דבר הייתה לנחלתם של מלכי בית תלמי, מלכי מצרים. הן אלכסנדר והן התלמיים המשיכו את המסורת הפרסית של מתן אוטונומיה פנימית ליהודים ולא נרשמו אירועים חריגים בהקשר זה בתולדות הארץ. המלכים הסלאוקים טענו שקוילה סוריה, שארץ ישראל הייתה חלק ממנה, הובטחה להם מכוח הסכמים שנכרתו בינם לתלמיים, אך למרות זאת סירבו התלמיים לוותר על הארץ. כתוצאה מכך פרצו 6 מלחמות בין הסלאוקים לתלמיים הידועות בשם המלחמות הסוריות. במלחמה הסורית החמישית הצליח אנטיוכוס השלישי לכבוש את הארץ מידי התלמיים.
אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה ב־198 לפנה"ס[1]. מהלך זה נבע מרצונו לחזק את יהודה כגורם נאמן ויציב בגבול העימות עם בית תלמי המצרי וכגמול על השותפות המיוחדת שנוצרה בירושלים, ערב כיבושה בידי הסלאוקים, בין יוסף בן טוביה לבין שמעון הכהן הגדול. השותפות סייעה לגרש את חיל המצב המצרי שחנה ב"מצודת הבירה" (המצודה שמצפון-מערב למקדש), ובנוסף סיפקו היהודים ציוד ומזון ללוחמי אנטיוכוס ולפילי המלחמה של המלך. בכתב זכויות זה הכיר אנטיוכוס בתוקפם המשפטי של היהודים לנהוג על פי "חוקי אבות" ובסמכותם של הכהנים והזקנים לנהל את הציבור לפיהם, כפי שנהגו גם קודם.
ברם, הפסדו במלחמה נגד הרומאים בקרב מגנסיה, והתנאים הקשים שנכפו על הממלכה הסלאוקית בהסכם אפאמיאה ערערו את יסודות הממלכה, רוששו את אוצר הממלכה והעמידו אותם בפני חובות לרומאים. בשל כך החל אנטיוכוס השלישי לעקל מאוצרות המקדשים של העמים שבשליטתו, ואף נהרג במהלך אחד הניסיונות הללו. יורשו, סלאוקוס הרביעי, ירש גם את החובות וכאביו המשיך לעקל כספים מאוצרות המקדשים והפקיד את הליודורוס על החרמת כספי אוצר המקדש היהודי בירושלים. לאחר הירצחו של סלאוקוס הרביעי שלט אחיו אנטיוכוס הרביעי שלא המשיך במדיניותו הדתית המתונה של קודמיו, אלא שאף לחזק ולאחד את הממלכה הסלאוקית שנחלשה על ידי איחוד דתי ומיזוג אלים שבראשם עומד זאוס האולימפי. שליט זה האמין בעצת יועציו כי רוב העם היהודי יהיה מוכן לקבל את תרבות יוון – בספרי המקבים, כונו הנוטים לעמדה כזו παράνομοι (פָּרַנוֹמוֹי)[2], "בְּנֵי בְלִיַּעַל" (מילולית: חסרי תורה) – ולכן הטיל גזרות קשות נגד היהדות ואף חילל את בית המקדש, כאשר ניסה להפוך אותו למקדש לזאוס. מיכאל אבי-יונה מציין כי הייתה זו הרדיפה הדתית הראשונה בתולדות ההיסטוריה[3]. גזרות אלה היו בין הסיבות העיקריות למרידה המזוינת של נאמני המסורת בשלטון.
המצב של היישוב היהודי בארץ
ההתערבות הסלאוקית הרשמית התחילה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ב-175 לפנה"ס ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינוי. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי ובמקומו מונה מנלאוס, שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים. מנלאוס אף לא היה ממשפחת בית צדוק, שעל פי המסורת מאז ימי שלמה המלך, רק ממנה נבחרו הכהנים הגדולים.
ריבוד מעמדי
עד תקופת שלטון היוונים, חיו היהודים כישות עצמאית (בתקופת בית ראשון) או כאוטונומיה תרבותית-דתית תחת שלטון אימפריות שונות (בתחילת ימי בית המקדש השני). במרכז האוטונומיה היהודית עמד בית המקדש, אשר היווה מרכז רוחני עיקרי, סביבו התרחשו פעילויות חברתיות שונות, בלתי מעוצבות באופיין.
החברה היהודית אופיינה בסממנים אנרכיים, והבדלי המעמדות נבעו בעיקר מהבדלי עושר כלכלי, ולא מזכויות שלטוניות. המרכז השלטוני הפנימי היה בית המקדש, שכאמור, עיקר פעילותו הייתה דתית. שלטון האימפריה נותר חיצוני, ומעורבותו בתהליכים הפנימיים הייתה דלה.
לעומת מצב זה, האימפריה היוונית הייתה שונה במהותה, בשל נטייתה הייחודית להלניזם, כלומר, לשילוב תרבותי של העמים הכבושים בתרבות היוונית. מתוקף השיטה ההלניסטית, התהווה תהליך של התייוונות, שמשמעותו עירוב סממנים יווניים בתרבות היהודית.
צורת התרבות היוונית הייתה אוליגרכית מטבעה, כלומר מבנה השלטון היווני התבסס על קיומה של שכבת אזרחים שלטת, שהיוו את עילית העם. היוונים שאפו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית, בה נהוגה אזרחות. האזרחות העניקה לשכבות העליונות של העם היהודי זכויות ומנהגים מיוחדים, אשר הפרידו אותן משאר שכבות העם, ולמעשה קבעו אותן כשכבה שלטונית, וזאת בניגוד לשיטה האנרכית אשר נהגה לפני כן.
עלייה זו במנהגים יווניים, הביאה לחיזוקם של מרכזי תרבות יווניים, בעוד שמעמדו של בית המקדש כמרכז תרבותי דעך. למעשה, עברה הנהגת העם מהנהגה דתית-רוחנית-אנרכית, לשליטה אזרחית-ריכוזית בעלת נטייה לאריסטוקרטיה (זכויות יתר אציליות).
זכויות היתר פגעו במעמדות הנמוכים, שנהנו לפני כן מזכויות שוות בפני הרשות הדתית (שלא הבחינה בין יהודים עניים לעשירים), וההבדלים הכלכליים הפכו להבדלי שליטה. פער מעמיק זה היווה מרכיב מרכזי בתהליך התהוות מרד החשמונאים, שהתבסס על השכבות העניות הפגועות.
שינוי שיטת המיסוי
עד לתקופת השלטון ההלניסטי, נקבע המיסוי באופן פשוט, על ידי קביעת מכסות-מס ועמידה בהן. המיסוי היה הביטוי העיקרי לשלטונה של האימפריה, והמיסים נגבו באופן קבוע.
מלבד המיסוי החיצוני, הונהג מיסוי פנימי לבית המקדש, כמעשרות. מעשרות אלו נקבעו באופן שווה לכל משפחה, ונגבו מכל המשפחות היהודיות בלי הבדלי מעמד. מס זה, אשר שימש לתחזוקת בית המקדש ולא הצריך מערכת גבייה רחבה.
שיטת המיסוי של האימפריות ההלניסטיות הייתה שונה, ובה נקבעו נציבים מתוך העם הכבוש. לנציבים אלו הוענקו זכויות מיסוי חופשיות, והם נאלצו לעמוד במכסה קבועה. אי עמידה במכסת המס הנגבה חייבה את הנציב להשלים את הסכום מכספו הפרטי, בעוד שגביית יתר הותירה את הנציב עם עודף כספי. שיטה זו יצרה מעמד של נציבים עשירים, אשר גבו מס לצורכי רווח אישי ולא על-מנת לספק את צורכי האימפריה. תהליך זה הציב את המעמדות השונים בעימות סביב גובה המס, אשר ליבה אף הוא את מרד החשמונאים.
גזירות השמד
- ערך מורחב – גזרות אנטיוכוס
בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר, ובמיוחד נאסרו ברית המילה ושמירת השבת, ואף נכפתה על היהודים אכילת בשר חזיר. מכאן שנפגעה זכותם של התושבים היהודים לחיות לפי דיני אבותיהם. הפולחן הדתי בבית המקדש בוטל, ותחתיו הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה וסיפורו של אלעזר הזקן, גזירות שמד אלה הניעו את המורדים לפעולה, והיו בין הסיבות המיידיות לפרוץ המרד.
טקטיקה ואסטרטגיה
- ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטית
הטקטיקה, לפחות של הצד הסלאוקי, שאפיינה את המהלכים הקרביים העיקרים תאמה את המקובל בתקופה ההלניסטית. עיקרה היה הסתמכות על חיל רגלים כבד הערוך במערך פלנקס ופרשים באגפיו. אף על פי שהפלנקס היה החיל הדומיננטי בצבא הסלאוקי, היו לו גם אלפי חיילים קלים ובינוניים, המותאמים ללחימה בהרים ובשטח משובש אחר שאפיין את זירת הקרבות הראשונים נגד המורדים. יתרה מכך, גם הפלנקס הסלאוקי, אף שהיה יעיל בעיקר בשטח מישורי או רמתי מתון, היה מאומן ללוחמה בשטח משובש.
הצד היהודי, לפחות בהתחלה, היה נעדר כלי נשק איכותיים שהיו מאפשרים לו לנקוט בטקטיקה מתוחכמת בשדה הפתוח והסתפק בתחילת המרד בהתקפות פגע וברח ובמארבים. עם התקדמות המרד הושגו כלי נשק רבים, וגם הצד היהודי החל לנקוט בטקטיקה ההלניסטית. בדומה לצבא הסלאוקי, גם למורדים היה פיקוד עליון שהטיל את מרותו על הכוחות השונים. הצבא היהודי היה צייתן ודייק בביצוע הפקודות. כבר בראשית המרד מתוארים תמרונים צבאיים מורכבים דוגמת זה שננקט בקרב אמאוס שבו הצליח יהודה המכבי להפתיע את הצבא הסלאוקי עם כוח עלית מצבאו.
עם רכישת כלי נשק מתוחכמים יותר אחרי טיהור בית המקדש, העיזו המורדים להתמודד עם הצבא המלכותי גם בקרבות סדורים במישור ובשטח רמתי מתון שבו הפלנקס הסלאוקי היטיב לפעול.
הצדדים הלוחמים
המורדים, פיקודם וצבאם
מתתיהו הרים את נס המרד במודיעין והיה מנהיגו הראשון, אך הוא היה אדם מבוגר ונפטר שנה לאחר פרוץ המרד. בנו, יהודה, קיבל עליו את הפיקוד[4]. בניגוד לממלכה הסלאוקית, לא היה ליהודים שלטון מרכזי אחד, ומכאן שלא היו גם מוסדות מסודרים שיכלו להחזיק צבא מאורגן ועתודות. אופיו של צבא המורדים, בדומה לצבאות מורדים אחרים, היה עונתי והגיוס היה על בסיס התנדבותי. כתוצאה מכך הרכבו של הצבא וגודלו השתנו באופן ניכר ממערכה למערכה.
קיימים מקורות סותרים לגבי גודל צבא המורדים: יש מהראשונים שהסיקו מדברי חז"ל שמספרם היה מועט ביותר, שישה עד שלשה עשר לוחמים בלבד[5]. אך ממקורות אחרים בדברי חז"ל מובן שהיו הרבה יותר[6]. יש שהסבירו את הסתירה, שבתחילת ההתקוממות היו מעטים, אך בהמשך הצטרפו רבים נוספים[דרוש מקור], אך יש שסבורים שאף בתחילת המרד היו לוחמים רבים[7]. יש שסברו שהחשמונאים נלחמו לצד הרומאים נגד היוונים[8]. לפי כל השיטות, מספרם היה נמוך בהרבה ממספר החיילים היוונים[9].
בספר מכבים ב' מספר על 6,000 מורדים שהיו זמינים ליהודים בראשית המרידה ואילו ספר מכבים א' מזכיר את המספר 3,000. חוקרים מודרניים, בהם בצלאל בר כוכבא, מקבלים אומדן זה[10]. בשלב השני של המרד, לאחר טיהור בית המקדש (164 לפנה"ס) הצטרפו יהודים רבים לצבא המורדים וספר מכבים א' מתאר צבא שגדל לכדי 10,000 חיילים ואף ליותר 13,000 אלף לאחר טיהור בית המקדש[11].
בתיאורי הקרבות, המקורות ההיסטוריים מתארים את כוחו של האויב כגדול מאוד ואת כוחם של המורדים כקטן מאוד. כך למשל לפי ספרי המכבים, השתתפו רק 800 לוחמים בקרב אלעשה[12]. יש היסטוריונים מודרניים שמתקשים להאמין שאכן מדובר במספרים אלו, ורוצים להעריך שכושר הגיוס של היהודים עמד רק על 15-40 אלף לוחמים[13].
בתחילת המרד לא היו המורדים מאורגנים כראוי וחסרו להם כלי נשק איכותיים, אך מצב זה השתפר אחרי טיהור בית המקדש. המקורות העתיקים אינם מציינים את סוגי חיל הרגלים שהיו בצבא היהודי, אך סביר להניח[14] שאחרי שתפסו כלי נשק רבים ואיכותיים היו ליהודים רגלים בינוניים או אפילו כבדים. ברם, אין כל ספק שבימיו של יהונתן היו בצבא היהודי פלנגיטים רבים והוא נקט בטקטיקה הלניסטית אופיינית. לאחר טיהור בית המקדש מוזכרים אפילו פרשים בעימותים מקומיים אחדים, ועל קיומם של פרשים בקרבות אחדים ניתן להסיק מהכתוב במקורות. מקור פרשים אלו אינו חד משמעי. בהרי יהודה ושומרון, שבהם התחיל המרד ושם התפתח, לא הייתה מסורת של לוחמת פרשים ואף לא היו תנאים לגידול סוסים. מכאן, סביר שלפחות חלק מהפרשים היהודים מקורם בשכירי חרב יהודים ששירתו בצבא תלמי והיו מוצבים במושבות הצבאיות בארץ ישראל בימי שלטון בית תלמי בארץ ישראל או אצל המלכים השונים באסיה הקטנה[15]. מקור אפשרי אחר הוא פרשים מבני טוביה, אשר מוצאם מעבר הירדן המזרחי.
הסלאוקים, פיקודם וצבאם
- ערכים מורחבים – הצבא הסלאוקי, הממלכה הסלאוקית
לעיתים קרובות נקראים הסלאוקים במקורות העבריים "יוונים" או "סורים". אמנם, גרעין השליטה הסלאוקי היה ממקור יווני-מוקדוני, אך אין מדובר ביוונים. האימפריה הסלאוקית כללה עמים רבים וכך גם צבאה, ששירתו בו, לצד המתיישבים הצבאיים[16] שמקורם מיוון וממוקדון עשרות אלפי חיילים ממוצא מזרח תיכוני. כמו כן, האימפריה הסלאוקית לא הייתה מוגבלת בזמן המרד לתחומה של סוריה. הייתה זו אימפריה גדולה שהשתרעה מהים התיכון עד לב לבה של פרס (המחוזות הרחוקים יותר אבדו). חלק מעריה המרכזיות נמצאו אכן באזור סוריה, אך לא רק בה. אנטיוכיה, בירת הממלכה לא נמצאת בסוריה, אלא בשטחה של טורקיה המודרנית וכך גם אפאמיאה, המרכז הלוגיסטי של צבאה. עיר גדולה נוספת, סלאוקיה נמצאת באזור עיראק של היום. כך שהכינוי "סורים" ו"יוונים" אינו מדויק.
הפיקוד העליון על הצבא הסלאוקי, בדומה לצבאות הלניסטיים אחרים, היה נתון בידיו של המלך אם נכח בשדה הקרב. אם לא, אז היה אחד הגנרלים שלו מקבל את הפיקוד. במקרה של מרד החשמונאים היה הפיקוד המיידי נתון בידיו של הנציב הסלאוקי של מחוז השומרון (מרידרך)[17], אפולוניוס. אין אפשרות לקבוע אם הוא אותו אפולוניוס, מפקד השכירים המיסיים, ששמו נקשר בפרעות בירושלים. חוקרים אחדים סבורים שחד הם[18] ואילו אחרים סבורים שאין זהות בין השניים[19]. כמו כן, הוצבו באזור מפקד מצודת החקרא סוסטרטס ופיליפוס, הממונה על מימוש המדיניות הסלאוקית. במעגל הרחב יותר כללה שדרת הפיקוד הסלאוקית את ליסיאס[20], מושל קוילה-סוריה (ולימים העוצר של המלך הינוקא, אנטיוכוס החמישי), ניקנור וגורגיוס. עם מותו של אנטיוכוס הרביעי בשנת 164 התחולל מאבק פוליטי במדינה הסלאוקית[21] (במהלכו נקטלו המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי וליסיאס, העוצר), ובסתיו 162 לפנה"ס עלה דמטריוס הראשון על כס המלוכה. דמטריוס, בניגוד לליסיאס, לא יצא בעצמו לדיכוי המרד, אלא הסתפק בשליחת מצביאו הבכיר, בקכידס.
המקורות העתיקים חלוקים[22] לגבי המספר הכולל של הכוחות הסלאוקיים שהשתתפו בדיכוי המרד. ספר מקבים א' מוסר על מספרים שנעים בין 20 ל-100 אלף לוחמים, אך פוליביוס בתיאורו של המסדר הצבאי בדרפנה מספר על 41,000 חיילים בלבד, שהיו זמינים בצבא השדה (מלבד החיילים במחוזות המזרחיים שלא לקחו חלק במצעד).
יתרה מכך, המרד ביהודה לא היה האירוע הצבאי החשוב ביותר בממלכה הסלאוקית. התסיסה במחוזות המזרחיים הייתה חשובה הרבה יותר, ואיימה על לב האימפריה הסלאוקית ועל עצם קיומה. מכאן, שסביר להניח שהרבה פחות מחצי מהצבא היה זמין לדיכוי המרד. גם ספר מקבים מזכיר את מסעו של אנטיוכוס הרביעי למזרח עם חצי מהצבא בסמוך לקרב אמאוס (165 לפנה"ס). חלק ניכר מהכוחות שיצאו עם אנטיוכוס חזרו לאנטיוכיה בשנת 163, היו זמינים לליסיאס במסעו השני לארץ ישראל והשתתפו בקרב בית זכריה.
המספרים פחתו שנית אחרי מרידה נוספת במזרח, הפעם בראשותו של טימארכוס, והכוחות שעמדו לרשותו של ניקנור היו קטנים בהרבה. המספרים גדלו שוב במסעו השני של בקכידס בשנת 160. המרד של טימארכוס דוכא כמה חודשים קודם לכן, וכוחות רבים היו זמינים לבקכידס והשתתפו בקרב אלעשה. כמו כן, חששו הסלאוקים מהתערבות רומית שכבר נתנה את אותותיה בבחישה במרד טימארכוס ובברית שכרתה רומא עם יהודה המכבי. סך הכל השתנה מניין הכוח הסלאוקי מאלפים אחדים עד מעל עשרים אלף חיילים, שאליהם ניתן הוסיף מיליציה בת כמה אלפים של מתייוונים ובעלי ברית מקומיים, שהיו מאומנים פחות מהצבא הסלאוקי.
מבחינת הרכב הצבא, יכלו הסלאוקים להסתמך על כוחות מגוונים. מהם חיילי פלנקס "כבדים" שרגילים להילחם בשטחים מישוריים, אך גם כוחות קלים יותר, בהם אלפי רגלים קלים, שכירי חרב שמוצאם מאזורים הרריים הרגילים להלחם בתנאים אלה, גם פלטסטים רבים, ואף יחידות שהוסבו לסגנון הלחימה הרומי. פרשים היו נפוצים מאוד בצבא הסלאוקי, אך בדרך כלל לא לקחו חלק בפשיטות הסלאוקיות ליהודה פרשים רבים. הכמות המקסימלית היא כ-2,000. פילי מלחמה, שהיו נפוצים למדי בתקופה מוקדמת יותר, התמעטו בתקופה זו, והשתתפו רק בקרב בית זכריה, ונטבחו כליל בהוראתו של ליסיאס בקיץ 162 על פי דרישת הסנאט הרומי.
מתייוונים
- ערך מורחב – התייוונות
התייוונות (מן "יוון") הוא התהליך בו יהודי ממיר את תרבותו, ולעיתים גם את דתו לתרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), דתה, לשונה ומנהגיה.
ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח חיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה היוונית, נגד חכמת היהדות וסולם הערכים של היהדות, והמצוות שבין אדם לחברו. גם בתחום האמנות הפלסטית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל, כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברובדיהם השונים.
ההתיוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי. בכפרים ובקרב דלת העם השקפה זו לא הייתה מקובלת כל כך. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת והשינויים שנכפו על שומרי המסורת במסגרת הערים בכלל וירושלים בפרט הביאו לפרישתם מהערים, וכאשר ניסו גם במקומות אלה להביא לכפייה נגד קיום אורחותיהם ואמונותיהם נוצר מצב בלתי אפשרי שהיה בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל.
השלטון הסלאוקי נסתייע בניסיונותיו לדיכוי המרד במיליציות של מתייוונים, שחלקם התנדבו מתוך האוכלוסייה היהודית, וחלקם מקרב העמים השכנים, כגון אדום ופלשת.
זירת המרד
המרד פרץ במודיעין ועד מהרה עבר לאזור הרי גופנה (ג'יפנה של היום) שממזרח למודיעין הקשה למעבר כוחות גדולים וקל למארבים[23]. תוך כמה שנים התפשטה ההשפעה של המורדים גם מחוץ לאזור הסמוך למודיעין ותומכים רבים במרד נמצאו גם דרומית לירושלים. בהמשך פלשו צבאות המורדים גם לעבר הירדן המזרחי, לגלעד, לבשן, לגליל ולאדום.
השליטה על מעברי ההרים בין ירושלים לאזורי השליטה הסלאוקית בשפלה ובמיוחד בשומרון, בה ישב הנציב הסלאוקי, הקשתה מאוד על השלטון הסלאוקי. השטח שהיה נתון להשפעת המורדים השתרע באזור קו פרשת המים דרומית לנחל שילה באורך של כ-60 ק"מ[24]. דרך זו חיברה את שומרון עם ירושלים (1), בית צור וערים אחרות; מערבית לה נמצא מדבר אפרים ומזרחית לה מדבר יהודה. ממערב ליהודה היו שלוש דרכי גישה, שהיו רלוונטיות מבחינת השלטון הסלאוקי. הראשונה הצפונית ביותר מבית חורון (2), השנייה דרך שער הגיא (3), והשלישית הדרומית דרך עדולם (4). אך שתי האחרונות היו קשות למעבר צבאות גדולים מפני שעברו בגאיות, הקשו על התנועה, אפשרו מארבים נוחים למתגוננים, ולפיכך לא נוצלו לדיכוי המרד. דרך בית חורון הועדפה על ידי הסלאוקים, מפני שעברה על הרכסים, אך אותה הצליחו המורדים לנתק. מדרום ליהודה הדרך מבית צור (5) הייתה נוחה ואותה ניצל הצבא הסלאוקי פעמיים. אך היא הצריכה מעקף גדול דרך האדומים. ממזרח היה אפשר להגיע ליהודה דרך יריחו לירושלים (6), וגם דרך הגלגל לבית אל (7). אך נתיבים אלו לא היו מועדפים, והסלאוקים עשו בהם שימוש רק בשלבים האחרונים של המרד.
חיל המצב שאייש את מצודת החקרא לא הספיק הן להחזקת המצודה וירושלים והן לטיהור הדרכים, ולכן נאלצו אנשיו להסתמך על העזרה של נציב השומרון ואף על כוחות הממלכה לדיכוי המרד. באזור זה כמעט שלא גרו מתייוונים, ומרבית התושבים התגייסו הלכה למעשה לצבא המורדים, או לכל הפחות סייעו לו בהשגת מידע ובהגשת אספקה. מעבר עם צבא גדול דרך אזור עוין ללא תמיכת התושבים המקומיים, בדרך קשה העוברת בהרים, ללא אמצעי תובלה מודרניים היה קשה כשלעצמו. נוכחות צבאית של מורדים רבים, הפכה את המשימה לקשה שבעתיים.
מהלך המרד
- ערך מורחב – קרבות המכבים
 קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
| ||||||||
| שליט | אנטיוכוס הרביעי (175 - 164) |
אנטיוכוס החמישי (164 - 162) |
דמטריוס הראשון (162 - 150) | |||||
| שנה לפנה"ס | 166 | 166 | 165 | 164 | 162 | 162 | 161 | 160 |
| אתר הקרב | אפולוניוס | בית חורון | אמאוס | בית צור | בית זכריה | כפר שלמא | חדשה | אלעשה |
הקרבות הראשונים
(1) המערכה בעקרבא
(2) קרב יעזר
(3) המערכה נגד בני בנען
(4) המערכה בגלעד
(5) מסע של שמעון לגליל המערבי
(6) מסע נגד יפו ויבנה
(7) המערכה באדום
(8) מסעו של אפלוניוס וקרב מעלה לבונה
(9) מסעו של סירון וקרב בית חורון
(10) מסעו של ניקנור וקרב בית אמאוס
(11) מסעו של ליסיאס וקרב בית זכריה
(12) המסע על מידבא
על פי המסורת המקובלת הנזכרת בספר מקבים א'[25], כחלק מניסיונות השלטון המרכזי לממש את המדיניות של אנטיוכוס הרביעי, נשלחו פקידים למודיעין כדי לקיים את הטקסים הפגאניים. מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, שהיה כהן שגר בעיר וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד והרגו את הפקידים[26]. חלק מהחוקרים, בהם החוקר הגרמני בנדיקט ניזה ואחרים סבורים שסיפורו של מתתיהו שורבב לתוך האירועים בשלב מאוחר יותר כדי לפאר את העבר הרחוק של השושלת. הם מסתמכים על ספר מקבים ב'[27] לפיו נראה שיהודה המכבי ברח להרים עוד בזמן המהומות שעורר אפולוניוס בירושלים ולפני הטלת הגזירות. חוקרים אחרים, בהם בצלאל בר כוכבא דוחים את הביקורת על המסורת המקובלת[28]. כך או כך, בין אם סיפור מודיעין הוא נכון ובין אם לאו, אין ספק שהמרד פרץ בשנת 167 לפנה"ס והיה למלחמה עקובה מדם נגד השלטון הסלאוקי ולמלחמת אזרחים אכזרית בין מתייוונים ליהודים שנותרו נאמנים למסורות הוותיקות. מתתיהו, שנפטר כי היה זקן (כגירסת מכבים א'), לא נזכר עוד. יהודה המכבי קיבל על עצמו את הנהגת המרד.
בשנה הראשונה של המרד לא פגעו המורדים בשלטון הסלאוקי, אלא ריכזו את התקפותיהם על המתייוונים. בנוסף, השתלטו המורדים על כפרי האזור, שמרבית תושביהם הזדהו עם המורדים, התנדבו לצבאם וסייעו לו בכל דרך אפשרית. השלטון הסלאוקי לא יכול היה לסבול נוכחות מרדנית בלב אזור שהיה נתון לשליטתו ונעשו הכנות לדיכוי המרד.
הכוחות הלא גדולים שישבו בחקרא לא הספיקו להחזקה במצודה ובו זמנית טיהור הדרכים ולדיכוי המרד ואפולוניוס, מושל שומרון, יצא בראש כוחותיו לדכא את ההתקוממות. בקרב מעלה לבונה, כוחותיו יורטו ליד שומרון והובסו, ואילו אפולוניוס עצמו נהרג בקרב. כדי לכבות במהירות את אש המרד נשלח המצביא סירון בראש כוחות צבא סלאוקים סדירים, כשהוא מספח אליו במהלך הדרך כוחות נוספים, ובכללם מתנדבים מקרב המתייוונים. גם סירון נתקל במארב, והובס בקרב בית חורון.
בינתיים התרחשו מאורעות רבי חשיבות מחוץ ליהודה. אנטיוכוס ערך מסדר צבאי מלא לצבאו בדפנה ויצא בעצמו לדכא התקוממות בארמניה בראשותו של ארטאכסיאס, מושל מחוז ארמניה, שנהג בעצמאות יתרה אחרי חתימת חוזה אפאמיאה. לאחר עצירת ניסיונות ההתנתקות של ארטאכסיאס המשיך אנטיוכוס במסע בחלקים המזרחיים של ממלכתו, אך לא שרד את המסע ונפטר במהלכו. בהיעדרו הופקד ליסיאס לתפקיד המשנה למלך והיה אחראי על החלק המערבי של הממלכה, שהשתרע מנהר הפרת מערבה עד הרי הטאורוס במערב ועד גבול מצרים בדרום. לליסיאס כמעט שלא נותרו חילות זמינים, היות שמרבית צבא השדה יצא עם המלך לדכא את ההתקוממות הצפונית. כתוצאה מכך, לא נותר צבא גדול ביהודה והשלטונות לא עשו כמעט מאומה כדי לדכא את המרד במשך שנה תמימה עד סתיו שנת 165 לפנה"ס.
קיימת סתירה מסוימת בין מקבים א' ומקבים ב' ביחס לשאלת שולחו של הצבא, אם היה זה המשנה למלך ליסיאס או מושל קוילה סוריה, תלמי בן דורומנס, שהיה ידוע בתמיכתו הרבה במתייוונים הקיצוניים ביותר. כך או כך, ברור שניקנור, אציל רם דרג, נתמנה למפקד הצבא ולעזרתו הוצב גנרל מנוסה בשם גורגריאס. הפעם יצא צבא גדול שכלל כ-10,000 חיילים מצבא הממלכה, אליהם התווספו עוד כ-10,000 אנשים מחילות מצב מקומיים, מתיישבים צבאיים ומתייוונים[29]. הכוחות הסלאוקים התקבצו באמאוס שנמצאה במקום טקטי נוח מבחינת הפיקוד הסלאוקי. בקרב שהתחולל באזור ניסה ניקנור להפתיע את צבאו של יהודה המכבי, אך הופתע בעצמו וצבאו הובס.
טיהור בית המקדש ופלישות מחוץ ליהודה
כתוצאה מהתבוסה בקרב אמאוס ניסו הסלאוקים לנהל משא ומתן עם המורדים בתיווך רומי, אך הוא עלה על שרטון.
שנה לאחר המפלה באמאוס, יצא ליסיאס בכבודו ובעצמו בסתיו 164 לפנה"ס נגד המורדים בראש כוח הארי של חייליו, אם כי גם הפעם עיקר צבא הממלכה רותק לדיכוי מרד טימארכוס. הפעם הגיח הצבא הסלאוקי בדרך עקיפה מדרום, כשהוא עוקף את יהודה ממערב. אמנם גם דרך גישה זו לא הייתה נוחה, אך היא עברה בשטח אדומי שהיה מאוכלס רובו ככולו בתומכי הסלאוקים. הצבאות נפגשו בקרב בית צור שהסתיים במפלה סלאוקית. יתרה מכך, ידיעות על מותו של אנטיוכוס הרביעי בבבל הכריחו את ליסיאס לסגת חזרה לאנטיוכיה. ליסיאס שנשאב לתוך מערבולת התככים הפנימית בחצר לא יכול היה להפנות משאבים לדיכוי המרד.
הניצחון בקרב בית צור והסתלקותו של הצבא הסלאוקי אפשרו למורדים לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתייוונים היהודים. המקדש טוהר, והחשמונאים המנצחים חגגו את חנוכתו מחדש בשנת 164 לפנה"ס.
במשך שנה ושלושה חודשים שבהם היו חופשיים מלחץ השלטונות, ערכו המורדים מסעי מלחמה מחוץ לאזור שליטתם המידי. ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות. לא כל הנוכרים היו עוינים למורדים. הנבטים, שהתנגדו מזה זמן רב לניסיונות השלטון הסלאוקי לכפות עליהם את מרותם, סייעו למורדים. עזרתם באה לידי ביטוי בעיקר בהמצאת מורי דרך במדבר ואספקה.
המסע הראשון נערך לסביבות עקרבה[30] על מנת להדליק את אש המרד באזורים שהיו מרוחקים מעט[31]. המסע השני, בעל מטרות דומות נערך לעבר הירדן המזרחי לעבר היישוב היהודי שהתפתח בחסות בית טוביה ושכן בלב אזור עוין של בני נען ורבת עמון.
אחרי מסעי מלחמה אלה יצאו המורדים עם כוח גדול שכלל כמחצית מכוחם צפונה. שמעון התרסי, אחיו של יהודה, יצא עם הכוח הקטן יותר שמנה 3,000 לוחמים לגליל המערבי ועבר את כל המרחק מאזור יהודה, בו היה גרעין המרד, דרך נרבתא עד עכו, שהייתה מושבה צבאית גדולה של הסלאוקים, אך לא צר עליה. יהודה יצא עם הכח הגדול שמנה 8,000 לוחמים לעבר גלעד ובשן בדרכו למבצר דיאתמה שהיה נצור על ידי טימותאוס, נציב גלעד הסלאוקי.
מסעו של יהודה עבר דרך דקאפוליס שהיה מאוכלס ביוונים והיה מסוכן יותר. מסע העונשין שיזם יהודה עבר בבצרה, הגיע לדיאתמה והסיר את המצור ממנה. לאחר מכן פשטו המורדים על ערים בסביבת דיאתמה. הנציב הסלאוקי תימוטאוס יצא מבסיסו בעיר קרניים וניסה להדוף את המורדים עם הגייסות שהיו בראשותו ותגבורות אחדות, אך נוצח בקרב שהתחולל ליד נחל רפון (נהר א-חריד). יהודה חזר בדרך שונה מזו שבה יצא ועבר דרך עפרון, אותה כבש אחרי שתושביה התנגדו לו ועבר דרך בית שאן, אך לא ניסה לכבוש אותה. לאחר מכן, פנה דרום מזרחה כדי להתקרב לנהר הירדן ולסטות מנתיב שעבר דרך שומרון בירת המחוז הסלאוקי, שהיה בה חיל מצב חזק.
בינתיים, בעוד יהודה ושמעון עושים את מלאכתם בצפון, תקפו הכוחות שנשארו ביהודה את יבנה, אך הובסו על ידי גורגיאס בקרב מרשה וספגו אבדות כבדות. בשובו ממסעו בצפון ביקש יהודה לתקן את המפלה שנחלו המורדים ויצא בעצמו לעבר יבנה ים ויפו. לאחר מכן פלש לאדום על מנת לנקום בהם על העזרה שהגישו לליסיאס בפלישתו ליהודה. הוא כבש את חברון, עבר דרך מרשה והגיע עד אשדוד.
פלישה שנייה של ליסיאס ליהודה
בינתיים, ירש הינוקא, אנטיוכוס החמישי, את אביו, אנטיוכוס הרביעי ועלה לשלטון כשליסיאס משמש לו כעוצר. באפריל 162[32] העיזו המורדים להטיל מצור ישיר על החקרא ובכך הזמינו על עצמם את מסע המלחמה החדש, הפעם בכוח צבאי מלא שערך נגדם ליסיאס. הצבא המלכותי שהשתחרר מהצורך להחזיק עתודות גדולות בסוריה בשביל המלחמה בטימארכוס, שדוכא בינתיים, הגיע בכוח מלא בסוף האביב, בליווי כוח פילים. הצבא הסלאוקי הגיע פעם נוספת מהדרום, הטיל מצור על בית צור וכבש אותה. לאחר מכן התקדם צפונה ונפגש עם המורדים בקרב בית זכריה שבו הצליח להביסם. הניצחון בקרב אפשר לליסיאס להטיל מצור על ירושלים, אך הפיכת חצר הצילה גם הפעם את המורדים.
פיליפוס, שהתחרה בליסיאס על השליטה בממלכה שב מפרס עם הצבא שיצא עם אנטיוכוס וניסה לתפוס את השלטון. המצב הפוליטי שנוצר לא אפשר לליסיאס להשלים את מלאכתו ביהודה ולהדביר את המרד. הוא נאלץ לקיים משא ומתן חפוז עם המורדים כדי שיוכל לשוב במהרה לאנטיוכיה כדי לבלום את פיליפוס. כתוצאה ממשא ומתן שהתנהל התחייבו המורדים להכיר בשלטונה העליון של הממלכה הסלאוקית, אך תמורת זאת זכו לחירות מלאה בענייני דתם וגזירות הדת בוטלו. מנלאוס הורד ממשרת הכוהן העליון ומאוחר יותר הוצא להורג, ובמקומו מונה אלקימוס שהיה מתון ממנו. כששב לאנטיוכיה, הצליח ליסיאס לנצח את פיליפוס ולבסס את מעמדו.
דמטריוס עולה לשלטון
שלטונם של ליסיאס ואנטיוכוס החמישי בסוריה לא ארך זמן רב. אחיינו של אנטיוכוס אפיפנס, דמטריוס הראשון, שהיה בן ערובה ברומא בהתאם לתנאיו של חוזה אפאמיאה, ברח מרומא בשנת 162 והשתלט על הממלכה הסלאוקית. ליסיאס והמלך אנטיוכוס החמישי הוצאו להורג, אחרי שהצבא הסלאוקי עבר לצדו של דמטריוס הראשון, שהוכתר למלך. דמטריוס, שהיה שליט הרבה יותר נמרץ מאנטיוכוס הרביעי ותקיף ממנו פי כמה רצה להחזיר את מעמדה הרם של האימפריה שהיה לה לפני חתימת הסכם אפאמיאה. הרומים, שחששו מכוחו, לא הכירו בשלטונו של דמטריוס וניסו לחבל בו בדרכים דיפלומטיות על ידי כריתת חוזים עם אויביו ועידודם.
דמטריוס לא ראה בעין יפה את האוטונומיה החשמונאית ביהודה ורצה להחזיר את המצב לקדמותו כחלק משאיפתו לחדש את מעמדה של האימפריה הסלאוקית. יתרה מכך, משלחת של אלקימוס, שמונה למשרת הכהן הגדול ביקשה את עזרת השלטון המרכזי בדיכוי המרד. לרוע מזלו נאלץ דמטריוס להתמודד עם מרידתו של טימארכוס, מושל בבל שלא קיבל את השליט החדש[33]. המצב הוחמר שנה לאחר מכן כשהתגלו השיחות הדיפלומטיות בין רומא לטימארכוס ואילצו את דמטריוס לפעול במרץ נגד המורד הסורר, אך בשלב זה המצב טרם הגיע לידי פיצוץ ויכול היה לשלוח חיל גדול בראשותו של אחד הגנרלים המוכשרים שלו, בכחידס לדיכוי המרד.
דרגתו של בכחידס איננה ברורה די הצורך. סביר להניח ששימש כמושל כללי של כל המחוזות הנמצאים ממערב לפרת ונשא בדרגה גבוהה מאוד[34]. המורדים לא התייצבו נגד הצבא הגדול שהוביל בכחידס והוא החזיר את השלטון בירושלים לסלאוקים. כמו כן, ערך פעולות טיהור ומסעות עונשין ביהודה ובעיקר באזור הרי גופנה, אך לא הספיק לבער את קני המרד ונאלץ לשוב לאנטיוכיה כי המצב במחוזות המזרחיים דרש את התערבות הצבא המלכותי.
במקומו נשלח בחורף ניקנור, לשעבר מפקד חיל הפילים המלכותי. ניקנור הצליח להביס כוח מורדים לא גדול בפיקודו של שמעון בקרב ליד כפר דסאו, אך כוחו היה מצומצמם והוא ניסה לסיים את המרד במשא ומתן. משכשל משא ומתן ניסה לפתות את יהודה ואת מנהיגי המרד למארב, אך מזימתו התגלתה והוא נאלץ לצאת עם גיסותיו לקרב נגד המורדים. הצבאות נפגשו בקרב כפר שלמא שבו ניגף ניקנור ואולץ לשוב לירושלים.
ניקנור, ששלט בחקרא, וכתוצאה מכך גם בירושלים, וניצב בפני מצב קשה אחרי תבוסתו ליד כפר שלמא ניסה להרתיע את המורדים מתקיפת ירושלים על ידי איום הריסת בית המקדש. האיום פעל כמתוכנן והמורדים נרתעו מלהטיל מצור מחודש על ירושלים ואילו את חקרא לא רצו לתקוף כי חששו מהתגובה של השלטון המרכזי.
במרץ 161 נשלחה תגבורת לא גדולה מאנטיוכיה וניקנור שרצה להבטיח את שלומה במעבר באזור, שהיה נתון לשליטה מלאה של המורדים, יצא לקראתה עם גייסותיו. הכח הסלאוקי עלה במעלה בית חורון, אך הפעם לא הטמינו לו המורדים מארב. במקום, העדיפו לפגוש אותו ברמה מישורית. תמרון זה יש בו כדי להניח לפי דעתו של בר כוכבא[35] שיהודה נהנה מיתרון מספרי מכריע על האויב וצבאו היה חמוש היטב. הקרב באזור חדשה שהתחולל בי"ג באדר הסתיים בניצחון המורדים ובמותו של ניקנור. המורדים ניצלו את הניצחון כדי לחזור ולתפוס את ירושלים, אם כי לא פגעו בחקרא שנותרה בידיים סלאוקיות.
הברית עם רומא וקרב אלעשה
הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא, ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומא וכריתת ברית איתה.
"זה משנה הכתב אשר כתבו על לוחות נחושת וישלחו ירושלים להיות להם שם זכר שלום וברית: וטוב יהיה לרומיים ולעם היהודים בים ועל היבשה לעולם וחרב ואויב ירחק מהם. ואם תקום מלחמה לרומי בראשונה או לכל בני בריתם בכל ארץ ממשלתם יעזור עם היהודים כאשר יפקוד עליהם הזמן בלבב שלם. ולנלחמים אל יתנו ואל ימציאו דגן נשק כסף אניות כנראה לרומי וישמרו את משמרתם מבלי קחת מאומה. וכמו כן אם לעם היהודים תבוא מלחמה בראשונה הרומיים יעזרו בנפש כאשר יפקוד עליהם הזמן. ולבני ברית לא ינתן מאכל נשק כסף או אניות כנראה לרומיים וישמרו את המשמרות האלה ולא במרמה. על פי הדברים האלה הקימו הרומיים ברית לעם היהודים: ואם אחר הדברים האלה ירצו אלה ואלה להוסיף או לגרוע יעשו כנפשם ואשר יוסיפו או יגרעו יהיה קיים."
— ספר מכבים א', פרק ח'
רומא נהגה לכרות בריתות עם אזורים השואפים לאוטונומיה בתוך יחידה מדינית גדולה יותר כדי לערער את היציבות הפנימית של אויביה. מדובר בחוזה סטנדרטי שלפיו התחייבו הצדדים לסייע זה לזה בעת מלחמה, אך הרומאים לא שלחו עזרה צבאית כלשהי למורדים היהודים. אף על פי שלא נשלחה עזרה צבאית, היה בהסכם משום תמרור אזהרה לדמטריוס ואות לבאות כי נגלה לפניו שהמורדים שואפים לעצמאות מדינית. לדבר זה לא יכול היה להסכים, אחרת כל האימפריה הייתה מתפרקת כשכל עם ועם היה מורד בשלטון המרכזי. לרוע מזלו, לא יכול היה עדיין להפנות גיס משמעותי לדיכוי המרד, כי הצבא המלכותי היה עסוק בדיכוי התקוממותו של טימאכרכוס שאיימה על לב לבה של האימפריה. מצב זה נמשך עד אביב 160, עת דוכא סופית המרד.
עם דיכוי המרד, יכול היה דמטריוס להפריש צבא גדול, כמעט מחצית מכוחו שכלל כשתי רבבות חיילים רגלים וכ-2,000 פרשים, בהם גם יחידות פלנקס ויחידות איכותיות אחרות שהתפנו ממשימתם במזרח הממלכה. צבאו של יהודה המכבי מנה לפי המקורות בין 800 ל-3,000 לוחמים, אם כי יש חוקרים הנוקבים במספרים גבוהים יותר. כמו כן, ייתכן שהיו למורדים פרשים[36]. בקרב אלעשה משך בקכידס את יהודה המכבי לתקוף את אגפו הימני החזק או שיהודה ניסה לתקוף אגף זה מיוזמתו. כך או כך, מצא יהודה את מותו בהתקפה זו.
קרב ערבות הירדן וביצור יהודה
קרב אלעשה השיב לממלכה הסלאוקית למשך מספר שנים את השליטה במרכזי האוכלוסייה הגדולים ביהודה. אך אם נראה כי מפלה זו ריפתה את ידי המורדים ההפך הוא הנכון. יונתן הוופסי, אחי יהודה, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו הבכור - שמעון התרסי. בהנהגתו התארגנו המורדים, שלא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, במדבר תקוע וחזרו למלחמת גרילה.
ב-157 לפנה"ס, בעקבות פעולת התגמול של יונתן ושמעון כלפי תושבי מידבא, שאנשיהם רצחו את יהוחנן אחיהם, ניתנה לבקכידס ההזדמנות לצאת עם צבאותיו להילחם במורדים ולנסות להשמידם. צבאו שיצא מיריחו ניסה ללכוד את המורדים בשובם מעבר הירדן כאשר הוא לוחץ אותם במהלך טקטי מוצלח, מכיוון מזרח, כשהם דחוקים בגבם לעבר נהר הירדן וצפון ים המלח. למרות עדיפותו המספרית, ניסיונו הרב ומיקומו העדיף, יצאו המורדים להתקפת נגד מוצלחת, שגרמה לצבאו לאבדות קשות, ובחסותה חצו המורדים את הירדן ונמלטו חזרה למדבר יהודה, כאשר בקכידס שב על עקבותיו לירושלים בידיים ריקות.
לאחר שלא הצליח למגר כליל את המורדים כדי להבטיח את שלטונו, החל בקכידס בהקמת קו ביצורים במבואות ירושלים, שהגנו עליה מהמורדים מכל כיוון: בית אל בצפון, בית חורון בצפון-מערב, אמאוס ממערב, תמנה מדרום-מערב, תקוע מדרום-מזרח, יריחו ממזרח, ופרתנון מצפון-מזרח. בסיום מהלך ההתבצרות והבטחת מעמד החקרא, חזר לאנטיוכיה.
מערכות בית בצי
לאחר כשנתיים של רגיעה, חזר בקכידס בראש צבא חזק, בשל שידולם של המתייוונים, במטרה ללכוד את המורדים שחזרו למודיעין בעת העדרו. אך הדבר נודע ליונתן על ידי נאמניו, והוא נערך לעימות מבעוד מועד. החשמונאים שיקמו את בית בצי באזור ספר המדבר, מדרום מזרח לבית לחם (בין בית לחם להרודיון 31°41′30″N 35°13′26″E / 31.691737°N 35.223939°E), התיישבו בה ואף ביצרוה. בקכידס ניסה לצור על היישוב, אך החשמונאים שהיו למודי ניסיון, לא איפשרו לו להשלים את המצור. שמעון ויונתן פעלו כצוות. בעוד ששמעון הגן על המבצר מבפנים, יונתן פעל מבחוץ. יונתן הצליח לכרות בריתות עם הנבטים ושבטים נודדים במדבר יהודה. במתקפת נגד מוצלחת יונתן התקיף את הצרים ביחד עם השבטים שהצליח לגייס, בזמן ששמעון התקיף מבפנים ואף הצליח לשרוף את מכונות המצור.
בשל כישלונו במצור והכרה בעוצמתם של החשמונאים שלא בנקל יהיה אפשר להכריעם, בקכידס, כליסיאס בזמנו, מחליט לשנות את מדיניותו ביהודה, לעבור לערוץ פרגמטי ולהפנות עורף את למתיוונים שסיבכוהו בעימות לשווא. בשנת 155 לפנה"ס הגיע בקכידס להסכם עם יונתן, שיחדל לרדוף אותו ואף יעניק לו מעמד מדיני כלשהו, בתמורה לשקט תעשייתי בחבל ארץ זה, כך שהשלטון הסלאוקי יתקיים ביהודה, בלא שיהיה צורך לבזבז עליו משאבים צבאיים גדולים וקבועים. בהסכם זה קיבל יונתן רשות להתיישב במכמש מצפון לירושלים ולקבל מעמד מדיני מסוים. בקכידס היה יכול לעזוב את יהודה עם חילותיו, כאשר הוא מותיר בירושלים בחקרא חיל מצב סלאוקי. משה דוד הר כותב כי "הייתה זו הכרה רשמית בעובדת היותו של יונתן אישיות רבת השפעה ביהודה, שיש לקחת אותה בחשבון בהסדרת המצב ביהודה ובקיום השלום בה". יונתן הצליח לשקם את כוחו הצבאי ומעמד החשמונאים כפי שהיה בתקופה שלפני קרב אלעשה, עד שבשנת 157/6 הוכר כמנהיג ושופט של עם ישראל[37]. כעשר שנים לאחר שפרץ הסתיים המרד במפלת המתייונים ובהצלחת החשמונאים.
היה זה העימות הצבאי האחרון בין המורדים ביהודה לצבא סלאוקי סדיר, ואחריו החל תהליך התנתקות הדרגתי של יהודה מעולה של האימפריה הסלאוקית, כאשר יונתן ושמעון מתמרנים בין המנהיגים הסלאוקים היריבים, מנהלים מדי פעם קרבות מול נאמניו של מצביא זה או אחר, ובמקביל מרחיבים את גבולות הארץ. בשנת 152 לפנה"ס הביאו עימותים פנימיים בממלכה הסלאוקית את המלך דמטריוס הראשון לפנות ליונתן בבקשת עזרה, תמורתה קיבל אישור להיכנס עם צבאו לירושלים, לגייס צבא ולייצר נשק ואף להיות מושל ארץ יהודה ועבר הירדן. שנתיים לאחר מכן, בשנת 150 לפנה"ס, קיבל יונתן באופן רשמי את התואר סטרטגוס ומרידרכס (מושל) של יהודה מידי מלך הסלאוקים. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 147 לפנה"ס, הצליח לנצח את אפולוניוס - מפקד חילות הסלאוקים, באזור שבין יבנה ואשדוד, והפך לכוח הצבאי החזק ביותר בכל תחומה של ארץ ישראל[38].
תוצאות המרד
בקרב אלעשה נהרג יהודה המכבי וצבאו הובס, אולם אחיו יונתן ושמעון אירגנו מחדש את צבא המורדים והמשיכו במלחמת גרילה בדרום הארץ, ששיאה בקרב שהתחולל בשנת 157 לפנה"ס, בו הוכה צבאו של בכחידס והשליטה ביהודה חזרה למעשה לידי החשמונאים, אף כי טרם השתלטו באותו שלב על ירושלים. בנוסף לכך, החלישו מאוד מרד זה ומרידות נוספות במחוזות המזרחיים של האימפריה, יחד עם חילופי שלטון תכופים ובחישת הרומאים בקלחת, את האימפריה הסלאוקית. על פי בצלאל בר כוכבא, הייתה עיקר גדולתו של יהודה המכבי וחשיבות המרד "בבנייה וגיבוש של כח מזוין גדול ורב עצמה, שלא ניתן היה להכחידו באמצעות ניצחונות חד פעמיים. אפילו התבוסות שנחלו המצביאים היהודיים קרבו את העצמאות המיוחלת: הם הבהירו לאויב, שלא היה מסוגל להשאיר בארץ חיילות מצב גדולים, את הפוטנציאל הרב הגלום בצבא היהודי, והצורך להתפשר עמו, ומאוחר יותר בימי יהונתן, עם גבור מלחמות הירושה בסוריה, אף את האפשרות להיעזר בו לצרכים הפנימיים בתמורה לויתורים מדיניים"[39].
הסלאוקים חידשו את אחיזתם ביהודה ובירושלים, במקביל לאחיזתם של החשמונאים שם, אך שלטונם של הסלאוקים לא האריך ימים, בשל סכסוכים פנימיים בחצר הסלאוקית ומסיבות גאו-פוליטיות נוספות, ובמהלך שנים ספורות עברה הריבונות בהדרגה מהסלאוקים לידי היהודים, עד אשר קיבלו היהודים בחזרה הכרה רשמית כאוטונומיה, שהלכה והתרחבה עם הזמן. כבר בימיו של יונתן, אחיו של יהודה ויורשו, התרחבה האוטונומיה היהודית, ובימיו של שמעון, אחיו הגדול, שנת 141 לפנה"ס, חרבה מצודת החקרא, סמל השלטון הסלאוקי בירושלים, היהודים חדלו להעלות מס לאימפריה, והכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים הריבונית. עם זאת, על אף ניצחון השמרנים, לא נעלמה ההתייוונות מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית. הדבר ניכר גם בבחירת שמות המלכים - המלכים האחרונים של הממלכה בחרו לעצמם לא פעם שם יווני.
שלטון בית חשמונאי, שבא בעקבות המרד, היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.
על פי מנחם שטרן, עיכב המרד את התפתחות ההלניזם, וגרם להתייהדות של רוב היישוב הכפרי מבחינה אתנית ותרבותית, בארץ ישראל, כך ש"השם יהודה קיבל משמעות רחבה ושימש לגויים לציון כל ארץ-ישראל". בנוסף, למרד היו תוצאות רחבות יותר מעבר להשפעה מקומית. אף שהיו מרידות בצפון ובמזרח, היו היהודים היחידים שהעזו למרוד באימפריה הסלווקית במרחב שבין מצרים, סוריה ופיניקיה. וכך "הפכה אפוא יהודה לגורם פעיל, אשר זירז את התהליך של התפוררות סוריה הסלווקית, ואולי גם של השחרור של ערים ועמים אחרים בתוך הממלכה"[40].
אולם העצמאות היהודית לא האריכה ימים, וכעבור כשמונים שנות ריבונות, בשנת 63 לפנה"ס, החלה דריסת רגלה של האימפריה הרומית בארץ ישראל על ידי המצביא גנאיוס פומפיוס מגנוס, שמוטט סופית את שרידי האימפריה הסלאוקית. מאז נחלשה בהדרגה העצמאות היהודית עד לחורבן בית שני בשנת 70 בקירוב.
השלכות המרד על היהדות
השלכות היסטוריות מוקדמות
ההשלכות הראשונות של מרד החשמונאים והצלחתם השפיעו על ההיסטוריה הקרובה. על פי המקורות היהודיים הקדומים שאבו אנשי המרד הגדול, כמאתיים שנים לאחר מכן, אמונה וביטחון לעמוד כנגד האימפריה הרומית מהצלחתם של החשמונאים.
וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם: "שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם, אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת, ואלך לי מכם". אמרו לו: "כשם שיצאנו על שניים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך".
— אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד
מעשה היה באספסיינוס קיסר שבא להחריב את ירושלים בימי רבן יוחנן בן זכאי, אמר לאנשי ירושלים: "שגרו ממני קשת אחת או חץ אחד ואלך לי מעליכם". אמר להם פעם ראשונה ופעם שניה ולא קיבלו עליהם. באותה שעה אמר להם ריב"ז: "גורמין אתם לעיר הזאת שתחרב ולבית הזה שיישרף!" אמרו לו: "כשם שיצאנו על השרים הראשונים והרגנום, כך נצא על זה ונהרגנו'".
— מדרש משלי טו ל - מהדורת בובר
היחס למרד במקורות היהודיים
התייחסות למרד החשמונאים מופיעה לפי חז"ל כבר בנבואות שונות במקרא, כמו למשל הכתוב בספר זכריה, המתאר מצב עתידי בו עם ישראל יילחם נגד היוונים ויזכה לישועה וניצחון בעזרת ה' ובשמו:[41]
וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַה' ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם... וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹקֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא.
המקורות הכתובים של חז"ל, מאוחרים למרד החשמונאים ובדרך כלל מופיעה בהם התייחסות חיובית למרד, כזו הרואה את ניצחון החשמונאים גם הוא כביטוי לקיום ההבטחה בתורה שעם ישראל יתקיים לנצח. כך, למשל, אומר התלמוד על הפסוק: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם":[42]
לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. ולא געלתים - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול. לכלותם - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. להפר בריתי אתם - בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות.
אימרה זו מעמידה את מתתיהו והחשמונאים בכללם בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי[43].
קביעת חנוכה כיום מועד לדורות מבטאת אף היא את יחסם החיובי של חז"ל למרד. בשלהי תקופת בית שני הועלתה על הכתב מגילת תענית, המפרטת עשרות ימי מועד במשך השנה, שאסור להתענות בהם. מגילה זו כוללת את חנוכה ועוד מועדים רבים על ניצחונות מקומיים של החשמונאים. לאחר חורבן בית המקדש בטלו המועדים הכלולים במגילה זו, פרט לחנוכה, מפני חשיבותו.
לחנוכה והלכותיו לא הוקדשה מסכת מיוחדת במשנה, בניגוד לשאר החגים, אך יש לחג זה ציונים אגביים במשנה, המלמדים על ציון היום ועל הדלקת נרות[44]. יש הרואים בהיעדרה של "מסכת חנוכה" ביטוי להסתייגות של חז"ל משלטון החשמונאים[45], או צנזורה פנימית מפחד השלטון הרומי[46].
בספרות חז"ל פזורות כמה הלכות שנקבעו על ידי החשמונאים במהלך המרד, והן שימשו את חז"ל כתקדים שראוי להסתמך עליו. כך, למשל, מסופר שהחשמונאים עשו תחילה את מנורת המקדש החדשה משיפודי ברזל, כתחליף למנורת הזהב, והתלמוד לומד מכאן שבהיעדר אפשרות לעשות מנורת זהב, ככתוב בתורה, ניתן לעשותה מכל מתכת שהיא[47].
מן המקורות היהודיים בימי הביניים ראויות לציון שתי התייחסויות בולטות למרד החשמונאי. בדברי הרמב"ם[48] מופיעה התייחסות חיובית, כרקע להלכות חנוכה:
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות... וצר להם לישראל מאד מפניהם... עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה[49] עד החורבן השני.
מקור מפורסם אחר הוא יחסו המורכב של הרמב"ן, המשבח את המרד, מחד, ומאידך תוהה על נפילתם של רוב בני מתתיהו בקרבות, ומעניק לכך פשר רוחני, כעונש על תפיסת השלטון על ידם:[50]
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם - נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים, המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם - נפלו ביד אויביהם בחרב... בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד... ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים.
חגים וימים טובים לזכר המרד ותוצאותיו
יום ניקנור
יום ניקנור הוא יום טוב קדום בי"ג באדר. נקבע לרגל ניצחונו של צבא יהודה המכבי על ניקנור וצבאו בקרב חדשה בשנת 161 לפנה"ס.
נוסח הסיפור בסכוליון למגילת תענית:[51]
בתלת עשר ביה יום ניקנור. ניקנור פולמרכוס[52] של מלכי יון היה, והיה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף: 'מתי תיפול בידי ואהרסנה'. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו וחתכו את ראשו וקצצו את איבריו ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדיבר בגאיות [=גאווה] ויד שהניפה כנגד בית המקדש – נקמות יעשה בהן. יום שעשו כן עשאוהו יום טוב.
סיפור דומה מופיע בספר מקבים א'[53]:
היהודים לקחו את השלל ואת הביזה וכרתו את ראש ניקנור ואת ידו הימנית, אשר נטה בגאווה; הביאו את הראש ואת היד לירושלים ויתלום. והעם שמחו מאוד ויעשו את היום ההוא יום שמחה רבה, ויקבעו לחוג בכל שנה את היום ההוא, שלושה עשר באדר
על פי מגילת תענית יום ניקנור הוא יום טוב ואסור להתענות בו, אך לאחר חורבן בית שני מגילת תענית בטלה[54], ובאותו תאריך נקבעה תענית אסתר. אמנם, נראה כי בארץ ישראל המנהג של יום ניקנור המשיך גם לאחר החורבן, ועל כן תענית אסתר נדחתה אצלם לאחר פורים[55].
במגילת תענית מוזכרים ימים נוספים שציינו בימי בית שני כימים טובים לזכר ניצחונות שהיו בתקופת החשמונאים, לדוגמה בכ"ג באייר כאשר הצליחו להסיר את מצודת החקרא.
חנוכה
- ערך מורחב – חנוכה
חג החנוכה הוא חג יהודי ובו שמונה ימי הודאה, שתיקנו חכמי ישראל לזכר הניצחון במרד החשמונאים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן, ומצוין בעיקר בהדלקת נרות חנוכה.
המקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי חשמונאים א' - ב'. בספר חשמונאים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'.
ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- ספר מקבים א' ו-ב'
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12 ו-13 ומעט גם בספרו מלחמת היהודים. יוסף בן מתתיהו השתמש בספר מקבים א, אולם הציג פרשנות עצמאית משלו לאירועים.
- פוליביוס, היסטוריה, (תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון), ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"א 1991.
מחקרים
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ירושלים: יד יצחק בן צבי ותל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980; מהדורה אנגלית מורחבת ומתוקנת יצאה בשנת 1989 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'.
- אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ד, 2004.
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז-1987.
- היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, (עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג-1983.
- מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1973.
- מנחם שטרן, התעודות למרד החשמונאים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה-1965.
- Israel Shatzman, the Armies of the Hasmonean and Herod, 1991
- Bezalel Bar-Kochva, The Seleucid Army, Cambridge university press, 1976
- Steven L. Derfler, The Hasmonean Revolt, 1990
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרד החשמונאים |
- סדרת מאמרים מתוך: משה דוד הר (עורך ראשי), מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (322-37 לפני הספירה), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1987:
- המרד: פרוץ המרד והנהגתו של מתתיהו, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- המרד: יחסי הכוחות והגורמים שהביאו להצלחת המרד, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- המרד: מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- המרד: יום ניקנור והברית עם רומא, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- המרד: מסע בקכידס ומות יהודה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ברוך קנאל, מלחמות הגבורה של יהודה המכבי, מחניים גיליון פ"ז, באתר דעת
- גרשון גליל, פרעתון, תמנתה ומערך ביצורי בַּכְּחִידֶס, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 30-22
- יהושע שוורץ ויוסי שפנייר, מדבר שומרון כמקלט למורדים החשמונאים, קתדרה 65, תשרי תשנ"ג, ספטמבר 1992
- שמואל ספראי, חז"ל וחג החנוכה, באתר "דעת", מתוך: מחניים ל"ז, תשי"ט
- משה צבי נריה, על היתר מלחמה בשבת, באתר "דעת" (ישיבת בני עקיבא, כפר הרואה, תל אביב, התשכ"ב)
- מרדכי ברויאר, עמדתם של חכמי התורה במלחמות החשמונאים, באתר "דעת", מתוך: יחזקאל כהן (עורך), חברה והיסטוריה, משרד החינוך, ירושלים, תש"מ
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, מערכות 9, נובמבר 1941
- יצחק ציטרין, "נס חנוכה" - מהותו והצעות דידקטיות להוראתו, שנתון מכללת שאנן, כרך ה, תשנ"ט, עמ' 137–168
- רפאל ינקלביץ, יום ניקנור, דף פרשת שבוע של אוניברסיטת בר-אילן, מס' 225, פרשת תרומה, תשנ"ח
- הרב זאב סולטנוביץ', שורשי מרד החשמונאים, באתר ישיבה, מתוך: הנ"ל, בינה לעיתים, כרך א, שיעור כ"ג, מכון הר ברכה, 1999
- הרב אליעזר מלמד, הגזירות והמרד, באתר פניני הלכה, מתוך: פניני הלכה, זמנים
- מקורות העוסקים במיתוס הגבורה הנשית במרד החשמונאים באתר מדרשת
- ד"ר רבקה שפק ליסק, מרד החשמונאים כמרד חברתי של המעמד הנמוך , מגזין אימגו
- פרופ' בועז זיסו
חנוכה: כך ניהלו לוחמי החשמונאים את המרד ביוונים, סרטון באתר יוטיוב - פרופ' חיים משה יצחק גבריהו, יהודה המכבי - סמל לגבורה בישראל, מחניים פ"ז, תשכ"ד, באתר דעת
- 'מאי חנוכה? על מרד המקבים.', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
הערות שוליים
- ^ יצוין כי מגילת הזכויות המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו מאושרת, לפחות בחלקה, מן הממצא הארכאולוגי, "כתובת חפציבה" שבעמק יזרעאל המזרחי, וכן משרידי כתובת יוונית מבית המקדש, שנמצאה ליד שער האריות.
- ^ ספר מקבים א, פרק א, סעיף 34.
- ^ אטלס כרטא לתקופת בית שני מפה 30
- ^ במגילת אנטיוכוס (פסוק נ”ט) מסופר שיהודה נהרג בחיי אביו.
- ^ רש"י כתב (דברים פרק לג פסוק י"א): ”מחץ מתנים קמיו - ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה”; האבודרהם (הוצאת אושא, ירושלים תשכ"ג, עמוד ר"א) פירש ע”פ מגילת אנטיוכוס (פסוק נ"ח ועוד) שהיו מתתיהו וחמשת בניו.
- ^ תרגום על מגילת שיר השירים, פרק ו', פסוק ט'
- ^ מהר"י ונה
- ^ מאירי על פי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח' עמוד ב'. רבי יואל טייטלבוים מסטמר הוסיף, שייתכן שבקרבות המכריעים החשמונאים נלחמו ללא עזרת הרומאים[דרוש מקור].
- ^ כך מובן מדברי חז"ל שאמרו "רבים ביד מעטים" בנוסח "על הניסים" המוזכר בתפילות החנוכה
- ^ בהיעדר נתונים אחרים על תחילת המרד. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ע"מ 60
- ^ יהודה לקח 8,000 לוחמים. שמעון לקח 3,000 לוחמים, ומהמצביאים שנותרו ביהודה נהרגו אלפיים. ספר מקבים ה יט, וה נט
- ^ אבי יונה, בר כוכבא ומשה דוד הר סוברים כי מספר החיילים המכביים בקרב זה לא סביר, ותיאור מהלכי הקרב שנמשך שעות רבות מורה כי המספר מופרך לחלוטין, ונועד להסביר את התבוסה ונפילת המצביא בקרב. על פי בר כוכבא ואבי יונה סביר שחייליו של יהודה היו לפחות בסדר גודל של כ-3,000 חייל שזו הייתה המסגרת המקובלת אצל החשמונאיים.
- ^ היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, ע"מ 115בצלאל בר כוכבא (עמ 62 - 70). לעומת זה, ישראל שצמן מעריך את סך יכולת הגיוס של פוטנציאל הגיוס של תושבי יהודה בתקופת המרד בלא יותר מ-23,000. לטענתו, היות שלא כל היהודים השתתפו במרד והיות שאין מקורות ישירים המאששים את המספרים של בר כוכבא, סביר להניח, לפי טענתו, שמספר הלוחמים המקסימלי שגייסו המורדים לא עלה ביותר מכמה אלפים על 11,000 (כלומר כ-15,000 - 16,000 לוחמים לכל היותר). מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות הכמותיים בקרבות יהודה המכבי ובמלחמת העצמאות, בנימין זאב קדר ואלון קדיש (עורכים), מאגנס 2006
- ^ בצלאל בר כוכבא ע"מ 78-80
- ^ בצלאל בר כוכבא ע"מ 94
- ^ אנשים שקיבלו קרקע ותמורתה היו חייבים בשירות בצבא הממלכה
- ^ הרחבה על מרידרכיה ועל מושל בה ראו מנחם שטרן, התעודות למרד החשמונאים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה, ע"מ 63-4
- ^ היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, ע"מ 106
- ^ בצלאל בר כוכבא מלחמות החשמונאים, ע"מ 162
- ^ לפעמים מופיע במקורות גם בשם לוסיאס; ראו להשוואה את גולן מול בצלאל בר כוכבא
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי ע"מ 718-719
- ^ לדיון אודות מהימנות המספרים ועל המקורות השונים אפשר למצוא בספר של בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 51 - 57
- ^ המקורות העתיקים אינם מוסרים את המיקום המדויק, אך החוקר מיכאל אבי יונה מזהה אותו עם הרי גופנה וכך גם בצלאל בר כוכבא. להשוואה: בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 עמי 157
- ^ היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג עמ' 106
- ^ מקבים א', פרק ב, פסוקים 15-28
- ^ ישנם מקורות המייחסים לתחילת המרד אירוע אחר בו קינאו בני חשמונאי בעקבות המעשה בבת חשמונאי. מגילת תענית פ"ו. א. יליניק:בית מדרש, חדר ראשון 138-132.
- ^ מקבים ב', פרק ה, פסוקים 24-27
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980, ע"מ 157-159
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 ע"מ 53 ו-184
- ^ לדיון אודות זיהוי המיקום ראו: היסטוריה של עם ישראל, (עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט), התקופה ההלניסטית, (עורך: אברהם שליט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג-1983, עמ' 114.
- ^ או לטענת אבי יונה כדי לסייע ליהודים שסבלו מידי היוונים היסטוריה של עם ישראל - היסטוריה של עם ישראל, (עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט), התקופה ההלניסטית, (עורך: אברהם שליט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג-1983, עמ' 114.
- ^ קיימת מחלוקת במקורות לגבי התאריך המדויק. לניתוח ראו Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus, Cambridge university press, 1989, pp 543-551; תאריך אלטרנטיבי שנת 163 ללא ניתוח ראו דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, ע"מ 717
- ^ Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus, p. 347
- ^ השוו דיון על העמדות השונות אצל: בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ירושלים: יד יצחק בן צבי ותל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 עמ' 288.
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 273.
- ^ בנימין זאב קדר ואלון קדיש (עורכים), מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות הכמותיים בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2006.
- ^ מקבים א', ט 73
- ^ מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, מפה 48
- ^ מלחמת החשמונאים - ימי יהודה המכבי, עמ' 310
- ^ מנחם שטרן, מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית, באתר מט"ח
- ^ ספר זכריה, פרק ט', פסוק י"ג
כך על פי הפרשנות המקובלת. בפירוש דעת מקרא הסבו את הפסוקים לעימות אחר, על רקע סחר בבני אדם שנעשה על ידי היוונים, אירוע מקומי שקדם הרבה למרד החשמונאי. - ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ד
- ^ יש לשים לב להשמטתם של המורדים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, והצבת הדוגמה של בית רבי יהודה הנשיא, שקיים קשרים טובים על השלטון הרומי.
- ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג', משנה, מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ו', ועוד.
- ^ חתם סופר, על פי המובא בשמו בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ענייני חנוכה, תתמז, וראו דברי הרמב"ן להלן.
- ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, ירושלים תרצ"ג, עמ' כב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ח עמוד ב'. ריכוז של פסקי ההלכה החשמונאיים מופיע במאמר: "שו"ת בית חשמונאי - פסקי הלכה מתקופת החשמונאים", בתוך "באורך נראה אור", ירושלים תשס"ג, עמ' 45-71.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'
- ^ האומדן "יתר על מאתים שנה" נסמך על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט' עמוד א', שמונה לבית חשמונאי מאה ושלוש שנים ולבית הורדוס מאה ושלוש שנים, והרמב"ם הכליל את בית הורדוס ב"מלכות ישראל".
- ^ פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י
- ^ מגילת תענית, מהדורת ו' נעם, עמ' 298. מופיע בשינויים קלים גם בתלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה י"ג, ובגרסה מקוצרת בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח עמוד ב'.
- ^ "פולמרכוס (אנ') הייתה דרגה צבאית רמה בתרבות היוונית הקלאסית וההלניסטית. המלה מורכבת מ"פולמוס" (מלחמה) ו"ארכוס" (שליט או מנהיג) כלומר "מנהיג המלחמה". מההתייחסות שכאן ואחרות במקורות יהודיים ברור כי המלה הייתה שגורה בפיהם של יהודים בני התקופה ומובנה היה ברור להם.
- ^ ז' מז-מט (מהדורת הרטום)
- ^ תוספתא תענית ג' ו
- ^ מסכת סופרים יז' ג'
25567920מרד החשמונאים