גרגוריוס התשיעי
 | |||||
| גרגוריוס התשיעי, איור בכתב מ-1270 | |||||
| לידה |
בין 1145 ל-1170 אנאני, מדינת האפיפיור, הקיסרות הרומית ה"קדושה" | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 באוגוסט 1241 רומא, מדינת האפיפיור, הקיסרות הרומית ה"קדושה" | ||||
| מדינה | מדינת האפיפיור | ||||
| |||||
.jpg)
גרגוריוס התשיעי (לטינית: Gregorius IX; נולד בין 1145 ל-1170 – 22 באוגוסט 1241) היה אפיפיור מיום 19 במרץ 1227 עד ליום מותו - 22 באוגוסט 1241.
נצר למשפחת אנשי כמורה בכירים ובהם האפיפיור גרגוריוס השביעי (1073-1085), פעל גרגוריוס מתוך מטרה לבסס את השפעת הכס הגדול מעל לכל הגורמים הפוליטיים באירופה הנוצרית, שאיפה זו הציבה אותו מול הקיסרות הרומית ה"קדושה" ושליטה פרידריך השני. מאבק בקיסרות, מסעי הצלב, והקמת האינקוויזיציה הם המוטיבים העיקריים של תקופת כהונתו. בעידן של תמורות ועימותים תרבותיים ולצד אפיפיורים בעלי שם בולטת דמותו של גרגוריוס התשיעי כרפורמטור ומגן הכנסייה.
חייו לפני מינוי לאפיפיור
מעט מאוד ידוע על ראשית חייו וההיסטוריונים, הן של תקופתו והן מאוחרים חלוקים בשאלות בסיסיות כגון תאריך הולדתו. בעוד האנציקלופדיה הקתולית מציינת את שנת 1145[1] מקור אחר מציין את שנת 1170[2] ההיסטוריוגרף מתיו פריז מציין כי הוא היה בן מאה בשעת מותו דבר המציב את תאריך לידתו בשנת 1140. ככל הידוע הוא היה בן למשפחת קונטי משפחה מכובדת ברומא ומדינת האפיפיור שהוציאה מתוכה אנשי כמורה רבים. הסברה המקובלת היא שהוא היה אחיין של אינוקנטיוס השלישי, מצד אמו. לפני הכתרתו היה שמו הוגלינו די קונטי (איטלקית: Ugolino di Conti).
בישוף ברומא
עם עלייתו לכס ה"קדוש" של אינוקנטיוס השלישי בינואר 1198 הוא מינה את הוגלינו די קונטי לבישוף של סנט'אאוסטאקיו (באיטלקית: Sant'Eustachio) - הרובע השמיני מבין רובעי העיר רומא. בעת מינוי זה היה הוגלינו די קונטי בעל השכלה משפטית ומקורב לכס ה"קדוש". תפקידו החשוב השכלתו וככל הנראה גם נטייה טבעית הפכו אותו לדיפלומט המועדף על אינוקנטיוס השלישי. שליחותו המרכזית באותה תקופה הייתה אל מרקוורד אנווילר (גרמנית: Markward von Annweiler) - איש אצולה גרמני ואיש אמונו של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". עם מותו של היינריך השישי הפך לטוען לכתר סיציליה ואויב של הכס ה"קדוש". המשא ומתן עמו לא העלה פירות, אינוקנטיוס השלישי הכריז עליו כצלאח א-דין ה"חדש" והטיל עליו חרם.
בישוף אוסטיה
בשנת 1206 הוא התמנה לבישוף של אוסטיה - תפקיד שהציב אותו בדרגת קרדינל וסימן את עתידו כטוען לכתר האפיפיור. בתוקף תפקידו הוא יזם את שיקום ביצורי העיר ובניית מנזר. בתקופה זו נקרעה האימפריה הרומית ה"קדושה" במאבק ירושה על השליטה בגרמניה בין פיליפ משוואביה, אחיו של הקיסר המת לבין אוטו הרביעי מבראונשווייג. האפיפיור שראה באימפריה ה"קדושה" הן כיריב מסוכן בעל אינטרסים באיטליה מחד וככלי פוטנציאלי לשמש כיד ימינו של הכס ה"קדוש" שלח את הוגלינו די קונטי[3] כנציגו לגרמניה ותוך הפעלת דיפלומטיה בקרב האלקטורים והנסיכים הגרמניים נבחר אוטו הרביעי כמלך גרמניה. אירועים אלו פתחו תקופה של עימותים צבאיים בין המתמודדים על הכיסא שקרעו את האימפריה ונסתיימו בהירצחו של פיליפ משוואביה ביום 21 ביוני 1208. אוטו מבראונשווייג נבחר למלך בשנת 1208 ובשנת 1209 הוכתר כקיסר של ידי האפיפיור. ההרמוניה בין אוטו לאפיפיור לא החזיקה זמן רב והתפוררה משניסה אוטו מברונסוויק לתפוס מחדש נחלות קיסריות באיטליה, ובשנת 1211 ניסה לכבוש את סיציליה. האפיפיור שלף בשלב זה את הקלף המנצח - בן חסותו פרידריך - שלו זכויות לכתר הגרמני וקשר אמיץ עם הכס ה"קדוש". בכינוס של נסיכי האימפריה שנערך בנירנברג בספטמבר 1211 נבחר פרידריך - בהיעדרו (לטינית: absentia) - למלך גרמניה על ידי קבוצת נסיכים אותה הוביל האפיפיור אינוקנטיוס שבמקביל נידה את אוטו. ב-1212 חזר ואישר בחירה זו בכינוס שנערך במיינץ, והוא הוכתר למלך גרמניה ביום 9 בדצמבר 1212.
הונוריוס השלישי
במהלך ההכנות למסע הצלב החמישי, בעוד הוא לוקח בעצמו את תפקיד המטיף נפטר אינוקנטיוס השלישי ביום 16 ביולי 1216. ביום 18 ביולי התכנסו הקרדינלים במטרה לבחור אפיפיור חדש, תחת האיום של תוהו באיטליה, מסע הצלב שעתיד לצאת לארץ הקודש וחשש מקרע בכנסייה במאבקה חסר הפשרות בכפירה הוחלט להטיל את מלאכת הבחירה על שני הקרדינלים הבכירים - אחד מהם הוגלינו די קונטי מאוסטיה, הם בחרו את הקרדינל סנסיו קמרריו שבחר בשם הונוריוס השלישי והוכתר ברומא ביום 31 באוגוסט. הונוריוס השלישי המשיך ללא שינוי בקווי המדיניות של קודמו וראה את מסע הצלב החמישי יוצא לארץ הקודש אך שוקע במצרים תחת פיקודו של שליח (לגאט) הכס ה"קדוש". מאמציו של הונוריוס לגייס למסע הצלב את פרידריך השני לא הביאו כל תוצאה והוא נפטר ביום 18 במרץ 1227 מבלי לראות את הקיסר יוצא למזרח על מנת לשחרר את ירושלים מעול המוסלמים.
בתקופת כהונתו של הונוריוס השלישי המשיך הוגלינו די קונטי לשמש בתפקידי מפתח במערכת הדיפלומטית של הכס ה"קדוש". בשנת 1217 מינה האפיפיור את הוגלינו לתפקיד לגאט - שליח הכס ה"קדוש" ללומברדיה כמטיף למסעי הצלב באותה שנה הוא שימש כמתווך בסכסוך בין פיזה וג'נובה ולאחר מכן בסכסוכים בין ערים נוספות בצפון איטליה.
האפיפיור גרגוריוס התשיעי
בחירה
לאחר מות הונוריוס השלישי נבחר הקרדינל הוגלינו די קונטי בעצמו לאפיפיור - והוכתר ביום 19 במרץ. בחירתו נבעה מרצונם של הקרדינלים באדם חזק אשר מחד יצעד בדרכו של אינוקנטיוס השלישי יביא לידי מימוש את מסע הצלב ויסיים את הרפורמה בכנסייה הקתולית על פי הועידה האקומנית הרביעית בלטראנו. משנת 1213 שהדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות, ואישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה. הוועידה הציבה שתי דרכים למימוש דרכה - ארגון מסע הצלב, ותיקון מידות.
הוגלינו בחר בשם גרגוריוס תוך שהוא מכוון לזכרו של גרגוריוס השביעי, רפורמטור גדול, ומי שעמד בראש הכנסייה בעת מאבק האינווסטיטורה מול הקיסר היינריך הרביעי ובכך מצביע על דרכו העתידית - רפורמה ומאבק חסר פשרות להכנעת הקיסרות.
גרגוריוס ביקר את טקס שבת האור הנהוג בכנסיות המזרחיות וכינה אותו מעשה הונאה.
מול פרידריך השני
מול האפיפיור עמד אחד מגדולי השליטים של ימי הביניים - פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", השניים שלא היו זרים אחד לשני היו מנוגדים בגישתם ומערכת היחסים ביניהם אופיינה בעימותים טוטליים. עם עלייתו של גרגוריוס התשיעי לכס ה"קדוש" הוא הטיל חרם ונידוי על הקיסר לאחר שהקיסר התעכב ביציאתו למסע הצלב השישי, העימות הידרדר כאשר גם במהלך מסע הצלב - שהחזיר את ירושלים לידי הנוצרים כתוצאה מהסכם יפו (1229). חזרתו של פרידריך השני לסיציליה איפשרה לו לערוך סדר בביתו. בהיעדרו ניצל האפיפיור את החלל שנוצר, וכוחותיו בפיקודו של ז'אן דה בריין, חותנו של פרידריך, ערערו את שלטונו של פרידריך באיטליה ובסיציליה. בתקופה קצרה הצליח פרידריך לדחוק את צבא האפיפיור, וביום 20 ביולי 1230 נחתם הסכם שלום - הסכם סן ג'רמנו בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לפרידריך השני. חוזה זה השכין שלום זמני בין היריבים. החרמתו של פרידריך בוטלה, ונחלות של הכס ה"קדוש" באיטליה הוחזרו לשלטון האפיפיור.
האידיליה נמשכה זמן קצר בלבד, שני הצדדים היו בעלי אינטרסים מנוגדים באיטליה ונחלקו בשאלות מהותיות של מעמד וסמכות. האפיפיור טען כי לידיו נמסרו שתי חרבות - האחת רוחנית והשנייה חילונית. על פי טענה זו העביר האפיפיור את החרב החילונית - סמכויות השלטון הארצי לנסיכים אך עשה זאת מעמדת עליונות ואת שניתן אפשר לשלול - כלומר הסמכויות נותרו מוחלטות בידי האפיפיור.
במהלך שנת 1239 תפס פרידריך את השלטון באי סרדיניה והביס את הליגה הלומברדית - חששות האפיפיור מכוחה של הקיסרות הביאו אותו לחדש את נידוי הקיסר באותה שנה, בצר לו החליט גרגוריוס התשיעי לכנס ועידה של קרדינלים ואנשי כנסייה מכל אירופה במטרה לאחד כוחות ולהכריע את הקיסר. פרידריך נקט בגישה מקורית בנוגע לאיום שהציגה הוועידה, ומנע את כינוסה על ידי יירוט אנשי הכנסייה שהגיעו לאיטליה בדרך הים. צי פיזאני ארב לספינות עליהן היו שני קרדינלים ושבה אותם. מותו הפתאומי של האפיפיור גרגוריוס התשיעי ביום 22 באוגוסט 1241 שימש כאנטי קליימקס ושיבש את תוכניות הכס ה"קדוש".
הקמת האינקוויזיציה
גרגוריוס התשיעי ייסד את מוסד האינקוויזיציה של הכס ה"קדוש" במטרה למלא את החלטות הוועידה הלטרנית הרביעית בנוגע למלחמה בכפירה, עיקר מאמצי האינקוויזיציה כוונו כנגד הקתרים, הקרויים גם אלביגנזים, שהיו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. הכנסייה הקתולית ראתה בכת זו כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק, החלה במסע הצלב האלביגנזי במטרה להשמיד את הכת, לאחר שחבל לנגדוק הוכפף למלך צרפת, הוקמה בנובמבר 1229, בטולוז, אינקוויזיציה שנועדה להוביל את תהליך דיכוי שרידי מרכזי התמיכה של הקתריזם. האפיפיור גרגוריוס התשיעי נתן לאינקוויזיציה סמכויות רחבות ביותר והיא התחילה ב-1233 מסע חסר רחמים נגד אחרוני הקתרים, שבמהלכו הקתרים שנחשפו הועלו על המוקד ואפילו הוצאו גופות מקברן, כדי לשרוף אותן על המוקד.[4] המסדר הדומיניקני היה הבסיס להפעלת האינקוויזיציה ולחבריו נתנו סמכויות חקירה אך לא ענישה, אלו ניתנו לשלטונות החילוניים שגזרו על האשמים בכפירה את העונש על פי החוק - בדרך כלל עונש מוות.
מסדרי הקבצנים
שמו של גרגוריוס התשיעי נקשר בשמם של המסדרים של הקבצנים המסדר הדומיניקני והמסדר הפרנציסקני. מסדרים אלו שתחילתם כתנועות מחאה על גבול הכפירה, גרגוריוס, עוד בהיותו הקרדינל די קונטי הבין את כוחם והיתרון בהפעלתם של מסדרים אלו והיה למגינם, תוך קשירת קשרי ידידות אישיים עם מייסד המסדר פרנציסקוס מאסיזי.
בתום עשורים ספורים לאחר ייסוד מסדר הפרנציסקנים עוררה קנאותם ויכוח גדול, שהוכרע רק לאחר מותו של פרנציסקוס. עיקר הוויכוח נסב על סירובם להחזיק ברכוש. אמנם, כל הנזירים ויתרו על רכוש, אך למעשה נהנו מ"עוני קיבוצי", ואף שכל הנזירים כיחידים היו נטולי רכוש, לעיתים קרובות היה מנזרם עשיר למדי. הפרנציסקנים דחו הסדר זה, והשתמשו בנכסים שנרשמו על שם הכנסייה. עם התחזקות המסדר, הורה גרגוריוס התשיעי לחייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס. לאחר הקמת האינקוויזיציה תפסו הפרנציסקנים מקום חשוב ברדיפת מינים. המסדר הוקם מלכתחילה כדי להיאבק במינות, וברבות השנים ניצל את ניידותם של הנזירים הקבצנים למטרות חקירה והטפה בשירות האינקוויזיציה. תפקיד זה הקנה לחברי המסדר עוצמה ויוקרה רבים. ביום 16 ביולי 1228 הכריז גרגוריוס התשיעי על פרנציסקוס מאסיזי כקדוש, ולמחרת הניח את היסודות לבסיליקה באסיסי.[5]
ידיד קרוב אחר היה דומינגו דה גוסמן גארסס מייסד המסדר הדומיניקני בתחילת המאה ה-13, והוא אחד מהמסדרים המנדיקנטים (הקבצנים) הגדולים, שגרמו למהפכה בחיים הדתיים באירופה באמצע ימי הביניים. הדומיניקנים גם כונו "דומיני-קאן" (Domini canes), שפירושו בלטינית "כלבי-האל". הכינוי דבק בהם בשל הפנטיות הרבה שהפגינו, והעובדה שבאופן מסורתי היו מקורבים מאוד לאפיפיורות ונהגו למצב את עצמם כשומרי-הדת, מתוקף עמדתם זאת הניח גרגוריוס התשיעי את מוסד האינקוויזיציה בניהולם. בשנת 1234 לאחר מותו של דומינגו הכריז עליו גרגוריוס התשיעי לקדוש.[6]
האוניברסיטה של פריז
האוניברסיטה של פריז הייתה מוסד אקדמי תחת חסות הכנסייה בה נלמד מדע התאולוגיה, על פי צווים מלכותיים משנת 1200 זכו מוסדות מורי ותלמידי האוניברסיטה בפריווילגיות מרחיקות לכת במטרה להבטיח את עצמאות המוסד מפני השלטון החילוני ולחזק את קשריו עם הכס ה"קדוש". במרץ 1229 פרצו מהומות בפריס בהן השתתפו תלמידי האוניברסיטה, על פי דרישת המלכה בלנקה, נסיכת קסטיליה העוצרת בשם לואי התשיעי, מלך צרפת התערבו במהומות משמרות העיר ושלטונות האוניברסיטה נאלצו למסור סטודנטים פורעים לידי השלטונות האזרחיים ובמהלך המעצרים והחקירות נהרגו מספר סטודנטים. כתוצאה מכך הופסקו הלימודים באוניברסיטה למשך שנתיים. האפיפיור מינה אנשי כנסייה צרפתים בכירים לבוא במשא ומתן עם השלטונות הצרפתיים על החזרה לפעילות של האוניברסיטה אך ללא תוצאות. בשנת 1231 הוציא גרגוריוס התשיעי בולה אפיפיורית "אם המדעים" (לטינית: )Parens scientiarum בה נקבעו יחסי האוניברסיטה עם השלטונות, בולה זו נחשבת למגנה קרטה של האקדמיה. הבולה מופנית לאנשי הרוח של פריז. בבולה הוא יישב את חילוקי הדעות ונתן בידי שלטונות האוניברסיטה את הכלים החוקיים ליישב מחלוקות ובעיות משמעת במוסד, כן קובעת הבולה סדרים להוראה, סמלי ולבוש המורים ואנשי הסגל, טקסים ויחסים בין הסגל לתלמידים, ומעל הכול ניתנה סמכות אוטונומית לאוניברסיטה לחדש או להשעות את הלימודים. על פי הבולה ניתנה לאוניברסיטה הזכות לגבות דמי שכר לימוד בסך שני סו לשבוע.[7]
הדקרטלים וחוק הכנסייה
אחד ממפעליו הגדולים היה כתיבה מחדש של המשפט הקאנוני,[8] הוא הזמין לרומא את הנזיר הדומיניקני ריימונד מפאנפורט לרומא בשנת 1230 לעמוד בראש מפעל הכתיבה ואיסוף הכתבים המרכיבים את החוק הקאנוני של הכנסייה. ארבע שנים של עבודה הביאו להוצאת אוסף החוקים החדש (Nova Compilatio decretalium) שמעמדם כחוק מחייב על פי בולה מיום 5 בספטמבר 1234. בקובץ החוקים נקבע גם יחס הכנסייה ליהודים. על פי הכתבת האפיפיור, היהודים נידונו להיות במעמד נמוך ומופלים לרעה על פי הדוקטרינה של השירות התמידי של היהודים (perpetua servitus iudaeorum) לפיו היהודים יישארו במעמד של נחיתות השפלה כמעמד משרתים פוליטי עד ליום הדין. תפיסה זו הייתה בתוקף עד למאה ה-19.
משפט פריז
ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה. על התלמוד כתב האפיפיור באיגרתו:
- "כלולים בספר זה עניינים כה מוטעים וכה מגונים, עד כי מעלה הדבר בושה בלב האומרים זאת ואימה בלב השומעים זאת, וזו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בבגידתם"
נפתח דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז". בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.
סוף דבר
מותו הפתאומי של האפיפיור גרגוריוס התשיעי ביום 22 באוגוסט 1241 הטיל את הכנסייה הקתולית למבוכה, הסכסוך עם הקיסרות הרומית ה"קדושה" בשיאו מנע מהקרדינלים מלנהל את הבחירות למשרת האפיפיור באופן סדיר. תהליך בחירת האפיפיור הקונקלווה נסתיים בפשרה והאפיפיור סלסטינוס הרביעי נבחר ביום 25 באוקטובר 1241 ונפטר ביום 10 בנובמבר 1241. מבלי שהצליח להשאיר כל חותם על ההיסטוריה.
קישורים חיצוניים
- גרגוריוס התשיעי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גרגוריוס התשיעי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ The Catholic Encyclopedia
- ^ BBKL Register | Germany | Verlag Traugott Bautz GmbH, Verlag T. Bautz GmbH (בגרמנית)
- ^ Answers - The Most Trusted Place for Answering Life's Questions, Answers.com (באנגלית)
- ^ Weis, René. The Yellow Cross: The Story of the Last Cathars. (Alfred A. Knopf, New York, 2000), 11–12.
- ^ s:en:Catholic Encyclopedia (1913)/St. Francis of Assisi
- ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: St. Dominic, www.newadvent.org
- ^ Encyclopedia of the Middle Ages. Routledge, 2000. p1083
- ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Papal Decretals, www.newadvent.org (ארכיון)
| הקודם: הונוריוס השלישי |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: סלסטינוס הרביעי |
38443417גרגוריוס התשיעי