מרטין לותר

מרטין לותר

מרטין לותר
לידה	10 בנובמבר 1483
פטירה	18 בפברואר 1546 (בגיל 62)
מקום קבורה	ויטנברג שבגרמניה
מקום מגורים	אייסלֶבֶּן, סקסוניה, האימפריה הרומית הקדושה
ידוע בשל	מייסד הנצרות הפרוטסטנטית
השכלה	בית הספר במגדבורג, אוניברסיטת ארפורט
תקופת הפעילות	1517–1546 (כ־29 שנים)
תואר	תואר שני במשפטים, פרופסור לתאולוגיה
השקפה דתית	נצרות

מרטין לותר (גרמנית: Martin Luther;‏ 10 בנובמבר 1483 – 18 בפברואר 1546) היה נזיר, כומר, מלחין ותאולוג גרמני אנטישמי קיצוני, המייסד וההוגה הראשון במעלה של הנצרות הפרוטסטנטית ויוצרו של הכוראל.

לותר חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית עם פרסום חיבורו "95 התזות" בו כפר בקיומו של כור המצרף וכפר ביכולתה של הכנסייה למכור שטרות מחילה עקב עקרון הפרה-דסטינציה. בעקבות זאת נודה על ידי האפיפיור לאו העשירי. לאחר ששרף לותר את הבולה האפיפיורית בפומבי, ונעשה לו שימוע בידי הקיסר קרל החמישי, הוטל עליו גם חרם קיסרי. בתגובה ניסח ופרסם לותר את עיקריה הבסיסיים של הפרוטסטנטיות, ששימשו מסד לממשיכיו וגם ליריביו בתוך הזרם במאות הבאות, כולל העקרון לפיו המקרא ניתן לפירוש עצמאי ללא מסורת הכנסייה, כי הגאולה הנוצרית מושגת באמצעות האמונה לבדה ועוד.

בזכות תרגומו לשפה המדוברת הגרמנית של הברית החדשה מלטינית ומאוחר יותר גם של התנ"ך הנוצרי, הפכו הכתבים לנגישים יותר לאוכלוסייה דוברת-הגרמנית.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

נולד ב-10 בנובמבר 1483 באייסלֶבֶּן (Eisleben) שבגרמניה, בן למשפחת איכרים - דבר שתמיד הדגיש (על אף שככל הנראה היה מדובר במשפחה אמידה למדי). אביו, האנס לותר, היה כורה נחושת במכרות מאנספלד (יש הגורסים כי היה בעליו של המכרה). ואולם, האב חפץ שבנו מרטין יגדל ויקנה השכלה. מאותה סיבה מימן את לימודיו בבית ספר יסודי ובתיכון באזור.

לותר למד במגדבורג בבית ספר שהופעל על ידי "אחי החיים השיתופיים" ("Brüder vom gemeinsamen Leben", בלטינית Fratres Vitae Communis), קבוצה מתוך הזרם של "ידידי אלוקים" שפעלו בארצות השפלה ועמק הריין, ניסו לעשות שינוי בדרך הפולחן הנוצרית, חיו חיי שיתוף ועסקו בהוראה. מתוך הקבוצה הזו צמח תומאס א-קמפיס שחיבר את "חיקוי ע". רמזים להשפעת הקבוצה ניתן למצוא בהטפותיו של לותר כשבגר.

בגיל 17 החל לותר ללמוד משפטים באוניברסיטת ארפורט, ובשנת 1505 הוסמך כ"מאגיסטר ארטיום" (תואר שני). בשלב מסוים בלימודיו הגיע לותר למסקנות הנוגדות את עיקרי האמונה המקובלת בקרב הנוצרים באותה העת. יש ויכוח בין החוקרים מתי התרחשה תפנית יסודית זו, שסללה את הדרך להתנגשותו עם האמונה הקתולית המקובלת. בקיץ 1505 מכר לותר את ספריו, ונרשם למנזר האוגוסטיני בארפורט. הדבר הפתיע את ידידיו והכעיס מאוד את אביו, שחפץ לראותו מלומד מובחר. אגדה מספרת כי נרשם למנזר לאחר "התגלות" אלוקית שהייתה לו, אך מאוחר יותר הסביר שמקרי מוות רבים שאירעו בקרבתו באותה עת השפיעו עליו לחשוב על משמעות החיים ולחפש תשובה במנזר. בשנת 1507 הוסמך לכומר.

פרסום 95 התזות כנגד הנצרות הקתולית והרדיפה בעקבותיהן

95 התזות (בלטינית)

בשנת 1508 התמנה לותר כחבר צוות באוניברסיטה החדשה של ויטנברג, שנוסדה רק שש שנים קודם לכן. בשנת 1510 ערך ביקור צלייני ברומא, שם הופתע מהאווירה החילונית שאפיינה את העיר. הוא חזר לוויטנברג והמשיך ללמוד עד לקבלת תואר ד"ר לתאולוגיה. לבסוף קיבל משרה באוניברסיטת וויטנברג בקתדרה ללימודי התנ"ך, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו. באותן שנים, אולי עוד ב-1509, החל בלימוד שיטתי של השפה העברית, ששליטתו בה שיחקה תפקיד חשוב בתרגום התנ"ך שערך אחרי כן. לותר העיר פעם אודות תרגומי המקרא שאף הברית החדשה הכתובה יוונית הייתה ספוגה צורות לשוניות עבריות, ועל כן "העברים שותים מן המעיינות, היוונים מן הערוצים והלטינים מן השלוליות" (Ebreos ex fontibus bibere, Graecos ex rivulis, Latinos autem ex lacunis). במקביל, הזהיר מנטייתם של מלומדי עברית נוצרים לקבל את הפרשנות הרבנית כחלק מלימודיהם ולהפיץ בקרב קהלם את מה שראה כהבנה המוטעית של ה"כופרים".

אלברט מברנדנבורג כבר כיהן כבישוף אולם חשק במשרת בישוף נוספת. על מנת לממן את התשלום (סימוניה) שהיה צריך לתת לאפיפיור, מכר כתבי מחילה (מחילה ש"נמכרה" על ידי כמרים תמורת כסף), שמחצית הפדיון הגיעה לכיסו והמחצית השנייה לבניית כנסיית פטרוס ה"קדוש" ברומא.

ב -31 באוקטובר 1517 פרסם לותר את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה התנגדות למכירת ה"אינדולגנציות", בנוסף הוא עירער על עקרונות קתוליים מקובלים, צימצם את הסקרמנטים ההכרחיים לשניים. בנוסף, טען שאין צורך בנזירים, התנזרות או מנזרים. וכי את התיפלה צריך לערוך בגרמנית, שפת העם.

החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה שגורה בפי המלומדים ואנשי הכמורה בלבד, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים-כנסייתי מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, לפיה הצמיד לותר את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס, ונודעו ברחבי גרמניה. בעוד ש-95 התזות יכולות אולי להיחשב כקריאת תיגר נגד מנהג פסול אחד בלבד, הרי שבשלוש המסות שפרסם לותר שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1520, ובהם הוא מציג את עיקרי התאולוגיה הלותרנית כבר היה ברור שכוונתו למהפכה דתית טוטאלית. בתגובה לחיבוריו של לותר הוציא האפיפיור לאו העשירי ביוני 1520 כתב גינוי נגדו. בדצמבר באותה השנה שרף לותר בראש חוצות את הבולה האפיפורית, ואף הגדיל לעשות כשהשליך לתוך המדורה את ספר הקאנון של הכנסייה הקתולית. בעקבות האירועים האחרונים הופצו והודפסו ספריו של לותר בגרמנית בכל רחבי גרמניה, כשעימם מופצים תחריטי עץ סאטיריים נגד הכנסייה הקתולית.

במקרים קודמים של ניסיונות למהפכה דתית נלחמה הכנסייה במהפכנים, כמו בפרשת יאן הוס ובפרשת ג'ון וייקליף, בתחילת הפרשה של לותר נמנעה הכנסייה מלנקוט אמצעים נגד המהפכן, משום דרישתו של שליט נסיכות סקסוניה בה התגורר לותר, פרידריך "החכם". פרידריך דרש שלותר יעמוד לדין על אדמת גרמניה וכן שתהיה לו הזכות להגן על עמדתו בפני הקיסר. דרישתו המתריסה נענתה על ידי הכנסייה, כיוון שנסיך סקסוניה היה אחד מהאלקטורים הבוחרים את הקיסר המיועד לרומא, וכוחו הפוליטי בקיסרות היה רב. לותר הוזמן להופיע באפריל 1521 בפני הדיאט הגרמני והקיסר קרל החמישי שנבחר זה עתה. הדיאט באותה השנה נערך בעיר וורמס, ובמסעו לשם ליוו את לותר המונים מריעים. לותר התייצב בפני הקיסר וכל גדולי הקיסרות וסירב לחזור בו מדבריו. בסיום הכינוס טבע את האמרה המפורסמת שלו: "כאן אני עומד, איני יכול אחרת" (יש הסבורים שמדובר באגדה).

הקיסר קרל החמישי הכריע בעד הכנסייה והוציא צו קיסרי ("האדיקט מוורמס") שבו גינה את לותר ודעותיו והטיל עליו את חרם הרייך, שהתיר את דמו לכל. לותר נמלט עם אנשיו והסתתר בטירת וארטבורג, שם גידל את זקנו, התלבש כאביר והתחזה לכזה. בתקופת שהותו בטירה החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו עוררו מהומות בוויטנברג, עד שחזר לעיר במרץ 1522 והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.

מלחמת האיכרים ואחריה

לותר היה מעורב ב"מלחמת האיכרים" שהתחוללה בין השנים 1525-1524, משום שהאיכרים ביקשו להצדיק חלק מדרישותיהם על סמך הגותו. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בנסיך שהשליט סדר בכוח, על אף שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס "נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גנבה ורצח" ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם. תמיכתו בנסיכים גרמה לרבים מתומכיו לנטוש אותו. ואולם, לאחר שדיכאו הנסיכים את מרד האיכרים, הייתה בידי אלה שתמכו בלותר, השפעה רבה על התפתחות הלותרניות. בתוך המהומה נישא לותר בשנת 1525 לנזירה לשעבר, קתרינה פון בורה ונישואיו היו מאושרים. אשתו הפכה לתומכת העיקרית בפעילותו הנמרצת. ללותר ואשתו נולדו שישה בנים ובת אחת, אליזבת, שמתה כתינוקת. באותן שנים פרסם גם ספרים רבים: "חירותו של האדם הנוצרי" - 1519, "קול קורא לאצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" - 1520, "על שבייתה הבבלית של הכנסייה" - 1520, "על הסמכות הארצית" - 1523, ו"על עבדות הרצון" - 1525. כן כתב ספר קצר, שזכה לפופולריות רבה, בשם "קטכיזם" - Catechism - מקראה לדת הנוצרית.

לותר גיבש את עקרונות הרפורמה שלו בוועידת אאוגסבורג בשנת 1530, אך לא הורשה להציג את עמדתו בכינוס הדיאט הגדול, בשל החרם שהוטל עליו. הוא השאיר את המשימה בידי חברו הטוב פיליפ מלנכתון, שהיה המנסח השיטתי של הדוקטרינות של הרפורמציה הלותרנית. בשנת 1534 סיים לותר את תרגום התנ"ך לגרמנית. הוא זכה לתמיכה של שליטים ורמי מעמד רבים, כיוון שהעניק להם חופש מפיקוח הכנסייה, ואף הבטיח להם שליטה על קרקעות שהיו ברשות הכנסייה בעבר.

בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מאנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם ופתר את הסכסוך.

לותר נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.

יחסו ליהודים

ב-1523 פרסם לותר את חיבורו "אודות היות אותו האיש יהודי מלידה" (Dass Jesus Christus ein geborener Jude sei), בו האשים את הממסד הקתולי ברדיפה ובהתאכזרות ליהודים וטען כי סירובם להתנצר נובע מהדוגמה הרעה שקיבלו מהכנסייה. "כולי תקווה שעת ינהגו ביהודים בידידותיות ובאחווה, ישובו לאמונת אבותיהם ונביאיהם ויהיו נוצרים טובים... אם השליחים, שהיו כולם יהודים, היו נוהגים בגויים כפי שאנו נוהגים ביהודים, לא היה אף גוי מקבל את הנצרות."

בשנת 1537 הלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים ניסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של אותו האיש. ב-1543 כתב לותר את ספרו "על היהודים ושקריהם", כתב שטנה חריף גדוש בשנאת ישראל, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה 'מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים?':

• להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם.
• להחריב את בתיהם.
• לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד.
• לאסור על רבניהם ללמד.
• לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות.
• להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.

כן הוא כתב כתבי פולמוס כנגד האפיפיורות, וכנגד האגף הרדיקלי שבתנועת הרפורמציה - האנאבפטיסטים.

כתבים עיקריים

Tomus secundus omnium operum, 1562

הכתבים הבאים, מהידועים ורבי-ההשפעה שבכתבי לותר, הופיעו בתרגום לעברית, בספר "מרטין לותר: ארבעה כתבים תאולוגיים", בהוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.

• "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה ('95 התיזות'), 1517". (שפת המקור: לטינית)
• "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית - על שיפור מצב הנצרות, 1520". (שפת המקור: גרמנית)
• "על השביה הבבלית של הכנסייה, פרלוד, 1520". (שפת המקור: לטינית)
• "על חירות האדם הנוצרי, 1520". (שפת המקור: לטינית)

השפעות

כמייסד הנצרות הפרוטסטנטית והכוראל, הייתה לתורתו של לותר השפעה מרכזית על כל תרבות המערב. לותר חולל מהפכה תאולוגית שהעמידה את היחיד במרכז ושחררה אותו ממרותה וסמכותה של הכנסייה. שינוי מהותי זה גרר אחריו שינויים מרחיקי לכת בתפיסות עולם, במבנים חברתיים ובפרט ביחסי הכח בתוך מבנים אלה.

השפעה על היהודים

אחרי הגירוש הטראומתי מספרד הצטייר כיבושה של ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1517, כתפנית מהפכנית לטובה בגורלם של היהודים. יחסו האוהד של השלטון העות'מאני בארץ ישראל לעליית היהודים תרמה להתעוררות של תסיסה משיחית רבתי, מן הגדולות בתולדות עם ישראל. תסיסה זו לובתה גם בהשפעת התמורות המהפכניות שהתחוללו בעולם הנוצרי, בעקבות קריאת התיגר של לותר על הכנסייה הקתולית. הידיעות המרעישות על כך הגיעו אפילו לארץ ישראל, כפי שמעידים דבריו של המקובל רבי אברהם הלוי, שעמד בראש הישיבה הספרדית בירושלים: "והנה עתה מקרוב באו לירושלים יהודים נאמנים מארצות אשכנז ובוהמיה... עניינם מן האיש... אשר שמו מרטין לוטר... שהתחיל שנת הרפ"ד (1524) לחלוק על דת הערלים ולהראות להם כי שקר נחלו אבותיהם".

באופן אירוני, אימצו היהודים את אחד מלחניו של לותר לפיוט הידוע המושר לאחר הדלקת נרות החנוכה, "מעוז צור", המדבר על הצלת היהודים מידי אויביהם. למרות, ואולי בגלל עמדותיו האנטישמיות.

ראו גם

• לותרניזם
• ז'אן קלווין
• אדולף שטקר
• "על היהודים ושקריהם" - מסה שכתב מרטין לותר

לקריאה נוספת

• מרטין לותר, ארבעה חיבורים תאולוגיים, תרגום: רן הכהן, הוצאת רמות, 2001
• מרטין לותר, ארבעה חיבורים תאולוגיים, תרגום: רן הכהן ותמר צ'ולקמן, הוצאת מאגנס, 2018
• מירי אליאב פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1997

קישורים חיצוניים

• "לוּתֵּיר, מַרְטִין", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 30–31, באתר HebrewBooks
• Martin Luther - Eine Bibliographie (בגרמנית)
• 95 התזות (Disputatio pro declaratione virtutis indulgentiarum) בלטינית ובאנגלית
• ספרו 'היהודים ושקריהם' בתרגום לאנגלית
• מירי אליאב-פלדון, יסודות התאולוגיה הלותרנית, מתוך הרפורמציה הפרוטסטנטית (ישראל: משרד הביטחון, 1997)
• עמית קרביץ, בפרנויה שהשתלטה על לותר הוא היה משוכנע שיהודים נשלחו לרוצחו, באתר הארץ, 11 באפריל 2017
• חן מלול, הכומר שקרא לאפיפיור "נציג השטן", באתר הספרייה הלאומית, אוקטובר 2017
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29214628מרטין לותר