אייכמן בירושלים
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | חנה ארנדט |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | מסה |
| נושא | אדולף אייכמן, רוע, לימודי השואה, פשע נגד האנושות, מוסר, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של המשפט |
| מקום התרחשות | אירופה / ירושלים |
| הוצאה | |
| הוצאה | Viking Press |
| תאריך הוצאה | 1963 |
| מספר עמודים | 312 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת בבל |
| תאריך | 2000 |
| תרגום | אריה אוריאל |
| מספר עמודים | 328 |
אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע (באנגלית: Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil) הוא חיבור מאת הפילוסופית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט משנת 1963. החיבור נולדה מתוך יוזמה של ארנדט, שנמלטה מגרמניה עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון לסקר את משפט אייכמן עבור מגזין הניו יורקר. מהדורה מתוקנת ומורחבת של החיבור יצאה לאור ב-1964. בחיבור זה ארנדט טבעה את הביטוי המפורסם הבנאליות של הרוע.[1] הביטוי מתייחס בחלקו להתנהגותו של אייכמן במשפט, שלא הפגין אשמה על מעשיו ולא שנאה כלפי מי ששפטו אותו, וטען שהוא לא נשא באחריות כי הוא פשוט "עשה את עבודתו".
אייכמן והבנאליות של הרוע
בהסתמך על עדותו של אייכמן ועל העדויות ההיסטוריות אודות פשעי הנאצים שהיו זמינות בתקופת כדיבת החיבור, ארנדט תיארה את אייכמן דרך מספר נקודות עיקריות:
- חוסר היכולת של אייכמן לחשוב באופן מוסרי: אייכמן הצהיר בבית המשפט שהוא תמיד ניסה לציית לצוויו הקטגורי של עמנואל קאנט, כפי שנדון בפירוט בפרק השמיני: "חובותיו של אזרח שומר חוק". ארנדט טוענת שאייכמן שואב לקח מעוות מדברי קאנט: אייכמן לא הכיר ב"אוטונומיה" של התבונה המעשית הגלומה ביכולת לשפוט כללי פעולה כחוקים אוניברסליים שחלים על כל ישות אינטליגנטית, אלא אימץ רק את הרעיון שמעשיו של אדם אחד צריכים לחפוף לחוק כללי, ללא יוצאים מן הכלל. בניסוחיו של קאנט לציווי הקטגורי, המחוקק הוא האני המוסרי, וכל האנשים הם מחוקקים; בניסוחו של אייכמן, המחוקק היה היטלר ויש מי שאינו נחשב לאיש.
הסימן הראשון לכך שאייכמן מבחין במעורפל שבכל העסק הזה מעורב משהו מעבר לשאלה של חייל המבצע פקודות פליליות בעליל מעצם טבען וכוונתן, הופיע [...] כאשר הכריז לפתע בהדגשה רבה שהוא חי כל חייו על פי העקרונות המוסריים של קאנט, ובמיוחד על פי ההגדרה הקאנטיאנית של מושג החובה. [...] הוא המשיך והסביר שמהרגע שבו הוטל עליו לבצע את "הפתרון הסופי", הוא חדל לחיות על פי עקרונות קאנטיאניים, שהוא ידע זאת ושהוא התנחם במחשבה שהוא כבר "לא אדון למעשיו", ושהוא לא מסוגל "לשנות דבר". מה שאייכמן לא אמר בבית המשפט הוא שבאותה "תקופה של פשעים שקיבלו הכשר חוקי של המדינה", כפי שהוא עצמו קרא לכך כעת, הוא לא זנח ממש את הנוסחה של קאנט מאחר שהיא לא ישימה עוד, אלא עיוות אותה לומר: פעל כאילו עקרונות פעולותיך זהים לעקרונות המחוקק או לחוקי המדינה - או, לפי ניסוחו של האנס פרנק ל"צו הקטגורי ברייך השלישי", שאפשר שאייכמן הכיר: "פעל בצורה כזאת שהפיהרר, אילו ידע על פעולתך, היה תומך בה" [...] קאנט, כמובן, לא התכוון מעולם לומר דברים ברוח זו; להפך, לדידו כל אדם היה מחוקק מרגע שהתחיל לפעול: בשימוש ב"תבונה המעשית" שלו מצא האדם את העקרונות שיכולים וחייבים להיות עקרונות חוק.
- הבנאליות של אייכמן וחוסר יכולתו לחשוב בעצמו: התזה של ארנדט היא שאייכמן למעשה לא היה פנאטי או בעל הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, אלא אדם ממוצע וארצי שסמך על הגנות קלישאתיות במקום לחשוב בעצמו, הונע מקידום מקצועי ולא מאידאולוגיה, והאמין בהצלחה כשלעצמה כתקן של "החברה הטובה".[2] בנאליות, במובן זה, אינה אומרת שמעשיו של אייכמן היו רגילים בשום צורה, אלא שפעולותיו נבעו ממעין שאננות שהייתה בלתי חריגה לחלוטין.[3] ארדנט מבליטה את השימוש העקבי של אייכמן בביטויים קלישאתיים ובמליצות. לדידה, הוא הפגין את השקפת עולמו הלא מציאותית ואת חוסר מיומנויות התקשורת המשתק שלו באמצעות הסתמכות על "שפה בירוקטית" (Amtssprache) אותה כינה "השפה היחידה שלי"[4] ועל "כללי לשון" (Sprachregelung)[5] ועל סיסמאות (Schlagworte).[6]
- האנטישמיות של אייכמן: בעוד שלאייכמן אולי היו נטיות אנטישמיות, ארנדט טוענת כי: ”במקרה של אייכמן לא מדובר בשנאה מטורפת ליהודים, באנטישמיות קנאית, או בשטיפת מוח מכל סוג אחר. לו "אישית" לא היה מעולם שום דבר נגד יהודים.”.
- ההשתייכות והצייתנות של אייכמן: ארדנט מתארת את אייכמן כמי ששאף "להשתייך" כל חייו, ומתייחסת לכך שהצטרף לאורך חייו לארגונים שונים בכדי להגדיר את עצמו, וכן התקשה לחשוב בכוחות עצמו מבלי להשתייך לארגון כלשהו. בצעירותו השתייך לארגונים ימק"א, ואנדרפוגל ו-Jungfrontkämpferverband. בשנת 1933, הוא נכשל בניסיונו להצטרף ל-Schlaraffia (ארגון גברים הדומה לבונים חופשיים), ובשלב זה ארנסט קלטנברונר, חבר משפחתו ופושע מלחמה לעתיד, עודד אותו להצטרף לאס אס. בסוף מלחמת העולם השנייה, אייכמן מצא את עצמו בדיכאון כשנותר ללא קבוצת השתייכות. ארנדט ציינה כי מעשיו לא מונעים מרוע מתוחכם, אלא מתוך מסירות עיוורת למשטר ולצורך שלו להשתייך ולהצטרף לקבוצה. במילותיו שלו: ”חשתי שאיאלץ לנהל חיים ללא מנהיג, חיים אישיים קשים. אני לא אקבל הנחיות מאף אחד, לא יעבירו לי שום פקודות או הוראות, לא יהיו שום תקנונים מחייבים שאפשר להיוועץ בהם - בקיצור, חיים שכמותם לא ידעתי עד כה השתרעו לפני.”
- חוסר האינטליגנטיות של אייכמן: למרות טענותיו, ארנדט סברה כי אייכמן לא היה אינטליגנטי במיוחד. כפי שארנדט מפרטת בפרק השני של הספר, הוא לא היה מסוגל להשלים לא בית ספר תיכון או הכשרה מקצועית כלשהי, ומצא את העבודה המשמעותית הראשונה שלו, איש מכירות נודד בחברת הנפט ואקום (אנ'), רק בזכות קשרים משפחתיים. ארנדט ציינה כי גם במהלך הקריירה שלו באס אס, וגם במהלך משפטו בירושלים, ניסה אייכמן לכסות על חוסר כישוריו והשכלתו, ואף "הסמיק" כשהעובדות הללו התגלו. אייכמן וראשי איינזצגרופן אמנם נחשבו לחלק מ"אליטה אינטלקטואלית",[7] אולם בניגוד למנהיגי איינזצגרופן, אייכמן סבל מ"חוסר דמיון" ו"חוסר יכולת לחשוב".[7]
- התרברבותו של אייכמן: ארנדט גורסת כי במספר נקודות אייכמן טען שהוא אחראי לזוועות מסוימות ולפשעי מלחמה, למרות שחסר לו הכוח או המומחיות לבצע פעולות אלה. יתרה מכך, אייכמן העלה טענות אלו למרות שהן פגעו בהגנתו, ומכאן הערתה של ארנדט כי ”התרברבותו של אייכמן היא שהביאה עליו כליה. הייתה זו שחצנות לשמה כשאר אמר לאנשיו לקראת סוף המלחמה: "אני אקפוץ צוחק, אל תוך קברי, מפני שהעודה שמותם של חמישה מיליון יהודים [...] רובץ על מצפוני, וזה גורם לי סיפוק בלתי רגיל". הוא לא קפץ [...]”.[8] ארנדט גם מציעה שייתכן שאייכמן העדיף להיות מוצא להורג כפושע מלחמה מאשר לחיות בתור אף אחד. זה מקביל להערכת היתר שלו לאינטליגנציה שלו ולערך העבר שלו בארגונים שבהם שירת, כאמור לעיל.
- חוסר ראיית הזולת וחוסר תחושת האחריות של אייכמן: ארנדט מצביעה על כך שיותר מחטא ההתרברבות, ”היה פגם נוסף באופיו, ספציפי ומכריע יותר, והוא חוסר יכולת כמעט מוחלט לראות דברים מנקודת מבטו של הזולת.”[6] ארנדט טוענת שאייכמן, בתפקידו הפריפריאלי בוועידת ואנזה תמך בתוכניתו של ריינהרד היידריך לפתרון הסופי של השאלה היהודית בעיקר בליבו. רק כשראה את חברי "החברה המכובדת" תומכים ברצח המוני, ומשתתפים בהתלהבות בתכנון הפתרון, חש אייכמן שהאחריות המוסרית שלו נרגעה, כאילו היה הוא "פונטיוס פילאטוס", נציב יהודה מטעם הרומאים. ארנדט מתייחסת לאמירתו של אייכמן: ”היתה לי מין תחושה של פונטיוס פילאטוס, כי הרגשתי נקי מכל אשמה.”
- שפיות דעתו של אייכמן: במהלך מאסרו לפני משפטו שלחה ממשלת ישראל לא פחות משישה פסיכולוגים לבדוק את אייכמן. פסיכולוגים אלו לא מצאו זכר להפרעה נפשית, כולל הפרעת אישיות. ארדנט מתייחס להערת אחד הרופאים שציין שהתכונה הבלתי רגילה היחידה שהפגין אייכמן היא היותו "נורמלי" יותר בהרגליו ובדיבורו מהאדם הממוצע.[9]
ארנדט מסכמת את אפיון אישיותו של אייכמן: ”למרות כל מאמצי התביעה, כל אחד יכול היה להיווכח שהאיש הזה אינו "מפלצת", אבל היה קשה באמת לא לחשוד בו שהוא ליצן.” היא סבורה ששהחשד שאייכמן אינו מפלצתי כפי שנוח היה לדמיין סיכן את יוזמת המשפט, שכן קשה לשאת את הדברים בהתחשב בסבל המפלצתי שהוא ודומיו גרמו למיליוני בני אדם. אף שמה שנראה בעיני ארנדט כ"ליצנות" גרועה לא זכה לתשומת לב לאורך המשפט, היא עומדת על הסתירות המרובות בדבריו לאורך המשפט. ”ומה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים - ואז, על פי הוראת סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב יד ובו בקשת מחילה?”[10]
התזה של ארנדט עומדת כנגד שתי גישות מקובלות לתיאור פשעי השואה. ארנדט מתנגדת בתוקף לתפיסה הרווחת שהפושעים הנאצים היו פסיכופתים לחלוטין, מפלצות לא אנושיות, השונים במהותם מאנשים "רגילים", ולכן מבררת מושג של רוע "בנאלי" שאינו רוע מוחלט. בנוסף לכך, ארנדט גם מתנגדת למסקנתם של רבים שמצבי קיצון, כמו בשואה, יכולים לגרום אפילו לאנשים השגרתיים ביותר לבצע פשעים איומים עם התמריצים המתאימים, אך ארנדט לא הסכימה בתוקף עם הפרשנות הזו, שכן אייכמן עקב מרצונו אחר "עקרון הפיהרר". ארנדט מתעקשת שהבחירה המוסרית נשארת גם תחת טוטליטריות, ושלבחירה זו יש השלכות פוליטיות גם כאשר הבוחר חסר אונים פוליטית:
מבחינה פוליטית, הלקח הוא שבתנאי טרור יילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא, והלקח מן הארצות השונות שה"פתרון הסופי" הוצע להן הוא שזה "היה יכול לקרות" ברוב המקומות אבל זה לא קרה בכל מקום. מבחינה אנושית אין צורך ביותר מכך, ואי אפשר לדרוש יותר כדי שהפלנטה הזו תמשיך להיות מקום מתאים לחיים של בני אנוש.
— אייכמן בירושלים, עמ' 243
כאלטרנטיבה ל"בנאליות של הרוע" ולציות עיוור, ארנדט מזכירה בכמה נקודת את הצלת יהודי דנמרק:
סיפורם של יהודי דנמרק הוא sui generis, יחיד במינו, ולהתנהגות העם הדני וממשלתו לא היה אח ורע בכל ארצות אירופה [...] מפתה להמליץ על הסיפור כקריאת חובה במדעי המדינה לכל הסטודנטים המבקשים ללמוד משהו על הכוח העצום הגלום בפעולה לא־אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה. נכון, היו ארצות אחרות באירופה שחסרו "הבנה נאותה של השאלה היהודית", ולמעשה רובן התנגדו לפתרונות "רדיקליים" ו"סופיים" [...] רק הדנים העזו להשמיע קול בנושא בפני אדוניהם הגרמנים.
— אייכמן בירושלים, עמ' 180
החוקיות והלגיטימיות של המשפט
מעבר לדיון שלה באייכמן עצמו, ארנדט דנה בכמה היבטים בעייתיים ביחס להתנהלות המשפט:
- ארדנט מציינת שאייכמן נחטף על ידי סוכנים ישראלים בארגנטינה והועבר לישראל, מעשה בלתי חוקי, וכי הוא נשפט בישראל למרות שלא הואשם בביצוע פשעים כלשהם שם. ”בישראל, כמו ברוב הארצות האחרות, אדם המופיע בבית המשפט נחשב לחף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. אבל במקרה של אייכמן היה ברור שזאת פיקציה. אילולא נמצא אשם עוד לפני שהופיע בירושלים, אשם מעבר לכל ספק סביר, הישראלים מעולם לא היו מעזים או מעוניינים לחטוף אותו”.[11]
- ארנדט מתארת את המשפט כמשפט ראווה שאורגן ונוהל על ידי בן-גוריון.[12] היא גורסת כי בן-גוריון רצה מכמה סיבות פוליטיות, להדגיש בעיקר את מה סבל היהודים בשואה, על פני פשעיו הקונקרטיים של אייכמן עצמו. ההגיון של בן-גוריון היה התמקדות בסוגיות כלליות תוך ויתור על הצטעצויות חוקיות. ארנדט סבורה כי בין היתר יחסיו הדיפלומטיים של בן-גוריון עם ראש ממשלת גרמניה המזרחית דאז, קונראד אדנאואר, שבכירים בממשלתו היו נאצים לשעבר ולכאורה עמדו גם הם בסכנת הסגרה. ארנדט מציינת את המקרה הבודד שבו שמו של הנס גלובקה, יועצו של אדנאואר בהווה ואחד ממחברי חוקי נירנברג בעבר, שורבב על ידי ההגנה אך פשעיו והדרישה להסגרתו לא נידונו.[13]
- ארנדט מתחה ביקורת על חוסר הענייניות של המשפט שיצא מגדר כתב האישום כלפי פשעיו של אייכמן למופע "תיאטרלי" המצדיק את הנרטיב של הציונות המדינית. היא מציינת כי פושעי המלחמה נשפטו במשפטי נירנברג בגין פשעים נגד בני עמים שונים, ללא התייחסות מיוחדת לרצח העם של הנאצים ביהודים.[14]
- היא תוהה לגבי זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן. ישראל הייתה חתומה על ה"אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם" משנת 1950, אשר דחתה סמכות שיפוט אוניברסלית ודרשה להעמיד נאשמים לדין בשטחן של המדינות בהן בוצע המעשה או בבית דין בינלאומי לעונשין. בית המשפט בירושלים לא פעל על פי אף אחת מהאפשרויות.[15]
- ארדנט סבורה כי בית המשפט לא הצליח להתמודד כראוי עם טענת ההגנה כי מעשיו של אייכמן לא היו פשעים לפי החוק הגרמני, שכן, באותה תקופה, בעיני הרייך השלישי, הוא היה אזרח שומר חוק ולא עבר שום עברה.[16] הוא נשפט על "חקיקה למפרע".
- ארנדט עומדת על חוסר עקביות בעילה למשפט: לטענתה, גדעון האוזנר פעל על פי הטון שהכתיב עבורו בן-גוריון, שקבע: ”לא אדם פרטי יושב על ספסל הנאשמים במשפט היסטורי זה, ולא רק המשטר הנאצי לבדו, אלא האנטישמיות לאורף ההיסטוריה כולה.”.[17] הצהרות הפתיחה המקבילות של האוזנר, שהתייחסו רבות לקטעים במקרא, היו בעינייה "היסטוריה רעה" ו"רטוריקה זולה". יתרה מכך, היסמכות על טיעונים אלה לא מאפשרים לטעון ללא סתירה כי אייכמן היה פושע המודע למעשיו, ומכאן הוא לכאורה מצטייר רק בתור 'המוציא לפועל התמים של איזה גורל שנקבע מראש'.
- ארנדט לא מצאה טעם משפטי בהצגת עדותם של ניצולים ושורדי שואה לא היה להם קשר לפשעיו של אייכמן עצמו. על כן תיארה אף את עדותו יוצאת הדופן של יחיאל די-נור (עדות ק. צטניק במשפט אייכמן) כבלתי רלוונטית.[18] ביקורת דומה הפנתה גם כלפי עדותו של אבא קובנר.[19]
- ארדנט טוענת כי הבית המשפט בירושלים כשל בסופו של דבר בכך שלא התמודד עם שלושה נושאים בסיסיים שכבר היו להם תקדימים בנירנברג: ”הבעיה של עיוות הדין בבית משפט של מנצחים; הגדרה תקפה של "פשע נגד האנושות"; והכרה ברורה בכך שאת הפשע הזה מבצע פושע מסוג חדש.”[20]
ארנדט סיימה את הספר בנוסח משלה לההצדקת הוצאתו להורג של אייכמן:
הודית שהפשע שבוצע כלפי העם היהודי במשך המלחמה היה הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה המוכרת, והודית בתפקיד שהיה לך בו. אבל אמרת שמעולם לא פעלת מתוך מניעים שפלים, שמעולם לא היתה לך נטייה להרוג מישהו, שמעולם לא שנאת יהודים, ושבכל זאת לא יכולת לנהוג אחרת ולא חשת אשם. אנו מוצאים שקשה, אם כי לא בלתי אפשרי, להאמין בכך [...] אשמה וחפות בעיני החוק הם עניין אובייקטיבי, ואפילו אם שמונים מיליון גרמנים היו נוהגים כמוך, עדיין לא היה בכך תירוץ בשבילך. [...] נותרה בעינה העובדה שאתה ביצעת מדיניות של רצח המוני, ובכך תמכת בה בצורה פעילה. שהרי פוליטיקה אינה דומה לגן ילדים; בפוליטיקה, ציות ותמיכה הם היינו הך. ובדיוק כשם שאתה [אייכמן] תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות - כאילו שלך ולממונים עליך היתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם - כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה זו, עליך להיתלות.
— אייכמן בירושלים, עמ' 289–290
שיתוף פעולה יהודי לכאורה
אחת הנקודות השנויות במחלוקת שהעלתה ארנדט בספרה היא הביקורת שלה בנוגע לתפקידם של ראשי הקהילות היהודיות בשואה.[21][6] בכתביה הביעה ארנדט את התנגדותה לסירובה של התביעה להתייחס לשיתוף הפעולה של מנהיגי היודנראט עם הנאצים. בספר טוענת ארנדט כי ארגונים והנהגות יהודיות באירופה שיתפו פעולה עם הנאצים וולכן נטלו חלק באחריות להיקף הקורבנות היהודים:
בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחרת, עם הנאצים. האמת כולה היתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היו משתררים כאוס ומצוקה נוראה אבל המספר הכולל של הקורבנות בוודאי היה בקושי בין ארבעי וחצי לשישה מיליון נפש. לפי חישוביו של פרוידנגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות.
— אייכמן בירושלים, עמ' 134
קבלה וביקורת
עוד בטרם פורסם, החיבור העלה ויכוח ציבורי סוער, בעיקר בקרב הקהילה היהודית. החיבור תורגם לעברית 37 שנים לאחר צאתו לראשונה.[22][23] ארנדט הואשמה ב"האשמת הקורבן".[24] היא הגיבה לביקורת הראשונית ב"אחרית הדבר" של הספר:
הפולמוס החל עם הפניית תשומת הלב להתנהגות העם היהודי בשנות "הפתרון הסופי", והיה המשך טבעי לשאלה שהעלה לראשונה התובע הישראלי, אם היהודים היו יכולים או צריכים להגן על עצמם. אני הסתייגתי מן השאלה הזאת, שמצאתי אותה טיפשית ואכזרית, כיוון שהיא העידה על בורות מוחלטת באשר לתנאים ששררו באותה תקופה. כעת דנו בה עד לעייפה, והסיקו ממנה מסקנות מוזרות ביותר. שוב ושוב שורבב לוויכוח המבנה ההיסטורי־סוציולוגי הידוע כל כך של "מנטליות הגטו" (שבישראל מצא את מקומו בספרי לימוד להיסטוריה ובארצות הברית זכה בעיקר לתמיכתו של הפסיכולוג ברונו בטלהיים, למרות המחאות הנזעמות של נציגיה הרשמיים של יהדות אמריקה) [...] הפירושים התרבו והלכו, עד אשר צץ במוחו של מישהו, שהוויכוח שעמם אותו כנראה, הרעיון המבריק להוסיף לקלחת גם את התיאוריה הפרוידיאנית ולייחס לעם היהודי כולו "משאלת מוות" - לא מודעת, כמובן. זו היתה המסקנה הבלתי צפויה שמבקרים מסוימים בחרו להסיק מ"תדמית" של ספר, שנוצרה על ידי כמה קבוצות אינטרסנטיות, ולפיה טענתי כביכול שהיהודים רצחו את עצמם. ומדוע שארצה בשקר מחריד ובלתי סביר כזה? מתוך "שנאה עצמית", כמובן.
— אייכמן בירושלים, עמ' 295
גרשום שלום, שהיה מיודד עם ארנדט וניהל עמה חליפת מכתבים ארוכת שנים, שלל את דעותיה של ארנדט על המשפט ודרך ניהולו בישראל, ואף האשימהּ בשל הדברים שכתבה שם ב"חוסר אהבת ישראל". ארנדט השיבה לו כי מעולם לא אהבה קבוצת אנשים כקולקטיב, אלא רק את חבריה כאינדיבידואלים. עוד טענה כי איננה 'אוהבת' יהודים, אלא היא פשוט חלק מהם. עם זאת, לא רק שהייתה בעלת זהות יהודית מפותחת, אלא גם טענה כי בלתי אפשרי להתעלם מזהות זאת וכי יש לפעול בהתאם לחובות שהיא מטילה עליך. בעקבות מחלוקת זו נפסקה ידידותם.[25]
יעקב רובינסון פרסם את אחת הביקורות הראשונות כנגד ספרה של ארנדט, ספר בשם "העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי".[26] רובינסון הציג את עצמו כמומחה למשפט בינלאומי, והשמיט את עובדת היותו עוזר התביע במשפט.[27]
ההיסטוריון דייוויד סזרני הטיל ספק במהימנות הדיוקן שארנדט שרטטה לאייכמן בספרו "Becoming Eichmann" משנת 2006. על פי ממצאיו, ארנדט השתתפה רק בחלק מהמשפט, כשהיא עדה לעדותו של אייכמן במשך "לכל היותר ארבעה ימים" וביססה את כתביה בעיקר על הקלטות ועל פרוטוקול המשפט. סזרני סבר שאולי זה הוביל להטייה, שכן בחלקי המשפט היא החמיצה שהופעתו כללה ההיבטים כוחניים יותר.[28] סזרני גם טען כי אייכמן היה למעשה אנטישמי מובהק וכי רגשות אלו היו מניעים חשובים למעשיו. לפיכך, הוא טוען כי טענותיה של ארנדט כי מניעיו היו "בנאליים" ולא אידאולוגיים וכי הוא ויתר על אוטונומיית הבחירה שלו על ידי ציות לפקודות היטלר ללא עוררין עמודות על יסודות חלשים.[29] זוהי ביקורת חוזרת על ארנדט[30], אם כי בשום מקום ביצירתה לא מכחישה ארנדט שאייכמן היה אנטישמי, והיא גם לא טענה שאייכמן "פשוט" ממלא פקודות, אלא הפנים את הרציונליות של המשטר הנאצי.[30]
סזרני מציע שהדעות הקדומות של ארנדט עצמה השפיעו על הדעות שהביעה במהלך המשפט. לטענתו, בדומה ליהודים גרמניים, היא רכשה בוז ל"אוסטיודן". זה, לטענת סזארני, הוביל אותה לתקוף את התנהלותו ויעילותו של התובע הראשי, גדעון האוזנר, שהיה ממוצא יהודי-גליצי. לדברי סזרני, בהסתמך כל התכתובה עם הפילוסוף הגרמני קרל יאספרס (והמנחה שלה לדוקטורט) היא ציינה כי האוזנר הוא "יהודי גליציאני טיפוסי [...] עושה כל הזמן טעויות. כנראה מהאנשים שלא יודעים שום שפה."[31] סזארני טען שחלק מדעותיה על יהודים ממוצא מזרח תיכוני גבלו בגזענות כפי שתיארה את ההמונים הישראלים במכתבה לקארל יאספרס: "הרושם הראשון שלי: למעלה, השופטים, מיטב יהדות גרמניה. מתחתיהם, הפרקליטים התובעים, גליציאנים, אבל עדיין אירופאים. הכל מאורגן על ידי משטרה שעושה לי את הצמרמורת, מדברת רק עברית ונראית ערבית. כמה טיפוסים ממש אכזריים ביניהם. הם היו מצייתים לכל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, כאילו היה באיסטנבול או במדינה אחרת חצי אסייתית. בנוסף, וניכרים מאוד בירושלים, הפאות והקפטנים, שעושים חיים בלתי אפשריים לכל האנשים הסבירים כאן."[32] ספרו של סזאראני ספג ביקורת בעצמו. בביקורת שהופיעה במוסף The New York Times Book Review, טען בארי גוון שעוינותו של סזארני נובעת מכך שספרו עומד "בצל אחד הספרים הגדולים של חצי המאה האחרונה", וכי הצעתו של סזרני שגם ארנדט וגם לאייכמן היה הרבה מן המשותף ברקע שלהם, מה שהקל עליה להסתכל מלמעלה על ההליכים.[33]
יו טרבור-רופר טען כי החיבור חב הרבה לחיבור עב הכרס "השמדת יהודי אירופה" של ראול הילברג (אף שארדנט מציינת אותו בעצמה כמקור השפעה).[34][35] הילברג עצמו חש כי מדובר במעין פלאגיאט.[36] אולם לעומת הילברג, ביקורתה של ארנדט מופנית כלפי ראשי הקהיולות היהודיות ולא כלפי המנטליות של חיי הקהילה היהודית בכללה.[37]
ארנדט זכתה לביקורת גם בצורת תגובות למאמריה במגזין הניו יורקר עצמו, בו פרסמה את הדו"ח לראשונה. מקרה אחד פורסם שבועות ספורים לאחר פרסום מאמריה במאמר מאת מייקל מוסמאנו, עד ההגנה, "Man With an Unspotted Conscience" ("אדם בעל מצפון ללא רבב"), שטען כי ארנדט נפלה קורבן לדעות הקדומות שלה שהפכו את עבודתה לא-היסטורית.[38] מוסמאנו גם ביקר אותה ישירות על כך שהתעלמה מהעובדות שהוצעו במשפט בכך שקבע כי "הפער בין מה שהעלמה ארנדט קובעת, לבין מה שהעובדות שנקבעו, מתרחש בתדירות כה מטרידה בספרה, עד שקשה להתקבל כעבודה היסטורית מהימנה."[38] עוד אמר כי ארנדט ואת פועלה על דעותיה הקדומות נגד האוזר ובן-גוריון. מוסמאנו טען כי ארנדט חשפה לעיתים קרובות כל כך את דעותיה הקדומות עד שלא ניתן לעמוד את חיבורה כמהימן.[38]
ארנדט הסתמכה רבות על ספרו של ה"ג אדלר (HG Adler) "Theresienstadt 1941-1945. The Face of a Coerced Community" ("טרזיינשטט 1941–1945. פניה של קהילה כפויה"), אותו קראה בכתב יד. אדלר הוכיח אותה על דעותיה על אייכמן במאמרו "מה חנה ארנדט יודעת על אייכמן והפתרון הסופי?" שהתפרסם בשבועון היהודי "Allgemeine Wochenzeitung der Juden in Deutschland" ב-1964.[39]
בשנים מאוחרות יותר ספגה ארנדט ביקורת נוספת מן החוקרות בטינה שטנגנט ודברה ליפשטדט. שטנגנט טענה בחיבורה אייכמן לפני ירושלים (אנ'), שאייכמן היה, למעשה, אנטישמי ערמומי.[40] היא השתמשה במסמכי סאסן ובדיווחים של אייכמן בהיותו בארגנטינה כדי להוכיח שהוא גאה במעמדו כנאצי רב עוצמה וברציחות שהדבר אפשר לו לבצע. היא אמנם מכירה בכך שמסמכי סאסן לא נחשפו במלואם בימי חייה של ארנדט, אבל היא טוענת שהראיות היו שם במשפט כדי להוכיח שאייכמן היה רוצח אנטישמי ושארנדט פשוט התעלמה מכך.[40] אייכמן הצהיר בראיון עם סאסן: ”לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנטיות שאדם צריך לצפות מעצמו”.[41]
בדומה לשטנגנט, טענה דבורה ליפשטדט בחיבורה, "The Eichmann Trial", שדעתה של ארנדט הייתה מוסחת בגלל השקפותיה על טוטליטריות מכדי לשפוט באופן אובייקטיבי את אייכמן עצמו.[35] היא מתייחסת לספרה של ארנדט יסודות הטוטליטריות (אנ') כבסיס לכך שארנדט ניסתה לאמת את עבודתה על שימוש באייכמן כדוגמה.[35] ליפשטדט טוענת כי ארנדט "רצתה שהמשפט יסביר כיצד החברות הללו הצליחו לגרום לאחרים לעשות את הזוועות שלהן" ולכן ניסחה את הניתוח שלה באופן שיאשש את הטענה הזו.[35]
ב"אחרית הדבר" שנוספה למהדורות החדשות של הספר ארנדט התייחסה למחלוקת הציבורית ולכוונתה בטביעת הביטוי "הבנאליות של הרוע":
אני גם יכולה לתאר לעצמי שכותרת המשנה של הספר היתה עשויה לעורר מחלוקת אמיתית; כי כשאני מדברת על הבנאליות של הרוע, אני עושה זאת אך ורק ברמה עובדתית, ומצביעה על תופעה שהזדקרה אל מול עינינו במשפט. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, "להראות שהוא רשע". מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים. והפעלתנות הזאת כשלעצמה לא היתה פלילית בשום אופן. [...] אפשר לומר, בלשון הדיבור, שפוט לא היה לו מושג מה הוא עושה. [...] הוא לא היה טיפש. היה זה חוסר מחשבה גמור - שאיננו זהה כלל לטיפשות - שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה. ואם זה "בנאלי" ואפילו משעשע, שעם כל המאמצים בעולם אי אפשר למצוא באייכמן שום עומק שטני, זה עדיין רחוק מלהיות תופעה רגילה. [...] הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה שרוחק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה כזה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם. אבל זה היה לקח, לא הסבר של התופעה ולא תיאוריה על אודותיה.
— אייכמן בירושלים, עמ' 298–299
אבישי מרגלית ביקר את ניסיונה של ארנדט, לפי עדותה שלה, לאמץ "אירוניה" נוסח "ברכט" לשם תיאורו של אייכמן כ"ליצן". מרגלית התייחס לניסיונ (הכושל לדבריו) של ברכט עצמו לנקוט באסטרטגיה אירונית כדי להפוך את היטלר ואת המפלגה הנאצית למושא לעג במחזהו עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי. ”לדבריה, המטרה באימוץ אירוניה ברכטיאנית הייתה ללעוג לאייכמן על מנת לשלול ממנו מעמד שייקספירי של נבל-על בנוסח יאגו או ריצ'רד השלישי [...] ייתכן בהחלט שעניין הלעג הברכטיאני לא היה אלא מחשבה בדיעבד, שנועדה לסתור את הטענה כאילו חשה ריחוק מן הקורבנות ולהפוך ריחוק רגשי לריחוק אירוני.”.[42]
לצד זאת, מבקרים רבים היו חיוביים לניתוח הבנאליות של הרוע אצל ארנדט. ביניהם ההיסטוריון הפונקציונליסט הנס מומזן, שנחלץ לכתוב הקדמה לספר במהדורתו הגרמנית, הגן על נקודת המבט של "הבנאליות של הרוע" והסכים עם ארנדט ש"הדרך ל'פתרון הסופי' אינה יכולה להתמצות בתיאור המשכיותם של "זרמים אנטישמיים".[43] ארנדט זכתה גם לשבחים על היותה בין הראשונות שציינו כי אינטלקטואלים בקרב האיינזצגרופן, היו למעשה מקובלים יותר ברייך השלישי למרות השימוש העיקש של גרמניה הנאצית בתעמולה אנטי-אינטלקטואלית.[7] במהלך ביקורת משנת 2013 על ספרו של ההיסטוריון כריסטיאן אינגראו "Believe and Destroy" (להאמין ולהרוס), שהצביע על כך שהיטלר קיבל יותר אינטלקטואלים בעלי מוצא גרמני וכי לפחות 80 אינטלקטואלים גרמנים סייעו ל"מכונת המלחמה של האס אס"[7][44], שיבח יאן מישבסקי מ- Los Angeles Review of Books שיבח את ארנדט על כך שהיא "מודעת היטב לכך שהיה מקום לאיש החושב ברייך השלישי",[7] אף כי אייכמן לא היה כזה.
הפילוסופית היהודיה-אמריקאית ג'ודית באטלר שיבחה את האופן שבו ארנדט מתארת את אי היכולת לחשוב כאיום על האנושות.
אם ארנדט חשבה שהמושגים הקיימים של כוונה משפטית ושל בתי דין פליליים לאומיים אינם הולמים את מלאכת התפיסה והשפיטה של פשעים נאצים, היה זה גם מפני שחשבה שהנאציזם ביצע תקיפה כנגד החשיבה. השקפתה האדירה לאלתר את מקומה ותפקידה של הפילוסופיה בשיפוט רצח עם וקראה לאופן חדש של רפלקסיה פוליטית ומשפטית, שהיא האמינה שתוכל לשמור הן על החשיבה והן על זכויותה של אוכלוסיה פתוחה, פלורליסטית וגלובלית להגנה מפני השמדה. מה שהפך לבנאלי, למרבה הפלא, היה הכישלון לחשוב. ואכן, בשלב מסוים חוסר החשיבה הוא בדיוק שם הפשע שאייכמן מבצע. אנו עשויים לחשוב תחילה שזו דרך שערורייתית לתאר את הפשע הנורא שלו, אבל עבור ארנדט ההשלכה של אי-חשיבה היא רצח עם, או בהחלט יכולה להיות.
ראו גם
לקריאות נוספות
- חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגום: אריה אוריאל, הוצאת בבל, תל אביב 2000.[45]
- Hannah Arendt (2006) [1963, Viking Press , revised 1968]. Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil. Penguin Publishing Group. ISBN 978-1-101-00716-7. Full text: 1964 edition
ספרות משנית
- סטיבן אשהיים (עורך), חנה ארנדט בירושלים (עריכה מדעית: מיכל אלטבאואר-רודניק; תרגום מאנגלית: יעקב גוטשלק, אנאלו ורבין), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר’ קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז-2007[46]
- מיכל בן-נפתלי, הביקור של חנה ארנדט, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
- עדית זרטל, משה צוקרמן (עורכים), חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס: קובץ מאמרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
- שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה; תרגום מאנגלית - דפנה רז ; ייעוץ מדעי - עדו נייגר. תל אביב : רסלינג, 2008.
קישורים חיצוניים
- מאמרים המקושרים לארנדט באתר הניו יורקר (באנגלית)
- מאמרים של חנה ארנדט: קובץ נאומים וכתבים, 1923-1975 ספריית הקונגרס, חטיבת כתבי היד. כולל עותק כתב יד של "אייכמן בירושלים" (באנגלית)
- יפתח אשכנזי, 'פרחי הרוע' - על החיבור 'דו"ח על הבנאליות של הרוע' כחלק מהתיאוריה המדינית של חנה ארנדט באתר יד ושם, 2007
אווה אילוז, הגיעה העת לבחון מחדש את הבנאליות של הרוע, באתר הארץ, 28 ביולי 2016- מיכל אהרוני
מחשבות על חנה ארנדט, רוע רדיקלי ועדויות ניצולי שואה, סרטון בערוץ "מכון ון ליר", באתר יוטיוב, 21 באפריל 2015 - משה צימרמן וסטיבן אשהיים הפולמוס סביב תפיסותיה של חנה ארנדט בעקבות משפט אייכמן, סרטון בערוץ "יד ושם", באתר יוטיוב, 13 באפריל 2022
- משה צימרמן וסטיבן אשהיים תפיסתה של חנה ארנדט את חלקו של אדולף אייכמן ביישום "הפתרון הסופי", סרטון בערוץ "יד ושם", באתר יוטיוב, 13 באפריל 2022
הערות שוליים
- ^ Bird, David (6 בדצמבר 1975). "Hannah Arendt, Political Scientist, Dead". The New York Times. נבדק ב-2011-03-12.
Hannah Arendt, the political philosopher who escaped Hitler's Germany and later scrutinized its morality in "Eichmann in Jerusalem" and other books, died Thursday night in her apartment at 370 Riverside Drive.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אייכמן בירושלים, עמ' 135
- ^ Arendt, Hannah (9 בנובמבר 1964). "Eichmann Was Outrageously Stupid". Hannah Arendt: The Last Interview: And Other Conversations. ISBN 1612193110.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אייכמן בירושלים, עמ' 58
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 94
- ^ 6.0 6.1 6.2 '''אייכמן בירושלים''', עמ' 57
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Mieszkowski, Jan (21 ביולי 2013). "The Banality of Intellect: Christian Ingrao's "Believe and Destroy"". Los Angeles Review of Books. נבדק ב-1 באוגוסט 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אייכמן בירושלים, עמ' 57
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 35
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 64
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 220
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 13
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 27
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 14
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 275
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 31
- ^ '''אייכמן בירושלים''', עמ' 28
- ^ '''אייכמן בירושלים''', עמ' 234
- ^ '''אייכמן בירושלים''', עמ' 240
- ^ אייכמן בירושלים, עמ' 285
- ^ Staudenmaier, Peter (2012-05-01). "Hannah Arendt's analysis of antisemitism in The Origins of Totalitarianism: a critical appraisal". Patterns of Prejudice. 46 (2): 154–179. doi:10.1080/0031322X.2012.672224. ISSN 0031-322X.
- ^ "Hannah Arendt," 300 women who changed the world, Encyclopædia Britannica Online Profiles.
- ^ "The Eichmann Polemics: Hannah Arendt And Her Critics", Democratiya Magazine, Vol. 9
- ^ Staudenmaier, Peter (במאי 2012). "Hannah Arendt's analysis of antisemitism in The Origins of Totalitarianism: A critical appraisal". Patterns of Prejudice. 46 (2): 154–179. doi:10.1080/0031322X.2012.672224. ISSN 0031-322X.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ על המחלוקת בקשר לתנועה הציונית ראו אצל הנרי וסרמן, סכנת הגזענות, ידיד יקר, לא נעשית פחותה אם אדם הוא אנרכיסט, עיתון הארץ, מיום 04.03.2011; על המחלוקת בקשר למשפט אייכמן ראו אצל גרשם שלום, מכתב לחנה ארנדט, דבר, 31 בינואר 1964. פורסם שוב בשם: "מכתב לחנה ארנדט", בספרו דברים בגו, פרקי מורשת ותחיה,, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ו-1975, כרך א', עמ' 91 - 95; ראו גם Michael Ezra, The Eichmann Polemics: Hannah Arendt and Her Critics, Democratiya 9, Summer 2007, באתר של dissentmagazine, עמ' 141 - 165, ובפרט עמ' 147 - 148; וכן אצל נתן שניידר, התחייה של חנה ארנדט, עיתון הארץ.
- ^ Robinson, Jacob (1965). And the crooked shall be made straight. Macmillan. נבדק ב-26 ביוני 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Arendt, Hannah (20 בינואר 1966). ""The Formidable Dr. Robinson": A Reply by Hannah Arendt". The New York Review of Books. 5. נבדק ב-26 ביוני 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Cesarani 2006, pp. 15, 346.
- ^ Cesarani 2006, p. 346.
- ^ 30.0 30.1 Berkowitz, Roger (7 ביולי 2013). "Misreading 'Eichmann in Jerusalem'". The New York Times. נבדק ב-26 ביוני 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cesarani 2006, p. 345.
- ^ Hannah Arendt and Karl Jaspers Correspondence, 1926–1969, p. 435, Letter 285.
- ^ Gewen, Barry (14 במאי 2006). "The Everyman of Genocide". The New York Times. נבדק ב-27 באפריל 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Nathaniel Popper, 'A Conscious Pariah,' The Nation 19 September 2010:' "She acknowledges her debt," Trevor-Roper wrote, "but the full extent of that debt can be appreciated only by those who have read both. Again and again the arguments, the very phrases, are unconsciously repeated." Trevor-Roper's review was largely forgotten, as was his conclusion that "indeed, behind the whole of Miss Arendt's book stands the overshadowing bulk of Mr. Hilberg's.".'
- ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 Deborah E. Lipstadt, The Eichmann Trial, 2011 p.219, n.45.
- ^ Raul Hilberg, The Politics of Memory, Ivan R. Dee 1996 pp.147-157.
- ^ הפולמוס סביב תפיסותיה של חנה ארנדט בעקבות משפט אייכמן, סרטון בערוץ "יד ושם", באתר יוטיוב, 13 באפריל 2022
- ^ 38.0 38.1 38.2 Musmanno, Michael. “Man With an Unspotted Conscience” New York: New Yorker, 1963.
- ^ Filkins, Peter. H. G. Adler: A Life in Many Worlds. Oxford University Press. p. 262.
- ^ 40.0 40.1 Stangneth 2014.
- ^ Sassen Papers, transcript of tape 5, pp. 3 - 4, referred to in Session 104 in Jacob Robinson, And the Crooked Shall Be Made Straight (New York: Macmillan Company, 1965), 34
- ^ המעקה הפוליטי הרופף של ארנדט, באתר הזמן הזה, 2021-08-25
- ^ Hans Mommsen (1930–2015) A History of Cumulative Radicalization באתר יד ושם
- ^ Grey, Tobias (23 ביוני 2020). "Hitler's Intellectuals". The Wall Street Journal. נבדק ב-1 באוגוסט 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע באתר הוצאת בבל
- ^ ביקורת: יהודה שנהב, הארנדט אקספרס מובילה לכל מקום, באתר הארץ, 10 באפריל 2007.; גדעון גרייף, חנה ארנדט בירושלים, זיקה 11, 2007, באתר יד ושם
| אדולף אייכמן | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| משפחתו |
|
| ||||
| עיסוקו | ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937) • הלשכה המרכזית להגירת יהודים • הסוכנות המרכזית להגירת יהודים בווינה • שואת יהודי הונגריה • קומנדו אייכמן | |||||
| עוזריו | אוטו הונשה • הרמן קרומיי • פרנץ נובאק • דיטר ויסליצני | |||||
| לאחר השואה | לכידת אדולף אייכמן • משפט אייכמן • הוצאתו להורג של אדולף אייכמן | |||||
| בתרבות | אייכמן בירושלים • המצוד (ספר) • הבית ברחוב גריבלדי • מבצע פינאלה • The House on Garibaldi Street (אנ') • ניצחתי אותך אייכמן • אייכמן - ההקלטות האבודות • כשאייכמן נכנס אלינו הביתה • מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן • הרדיפה אחר אייכמן • הנקמה היהודית 2: חטיפת אייכמן | |||||
36575156אייכמן בירושלים