הדרך הגרמנית המיוחדת
הדרך הגרמנית המיוחדת (בגרמנית: Sonderweg - זונדרווג) היא תזה היסטוריוגרפית שנויה במחלוקת שהופיעה לראשונה בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניסיון להסביר את הסיבה לבחירתה של גרמניה באפיק הנאצי, בעוד שתופעה דומה לא קרתה בשאר מדינות המערב. הטענה המשותפת לכל ההיסטוריונים של הדרך הגרמנית המיוחדת היא כי האופי, המבנה החברתי וההתפתחות המוסדית בגרמניה, לכל המאוחר מהמאה ה-19, הובילו את ההיסטוריה הגרמנית בדרך הייחודית לה, באופן שאינו נורמלי ביחס לשאר מדינות המערב (ובפרט הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וצרפת).
מקור המונח
השימוש במונח "זונדרווג" הופיע לראשונה בגרמניה בתקופת הרייך השני, אז השתמשו בו השמרנים במשמעות חיובית - כלומר, הצלחתה של האימפריה הגרמנית למצוא את דרך המלך בין הקיפאון האוטוקרטי של האימפריה הרוסית לבין הרפיסות וחוסר היעילות של הדמוקרטיה בבריטניה ובצרפת. השמרנים הגרמנים טענו כי המשטר ברייך השני, המסתמך על עוצמתו של הצבא ועל "מהפכה מלמעלה" מצד הממשלה האוטוריטרית, הוא המקור לדרך הגרמנית המיוחדת המונעת התדרדרות לקיצוניות המסוכנת ממזרח וממערב.
שנות הארבעים והחמישים: מלותר ועד היטלר
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בניסיון להסביר את עליית המשטר הנאצי ואת התכנות זוועות השואה, חזרו חלקם של ההיסטוריונים להשתמש בביטוי "דרך גרמנית מיוחדת", והפעם באופן שלילי. בניסיון לבחון מדוע קרסה רפובליקת ויימאר, הגיעו היסטוריונים למסקנה כי כישלונה של המדינה הגרמנית לפתח דמוקרטיה במהלך המאה ה-19 גרמה לכך שרפובליקת ויימאר לא הייתה יכולה להתקיים לאורך זמן. בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, התעוררה מחלוקת בין היסטוריונים גרמנים, שנטו מטבע הדברים לשלול תזה זו, לבין היסטוריונים לא-גרמנים, שנטו לקבל אותה.
התומכים בתזה - הבולטים ביניהם היו ליאון פוליאקוב ואג"פ טיילור - טענו כי הנאציזם הוא תוצאה בלתי נמנעת של ההיסטוריה והאופי הגרמניים. לטענתם, ההיסטוריה הגרמנית רצופה במקרים של הערצת הכוח וויתור על אפשרות של מהפכה חברתית לטובת חיזוק השלטון המרכזי. לדוגמה, טיילור טוען בספרו "מהלך ההיסטוריה הגרמנית", כי בזמן מרד האיכרים בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית בגרמניה נתן מרטין לותר את תמיכתו לשלטון המדכא ולא לאיכרים המורדים, על אף שמרידתם נבעה מעקרונות פרוטסטנטים. לעומתם, טענו היסטוריונים גרמנים (כדוגמת גרהרד ריטר והנס רוטפלס), כי התופעה הנאצית היא חריגה מההיסטוריה הגרמנית שקדמה לה, וכי המסורות הגרמניות מנוגדות לחלוטין לטוטליטריות.
שנות השישים: אסכולת בילפלד
בשנות השישים צמחה גרסה שונה של התזה, המקובלת יותר כיום על ידי החוקרים, המתייחסת למהפכות 1848 כאל נקודת המפנה בהיסטוריה הגרמנית. גרסה זו התפתחה בקרב חוקרי אסכולת בילפלד, ששאבו את השראתם מהמרקסיזם ומתאוריית המודרניזציה של מקס ובר.
על פי טענתם, בניגוד לצרפת ובריטניה, עברה גרמניה "מודרניזציה חלקית" בלבד, בה המעבר לכלכלה קפיטליסטית לא לווה במהפכה בורגנית. כך, נשארו בגרמניה המסורות הפוליטיות הקדם-תעשייתיות שהובלו בעיקר על ידי האריסטוקרטיה הישנה והצבא. הבורגנות הגרמנית, על פי תזה זו, התנכרה לפוליטיקה ופנתה תחת זאת אל תחומי ה"תרבות" (בגרמנית: Kultur). גם כאשר התרחשה מהפכה במשטר בגרמניה באיחודה הלאומי, הייתה זו מהפכה שהתבצעה "מלמעלה" בידי האליטה הפרוסית. את החולשה של הבורגנות הגרמנית נוטים חוקרי אסכולת בילפלד להסביר באמצעות האופי הייחודי הגרמני העוין לפוליטיקה במובנה המערבי, וכמו כן בכך שהאיחוד הלאומי בגרמניה היה מאוחר יחסית למדינות מערב אירופה, ולכן לא נוצר בה מעמד בורגני מאוחד וחזק.
ביקורת התזה
ביקורת מרכזית כלפי תזת הדרך הגרמנית המיוחדת היא נקודת ההשוואה הנורמטיבית שלה. הטענה היא, שהשוואת ההיסטוריה הגרמנית להיסטוריה צרפתית או אנגלית על פי הקריטריונים שלהם הופך את המבט על ההיסטוריה הגרמנית לנגזרת של היסטוריות אחרות. במילים אחרות, המחקר על ההיסטוריה הגרמנית הופך למחקר על מה שלא קרה בגרמניה, מה שנוימן מכנה היסטוריה של non-event. נשאלת השאלה, מדוע להשוות את ההיסטוריה הגרמנית דווקא לאנגליה ולצרפת, ולא למדינות אחרות? מדוע יש להניח כי ההיסטוריה האנגלית, למשל, היא הנורמלית?
ביקורת נוספת מתייחסת להנחה בבסיס תזת הדרך הגרמנית המיוחדת (בייחוד בגרסת אסכולת בילפלד) כי המעמד הבורגני הוא במהותו סוכן של שינוי פוליטי, ולכן המנטליות של הבורגנות הגרמנית היא האשמה באי קיומה של מהפכה דמוקרטית בגרמניה. נשאלת השאלה, האם המעמד הבורגני תמיד מחויב לערכי החירות, הפרלמנטריזם והליברליזם? דורון אברהם טוען, כי הבורגנות בגרמניה פיתחה מעין "ליברליזם מיליטריסטי", הדוגל בצבאיות ככלי להשתתפות עממית, ולכן אין מקום לטעון שהבורגנות בגרמניה נכשלה, אלא שמטרותיה היו אחרות.
ביקורת אחרונה מתייחסת למסגרת הזמן הנכללת בתזה. הדרך הגרמנית המיוחדת מתארת מסלול הדרגתי של ההיסטוריה הגרמנית ששיאו ברייך השלישי. המבקרים טוענים, כי קביעת נקודת הסיום בגרמניה הנאצית מטה את הדיון, וניתן באותה מידה לסמן את נקודת הסיום ברפובליקה הפדרלית של גרמניה במאה ה-21 – ובכך להציג את הנאציזם כסטייה מההיסטוריה הגרמנית ולא כתכלית שלה.
ספרים עיקריים של תזת הדרך הגרמנית המיוחדת
- אג"פ טיילור, מהלך ההיסטוריה הגרמנית - תולדות התפתחותה של ההיסטוריה הגרמנית מאז שנת 1815 מאנגלית : חיים איזק. תל אביב: זמורה ביתן, 1983 (1945)
- דניאל יונה גולדהגן, תליינים מרצון בשירות היטלר - גרמנים רגילים והשואה. תל אביב: ידיעות אחרונות, 1998
- William McGovern, From Luther to Hitler : the history of Fascist-Nazi political philosophy, Boston: Houghton, 1941.
ספרי ביקורת על התזה
- David Blackbourn and Geoff Eley, The Peculiarities of German History -Bourgeois Society and Politics in Nineteenth Century Germany. Oxford, NY: Oxford University Press, 1984
- Gerhard Ritter, The German Problem - Basic Questions of German Political Life, Past and Present. Colombus,: Ohio State University Press, 1965.
מקורות
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
- בעז נוימן, נאציזם, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007
- יורגן קוקה, "תולדות גרמניה לפני היטלר: הוויכוח על 'הדרך הגרמנית המיוחדת'" בתוך משה צימרמן (עורך), דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה, הוצאת מאגנס, 1989: 19-34
- דורון אברהם, "אזרחות צבאית או צבא האזרחים? ליברליזם ומיליטריזם בגרמניה, 1813-1862" בתוך היסטוריה: כתב העת של החברה ההיסטורית הישראלית (17, שבט תשס"ו): 21-50
- עודד היילברונר (עורך), "הרייך חסר המנוחה": הרייך הגרמני השני (ירושלים: הוצאת מגנס, תשנ"ח)
21922859הדרך הגרמנית המיוחדת