עריפת ראש
עריפת ראש, או בקיצור עריפה, היא פעולת הכריתה של ראשו של יצור חי, המסתיימת באופן בלתי נמנע במוות. עריפה מתייחסת לרוב לצורת הוצאה להורג או רצח. היא יכולה להתבצע, לדוגמה, על ידי גרזן, חרב או סכין, כמו גם על ידי גיליוטינה. תאונת עריפה יכולה להתרחש כתוצאה מפיצוץ או מהתנגשות במהירות גבוהה. התאבדות על ידי עריפת ראש נדירה אך לא בלתי קיימת. ב-2003 התאבד אדם בריטי בהשתמשו בגיליוטינה תוצרת בית שהוכנה במשך מספר שבועות.[1]
המונח "עריפה" מתייחס גם להסרת הראש מאדם שכבר מת, כלומר מגופה. ההיגיון הנובע מפעולה כזו עשוי להיות רצון להראות בפומבי את הראש הערוף כהוכחה למותו של אדם מסוים או כדי להחדיר פחד באוכלוסייה מפני עונשו של האויב מידי הרשויות.
תופעת עריפת הראש ידועה גם אצל בעלי חיים. מלכת הנמלים ממין עורפנית סורית נוהגת לערוף את הראש של מלכת הבנאית הארץ-ישראלית על מנת להשתלט על הקן שלה.
עריפות ראשים בהיסטוריה
במשך אלף שנים שימשה עריפת ראשים כצורה של הוצאה להורג. ראשיהם של אסירים פוליטיים (שתויגו כבוגדים) ופושעים כבדים נערפו לעיתים והוצגו למשך תקופה מסוימת במקומות ציבוריים. לשם דוגמה, באנגליה הביניימית, הוצבו הראשים על יתדות לאורך חומותיה של מצודת לונדון. יחד עם זאת, עריפת הראש על ידי חרב יכולה הייתה להחשב כדרך "מכובדת" למות עבור אריסטוקרטים, אשר אם פעלו בעבר כלוחמים, ציפו למצוא את מותם בידי החרב בכל מקום שהוא. ניתן להבחין אם כן בין כך לבין הוצאה "בלתי מכובדת" להורג בגיליוטינה או בשריפה על מוקד.
אם הייתה חרבו של המוציא להורג חדה דיה, הייתה העריפה צורת הריגה פחות כואבת יחסית. אם הכלי היה קהה או שהעריפה בוצעה ברשלנות, היה לעיתים צורך לביצועים חוזרים של העריפה, דבר שהתבטא בכאב רב יותר. אי לכך היו מייעצים לנידון למוות לתת למוציאו להורג מטבע זהב כדי שיעשה את מלאכתו נאמנה. מהידועות שבהן - עריפתה של מרי, מלכת הסקוטים אשר טוענים כי הוכתה שלוש פעמים עקב גרזן קהה או החטאתו.
עריפת ראש בגיליוטינה הייתה צורה נפוצה יחסית של הוצאה להורג, שהומצאה זמן קצר לפני המהפכה הצרפתית (אם כי הייתה קיימת גרסה מוקדמת שלה בבריטניה עד המאה ה-17). מטרתה הייתה להוות דרך אחת אחידה של הוצאה להורג, אשר אינה כוללת עינויים. היא הייתה בשימוש בצרפת עד 1977.
בסין העתיקה נחשבה עריפת הראש כשיטה חמורה להריגה, יותר מאשר חניקה, גם אם החניקה כללה סבל ממושך יותר. הדבר נובע מאמונת הסינים כי גופם הוא מתנה שקיבלו מהוריהם, וכי מדובר בחוסר כבוד משווע לאבותיהם הקדמונים שאדם יחזיר את גופו לאדמה כשהוא מבותר.
ביפן הייתה עריפה מבוצעת כשלב שני בספוקו ("חרקירי", התאבדות טקסית על ידי הוצאת מעיים). לאחר שהמתאבד היה מפלח את בטנו ופותחה, לוחם אחר היה עורף את ראשו מאחור עם חרב קטאנה כדי להחיש את המוות ולהקל על הסבל. בשל הצורך במיומנות, רק אלו אשר סמכו עליהם קיבלו את הכבוד לקחת חלק בטקס. בתקופת סנגוקו המאוחרת, הייתה העריפה בחרקירי מתבצעת ברגע שהמתאבד גרם לפצע, ואף הקל ביותר, לבטנו.
עריפה הייתה גם השיטה בדרגה הגבוהה ביותר של ענישה. אחת הדרכים הברוטליות ביותר לעריפה הייתה שיטת הסמוראים, כפי שנהגו במקרהו של אישידה מיטסונרי אשר בגד בטוקוגאווה איאיאסו. הקורבן נקבר באדמה וראשו היה מנוסר במסור עץ קהה. עונש זה בוטל בתקופת מייג'י המוקדמת.
עריפת ראש הייתה אחת מארבע מיתות בית דין, תחת הכינוי "הרג" או "סייף", ונחשבה לאחת מצורות ההמתה הקלות יחסית. במשנה קיימת מחלוקת תנאים כיצד היא הייתה מבוצעת[2]. הוצאה להורג בדרך זו הייתה נגזרת על רוצחים ועל אנשי עיר הנדחת[3].
עריפת ראשים בזמן המודרני
שיטת העריפה הופסקה בשל החשד בהמשך קיומה של הכרה בראש הכרות במקרים מסוימים והאפשרות בקיום כאב, אך השוואה ליונקים אחרים מוכיחה שלטענות אלה אין כל בסיס. כמו כן היו בנמצא מספר סיפורים (מפוקפקים אמנם) מצרפת על ראשים שנערפו בגיליוטינה ושינו את הבעתם או הזיזו את שפתותיהם [1]. סיבה ודאית נוספת היא אופייה האלים והמלכלך עד מאוד של השיטה.
עריפה מודרנית של ראשים בידי חרב בוצעה בכפוף לסמכות השיפוטית הכפופה להלכה האיסלאמית, ובידי מיליטנטים איסלאמיים בזמן הפלישה האמריקאית לעיראק. החל מ-2005 חוקקו ערב הסעודית, תימן, איראן, עיראק וקטר חוקים המאפשרים עריפת ראשים, אולם ידוע כי רק בערב הסעודית מבוצעת שיטת ענישה זו.
הופעות נוספות של עריפה קיימות בזמנים האחרונים במספר אזורים של קולומביה. קבוצות ימניות צבאיות כמו ה-AUC השתמשו לעיתים בעריפה לשם הפחדת אוכלוסייה מקומית, אך מקומה לא נעדר גם מכנופיות גרילה שמאלניות ב-FARC, כמו גם מכנופיות מבריחי סמים. במקרים אלו בוצעו העריפות באמצעות מצ'טה או מסור שרשרת.
כיום יש ארגוני פשיעה ברוסיה שעורפים ראשים, כמו גם כנופיות באזור מקסיקו המשתמשות בשיטה זו במלחמות של קרטלי הסמים, ובקרב העולם התחתון של הפאבלות בברזיל.
בישראל
בישראל אירעו מספר מקרים של עריפות ראש. בשנת 1995 נרצחו סבתא ונכדה וראשיהם נערפו והושלכו לפח. הראשים לא נמצאו עד היום. לאחר כשבועיים המשטרה עצרה חשוד במעשים.
מקרה נוסף שאירע הוא מקרה רצח שבוצע בתחילת 2009 בפתח תקווה. במקרה זה אדם נרצח וראשו נערף כדי לא לקשר בין הקליעים לאקדח. לאחר מספר ימים המשטרה עצרה חשוד. מקרה מפורסם נוסף אירע בקיץ 2009 בבת ים, בו רצח אלי פחימה את חברתו ביאטריס רודוב ובתה דניס. גופה אחת נמצאה בנחל אלכסנדר, מבותרת וערופת ראש, וגופה שנייה נמצאה מבותרת וערופת ראש בפח בוער. שבועיים לאחר הרצח הודיעה המשטרה על פענוחו כשעצרה את החשוד שרצח אותם על ידי גרזן כדי לרשת את ביתם ומכוניתה של ביאטריס.[4]
בתאונת דרכים שקרתה ב-2015 בכביש 31, נערפו ראשיהן של שמונה נוסעות אוטובוס שנפגע לאורכו על ידי קלטרת המחוברת לטרקטור שהורכב על גרר שנסע בכיוון הנגדי.
עריפת ראשים בידי מיליטנטים מוסלמיים
לאחר הפלישה האמריקאית במלחמת עיראק ב-2003, נחטפו מספר זרים בידי קיצונים איסלאמיים, ושימשו ליצירת לחץ על ארצות הברית ושותפותיה לקואליציית המלחמה לשחרור אסירים ופינוי כוחותיהם החוצה. במקרים רבים נחטפו גם מוסלמים כבני ערובה, במיוחד כאלו שהם מוסלמים שיעים או שאינם ערבים. החוטפים נהגו לאיים כי ראש החטופים ייערף אם לא תעננה דרישותיהם. במספר מקרים תועדה העריפה ונשלחה בווידאו אל אמצעי התקשורת. המוציאים להורג לאו דווקא השתמשו בכלים מהירים כמו גרזן או גיליוטינה. מקרה מעין זה היה חטיפתו של העיתונאי דניאל פרל והריגתו. אירוע דומה אירע ביולי 1995 כאשר הקבוצה האיסלאמית הקשמירית "אל פארן" חטפה חמישה תיירים מערביים בקשמיר בשל סירובה של ממשלת הודו לשחרר לוחמי גרילה מכלאם. אחד מהחטופים נמצא מאוחר יותר כשהוא ערוף.
בפיליפינים, קבוצת הטרור של אבו סיאף ידועה בעריפות ראשים.
ארגון המדינה האסלאמית נוהג להוציא להורג פעמים רבות באמצעות עריפה. בין הקורבנות שבויים מצבא סוריה וצבא עיראק ומיליציות המסייעות להם, ואנשים מקרב מיעוטים אתניים שאינם מוסלמים סוניים. באוגוסט 2014 הציג הארגון סרטון ובו אחד מפעיליו בעיראק עורף את ראשו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי בתגובה לפעילות צבאית של ארצות הברית בעיראק. שבועיים לאחר מכן הציג הארגון סרטון נוסף של עריפת ראשו של העיתונאי האמריקאי-ישראלי סטיבן סוטלוף.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: עריפת ראש |
- יורם שורק, כמה זמן אפשר לחיות בלי ראש?, באתר "הידען"
גיל ירון, דאעש לא המציא את עריפת הראשים, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2014
יובל מלחי, פרק 121: תכנית אירוח חגיגית- עריפת ראשים בהיסטוריה עם צוות "היסטוריה גדולה, בקטנה", באתר "קטעים בהיסטוריה", 9 בדצמבר 2014- עריפת ראש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
37056990עריפת ראש