יהדות בגדאד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קבר האחים של הנרצחים בפרהוד

יהדות בגדאד היא קהילה יהודית עתיקה וגדולה הקיימת בעיר בגדאד, בירת עיראק, החל מימי קדם ועד ימינו. יהדות בגדאד הייתה לאחת הקהילות החשובות והמרכזיות בקרב יהדות בבל ויהדות ארצות האסלאם, ובה היו מרכזי תורה חשובים ששירתו את הקהילות היהודיות בעיראק, פרס, הודו, כורדיסטן, סוריה וארץ ישראל, והעמידה רבים מפוסקי ההלכה והמקובלים הגדולים של יהדות המזרח בעת החדשה. רוב יהודי בגדאד עלו לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה (בשנים 1950–1951), ונכון לתחילת המאה ה-21 נותרו בעיר כמה עשרות יהודים בלבד.

היסטוריה

התבססות הקהילה היהודית עד המאה ה-19

עד לאמצע המאה ה-11 יהדות בגדאד הייתה חלק מאחד האזורים אשר היו ממרכזי התרבות של העולם בכלל ושל היהדות בפרט[1]. בשנים 1027 ועד 1060 תקף אז האזור גל קור קיצוני, אשר השפיע על גידולי החקלאות, וככל הנראה היה גורם מרכזי במשברי רעב רבים שהיו בתקופה זו. כבר בשנים 1031-1027 תיעדו תושבים באזור בגדאד בכתביהם רעב גדול, מגפות ותופעות של נוודים אלימים, אשר מחפשים כרי מרעה פוריים במקביל לפשיטות ביזה על יישובים[2].

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 החלו אירועי תסיסה ואלימות שונים בבגדאד בפרט ובשטחה של השושלת הבויהית בכלל. נמצאה קורולציה בין אירועים אלימים אלו לבין שינויי האקלים (שגרמו לעליית מחירי המזון). ידוע שחלק מאירועי אלימות אלו נסובו סביב נושאים של דת ומיעוטים. בעיצומן של אחת מנקודות השיא של אירועי אלימות אלו - נעלמות הישיבות של בגדאד, וכן ישיבות חשובות נוספות באזור[3]. נהוג לראות בשנת 1040 את סיומו של תור זהב התרבותי של האזור, ועם שקיעתו של האזור כולו, שוקעת גם יהדות בגדאד[1]. יהודים רבים שהיו חלק מיהדות בבל, שיהדות בגדאד הייתה חלק ממנה, עזבו את האזור אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל כולה.

במאה ה-12 כללה הקהילה היהודית בעיר כ-40,000 יהודים. אחרי נפילת העיר בשנת 1258 בידי האימפריה המונגולית, נשארה בה קהילה יהודית קטנה, אשר הלכה וגדלה לאורך השנים. מיקומה של בגדאד על ציר המסחר בין הודו והמזרח הרחוק לבין המזרח התיכון ואירופה, עודד את הגירתם של סוחרים עשירים אליה, בהם יהודים רבים ממגורשי ספרד, וכן יהודים שהיגרו מפרס בשל המצב הכלכלי הקשה והרדיפות כנגדם בארץ מוצאם.

בין המאה ה-15 למאה ה-16 התפתחה הקהילה ובראשה עמדו למשך כמאה וחמישים שנה רבנים בני משפחת ברזאני. שושלת רבנית זו נקטעה (בענף הבגדדי), עת נפטרה רוב ההנהגה הרבנית, יחד עם רבים מנכבדי הקהילה, במגפת הדבר של שנת 1743. מגפה זו פגעה קשות בקהילה ומוסדותיה.

החל מאמצע המאה ה-18, בעקבות התבססות האימפריה הבריטית בהודו הואצו תהליכי הסחר וההגירה לעיר והעיר החלה להתאושש. ריכוז היהודים העשירים בבגדאד איפשר לקהילה היהודית לקיים מוסדות חינוך, דת ורווחה מפותחים. בין המשפחות העשירות המפורסמות של יהודי בגדאד באותם ימים נמנות משפחת ראובן (יחזקאל ראובן ובניו מנשה וששון), משפחת ששון משפחת זלכה ועוד. באותה תקופה קמו בבגדאד תלמידי חכמים גדולים, חלקם היגרו אליה מבחוץ, בהם הרב צדקה חוצין (הראשון) שהוזמן לרבנות לאחר מגפת הדבר מהעיר חלב ושימש כרב הקהילה במשך כ-30 שנה, הרב יעקב בר יוסף הרופא והרב עבדאללה סומך. הגידול באוכלוסיית העיר היה מאסיבי, ובתחילת המאה ה-19 חיו בעיר כ-700 יהודים, ובסופה כ-50,000 יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. כוחם הכלכלי והפוליטי היה רב.

לצד התפתחותה הכלכלית, עברה הקהילה היהודית בבגדאד התפתחות דתית-רוחנית מאסיבית במאה ה-19, שכללה בניית בתי כנסת רבים (החל משני בתי כנסת בתחילת המאה ועד 30 בתי כנסת בסופה) ושיאה היה בהקמת "מדרש בית מנשי" אשר הפך ברבות הימים ל"מדרש בית זלכה" על ידי הרב עבדאללה סומך, ישיבה אשר מקרבה יצאו עשרות רבות של תלמידי חכמים שנשאו משרות תורניות בקהילות היהודיות באזור. בגדאד הפכה למרכז רוחני-תורני ליהדות ארצות האסלאם, לצד היותה מרכז כלכלי. מוסד חשוב נוסף לתלמידים צעירים היה מדרש תלמוד תורה. בתקופה זו, קמו בעיראק רבנים מפורסמים שהטביעו את חותמם על הקהילה היהודית המקומית ועל היהדות המזרחית בכללה, בהם הרב יוסף חיים מבגדאד (בעל בן איש חי), הרב יצחק מג'לד, הרב אברהם הלל, הרב אלישע דנגור, הרב שמעון אגסי ועוד, ובמאה הבאה פעלו בעיר הרב יעקב חיים (בנו של הרב יוסף חיים) ובנו הרב דוד חיים, הרב ששון כדורי, הרב עזרא דנגור ועוד, כאשר רבים מחכמי הקהילה היגרו לארץ ישראל ולמצרים ונשאו שם משרות תורניות בהם הרב יעקב חיים סופר, הרב יהודה פתיה, הרב שלום דנגור הרב סלמאן אליהו, הרב אפרים כהן, הרב סלמאן מוצפי, הרב יצחק כדורי, הרב עובדיה יוסף, הרב יהושע משה ועוד רבים, ובכך גדלה השפעתה של בגדאד על העולם היהודי-ספרדי.

לצד זה, החל תהליך הפוך. יהודים רבים רצו להשתלב בחברה הערבית המקומית, והחלו אט-אט לסגל לעצמם אורח חיים דומה לזה של הערבים: הם החליפו את שמותיהם בשמות ערביים, יצרו מוזיקה ערבית, התלבשו בלבוש ערבי מסורתי, עברו לגור בשכונות מוסלמיות ולעיתים אף החלו לעבוד במשרות ציבוריות העובדות בשבת.

המאה ה-20

ב-1908, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, הוענק שוויון זכויות מלא ליהודי עיראק, דבר שסייע להתפתחותם. הצלחתה של הקהילה היהודית חיזקה את האנטישמיות בעיראק בכלל ובבגדאד בפרט, ומהומות שהתחוללו בבגדאד נפצעו עשרות יהודים. גם תחת שלטונו של המלך פייסל מצב היהודים היה טוב, ואף בממשלתו כיהן ששון יחזקאל היהודי כשר האוצר. גם בפרלמנט העיראקי ישבו יהודים, בהם שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד. עם עלייתו לשלטון של בנו ע'אזי, ב-1933 הורע מצבם של היהודים. לצד זה, תעמולה אנטישמית, ואף נאצית הופצה בעיראק, בסיועו של המופתי של ירושלים, מנהיג ערביי ארץ ישראל הגולה, חאג' אמין אל-חוסייני. יהודים החלו להיות מורחקים ממשרות ציבוריות.

שיאה של ההתנכלות ליהודים מצד השלטון, הייתה עם תפיסת השלטון בידי המורד הפרו-נאצי רשיד עאלי אל-כילאני בשנת 1941. כנופיות חמושות קיבלו סמכויות לפגוע ביהודים. האשמות שווא, ביזה, הלאמת רכוש וכסף נעשו לתופעות נפוצות. מיד לאחר שהבריטים השתלטו מחדש על עיראק, בחג השבועות, ו'-ז' בסיוון ה'תש"א התחולל הפוגרום הגדול ביהודי בגדאד הפרהוד, על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך האירועים, נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ונבזז רכושם של כ-50,000 יהודים[4].לצד הרציחות, נרשמו מקרים של הצלת יהודים על ידי מוסלמים. בשנת 1945 חוקק חוק שהגביל משמעותית את זכויות היהודים בעיראק. שני גורמים אלו, האיצו את התפתחותה של הציונות בעיראק, אשר הייתה מחוץ לחוק מאז שנות ה-30, והוקמה המחתרת הציונית, אשר פעלה להעלאת יהודי עיראק ארצה. בראשית שנות ה-50 התרחשו סדרת פיגועים כנגד מטרות יהודיות בעיר[5], ובמקביל החלה מדינת ישראל בשיתוף המחתרת הציונית בהעלאת יהודי עיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. רוב רובה של הקהילה היהודית בעיר עלתה ארצה במסגרת מבצע זה, ונותרו בה כמה אלפי יהודים בלבד. יהודי העיר המשיכו לסבול, ובשנת 1969 נתלו 9 מיהודי העיר (ועוד 3 מוסלמים ושני נוצרים) באשמת ריגול למען ישראל. כהמשך לכך, נהרגו בשנים שלאחר מכן כ-50 יהודים, דבר שגרם לעלייה נוספת של מרבית שארית יהודי בגדאד לישראל במהלך שנות ה-70, וכיום נותרו בבגדאד כמה עשרות יהודים בלבד.

בית הכנסת הפעיל האחרון שנשאר בבגדד הוא בית הכנסת מאיר טוויג.

במרץ 2021 נפטר הרופא ד"ר ד'אפר פואד אליהו, מומחה לרפואה אורתופדית וכירורגיה שהיה אחד היהודים העיראקים האחרונים שנותרו במדינה. עמיתו של הרופא המנוח, שהוא גם רופא, אמר לאתר החדשות אל-חורה: "כי היהודים היחידים שנותרו כרגע בעיראק הם אחותו של אליהו, ד"ר ח', ובעלה, שהם בגיל העמידה ואין להם ילדים, כלומר לדת היהודית בעיראק אין עתיד"[6][7]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • תקוה דרוויש-לקר, יהודי עיראק בכלכלה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1987
  • צבי יהודה, יהודי בבל באלף השני לספירה, הוצאת "מרכז מורשת יהדות בבל" 2013
  • משה ש. שבת, ישיבות בגדאד - התהוותן והשפעתן לדורות, הוצאת מכון אהל דוד ששון תשע"ו-תשע"ט (שלשה כרכים).
  • גילה סווירי יונה, להג יהודי בבל قاموس اللهجة العراقية البغدادية, הוד השרון, תשע"ד-2013

ספרי זכרונות

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, החל מדקה 28:10
  2. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 11:05-7:57
  3. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות: 48:18-39:12
  4. ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם בית הספר המרכזי להוראת השואה
  5. ^ קיימת טענה כי פיגועים אלו בוצעו בשליחות מדינת ישראל הצעירה על מנת לעודד את עליית יהודי העיר ארצה
  6. ^ מותו של דוקטור אליהו … אירוע עצוב ששופך אור על אחרוני היהודים בעירק אתר נציב. נט, 14 במרץ 2021
  7. ^ היהודים האחרונים בבגדד … מותו של "רופא העניים" שופך אור על תנאיהם אתר נציב. נט, 28 במרץ 2021
  8. ^ שלמה דשן, עליית יהודי עיראק כפתרון מעשי למצוקת מיעוט, באתר הארץ, 12 באפריל 2004
  9. ^ אלמוג בהר, "לא המצאת את הגלגל, הדברים מוכרים וידועים", באתר הארץ, 7 בפברואר 2006
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31284958יהדות בגדאד

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_בגדאד&oldid=1657841"