רשימת שינדלר
הופק בידי | סטיבן ספילברג |
---|---|
תסריט | סטיבן זאיליאן (על פי ספרו של תומאס קנלי) |
שחקנים ראשיים |
ליאם ניסן בן קינגסלי רייף פיינס יהונתן סגל אמבת' דייווידץ |
חברה מפיצה | Universal Pictures |
הקרנת בכורה | [1] |
שפת הסרט |
אנגלית עברית גרמנית פולנית |
תקציב | 25 מיליון דולר |
הכנסות | 321,306,305 דולר (19 ביולי 2018) |
רשימת שינדלר (באנגלית: Schindler's List) הוא סרט קולנוע משנת 1993 של הבמאי היהודי-אמריקאי סטיבן ספילברג, המבוסס על ספר בשם זהה שכתב תומאס קנילי, אשר מספר את סיפורו האמיתי של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שעסק בתקופת השואה בהצלת חייהם של יהודים רבים ממכונת ההשמדה הנאצית.
שינדלר, שהיה בעליהם של מפעלי תעשייה, שיחד קציני צבא גרמנים על-מנת שיתאפשר לו להעסיק יהודים, על אף סיכון חייו שלו. הוא העסיק במפעלו כ-1,200 יהודים[2]. בשנת 1967 הוכר שינדלר על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם[3].
הסרט רשימת שינדלר היה מועמד לשנים עשר פרסי אוסקר וזכה בשבעה, ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר, פרס הבמאי הטוב ביותר (סטיבן ספילברג) ופרס התסריט המעובד הטוב ביותר (סטיבן זאיליאן).
עלילה
הסרט מתחיל בסצנה של משפחה יהודית עורכת קידוש של שבת.
פלישת גרמניה לפולין
הצבא הגרמני מביס את הצבא הפולני במהלך הפותח את מלחמת העולם השנייה באירופה. היהודים החיים בפולין הכבושה מצווים לעבור למרכזי הערים. עלילת הסרט מתחילה בהתקהלות של יהודים מכל המדינה, דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, המגיעים לתחנת הרכבת בקרקוב, ועומדים בטורים לפני פקידי ממשל עם מכונות כתיבה ורשימות.
באותה העת, מגיע אזרח גרמני לקרקוב, אוסקר שינדלר (ליאם ניסן). שינדלר, לפני כן איש עסקים כושל בגרמניה, הגיע לפולין במטרה לנצל את המלחמה ואת הכיבוש כדי לשפר את מצבו הכלכלי (בדומה לאזרחים גרמנים רבים אחרים באותה התקופה). שינדלר במהרה מתחבר עם שלטונות הכיבוש, כחבר במפלגה הנאצית ובהרעפת מתנות ושוחד על מפקדי הצבא והאס אס שכעת מנהלים את דרום פולין.
המפעל של שינדלר
כאשר הוא זוכה בקרבה ובהוקרה של פקידי הממשל הנאצי, רצה שינדלר להשתלט על מפעל ליצור כלי בישול, כלי בית ותעשיית ציפוי אמייל אשר היה בבעלות יהודים. לשינדלר לא היה הכסף הדרוש לקניית המפעל, ובנוסף כישוריו המנהליים כפי שהתבטאו בעברו העסקי הכושל לא התאימו לניהול המפעל. במטרה להשתלט בכל זאת על המפעל יצר שינדלר קשר עם יהודי בשם יצחק שטרן (בן קינגסלי), בעל תפקיד ביודנראט המקומי ובעל קשרים עם הקהילה היהודית העסקית שירדה למחתרת. שינדלר מציע לאנשי העסקים היהודיים עסקה שנוכח מצבם הנואש אינם יכולים לסרב לה. על פי תנאי העסקה היהודים יממנו עבור שינדלר את רכישת המפעל, ובתמורה יקבלו חלק קטן מהסירים והמחבתות שייוצרו בו. העסקה נרקמה מתוך ניצול מצוקת היהודים על ידי שינדלר, בהכירו את קשיי הקיום היומיומי בגטו ואת העובדה שבגטו יכלו היהודים לסחור בחליפין בכלי המטבח ובכך להשיג מזון. כמו כן, ניצל שינדלר את העובדה כי על פי החוק הנאצי שהונהג בפולין הכבושה אסור היה ליהודי לעסוק במסחר או להיות בעל רכוש. דמות שזכתה לשבחים רבים וגם לזעזוע מהאנטישמיות הנאצית, היא הלן (אמבת' דייווידץ), עובדת יהודייה אצל אמון גת שמתעלל בה פיזית, מכה ומענה אותה, שינדלר מבחין בסבלה ומשוחח אתה, מבין אל ליבה ומנסה לנחם אותה וגורם לה להרגיש טוב, לאחר מכן במסיבת יום ההולדת של שינדלר, גת מכה בחוזקה את הלן ומתעלל בה, שינדלר מבין שאם היא תישאר אצל גת היא תמות ושהוא חייב להציל אותה בכול מחיר. שינדלר מנסה להמר על הלן במשחק קלפים, אך גת מסרב, שינדלר מציע לגת 14,800 מרק, גת תחילה מסרב אבל אז משנה את דעתו, מסכים והלן נכנסת לרשימה של שינדלר וניצלת.
לאחר ששינדלר משתלט על המפעל, הוא משמר את יחסיו הקרובים עם פקידי הממשל בעזרת טובות הנאה שהוא מחלק להם מרווחיו מתוך רצון לשיתוף פעולה עמם. בפועל, המפעל מנוהל ללא הפרעה מצד המפקדים הנאציים על ידי יצחק שטרן ופועליו הם יהודים ששכרם הנמוך משולם על פי החוק לממשל הנאצי (ולא לפועלים עצמם). נוכח נסיבות הפעילות המיוחדות של המפעל (העסקת עובדי כפייה יהודים) ונוכח יעילות ניהולו של שטרן, המפעל הופך לרווחי מאוד ובעליו החדש, שינדלר, הופך לעשיר ומקדיש את זמנו לחיי מותרות והוללות. בחלוף הזמן, עם החמרת תנאי החיים של היהודים, משתמש שטרן במעמדו כדי לעזור לאחיו היהודים, שכעת קובצו בגטו קרקוב. עובדים במפעל של שינדלר מורשים לצאת מחוץ לגטו, ומוכרזים כ"עובדים חיוניים", ובכך זכו לחסינות מגירוש מהגטו אל מחנות ההשמדה בפשיטות ליליות של הגסטאפו. שטרן משתמש בכישוריו ובכושר הניהול והארגון שלו כדי לסייע ליהודים רבים ככל האפשר לקבל את המעמד של "עובדים חיוניים" על ידי הנאצים, ובהם ילדים (ילדי העובדים במפעל), זקנים (הורי העובדים) ואפילו הנכים שהיו בדרך כלל הראשונים להישלח למחנות ההשמדה. שינדלר, שמודע למתרחש, אינו שבע רצון, אולם אינו נוקט פעולה כדי להפסיק את המתרחש ובכך למעשה מאפשר את הצלתם של יהודים רבים.
הצלת היהודים
בחלוף הזמן, ומשנעשים תנאי הקיום של היהודים לבלתי אנושיים, הופך המפעל לאזור מוגן ובטוח לעובדיו מפני גירוש להשמדה ופרעות שרירותיות. על אף ששינדלר הבחין בקליטת עובדים יהודים לצורך הזה בלבד, העלים עין באי נחת ובכך למעשה תרם להצלת יהודים.
הקצין הנאצי אמון גת (רייף פינס) מגיע לקרקוב כדי לפקח על בנייתו של מחנה פלאשוב. ברגע שהמחנה הושלם, החל חיסול גטו קרקוב. מאות חיילים פשטו על הגטו באופן שרירותי וירו במי אינו משתף פעולה, כולל קשישים או נכים. שינדלר צופה בטבח מגבעה נישאה והוא מושפע עמוקות. הוא בכל זאת מקפיד להתיידד עם גת וליהנות מתמיכת הס"ס. הסרט מראה את מערכת היחסים האמביוולנטית בין שינדלר לגת. באמצעות שוחד, גת מאפשר לשינדלר לבנות תת-מחנה לעובדיו ליד פלאשוב, כך שהוא יכול לשמור על המפעל שלו פועל בצורה חלקה ולהגן עליהם. גת מענה ורוצח אסירים בפלאשוב על בסיס יומיומי, ואף נוהג לירות עליהם ממרפסת ביתו.
בשינדלר החלו להתעורר רגשות חמלה והוא למד להוקיר את עובדיו היהודים והחל לעזור באופן אקטיבי להצלתם. ככל שחלף הזמן, העז שינדלר ליזום קליטת יהודים למפעלו, גם אם לא היה בהם צורך עסקי. באחת הסצנות אף נראה שינדלר מתיז מים על היהודים הנאנקים ברכבות הבקר. בסוף המלחמה נדרש שינדלר להעתיק את מפעלו מערבה נוכח החזית הרוסית המתקרבת ושליחת היהודים בפלאשוב לאושוויץ. הרשויות הנאציות סגרו את תת-המחנה, והיהודים נאלצו לעבור למחנה פלאשוב. על מנת להציל את עובדיו, שיחד שינדלר את גת באמצעות רשימה של העובדים הנחוצים שלא יישלחו להשמדה, עליה שוקדים שינדלר ויצחק שטרן. רשימה זו הייתה בפועל לרשימת הצלה. משנכבש המפעל על ידי בעלות הברית, שוחררו העובדים לחופשי וחייהם ניצלו.
הסרט, שצולם כולו בשחור לבן (מלבד סצנת עריכת הקידוש בפתיחת הסרט ובנוסף הילדה הלבושה במעיל האדום המהווה תפנית משמעותית בסרט, כשבעקבותיה מחליט שינדלר לסייע ליהודים) מסתיים בסצנה אחרונה בצבע: ניצולי שינדלר האמיתיים מניחים אבן על קברו בירושלים כשהם מלווים בשחקני הסרט.
בין השאר משחקים בסרט רמי הויברגר, שמוליק לוי, מארק איווניר, יהונתן סגל ועזרא דגן (בתפקיד הרב של הגטו, שניצל בנס מאקדח של גת).
שחקנים ודמויות
שם השחקן/ית | שם הדמות |
---|---|
ליאם ניסן | אוסקר שינדלר |
בן קינגסלי | יצחק שטרן |
רייף פיינס | אמון גת |
קרוליין גודול | אמילי שינדלר |
יהונתן סגל | פולדק פפרברג |
אמבת' דייווידץ | הלן הירש |
מארק איווניר | מרסל גולדברג |
אנה מוצ'ה | דנקה דרזנר |
רמי הויברגר | יוסף באו |
עזרא דגן | רבי מנשה לברטוב |
אלודונה גרוצ'ל | גברת נוסבאום |
אלינה לואנסון | דיאנה רייטר |
מאצ'יי אורלוס | פקיד גרמני |
ניתוח הסרט
סמל הילדה באדום
בסרט בלטה דמותה של ילדה קטנה במעיל אדום בעת פינוי הגטו, סצנה המפורטת באריכות בספר. המעיל האדום היה הצבע היחיד שנעשה בו שימוש בסרט, שצולם בשחור-לבן (מלבד סצנת הפתיחה וסצנת הסיום). מאוחר יותר, גופת הילדה מזוהה בדרכה למשרפות במעיל האדום שעדיין נותר עליה.
מבקרי הקולנוע ציינו את "הילדה באדום" כסמל התמימות והתקווה, כסמל לדם האדום של העם היהודי וכמייצגת את הילדים היהודיים שנספו בשואה. אחד ההסברים לשימוש הילדה בסרט הוא להראות את שינוי יחסו של שינדלר ליהודים, כשהבחין במעיל האדום על עגלת הגופות. קשה לטעות בהבעת פניו של שינדלר בסרט לנוכח מראה זה.
סטיבן ספילברג עצמו הסביר: "אמריקה ורוסיה ואנגליה - כולם ידעו על השואה כשזו קרתה, ובכל זאת לא עשינו דבר בקשר לזה. לא הקצנו את כל כוחותינו כדי לעצור את המצעד הבלתי פוסק לעבר המוות. זה היה כתם דם גדול, צבע אדום ענק על הרדאר של כולם, אבל אף אחד לא עשה שום דבר בעניין. בגלל זה רציתי להביא את הצבע האדום"[4].
הביקורת על הסרט
אחת הביקורות כלפי הסרט טענה שהיהודים הוצגו בו באופן סטריאוטיפי, כדמויות שאוהבות כסף מצד אחד, וכדמויות כנועות מצד שני. תשומת הלב הייתה ממוקדת בעיקר ביהודים שניצלו, ואילו הנספים נשארו על פי רוב עלומים. הסרט לא מספר על היהודים שהגיעו למפעלי שינדלר ממחנות העבודה (לעומת זאת בספר כן מזכירים אותם). טענת ספילברג לכך היא שלא היה מקום בסרט להכניס קטעים אלו.
במאי הסרט הואשם בכך שהתחמק מטיפול ממשי בזוועות השואה, והציג תמונה רכה של המציאות האמיתית. נטען כי אנשים רבים שאין להם ידע מוקדם על השואה ויצפו בסרט, עלולים לחשוב שהרבה יותר יהודים ניצלו ממה שקרה באמת. גם גרמני נאצי שהציל יהודים היה בעייתי לטענת המבקרים, כי היה מאוד נדיר ולא ייצג את רוב העם הגרמני. אחת הסצנות הבעייתיות בסרט על פי המבקרים, הייתה כשראו שבמקלחות במחנה פרצו זרמי מים ולא גז רעיל. חלק מהמבקרים טענו גם שהסוף לא התאים לשאר הסרט והיה רגשני מידי.
עם זאת, באופן כללי הסרט זכה לאהדה מצדם של המבקרים, לצד הצלחתו הקופתית הגדולה.
פסקול הסרט
- ערך מורחב – רשימת שינדלר (פסקול)
את הפסקול של "רשימת שינדלר" הלחין, ניצח והפיק המוזיקאי ג'ון ויליאמס. הפסקול - שאף זכה בפרס האוסקר - מורכב ברובו ממוזיקה תזמורתית כשכלי הנגינה המוביל הוא כינור, עליו מנגן הכנר יצחק פרלמן. בחלק מהשירים שולבה מקהלה. את הסרט חותם השיר "ירושלים של זהב", אך בעקבות הביקורת על כך שהשיר לא קשור לשואה, שינה ספילברג את שיר הסיום בגרסה שהופצה בישראל ובחלק ממדינות אירופה לשיר "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי").
על גבי עטיפת האלבום כתב ספילברג מספר מילות הערכה לעבודתו של ויליאמס לסרט זה: "הפתרון שמצא ויליאמס (לפסקול) הוא עדין ופשוט. רוב הסרטים, עליהם עבדנו יחד, דרשו מאיתנו שיתוף פעולה מלא. עובדה זו התקיימה בסרטים כדוגמת "אינדיאנה ג'ונס" או "מלתעות". כל אחד מאיתנו נדרש להתנתק מסגנונו האישי ולהתחיל מחדש. זהו בהחלט אלבום המיועד להאזנה בעיניים עצומות ובלב פתוח".
פרסים
"רשימת שינדלר" היה מועמד לשנים עשר פרסים בטקס פרסי אוסקר ה-66. הוא זכה בשבע קטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, הפסקול המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הצילום הטוב ביותר ועיצוב ההפקה הטוב ביותר.
ליאם ניסן היה מועמד לשחקן הטוב ביותר, רייף פיינס היה מועמד לשחקן המשנה הטוב ביותר, והסרט היה מועמד לפרסים על הסאונד הטוב ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר והאיפור הטוב ביותר.
השפעת הסרט
בעקבות ההצלחה הרבה של הסרט, הצליח סטיבן ספילברג לעורר עניין בשואת יהודי אירופה בחוגים שלא ידעו אודותיה או לא התעניינו בה. נוסף על כך, פועלו של שינדלר הצליח לעורר תהודה רבה ולהכרה בו על ידי הציבור בעולם כולו.
בעקבות הסרט הקים ספילברג במימונו את "הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של ניצולי השואה" (שנקראה לאחר מכן "קרן שואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה - המכון להיסטוריה חזותית וחינוך"), אשר עוסקת בתיעוד עדויות מצולמות של ניצולי השואה ברחבי העולם.
מוניקה הרטוויג, בתו של אמון גת סיפרה שקיבלה התמוטטות עצבים בעקבות הצפייה בסרט, תקופה לאחר מכן התקיים מפגש בינה לבין ניצולי שואה בבית מלון בהמבורג שבגרמניה.
לקריאה נוספת
- שלמה זנד. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב, עם עובד, 2002. עמ' 254–257, 258.
קישורים חיצוניים
- אתר האינטרנט הרשמי של רשימת שינדלר
- דנה מסד, הזוהי שואה? על ייצוג הבלתי ניתן לייצוג בסרטים הפסנתרן ורשימת שינדלר, בכתב העת "שורה ראשונה, גיליון שני, 2007
- רשימת שינדלר המקורית, הרשימה המלאה כולל שמות האנשים ועיסוקם
- מערכת ערוץ התרבות, הילדה במעיל האדום: "רשימת שינדלר עשתה לי טראומה לכל החיים", באתר מאקו, 5 במרץ 2013
- נועה הרשקוביץ, 20 שנה ל"רשימת שינדלר": עדיין שנוי במחלוקת, באתר וואלה!, 8 באפריל 2013
- אורי קליין, 25 שנה ל"רשימת שינדלר", הסרט שבו הפך ספילברג את השואה לפארק היורה, באתר הארץ, 7 במרץ 2019
- יצחק שטרן, דברי יצחק שטרן על אוסקר שינדלר במפגש עם הניצולים, יד ושם, 1962
הערות שוליים
- ^ "25 שנה ל"רשימת שינדלר", הסרט שבו הפך ספילברג את השואה לפארק היורה". הארץ. נבדק ב-2021-09-22.
- ^ אוסקר ואמיליה שינדלר, יד ושם.
- ^ The Righteous Among the Nations Database, db.yadvashem.org
- ^ David Anker (director), Steven Spielberg (2005-04-05). Imaginary Witness: Hollywood and the Holocaust (TV). AMC.
32276065רשימת שינדלר
- המכלול: השלמה - ספרות
- סרטי 1993
- סרטי סטיבן ספילברג
- סרטי דרמה היסטורית
- סרטים אמריקאיים המבוססים על סיפור אמיתי
- סרטים מבוססי ספרים
- סרטים על השואה
- זוכי פרס גלובוס הזהב לסרט דרמה הטוב ביותר
- סרטים זוכי גלובוס הזהב - התסריט הטוב ביותר
- זוכי פרס גלובוס הזהב - הפסקול המקורי הטוב
- זוכי פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר
- זוכי אוסקר: הסרט הטוב
- גטו קרקוב
- סרטים בשימור ספריית הקונגרס
- סרטי שחור-לבן אמריקאיים
- סרטי אולפני יוניברסל
- סרטים באנגלית
- זוכי אוסקר: העריכה הטובה
- זוכי אוסקר: עיצוב ההפקה הטוב
- אוסקר שינדלר