ספירת העומר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספירת העומר
(מקורות עיקריים)
לוח ספירת העומר בבית הכנסת אליהו הנביא (אלכסנדריה)
לוח ספירת העומר בבית הכנסת אליהו הנביא (אלכסנדריה)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ט"ו
תלמוד בבלי מסכת מנחות, דף ס"ה עמוד א' עד דף ס"ו, עמוד א'
משנה תורה הלכות תמידים ומוספין, פרק ז', הלכות כ"ב-כ"ה
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תפ"ט
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קס"א
ספר החינוך, מצווה ש"ו

סְפִירַת הָעֹמֶר היא מצוות עשה מהתורה לספור כל יום במשך 49 ימים החל מהקרבת מנחת העומר. ביום החמישים של הספירה חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך על שם שבעת השבועות של הספירה. ספירת העומר הוא גם כינויה של תקופה זו, שבה חלה מצוות הספירה.

מקור המצווה

מקור מצוות הספירה הוא בספר ויקרא: ”וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.” (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז)

וכן בספר דברים: ”שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ט'-י')

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', היינו בט"ז בניסן, למחרת חג הפסח את קרבן העומר. הקורבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', לכהן שיניפנו 'לפני ה' '. על שם הנפה זו הקורבן נקרא גם 'עומר התנופה'.

הקורבן היה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל. בשבועות היו מקריבים את שתי הלחם שהיו עשויות מחיטה, והן התירו הבאת קרבנות מקמח התבואה החדשה.

פירוש פשטני לסיבה שבפסח מוקרב קורבן משעורים, ובשבועות דווקא מחיטים, הוא בהתאם לזמן ההבשלה שלהם – השעורה מבשילה בתחילת האביב והחיטה בסופו; אך יש המייחסים להבדל בין הקורבנות משמעות אחרת, והיא, שהשעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה, נחשבת למאכל אדם, והדבר מבטא את ההתעלות של האדם, ושל עם ישראל. לפי הסבר זה, פסח מסמל את גאולת הגוף של האדם ושל עם ישראל, ואילו חג השבועות, זמן מתן תורה, מסמל את גאולת הרוח.

פירוש "ממחרת השבת" ותאריך חג השבועות

ערך מורחב – ממחרת השבת
לוח ספירת העומר המציג את הספירה: עשרה ימים לעומר ("ע"), שהם שבוע ("ש") אחד ושלושה ימים ("י") לעומר.

לגבי מועד הקרבת העומר ותחילתה של ספירת העומר, התקיים בימי בית שני ויכוח בין הפרושים לבין הכתות השונות. בתורה נאמר: ”וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.” (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ט"ו).

חז"ל פירשו את הכתוב על פי המסורת שהייתה בידם (התורה שבעל-פה), ולפיה במונח 'ממחרת השבת' התכוון הכתוב למחרתו של יום טוב הראשון של פסח, דהיינו בט"ז בניסן. לפי מסורת זאת, מתייחסת המילה "השבת" ליום השבתון, ולא ליום השביעי בשבוע שכונה בפי הפרושים "שבת בראשית". חז"ל ביססו את דבריהם על הנכתב בהמשך הפרשה, שם נאמר בקשר ליום הכיפורים: ”שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם” (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ב), ואם כן מצינו עוד מקום שבו חג נקרא שבת. בתלמוד הבבלי[1] מופיע דיון המתפלמס עם עמדת הצדוקים ומצדיק את עמדת הפרושים. לפי גישה זו יוצא שלחג השבועות יש מועד קבוע אחד בלוח העברי והוא ביום ה-51 מחג הפסח (וכיום בלוח הקבוע מועדו הוא ו' בסיוון).

הצדוקים והבייתוסים שכפרו בתורה שבעל-פה[א], פירשו את המילה שַּׁבָּת כיום שבת ממש ולא כחג. הם אמרו שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי הקרבת הפסח[2] כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", וצריך לסיים את הספירה לאחר שבעה שבועות שלמים, כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ", עד היום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת". לפי הצדוקים והבייתוסים יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, אך הוא יוצא תמיד ביום ראשון[3]. גם בימינו הקראים והשומרונים מפרשים שצריך לספור ממחרת השבת[4].

במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח כנהוג אצל הפרושים. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון[5].

בלוח השנה במגילות קומראן לכל תאריך יש יום קבוע בשבוע, ספירת העומר מתחילה ביום ראשון שאחרי שביעי של פסח - 26 בחודש הראשון - ושבועות חל ביום ראשון 15 בחודש השלישי. במגילת המקדש מופיעות שתי ספירות נוספות ושני חגי ביכורים נוספים, אחת מתחילה בחג השבועות ומסתיימת במועד התירוש החל ביום ראשון 3 בחודש החמישי, והאחרונה מתחילה במועד התירוש ומסתיימת במועד היצהר שחל ביום ראשון 22 בחודש השישי.

בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, והתאריך נקבע לפי ספירת חמישים יום. מחלוקת מובאת בתלמוד, אם מעמד הר סיני התרחש ביום השישי לחודש, או ביום השביעי לחודש המחלוקת תלויה בפירוש הפסוקים המספרים על ביאת ישראל להר סיני, שהייתה כפי הכתוב "בחודש השלישי" שכל דעה פירשה אותם אחרת. בזמנם של חז"ל, עקב קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה, יכול היה החג לחול בימים ה' או ו' או ז' בסיוון, שהיו יכולים לחול כל אחד מהם 50 יום לאחר הקרבת העומר, בהתאם לאורכם של החודשים ניסן ואייר (שיכולים להיות בעלי 29 או 30 ימים). בימינו, אורכם של החודשים קבוע על פי חשבון, חודש ניסן תמיד מלא וחודש אייר תמיד חסר, ולכן חג השבועות יחול תמיד חל ב־ו' בסיוון.

משמעות הספירה

הסברים שונים הוצעו למשמעות הספירה:

הכנה למתן תורה

הטעם הרווח למצווה הוא שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום הזיכרון לגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שהוא יום הזיכרון לקבלת התורה – כדי להראות שיציאת מצרים אינה אלא אמצעי כדי להשיג את המטרה, שהיא קבלת התורה בסיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך[6]. כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים[7].

יש מפרשים שימי ספירת העומר בשנה של יציאת מצרים היוו ימי הכנה למתן תורה, כך שבני ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה עלו מדרגה אחת בכל יום מימי הספירה עד לקבלת התורה בטהרה גמורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות, על ידי תיקון המידות וכדומה. יש שאף חילקו את 'ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם'[ב] לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, ואת היום האחרון מנצלים לסיכום כללי.

טעמים חקלאיים

בתחילת האביב, שהוא מועד חג הפסח מתחיל קציר השעורה[ג] וממנה מונפת מנחת העומר. לעומתה, החיטה מבשילה בסוף האביב, ובמועד חג השבועות מתחיל קציר החיטה[ד], ומביכוריה מונפת מנחה חדשה, היא מנחת שתי הלחם הנאפית חמץ. התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת מעבר מאוכל גס שמשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, לאוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים, והספירה מבטאת את הציפייה האנושית, לאכול לחם חיטה טרי מהשנה החדשה.

טעם חקלאי נוסף נזכר בדברי הספורנו: הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האוויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהמשך הקציר יהיה טוב עד שבועות. ספירת העומר נועדה להזכיר בכל יום את אותה התפילה ואת התלות בה'[8].


רבי דוד אבודרהם ציין כי בימים אלו העם פזור איש איש בשדהו וקיים חשש שעקב הטרדה המרובה בעבודת השדה ישכח מועד חג השבועות. לשם כך נועדה הספירה: להזכיר לחקלאי שמתקרב חג השבועות ויש לצאת לדרך ולעלות לרגל לירושלים.

הספירה בהלכה

ישנה מחלוקת בהלכה האם בזמננו, שאין בית המקדש קיים ולא מקריבים את קרבן העומר, חיוב הספירה הוא מדאורייתא (=מהתורה), כלומר ציווי התורה אינו תלוי אם בפועל מקריבים את קרבן העומר, או מדרבנן (=תקנת החכמים) זכר למקדש. דעת רוב הפוסקים שהספירה היא מדרבנן. בתלמוד[9] מופיע שהאמורא אביי אמר שיש מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות. הבסיס לדבריו הוא לשון התורה: "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר: "תספרו חמישים יום". עוד נאמר בתלמוד שם, שהאמורא אמימר מנה רק ימים ולא שבועות, והטעם כיוון שהספירה היא רק זכר למקדש. ההלכה כאביי שצריך לספור גם ימים וגם שבועות.
הראשונים פירשו שיש לציין בספירה את מספר השבועות רק בימים שבהם נגמר שבוע של ספירה, כלומר ביום השביעי, הארבעה עשר וכן הלאה, ובהם אומרים את מספר הימים ומוסיפים 'שהם שבוע אחד', 'שהם שני שבועות' וכן הלאה. הראבי"ה הביא מרבותיו פירוש הפוך, שיש לספור לפי השבועות ולהוסיף את היתרה בימים, כגון ביום התשיעי 'היום שבוע אחד ושני ימים'.
כבר הר"ן בסוף פסחים כתב ש"ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום: 'היום כך וכך לעומר, שהם כך וכך שבועות [וכך וכך] ימים' "[10]. כלומר, כל יום אומרים את סך הכול של הימים, ומוסיפים 'שהם', ואומרים את מספר השבועות ואת יתרת הימים, וכך המנהג היום.

המצווה לספור מוטלת על כל איש מישראל, הדבר נלמד מלשון הכתוב 'וספרתם לכם'(לשון רבים), שתהא ספירה לכל אחד ואחד. להבדיל ממצוות ספירת שנות היובל שכתוב 'וספרת לך'(לשון יחיד), כלומר המצווה מוטלת על בית הדין בלבד.

יש לספור בעמידה, ודין זה נלמד מהפסוק האומר שסופרים: "מהחל חרמש בקמה" ודורשים שספירת העומר צריכה להיות בקמה, כלומר בקומה (בעמידה), אך גם מי שספר בישיבה יצא ידי חובתו.

לפי ההלכה זמן הספירה הוא בלילה, כיוון שהוא נחשב לתחילת היום. לכתחילה יש לספור מיד בתחילת הלילה, כדי שהיממה תהיה תמימה (=שלמה) כנאמר "תמימות תהיינה", אבל בדיעבד אפשר במשך כל הלילה. בספר חילוקי המנהגים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל, מופיע שבני בבל אינם סופרים אלא בלילה, ובני ארץ ישראל סופרים בלילה וביום.

ההלכה דנה האם כל לילה ולילה זו מצווה בפני עצמה או ספירת כל הלילות היא מצווה אחת. לדיון זה ישנה השלכה משמעותית על דיני ספירת העומר למעשה, במקרה שאדם שכח יום אחד לספור, האם הוא יכול להמשיך לספור את הימים הבאים משום שהימים הבאים הם מצווה בפני עצמם ואינם קשורים ליום שנשכח, או מאחר שהכל מצווה אחת ממילא הוא הפסיד את המצווה. ואכן סוגיה זו היא מחלוקת בפוסקים, ובשולחן ערוך הכריע רבי יוסף קארו שיספור בשאר הימים (משום שחוששים לדעה שכל יום זה מצווה) אך בלא ברכה (משום שחוששים לדעה השנייה שהכל זה מצווה אחת). ואמנם המשנה ברורה מביא פתרון בשם הספר אליה רבה והפרי חדש שיכוון לצאת ידי חובת הברכה מחבירו על ידי דין שומע כעונה.

מי שנזכר ביום שלא ספר בלילה יכול לספור בלא ברכה ולהמשיך לספור בימים הבאים בברכה לכל הדעות.

יש נוהגים לאחר את תפילת ערבית בליל חג השבועות או לכל הפחות את הקידוש, שהוא היום החמישים לספירה, על מנת לקיים את הפסוק 'שבע שבתות תמימות', פירוש המילה 'תמימות' הוא שלמות, ולכן ממתינים בהכנסתו של חג השבועות על מנת שיעברו 'שבע שבתות תמימות' כלשון הפסוק[11]. מטעם זה יש נוהגים להקדים את ספירת העומר לפני אמירת עלינו לשבח[12], אך יש שאומרים אותה לאחר מכן.

הברכה

ספירת העומר נוסח מרוקו, נאמר על ידי חיים כהן, הוקלט בטנג'יר בשנות ה-60.
ספירת העומר נוסח גליציה שבפולין, שר על ידי מר קלעי, הוקלט בירושלים בשנת 1952.

לפני הספירה מברכים ”ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר”. כלומר, שציוונו לספור במשך ארבעים ותשע ימים ושבעה שבועות מזמן הקרבת העומר.[13]

ברכה זו שמברכים לפני קיום מצוות נקראת ברכת המצוות.

הכלל הוא שאחר שאדם יצא ידי חובת מצווה, אינו יכול לברך עליה 'ברכת המצוות', אפילו אם לא בירך לפני שקיים את המצווה. בשל כך מקובל שמי שלא זוכר את מספר הימים, שואל את חברו 'כמה ספרו אתמול'. אצל התימנים שליח הציבור מברך לכולם וסופר ביחד עימם, ולכן הוא מכריז לפני הברכה שאתמול ספרו כך וכך, כדי שכל אחד ידע כמה לספור. אך בשאר העדות שליח הציבור מברך וסופר, ואחריו הקהל מברך וסופר, וכיון שהוא סופר קודם, אין צורך להכריז כמה היו אתמול.

יש לספור בתחילת הלילה, ואף אם לא ספר בתחילת הלילה יכול לספור כל הלילה בברכה[14] עד עלות השחר[15]. אך מי שלא ספר בלילה, יש אומרים שיספור ביום בברכה, יש אומרים שיספור בלא ברכה ויש אומרים שלא יספור.

כמו כן אם שכח לספור באחד הימים, יש אומרים שצריך לספור בשאר לילות בברכה כרגיל[16], ויש אומרים שכבר אין משמעות לספירה שלו[17]. ויש המבחינים בין אם לא ספר בלילה הראשון שאז אין טעם לספור יותר, לבין אם דילג יום בספירה שאז צריך להמשיך ולספור.[18] ההלכה על פי השולחן ערוך בשתי המחלוקות היא, שמספק צריך לספור, אך לברך מספק אסור כי אם אינו מקיים את המצווה תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

ברכת שהחיינו

לא נהגו לברך את ברכת שהחיינו לפני הספירה בלילה הראשון, אף על פי שהכלל הוא שבמצוות שבאות לפרקים, בקיום הראשון של המצווה מברכים שהחיינו, שהיא ברכה לה' שהחיה והגיע את המברך לזמן הזה. כגון, בהדלקת נר ראשון של חנוכה או בנטילת לולב ביום הראשון של סוכות. ניתנו מספר הסברים לדבר.

  • לפי שאין מברכים אלא על דבר המתחדש שיש בו הנאה ושמחה, אך בספירת העומר אין שמחה כי אם צער, שנזכרים בחורבן הבית שבגללו אי אפשר להקריב את העומר:

"וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו"

— שו"ת הרשב"א, א, קכו
  • לפי שהספירה בזמננו אינה אלא זכר למקדש, ואין לברך שהחיינו על זכר בלבד.
  • היות שכל תכליתה של הספירה היא חג השבועות לכן יוצאים ידי חובה בברכת שהחיינו של החג (טעם א' שהובא בלבוש).
  • היו שאמרו לפי שזמן הספירה תלוי בזמן יום טוב הראשון של פסח, ונפטרים בברכת שהחיינו שנאמרה על החג[ה].
  • לפי שאין זו מצווה שיש בה מעשה[ו].
  • מכיוון שכל תכליתה של הספירה היא הכנה למתן תורה (חג השבועות) וידוע דמברכים רק על דבר שהוא עצמו התכלית (הובא בלבוש (בטעם ב'), בספר עקידת יצחק ועוד).
  • לפי שאין מברכין ברכת "שהחיינו" על מצווה מתמשכת (ואינה מצווה אחת מאוחדת מאחר שאם שכח בלילה אינו מברך ביום)[20][ז].
  • לפי שחששו שישכח יום אחד לספור, ותמצא ברכתו לבטלה.
  • לפי שנצרכו אלו הימים כשבעה נקיים לאשה ובלא זה לא יכלו לקבל את התורה, וציפו תמיד מתי יעברו הימים ואין מברכים ברכת ה"זמן" על זמן שמצפים שיעבור[ח].

הספירה למעשה

המנהג לשלב את הספירה בבית הכנסת בסוף תפילת ערבית, לפני הקטע עלינו לשבח, או אחריו.
ר' יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' משער שמקור המנהג לספור אחרי ערבית, הוא במנהג הקדום להתפלל ערבית לפני שקיעת החמה. וא"כ כאשר מתפללים אחרי צאת הכוכבים יש להקדים את ספירת העומר לתפילה, אך בפועל נהוג בכל מקרה לספור רק אחרי תפילת ערבית. אחרים מסבירים שמעיקר הדין יש להקדים את התפילה משום הכלל ש'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם'.

מנהג נפוץ להקדים הצהרה זו, 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם...'. אצל האשכנזים יוצאי מזרח אירופה נהוג בתפילות חגיגיות (למשל ערבית של שבת או מוצאי שבת) לשיר קטע זה. הקטע לקוח מתוך קטע על פי הקבלה שנקרא לשם ייחוד שאף הוא נפוץ.

לפני הספירה מברכים: 'ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר'. כפי שהוזכר, המנהג הנפוץ הוא ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו. אך מנהג התימנים ששליח הציבור מברך לכולם, ואחרי הברכה, כולם, כולל שליח הציבור, סופרים לעצמם.

האחרונים אומרים שמי שלא מבין עברית צריך לספור בשפה שמבין, ואם ספר בעברית לא יצא. אך בפועל, מקובל ברוב העדות לספור בעברית. התימנים שימרו מנהג עתיק לספור בארמית, שנזכר כבר בסידור רס"ג[21] ובסידור ר' שלמה בר' נתן[22].

צורת הספירה: ביום הראשון אומרים היום יום אחד, ומוסיפים לפי נוסח הספרדים ונוסח ספרד 'לעומר' ולפי נוסח אשכנז 'בעומר'. התימנים סופרים בארמית ולכן אומרים 'בעומרא'. יש גם הבדל בין המנהגים אחרי השבוע הראשון, שכפי שהוזכר, נהוג לפרט את מספר הימים ואת מספר השבועות ואת יתרת הימים, היכן להוסיף את הציון 'לעומר' (או 'בעומר'). מנהג הספרדים והתימנים להוסיף אחרי מספר הימים 'לעומר' (או 'בעומרא'), ואחר כך להוסיף את מספר השבועות והיתרה בלי ציון נוסף. אך מנהג האשכנזים להוסיף את הציון 'לעומר' (או 'בעומר') בסוף הספירה, ומנהג האיטלקים להוסיפו לפני הספירה. דוגמה לנוסח הספירה ביום ל"ג בעומר:

נוסח אשכנז[ט]: היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים בעומר
נוסח ספרד: היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים לעומר
נוסח הספרדים: היום שלושה ושלושים יום לעומר, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים
נוסח איטליה ונוסח רומניא: היום לעומר שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים
תימן בלדי: האיידנא תלתין ותלתא ימין בעומרא, דאינון ארבעא שבועי וחמשא יומי

בעבר היו שספרו בלא לציין כלל שהמספר הוא לעומר או בעומר. הרשב"א נשאל אם הציון הכרחי והשיב שאינו נחוץ, אך הוא עדיף משום שהוא ברור יותר.

מסיימים בתפילה שיבנה בית המקדש. התפילה קיימת בנוסחאות שונות: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'. או: 'הרחמן יחזיר את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו'. או שתיהן גם יחד.

על פי הקבלה, נהוג להוסיף אחר תפילה זו את המזמור 'למנצח בנגינות' ואת הקטע 'אנא בכוח', בחלק מהקהילות, מוסיפים אף תפילה מיוחדת לפי הקבלה, הפותחת במילים: "ריבונו של עולם". בקרב יהודי גאורגיה נהוג שכאשר אומר החזן, את הקטע "ריבונו של עולם", ומציין את המידה הקבלית, הקהל חוזר על המידה בקול רם.

בחו"ל, שהספירה הראשונה חלה ביו"ט שני של פסח, נהגו במקומות רבים להתאסף בבית הכנסת לאחר עריכת הסדר ולספור ספירת העומר בציבור.

נשים בספירת העומר

לפי דעת חלק מהראשונים, ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמה ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. דעת הרמב"ן[23] היא שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.

אישה הרוצה לספור ספירת העומר – נחלקו הפוסקים האם מותר לה לברך על הספירה או לא: למנהג הספרדים (שולחן ערוך) אין לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן ובכלל זה גם ספירת העומר. למנהג האשכנזים (רמ"א) מותר לאשה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמה לברך על המצווה, אולם שונה מצוות ספירת העומר משאר מצוות עשה שהזמן גרמן, שבספירת העומר הורו מקצת הפוסקים האשכנזים (למשל: המגן אברהם והמשנה ברורה) שאין לאשה לברך על מצווה זו, ולפי הקבלה[24] אין בכלל שיכות לנשים לספירת העומר, ולכן פסק האבני נזר[25] שלא יספרו כלל.

חלק מן הפוסקים האשכנזים, סברו שאישה לא תספור בברכה שהרי "בוודאי" תטעה באחד הימים וממילא ברכותיה יהו לבטלה, אך אין הלכה כמותם. לפי פוסקים אשכנזים רבים, אשה שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה ולא תשכח אף יום רשאית לספור בברכה. לפי חלק מהפוסקים בדור האחרון, נשים הלומדות לימודים תורניים, כגון בנות מדרשה, טוענות רבניות וכו', יכולות לספור בברכה[דרוש מקור].

הספירה בקבלה

על פי הקבלה, תקופת הספירה מתחלקת לשבעה שבועות[26]. שבעה שבועות שבהם כל עם ישראל עובר הזדככות לקראת מתן תורה, חג השבועות. כל שבוע הוא למעשה בירור לאחת משבע הספירות הקבליות הקשורות במידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שלוש הספירות הראשונות (חכמה, בינה ודעת) אינן מידות ולכן לא נכללו (כך גם לגבי "כתר" אשר לא נכללת תמיד עם שאר הספירות לעניינים מסוימים). השבוע הראשון הוא כולו בירור ספירת ה'חסד', השבוע השני הוא בירור ספירת ה'גבורה', השלישי הוא בירור ספירת ה'תפארת', וכן הלאה. בכל שבוע, לפי הספירה של אותו השבוע, מבוררת אותה הספירה ביחסה לשאר הספירות. כך שביום הראשון בשבוע הראשון הוא 'חסד שבחסד', היום השני הוא 'גבורה שבחסד' ואחר-כך: תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד שבחסד, יסוד שבחסד ומלכות שבחסד. בשבוע השני, השייך לספירת הגבורה, מתחילים עם חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה וכן הלאה – שבעה שבועות כנגד שבע ספירות, עד ליום ה-49 בו מבררים את הספירה מלכות שבמלכות. למחרת הוא יום מתן תורה, חג השבועות.

על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין ואלו ימים של חשבון נפש שהם למעשה הכנת הנשמה לקראת מתן תורה.

וכך כתב הרש"ש: "כי ימים אלו ימי פסח וספירת העומר, הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה"[27].

הזכרת המספר במכתבים

יש הנוהגים בכתיבת תאריכים לציין את היום בספירה, כותבים את היום בספירה ומוסיפים 'לעומר' (או 'בעומר'), או למ"טמונים שמשמעו מ"ט (=49) מונים, מלשון מנין, והיינו היום הוא כך וכך למניין של הארבעים ותשע. מנהג אחר הוא לכתוב לפי הקבלה את הספירה שאותו יום שייך אליה, כגון בל"ג בעומר אפשר לכתוב 'הוד שבהוד'.

מנהגי אבלות בימי הספירה

ערכים מורחבים – מנהגי אבלות בימי ספירת העומר, מיתת תלמידי רבי עקיבא

בימי בתי המקדש, הייתה לספירת העומר משמעות חקלאית. בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, קיבלה ספירת העומר צביון של אבל[28]. האבל מנומק באסון שאירע בימי הספירה, בו מצאו את מותם 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, ועתיד מסירת התורה שהונח בידיהם היה עלול ללכת לאיבוד יחד איתם לנצח, אלמלא לימד רבי עקיבא חמישה תלמידים אחרים תחת הנספים:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (=ולימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת.

ובמדרש נוסף לסיפור ציוויו של רבי עקיבא:

אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!

אין עדות ישירה מהמאות הראשונות לספירה על מנהגי אבלות. במאה ה-9 יש אזכור, בבבל, של מנהג של אבל, שאינו הלכה, בספירת העומר לזכר תלמידי עקיבא: איסור התכנסות. עם התפשטות סמכותו של התלמוד הבבלי המשיך גם מנהג זה[29].

עם מרוצת הדורות, התפתחו מנהגי אבלות שונים בימי הספירה[28]. מנהגי האבלות העיקריים הם איסור על נישואים ואיסור על תספורת, ומקורם אינו ברור ולא תמיד באו במקשה אחת[30]. ימי הספירה מוגדרים ימים שנהוגים בהם "קצת אבלות". מנהג נוסף שהתפתח הוא האיסור על עבודה לאחר השקיעה[31].

בימי הביניים הייתה החמרה של מנהגי האבלות, וכן ייחוס שלהם לפרעות שונות[28]. במאה ה-13 ייוחסו המנהגים לפרעות וגזירות שאירעו בין פסח לעצרת בתקפות שונות כגון פרעות תתנ"ו ותתק"ו[32] וכן פרעות ת"ח ות"ט[31]. המהרי"ל (חי במאות 14–15), בדור מסעות הצלב, מסמיך את מנהגי האבל של ספירת העומר לאירועי הדור ואת ל"ג בעומר להצלה ניסית שהתרחשה בהם[28]. במאה ה-17, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט, הונהגו מנהגי אבלות במשך שלוש שנים, מיום ל"ג בעומר של השנה האחת עד יום ל"ג בעומר של השנה השלישית[33].

לפי פרשנות דתית מסוימת, ימי הספירה הם ימי דין מתקופות קדומות, ומותם של תלמידי רבי עקיבא נגרם בגלל תכונותיה של ספירת העומר, ולא להפך[34].

כיום נוהגים למעט בשמחה בספירת העומר – לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה (יש המקילים בשמיעת מוזיקה ללא ליווי כלי זמר או בשמיעת מוזיקה שקטה), ולא לרקוד. כמו כן יש שמחמירים ונמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכול פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו". ישנם הבדלים במנהגי האבלות ובמשך הזמן שנוהגים בהם בין העדות השונות, שאחד המקורות להם הוא הפרעות הרבות שעברו על יהודי אירופה וזכרם שולב במנהגי האבל שם.

ל"ג בעומר

ערך מורחב – ל"ג בעומר

החל מל"ג בעומר, שהוא היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הספרדים נוהגים אבלות עד בוקר יום ל"ד בעומר ורק אז מסתפרים, מתגלחים ומתירים להתחתן, אך בל"ג בעומר עצמו מתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. אצל האשכנזים יש הנוהגים באבלות מחג הפסח עד לראש חודש סיוון,למעט ראש חודש אייר ול"ג בעומר, אבל רובם מקיימים את מנהגי האבל החל ממוצאי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, וחלקם מתחילים בראש חודש אייר וממשיכים בהם עד ראש חודש סיוון או עד שלושה ימים לפני חג שבועות, ויש הנוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות.אין נוהגים אבלות בשבתות ובראשי חודשים. בחול המועד פסח מצווה לשמוח, ולכן שרים, מנגנים ורוקדים (אך לא עורכים בו חתונות, כדי לא לערבב שמחה בשמחה, ואין מסתפרים בו, כדי שיסתפרו טרם החג כחלק מדיני חול המועד,ובלי קשר לספירת העומר). הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות כיום הלל והודאה, ועל כן רבים לא מתאבלים בו, ונוהגים להתגלח ולהסתפר לקראתו, וכן ביום ירושלים.

מנהגים אחרים בימי הספירה

  • במנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר בשבת את תפילת אב הרחמים לפני שמחזירים את ספר התורה לארון הקודש, שהיא תפילה על הזכרת נשמות הנרצחים בגזירות תתנ"ו ועל נקמת דמם. בשבתות שמתפללים את ברכת החודש, מקובל שלא לומר את תפילת אב הרחמים, מלבד בימי הספירה, שאז אירעו הגזירות, שנהוג לומר את תפילת אב הרחמים אף בשבת שמברכים בה את החודש. במנהג אשכנז המערבי שאומרים אב הרחמים רק פעמיים בשנה (עיין לקמן), אחת מהשבתות שאומרים אותו הוא השבת שלפני שבועות.
  • מנהג נפוץ לקרוא פרק ממסכת אבות בשבתות שבין פסח לשבועות, בכל שבוע פרק, לאחר תפילת מנחה. לאחר הפרק האחרון מוסיפים פרק הנקרא 'קנין תורה' שאינו מהמשנה אלא ברייתא. מקובל לכנות את הקריאה 'פרקי אבות', ואף למסכת אבות קוראים לפעמים פרקי אבות, ויש הנוהגים לקרוא במשך כל הקיץ.
  • בכמה קהילות ספרדיות נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים בין קבלת שבת לתפילת ערבית של שבת בשבתות שבין פסח לשבועות, על מנת לאחר את תפילת ערבית ולספור את העומר בציבור, וכן משום שבשיר השירים נזכרים פסוקים מעניין האביב[י].
  • בכמה קהילות אשכנזיות נוהגים לקרוא את הפיוט לכה דודי בימי הספירה במנגינה מעט עצובה.
  • בחסידות חב"ד נהוג ללמוד בימי הספירה את מסכת סוטה, שמספר הדפים בה הוא ארבעים ותשעה[י"א] כמניין ימי העומר[35]. ויש הנוהגים ללמוד את מסכת שבועות שגם מספר דפיה הוא מ"ט.

פיוטים לשבתות ספירת העומר

מנהג יהדות אשכנז לומר פיוטים בברכות קריאת שמע של תפילת שחרית של שבת.

לפי מנהג אשכנז המזרחי[36], אומרים פיוטים בכל השבתות מפסח ועד שבת שאחרי שבועות. הפיוטים על ברכת אמת ויציב – "זולת" (לאחר המילים "אין אלוקים זולתך) ו"גאולה", עוסקים בפרעות והפוגרומים שאירעו בימי ספירת העומר בארצות אשכנז. גם פיוט "אהבה" (על ברכת אהבה רבה) עוסקים בוויכוח בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא על אורך הגלות.

  • פיוטי שבת ראשונה לאחר פסח: "יוצר" – ויושע אור ישראל, מאת רבי מאיר ברבי יצחק. "אופן" – ארוגי עוז נא (או אראלים וחשמלים יתנו). "אהבה" – אלוקי ימי שנותי כלו בארך גלותי, מאת יוסף (רבי יוסף טוב עלם). "זולת" – אין כמוך באלמים (פזמון: אל דמי לך), מאת יצחק ברבי שלום. "גאולה" – שביה עניה (פזמון: למה לנצח), מחבר רבי שלמה אבן גבירול.
  • פיוטי שבת שנייה לאחר פסח:[37] "יוצר" – ארנן חסדך מאת יוסף בר שמואל, "אופן" – יחיד ערץ, מאת יעקב. "מאורה" – איומתי שמחי, מאת שמואל בן רבי יהודה הכהן. "זולת" – אל קל חי ארנן (פזמון:אל דמי לך), שמעון ברבי יצחק[38]. "גאולה" – שנותינו ספו (פזמון: ה' עד מתי), מאת רבי שלמה אבן גבירול.
  • פיוטי שבת שלישית לאחר פסח: "יוצר" – אומץ דר חזקים, מאת שלמה הקטן. "אופן" – לבעל התפארת מאת בנימין בר זרח. "אהבה" – סגולתי מלוכה אזרתיך, מאת רבי משולם ברבי משה[39]. "זולת" – אריות הדיחו פזורה (פזמון: חושה לעזרתי), מאת רבי יוסף טוב עלם, "גאולה" – שדודים גדודים (פזמון: למה לנצח תשכחנו), מאת שלמה.
  • פיוטי שבת רביעית לאחר פסח: "יוצר" – אשיחה בדברי נפלאותיך, "אופן" – ידודון ידודון שנאני שלהבת, מאת יעקב. "אהבה" – סגולתי איומה נשאתי, מאת אלעזר. "זולת" – אלוקי בך אחבק (פזמון: אל תרחק ממני), מאת רבי אפרים ברבי יצחק. "גאולה" – שכולה אכולה למה תבכי, (פזמון: ה' מלך), מאת רבי שלמה (כנראה אבן גבירול)[40].
  • פיוטי שבת חמישית לאחר פסח: "יוצר" – אגורה באהלך עולמים, מאת אליה[י"ב]. "אופן" – יקודי אש, מאת יעקב. "אהבה" – סגולתי משכתיך חסד, מאת מנחם. "זולת" – א-לוהים לא אדע זולתך, (פזמון: עד מתי ה'), מאת רבי אפרים ברבי יצחק. "גאולה" – יקוש בעניו (פזמון: אחרי נמכר), מאת רבי יצחק (כנראה רי"ץ גיאת)[41].
  • פיוטי שבת לפני שבועות – "יוצר" – אהלל בצלצלי שמע, מאת בנימין. "אופן" – אורחות אראלים. "אהבה" – איומתי יונה יעלת חן, מאת רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני. "זולת" – אלוקי אקראך במחשב (פזמון: אל דמי לך), מאת רבי שמואל ברבי יהודה. "גאולה" – יונה נשאתה על כנפי נשרים (פזמון: ואדעה כי אין זולתך לגאול), מאת רבי יהודה הלוי.
  • פיוטי שבת אחרי שבועות - "יוצר" - אדיר ונאה בקדש מאת רבי מאיר בר יצחק. "אופן" - כבודו אות. "מאורה" - אשר יחדו מאת רבי אברהם בר שמואל[42]. "זולת" - אור ישראל וקדושו מאת יוסף בן שמואל (טוב עלם).

לפי מנהג אשכנז המערבי[43], מתחילים לומר את הפיוטים רק אחרי ראש חדש אייר, וממשיכים רק עד שבועות, אבל לא אומרים פיוטים בשבת שאחרי שבועות. בחודש אייר, אומרים רק פיוט זולת, ובשבת האחרונה, הנקראת "שווארץ שבת"[44], אומרים אהבה וזולת.

  • בשבת הראשונה אחרי ר"ח אייר, אומרים זולת "אזכרך דודי מארץ ירדן וחרמונים". הוא חתום משלם, וכנראה נכתב על ידי רבי משולם בן קלונימוס.
  • בשבת השנייה אחרי ר"ח אייר, אומרים זולת "א-להים אל דמי לך". הוא חתום בנימין, וכנראה נכתב על ידי רבי בנימין בן זרח.
  • בשבת השלישית אחרי ר"ח אייר, אומרים זולת "אתה א-להים וזולתך אין עוד". הוא חתום משלם, וכנראה נכתב על ידי רבי משולם בן קלונימוס.
  • בשבת פרשת בהר, אומרים זולת "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" מאת רבי ברוך בן שמואל, אחד מבעלי התוספות. תמיד מחליפים את הסדר כדי שהזולת הזה ייאמר בשבת בהר (או בהר בחוקותי).
  • בשבת שלפני שבועות, אומרים אהבה "אותך כל היום קוינו" מאת רבי רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג, וזולת "א-להים באזנינו שמענו" מאת הראב"ן. בנוסף, ברוב קהילות אשכנז המערבי, נוהגים לומר אב הרחמים רק בשבת זו ובשבת חזון[45], ובקצת קהילות אשכנז נוהגים לערוך יזכור קצר בשבת זו[46].

שירים לימי ספירת העומר

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: ספירת העומר


פירוש "ממחרת השבת"

ביאורים

  1. ^ הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ועברו במסורת מהר סיני
  2. ^ ”גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהנה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במעוט סחורה, במעוט דרך ארץ, במעוט תענוג, במעוט שנה, במעוט שיחה, במעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סיג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעל עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתישב לבו בתלמודו, שואל [כענין] ומשיב [כהלכה], שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכון את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו.” (משנה, מסכת אבות, פרק ו', משנה ו')
  3. ^ "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (שמות, ט', ל"א)
  4. ^ "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים"(שמות, ל"ד, כ"ב)
  5. ^ יש שהעירו על טעם זה כי דבר זה נכון בחו"ל בו מברכים שהחיינו אף ביו"ט שני, אך לא בארץ ישראל[19].
  6. ^ יש שהעירו שטעם זה קשה, שכן מברכים על ראיית פני חבירו, ויש אומרים אף על ראיית פירות חדשים אף ללא אכילה[19].
  7. ^ היו שדחו הסבר זה מאחר שישנן מצוות שמברכים עליהן שהחיינו, על אף שהן נמשכות. כך למשל מברכים על מצוות מצה, על אף שהברכה חלה גם על המצווה שלאחר מכן, ואף על יו"ט אחרון של חג
  8. ^ בהסתמך על דברי ספר החינוך על מצוות ספירת העומר שאנו "מצפים כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף". עי' מטה משה (תרס"ט), וקדושת לוי (בדרוש לספירה), ובשו"ת תירוש ויצהר (סי' צ"א), וב"ספר המנהגים" לרבי אברהם קלויזנר (מהרא"ק). וכן כתב הלבוש (בטעם ב'), שם כתב טעם נוסף כי הספירה הוא צורך יו"ט (שבועות) וסמכינן על הברכה אז, ובצרור המור (פ' אמור) הוסיף שכן הוא בביעור חמץ ובבניית סוכה.
  9. ^ יש המתפללים בנוסח אשכנז המערבי הסופרים כמו בנוסח ספרד, וכן הוא בסידורי אשכנז הישנים
  10. ^ למשל פרק ב', פסוק י"א: כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ
  11. ^ למעשה יש בה ארבעים ושמונה דפים בלבד, כי המספור מתחיל מדף ב'. נוהגים להתחיל ללמוד ביום השני לספירה על מנת שמספר הדף יתאים לספירה של אותו יום.
  12. ^ הרב מאיר גאנז (מחזור אלטונה) העלה שני זיהוים אפשריים: רבי אליהו הזקן מבעלי התוספות, שהוזכר במסכת קידושין דף מ"א, או שהוא רבי אליהו בן שמעיה שחיבר מספר סליחות.

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה עמוד ב'
  2. ^ שהוא גם תאריך הפסחא במקור.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ו עמוד א'.
  4. ^ חג השבועות באתרים שומרוניים - [1] [2]
  5. ^ Wolf Leslau, Falasha Anthology. Yale Judaica Series, vol. 6. New Haven & London: Yale University Press., 1951, (מסת"ב 0-300-03927-1), p. xxxi
  6. ^ ספר החינוך, מצווה ש"ו
  7. ^ חלק ג' פרק מג
  8. ^ ספורנו על ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י"ז ופסוק כ"ב
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ו עמוד א'
  10. ^ דף כח. מדפי הרי"ף
  11. ^ משנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן ג'
  12. ^ משנה ברורה, סימן תפ"ט, סעיף קטן ב'. וכן נראה מדברי השולחן ערוך עצמו (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תפ"ט סעיף ט) שכתב שיש לספור אחר קדיש תתקבל
  13. ^ סידור יסוד מלכות
  14. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תפ"ט, סעיף ז'.
  15. ^ שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תפט סעיף ג.
  16. ^ התוספות במנחות (סו.) והרא"ש בסוף פסחים (סי' מא) בשם ר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה. וכן משמע מהרמב"ם הלכות תמידין ומוספין שלא חילק.
  17. ^ בעל הלכות גדולות (הל' מנחות קלג ע"ג) שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו. וכן כתבו התוספות (מנחות סו.) בשמו. אולם יש גרסאות שונות בדבריו ראה הערה הבאה.
  18. ^ סידור רב סעדיה גאון עמ' קנה. הר"ן פסחים (כח. דבור ראשון) בשם רב יהודאי גאון. וגרסא אחרת בספר הלכות גדולות סימן עא - הלכות מנחות.
  19. ^ 19.0 19.1 ראו למשל פני הנשר שנה ה' עמ' נב
  20. ^ הר"ן על סוכה, דף כ"ב: מדפי הרי"ף, ויעוין ציץ אליעזר חלק י"ט סי' כ"ז.
  21. ^ מהדורת יואל-אסף-דוידזון, עמוד קנ"ד
  22. ^ פרק עשירי, מהדורת שמואל חגי, עמוד צ"א
  23. ^ חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג
  24. ^ ספר הזוהר, חלק ב, דף קפ"ג, עמוד א'
  25. ^ אורח חיים, סימן שפ"ד
  26. ^ סדר ספירת העמר על דרך הקבלה, תקמ"ב (1782), בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
  27. ^ נהר שלום, דף ל"ב עמוד ב'
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 גורן, זכריה, על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו, מחקרי חג 3, תשנ"ב, עמ' 36–42
  29. ^ בן עמי, ירון. 2014. משדר ל"ג בעומר – ד"ר אורי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית משוחח עם ירון בן-עמי על אירועי החג פרק ג, הועלה למרשתת בתאריך 15 במאי 2014.
  30. ^ סיימונס, חיים, עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר, סיני ק"ח, תשנ"ג, עמ' ע"ז-צ"ב
  31. ^ 31.0 31.1 לוינסקי, יום טוב, "מאי ל"ג בעומר", בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו', תל אביב: אגודת עונג שבת, תשי"ט, עמ' 336–359, באתר היברובוקס
  32. ^ נפתלי טוקר, ‏ל"ג בעומר – מועד קטן שענייניו גדולים וסודותיו עמוקים, באתר "דעת", מתוך: שנה בשנה, תשס"ג
  33. ^ לוינסקי, יום טוב (עורך). תשי"ט. ספר המועדים ו
  34. ^ בניהו, מאיר, העלייה למירון, בתוך: שילר, אלי (עורך), כרך ב, ספר זאב וילנאי, אריאל, 1987, עמ' 326–330
  35. ^ ספר היום יום פתגם לז' אייר
  36. ^ עיין לדוגמה סדר עבודת ישראל, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 721 ואילך.
  37. ^ בכתבי יד ובהרבה דפוסים קודמים, לא מופיע יוצר ואופן לשבת שנייה, שלישית, רביעית וחמישית לאחר הפסח. וכן ביוצרות מכל שבתות השנה כמנהג מדינות פולין בעהמן מעהרן ואונגארן, פראג תקצ"ו, דף רב ע"א, מופיע הערה שב"בשבת שני, שלישי, רביעי וחמישי אחר פסח, א"א בק"ק פראג לא יוצר ולא אופן, אבל אומרים מאורה או אהבה וזולת וגאולה", וזה זהה עם המנהג שמופיע בכתבי יד.
  38. ^ על הפיוט, הרב משה יהודה רוזנווסר.
  39. ^ ראש דבר לספר ההשלמה, באתר היברובוקס.
  40. ^ אם קוראים בשבת זו פרשת בהר, מחליפים פיוט זה ו"יקוש בעניו" משבוע הבא. עיין סדר עבודת ישראל, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 745 ועמ' 752.
  41. ^ קראו פרשת בהר בשבת שעברה, מחליפים פיוט זה ו"שכולה אכולה למה תבכי" משבוע שעבר. עיין סדר עבודת ישראל, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 745 ועמ' 752.
  42. ^ זה מאורה לשבת נשא; אם קוראים בהעלותך, אומרים במקומו מאורה אשר יצר מאת רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג.
  43. ^ עיין לדוגמה סדר עבודת ישראל, נוסח אשכנז, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 713 ואילך.
  44. ^ מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז בארץ ישראל ובחוץ לארץ לשנת תשע"ט, עמ' 59, בתוך ירושתינו י (תשע"ט).
  45. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 233.
  46. ^ מחזור שבחי ישורון, נוא יארק תשע"ו, עמ' 549 ואילך.
  47. ^ רשימה של חלק מיצירות החזנות וביצועיהן, פורום "קונצרטים של חזנות", בחדרי חרדים.


חגי ישראל ומועדיו
חגים מהתורה ראש השנה • יום הכיפורים • סוכות • שמיני עצרת • ערב פסח • פסח • שביעי של פסח • פסח שני • שבועות • חול המועד
חגים מדרבנן או מסורת אסרו חג • הושענא רבה • שמחת תורה • חנוכה • ט"ו בשבט • פורים • ל"ג בעומר • ט"ו באב
ימים מיוחדים שבת • ראש חודש • חודש אלול • עשרת ימי תשובה • פורים קטן • ראש השנה למלכים ולרגלים • ספירת העומר • בין המצרים
תעניות חובה צום גדליה • עשרה בטבת • תענית אסתר • י"ז בתמוז • תשעה באב
תעניות אחרות יום כיפור קטן • תענית בכורות • כ' בסיוון • שובבי"ם • תענית בה"ב • תעניות גשמים • ז' באדר
שבתות מיוחדות שבת מברכים • שבת שובה • שבת שירה • שבת שקלים • שבת זכור • שבת פרה • שבת החודש • שבת הגדול • שבת חזון • שבת נחמו
מועדי עדות יום שמחת כהן • סיגד • י"ט כסלו • פורים שני • בסיסה • סהרנה • מימונה • תענית כ' בסיוון
פורטל שבת ומועדי ישראל

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30995422ספירת העומר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ספירת_העומר&oldid=2559085"