מרד הרקליוס
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
| מלחמה: מרידות יהודה ברומא | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 613–617 (כ־4 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||||||
| תוצאה | החזרת ההגמוניה הביזנטית בארץ ישראל | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מרד הרקליוס (613–617 לספירה) היה מרד היהודים נגד האימפריה הביזנטית ותמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ישראל. מרד הרקליוס היה המרד האחרון בסדרת מרידות יהודה ברומא וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות (אנ').
יהודי ארץ ישראל חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הביזנטי הרקליוס, במטרה לשחרר את ירושלים מהשלטון הביזנטי. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים-פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה (אנ'), לאחר קרב ומצור בן כעשרים יום. הם אף הגו את תוכנית הפריצה לעיר: פיצוץ החומה על ידי הנחת מטען רב של אבק שרפה בחור קטן שפערו בחומה[דרושה הבהרה] תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בעיר למשך חמש השנים הבאות. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.
לאורך ההיסטוריה כתבים עתיקים יחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית, על ידי היהודים והסאסאנים, לא רק בירושלים אלא ברחבי המזרח התיכון כולו, דבר שאפשר את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.[1] לאור זאת בתקופה זו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית.[2] בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים. כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת.[3]
רקע
 |
ראו גם – מרידות יהודה ברומא |
בעקבות רדיפות האימפריה הביזנטית הנוצרית את היהודים והשומרונים, הגיבו האחרונים במספר מרידות, תוך תפיסת התקופה כאחרית הימים. בה הביזנטים הם אדום, שבמסווה של קבלת ערכי היהדות פועלים לשינוי אופייה; זאת דרך חיזוק, הכוונה ושינוי ערכי היהדות דרך הנצרות. במטרה להרוס את היהדות בקלות ומבפנים, תוך שינוי הנצרות בצורה שתתאים לביזנטים והסטת הנוצרים-יהודים נגד היהודים, מעיין הפרד ומשול.[2] הכנסייה הביזנטית בתגובה החלה להפיץ תעמולה דתית נגד היהודים בכוונה להחליש את היהודים ולהפריד בין הנוצרים ליהודים תוך הסתתם נגד היהודים. היהודים בתגובה ביקשו לשתף פעולה עם הסאסאנים נגד הביזנטים.
פוגרום שהתקיים בשנת 608 ביהודי אנטיוכיה הוביל למרד היהודי של 610, שדוכא. במרידות נוספות שהתקיימו באותה השנה בצור ובעכו, יהודי צור נטבחו כפעולת תגמול. לאור תפיסת היהודים את הביזנטים ככובשים מדכאים, שלא כמו בפעמים עברו בהן היהודים התנגדו לנוכחות הסאסנית בארץ ישראל, כמו בתקופת שאפור הראשון, בשנת 610 בירכו האחרונים על הנוכחות הסאסאנית.[4]
בעקבות קרב אנטיוכיה (אנ') בשנת 613, הוביל שהרבראז (אנ') את כוחותיו לארץ ישראל ובשנת 614 כבש את קיסריה (אנ'), שהייתה הבירה האדמיניסטרטיבית של פלשתינה פרימה.[5][6] עם פלישתו של שהרבראז החל מרד יהודי נגד הביזנטים שכלל כ-20,000 איש שהצטרפו ללוחמה נגד הביזנטים.[7][8] בנימין מטבריה (אנ'), ונחמיה בן חושיאל (אנ') הנהיגו את המרד ושיתוף הפעולה עם הסאסאנים מול הביזנטים. איגדו חיילים שהורכבו מקבוצות שנות של אנשים שכללו ערבים ויהודים מטבריה, נצרת והגליל והחזירו את השליטה היהודית על ירושלים ללא התנגדות.[9]
אוטונומיה שלטונית יהודית בירושלים והאפשרות שחודשה עבודת הקורבנות
החזרת השליטה על ירושלים ליהודים ומינוי בנימין מטבריה למושל העיר התפרשה בהקשר משיחי, וייתכן כי נבנה מזבח, בית תפילה וחודשה עבודת הקורבנות על הר הבית.[10] נרקמו תוכניות להקמת בית המקדש השלישי ומינוי הכהנים דרך מיון ובחינת השושלות.[11] את התשתית לסברה שחודשה הריבונות היהודית בהר הבית ולו להרף עין היסטורי, הניסיון היהודי השלישי לאחר חורבן בית המקדש השני לחזור אל ההר[12], הניח מיכאל אבי יונה בספרו 'בימי רומא וביזנטיון'. החרו החזיקו אחריו חוקר הר הבית ארנון סגל והארכיאולוג, אסף אברהם, שאחת האפשרויות שהוא מעלה, שהיה ניסיון יהודי בתפר שבין התקופה הפרסית לתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל להקים מבנה על אבן השתיה בתבנית האדריכלות המתומנת המוכרת ליהודים עוד מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל בהתחשב בממצא ארכאולוגי כרצפת פסיפס ביזנטית מתחת לרצפת המסגד, מקווה טהרה מימי הבית השני ושרידי מבנים מהתקופה הביזנטית שנחשפו בהר ובפרויקט סינון העפר מהר הבית על ידי יצחק דבירה (צויג 2008) כאשר אין כל עדות כתובה לבניה ביזנטית בהר הבית[13] במשך כל מאות שנות שלטונם וגם לא לבנייה פרסית בירושלים בשנים הספורות לאחר מרד הרקליוס. גם ההיסטוריון דן בהט, מחוקרי ההר, אינו פוסל את האפשרות שחודשו הפולחן והתפילה באופן חלקי ומוגבל במקום המקדש. תנא דמסייע לסברה לעיל היא ניתוחו של הפילולוג עזרא פליישר פיוט עתיק של רבי אלעזר הקליר, 'העת לגעור חיית יער', שנמצא בגניזה הקהירית ולפיו הפולחן חודש ועל מדרש ספר זרובבל.[14]
במקביל כרתו הסאסאנים הסכם שלום עם הנוצרים, שלפי מקורות נוצריים לא התקבל על ידי היהודים שטבחו בכנסיות וקדושים נוצריים. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים. לאחר מספר חודשים החל המרד הנוצרי; נחמיה ומועצת 16 החכמים שהקים נהרגו, יחד עם יהודים רבים אחרים, שמספרם לא ידוע. כשמספר אנשים זרקו עצמם מחוץ לחומות העיר לקראת ההפסד.[15] בעקבות ההתפרעויות האלימות מספר שורדים יהודים נמלטו לשהרבראז בקיסריה.
מאוחר יותר קיוו היהודים כי ח'וסרו השני יסייע להם להשיג את השליטה המחודשת על ירושלים בתמורה לתמיכתם, אולם מספרם המועט של היהודים באותה העת בירושלים לא אפשר זאת. לתקופה מסוימת הייתה נוכחות יהודית דומיננטית בירושלים אף על פי שייתכן והמצב היה תחת אנרכיה. בשנת 617 הסאסאנים היפכו את תמיכתם מהיהודים לנוצרים, סביר להניח כתוצאה מלחץ נוצרי שהופעל על השלטון באזור מסופוטמיה, והחל להטיל על יהודי ארץ ישראל מיסים כבדים. באותה העת גם נאסר על יהודים מלהתיישב בירושלים וסביבתה ונהרס בית הכנסת הקטן שהוקם על הר הבית.[16]
המרד הנוצרי
בתקופת ביניים זו כוחות נוצריים השתלטו על העיר, לפני שקירות העיר נפרצו על ידי כוחותיו של שהרבראז שהטילו מצור על העיר. לפי בישופים והיסטוריונים ארמנים, כמו סבאוס (אנ') (המאה ה-7), המצור הסתיים במספר כולל של 17,000 הרוגים נוצרים; ו-4,518 אסירים שנטבחו, בפעולת תגמול על המרד והפוגרומים הנוצריים על היהודים. מקורות נוצריים מאוחרים מגזימים אף יותר בתיאור היקף הטבח, בטענה כי מניינם עמד על 90,000; בנוסף ל-35,000 או 37,000 אנשים שגורשו לאזור מסופוטמיה, כולל פטריארך ירושלים זכריה, ואף טיעונים לשריפת העיר. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להתפשטות שרפה או הרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים.[17][18]
אנטיוכוס הנזיר (אנ') ממנזר מר סבא (המאה ה-7) טוען כי היהודים הציעו לשבויים הנוצרים עזרה מלהינצל ממות, בתנאי שיחזרו ליהדות ויתכחשו לישו, השבויים סירבו. בכעסם היהודים אז החליטו להרוג את הנוצרים.[19] בשנת 1989 התגלה במערת ממילא, בדומה לתיאורו של אנטיוכוס, קבר המוני של לכל הפחות 526 איש, סמוך לאתר שבו תיאר אנטיוכוס כי בוצע הטבח.[20]
עלילת צור
לפי אוטיכיוס מאלכסנדריה (אנ') (המאה ה-10) קבוצות יהודים מירושלים, טבריה, הגליל, דמשק, וקפריסין שמנו כ-20,000 איש, הוזמנו על ידי 4,000 תושביה היהודים של העיר להפתיע ולטבוח בנוצרי העיר, בליל הפסחא. עם זאת לאחר שלמדו תושביה הנוצרים של צור על התוכנית היהודית כביכול, לקחו את 4,000 יהודי צור כבני ערובה. בתגובה היהודים צרו על העיר והרסו מספר כנסיות שסבבו את העיר, הנוצרים בתגובה הרגו 2,000 מהשבויים היהודים והשליכו את ראשיהם מחוץ לקירות העיר. במטרה להציל את יתר השבויים הצרים סיימו את המצור ונסוגו.
חלומו של הרקליוס
הרקליוס היה בין הקיסרים היחידים שהשיקו קמפיין המרה לנצרות. מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה. דאגה נוספת של הרקליוס הייתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה.
סוף דבר
למרות האוטונומיה המסוימת לה זכו היהודים, הם הרגישו שסופה קרב והציעו להעביר את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה כי יחוסו על חייהם אחרי הכיבוש, מספר מלומדים טוענים כי הבטחה זו היא אגדה ומכנים אותה כ"שבועת הרקליוס". בשנת 622 איגד הרקליוס את צבאו כדי לכבוש מחדש את ארץ ישראל וירושלים ובשנת 628 לאחר שהוחלף ח'וסרו השני בקבאד השני, חתם הרקליוס על הסכם שלום עם האימפריה הסאסאנית.
בשנת 625 הצבא הביזנטי כבש את האזור מחדש והשאיר את בנימין מטבריה ואנשיו בחיים כפי שהובטח. יש הטוענים כי בנימין אף ליווה את הרקליוס במסעותיו ומאוחר יותר המיר לנצרות תחת לחץ. הרקליוס המיר לנצרות ולאחר שהגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון, אף על פי שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי, טבח ביהודים לאור הסתה לכך מצד נזירים נוצרים. רק מספר זעום של יהודים הצליחו לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות ויערות. לפי המסורת, ככפרה על הפרת הבטחתם ליהודים, הנזירים קיבלו על עצמם יום צום, אותו הקופטים שומרים עד היום. הצלב עליו נטען כי נצלב ישו, שכביכול נלקח על ידי הסאסאנים הושב לפי האגדה רק מאוחר יותר על ידי שהרבראז.
הערות שוליים
- ^ uri Stoyanov (January 2011). "Archaeology Versus Written Sources: the Case of the Persian Conquest of Jerusalem in 614". academia.edu.p353.
- ^ 2.0 2.1 Rezakhani, Khodadad. "Defenders and Enemies of the True Cross: the Sasanian Conquest of Jerusalem in 614 and Byzantine Ideology of Anti-Persian Warfare." Iranian Studies 46.3 (2013): 506-510.
- ^ Rosenwein, Barbara H. (2004). A Short History of the Middle Ages. Ontario. pp. 71–72.
- ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. P.122.
- ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. P.123.
- ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press.p.206.
- ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. p.123.
- ^ James Parkes (1949). A history of Palestine from 135 A.D. to modern times. Victor Gollancz. p.81
- ^ Th. Nöldeke, Grätz, Gesch (1906). Jewish Encyclopedia CHOSROES (KHOSRU) II. PARWIZ ("The Conqueror"):. Jewish Encyclopedia.
- ^ Günter Stemberger (2010). Judaica Minora: Geschichte und Literatur des rabbinischen Judentums. Mohr Siebeck. p.168-269.
- ^ Translated from the text published by Israel Lévi, “L’apocalypse de Zorobabel et le roi de Perse Siroès,” REJ 68 (1914): 131-44.
- ^ הקודמים היו בית המקדש של יוליאנוס ומרד בר כוכבא
- ^ נהפוך הוא, העדויות מספרות על השארת ההר שומם בכוונה תחילה
- ^ חידה פרסית: האם לפני 1,400 שנה חודשה לזמן קצר עבודת הקורבנות בירושלים?, ישראל היום, ישראל השבוע, 16.12.2022, ע"מ 16-18
- ^ Haim Hillel Ben-Sasson (1976). A History of the Jewish People. Harvard University Press. p. 362.
- ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press.p. 208-209.
- ^ Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543.
- ^ The Persian Conquest of Jerusalem (614 CE) – an archeological assessment. by Gideon Avni, Director of the Excavations and Surveys Department of the Israel Antiquities Authority.
- ^ Conybeare, F. C. (1910). "Antiochus Strategos' Account of the Sack of Jerusalem in A.D. 614". English Historical Review 25: 502–517.
- ^ Yossi Nagar. Human Skeletal Remains from the Mamilla cave, Jerusalem. Israel Antiquities Authority.
