אבורה
 | |
| המקדש הרומי מהמאה ה-1 ומנזר דה לויוש מהמאה ה-15 | |
| מדינה |
 פורטוגל |
|---|---|
| מחוז | אבורה |
| חבל ארץ | אלנטז'ו |
| ראש העיר | קרלוש פינטו דה סא (הקואליציה הדמוקרטית המאוחדת) |
| תאריך ייסוד | 1166 |
| שטח | 1,307.08 קמ"ר |
| גובה | 295 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 56,596 (2011) |
| ‑ צפיפות | 43.2 נפש לקמ"ר (2011) |
| http://www.cm-evora.pt | |
אֵבוֹרָה (בפורטוגזית: Évora) היא עיר ומועצה עירונית בפורטוגל, השוכנת בחבל אלנטז'ו, כ-140 ק"מ מזרחית לליסבון. העיר היא בירתה של הקהילה הבין-עירונית מרכז אלנטז'ו, ובעבר הייתה בירת הפרובינציה ההיסטורית אלטו אלנטז'ו (Alto Alentejo – אלנטז'ו עליון). אוכלוסיית העיר מונה 49,252 תושבים, נכון לשנת 2011. המועצה העירונית אבורה היא אחת מהגדולות בשטחה במדינה – למעלה מ-1,300 קמ"ר שבתחומיהם 56,596 תושבים (2011)[1] המועצה העירונית אבורה מחולק ל 12 פרגזיות.
העיר הייתה בימי הביניים עיר מושב לכמה ממלכי פרטוגל, ויושב בה הארכיבישוף של אבורה. המרכז ההיסטורי של העיר אבורה הוכרז בשנת 1986 על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. בגלל עושרה ההיסטורי-אדריכלי אבורה מתוארת על ידי אונסק"ו כ"עיר מוזיאון".
החל מיוני 1994 אבורה חברה בארגון הערים העתיקות ביותר של אירופה[2]
תולדות העיר
מקור השם
מקור השם אבורה אינו ידוע. לפי אחד ההסברים, והכי מקובל מביניהם, הוא נובע מהשם הלטיני אבורובריטיום (Eburobrittium), הקשור ככל הנראה לאל הקלטי אבוריאנוס (Eburianus). שם זה בא אולי מהמילה אבורוס (eburos), עץ טקסוס מעונב (Taxus Baccata) ממחלקת המחטניים. ייתכן כי שם העיר שאוב ממקור משותף לשם הקלטי-רומי של העיר יורק באנגליה – אבוראקום Eboracum.[3]. השערה אחרת, פחות סבירה, מקשרת את השם לשנהב (eborio) ולמעבדי השנהב.
השם מוזכר לראשונה בימי הרפובליקה הרומית על ידי פליניוס הזקן בספרו "תולדות הטבע". הוא מכנה אותה אֶבּוֹרָה קֵרֵיאָלִיס (Ebora Cerealis) – אבורה של הדגנים – בגלל שפע הדגנים שגודלו בסביבתה.
התקופה הרומית
לפי אגדות מאוחרות הייתה אבורה לבירת המנהיגים הלוסו-קלטים (אסטולפס). בסביבות שנת 138 הייתה אבורה אחד האתרים שנכבשו על ידי הלוחמים הרומאים בראשות דקימוס יוניוס ברוטוס המכונה "קאלאיקו" שנלחם בלוסיטנים. אחר כך שימשה בשנים 80-72 לפנה"ס למושב לגנרל הרומי הסורר קווינטוס סרטוריוס שהקים בה סנאט מורכב מגולים רומאים[4] [5]
כבר בזמן הרומאים הייתה אבורה קריאליס ידועה כ"אופידום" (oppidum), עיר מבוצרת. מפני שבמלחמות בין יוליוס קיסר ליריבו פומפיוס תושביה היו נאמנים לו, קיסר העניק לעיר את שמו תחת כינוי הכבוד "ליבראליטס יוליה" (Liberalitas Julia). באותה תקופה ידע היישוב התפתחות מהירה. מסביבו היו חוות גדולות לגידול חיטה - לטיפונדיות (latifundios), מכרות נחושת וברזל ומחצבות שיש. השיש שימש לבניית וילות רומאיות מפוארות.
עדות מאותם הימים שנותרה עד היום היא המקדש הרומי המרשים בעל העמודים הקורינתיים שנשאר כמעט בשלמותו והדומה ל"בית המרובע" (Maison carrée) הרומי מן העיר נים בצרפת. למרות שהמסורת מכירה אותו בשם המקדש של דיאנה, כנראה שהוקדש לקיסר בתקופת אוגוסטוס. היה בעיר גם שער ניצחון רומי שנהרס כדי לשמש חומר בנייה לכנסיית אנטון ה"קדוש" שהוקמה בשנת 1570. במאה ה-4 אחה"ס כבר כיהן בעיר בישוף נוצרי בשם קווינטיאנוס (Quintianus).
מממלכת הוויזיגוטים עד לכיבוש המוסלמי
בשנות נדודי העמים הייתה העיר לנחלת הוויזיגוטים. כבש אותה מלך בשם לאוביגילד. בשנת 714 - 715 העיר נכבשה על ידי עבד אל עזיז אבן מוסא אל נוסאייר. מאז במשך כשלוש מאות וחמישים שנה נשלטה אבורה על ידי הערבים והברברים המוסלמים (מורים). בפי הערבים העיר נקראה יאבורה.
ב 19 באוגוסט 913 אורדוניו השני, מלך גליסיה, בראש צבא נוצרי גדול, ניצל פריצה בהגנת חומות העיר המוסלמית במזבלה על יד החומות והצליח לכבוש אותה זמנית תוך גרימת טבח ונזקים רבים. באירוע המתואר בכרוניקת אל נסיר הערבית, מצאו את מותם 700 לוחמים מוסלמים. מושל העיר מרוואן עבד אל מליק ו- 4000 תושבים, רובם נשים וילדים, נלקחו לשבי. כפי שהתבטא הכרוניקון הערבי:
”עוד לא נודע בזכרונה של אנדלוס אסון כבד יותר לאסלם מהתבוסה המחרידה והנוראית הזאת מידי האוייב” מתקופת הכיבוש המורי לא שרדו אלא כמה חלקי חומה.
תחת שלטון פורטוגל בימי הביניים וברנסאנס
אבורה שוחררה מהכיבוש המורי על ידי האביר ההרפתקן ז'רלדו חסר הפחד (Geraldo sem Pavor) בשנת 1165. הוא מסר את העיר למלך הראשון של פורטוגל, אפונסו הנריקש ב-1166 והתמנה למושל היישוב. לזכרו מופיע בסמל העיר אבורה אביר רכוב על סוס. אפונסו הקים בעיר כוח חמוש של אבירים נזירים בשם "מיליסיה דה אבורה " (Milicia de Evora) שקיבל את חסות המסדר הספרדי קלטרבה ויהפוך בתחילת מאה ה-13 למסדר אביש כשבסיסו יעבור לעיר אביש. בשנת 1192 אבורה נכבשה שוב על ידי המוסלמים האלמוהדים שגורשו ממנה סופית כעבור שני עשורים נוספים. העיר הפכה למושב הפרלמנט ה cortes ולמושב מלכי פורטוגל תחת שלטונם של ז'ואאו השני, מנואל הראשון וז'ואאו השלישי. זה האחרון כונה "המלך של אבורה" מפני שחי בה שלושים שנה והביא לעיר את הישועים ואת האינקוויזיציה.
אכן, שיא פריחתה של אבורה הגיעה במאה ה-16 כשהיא נהנתה ממעמד של מטרופולין כנסייתי, מושב הארכיבישופים של אבורה. ראשון הארכיבישופים, החשמן אנריקה (לעתיד "המלך החשמן" אנריקה הראשון) הקים בה מכללה ההופכת בשנת 1559, באישור האפיפיור פאולוס השלישי לאוניברסיטה השנייה של פורטוגל (אחרי זו מקוימברה) תחת חסות הישועים.
אבורה הייתה באותן השנים למרכז תרבותי חשוב שבו פעלו אנשי רוח חשובים, ביניהם גם ז'יל ויסנטה, אבי המחזאות הפורטוגזית, המלחינים דוארטה לובו ומנואל קרדוזו, הציירים כרישטובאו דה פיגרידו וגרגוריו לופש, הכרוניקון דוארטה גלבאו ואחרים. באוניברסיטה לימדו בין השאר מלומדים פלמים כמו המדקדק ניקולאוס קלנרדוס (1493 - 1542) או יוהנס ואזאוס (1511 -1561) וכן התאולוג הספרדי לואיס דה מולינה.
המרד של מאנואליניו, 1637 (Alterações de Évora)
בתקופת השלטון הספרדי הגברת פעילותם של בתי הדין של האיקוויזיציה הביאה לעליה משמעותית בהגירת ה"נוצרים החדשים" אל קסטיליה השכנה, להולנד, איטליה, צרפת ולדרום ומרכז אמריקה, מה שגרם גם להידלדלות האוכלוסייה בעיר [6] ביולי - אוגוסט 1637 בימי השלטון הספרדי בפורטוגל פרצה באבורה מרידה גדולה נגד המס על המים ונגד מס חדש בשווי של 200 קונטוס שהטיל הקורגידור של העיר על המצרכים הבסיסיים בניגוד לעמדת מועצת העיר. אחרי שהקורגידור איים על נציגי התושבים, פרץ ההמון למשרדי המפקחים והחל לשרוף בכיכר העיר את המסמכים ואת הרהיטים שמצא שם. הקורגידור נאלץ לברוח דרך הגג ולמלט את עצמו אל הכנסייה הפרנציסקנית. הכרזות החתומות בשם של מנואליניו, ליצן מקומי, הקוראות למרד ומוקיעות את השלטון ומנהיגי כנסייה, במיוחד את הארכיבישוף של פורטו, זכו לפופולריות רבה. האצילים והכמרים מצאו מקלט באוניברסיטה הישועית. מרד זה בישר את ההתקוממות הגדולה משנת 1640 נגד השלטון הספרדי. בשנים 1665-1663 שוב נמצאה אבורה זמנית תחת שלטון ספרדי.
התקופה המודרנית
סגירת האוניברסיטה בעקבות גירוש הישועים בידי המרקיז דה פומבל בשנת 1759 היוותה מכה אנושה לעיר. העיר התחילה להשתקם רק במחצית השנייה של המאה ה-19 כשקמות בה תעשיות שונות. האוניברסיטה נפתחה מחדש רק בשנת 1979.
בשנת 1986 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי של העיר כאתר מורשת עולמית הכולל כ- 4000 בניינים בעלי ערך היסטורי ואמנותי בשטח של 1 קמ"ר.
גאוגרפיה
אבורה שוכנת על גבעה בתוך עמק המוקף בגבעות נמוכות, באמצע המישור הרחב של אלנטז'ו המתאפיין בגליות עדינה וגובה ממוצע של 240 מטר. העיר נמצאת 140 ק"מ מרחק מליסבון ו 80 ק"מ מרחק מן העיר בדחוס שבגבול הספרדי. אבורה היא העיר הגדולה ביותר בחבל אלנטז'ו ובירת המחוז מרכז אלנטז'ו. שטח המוניקיפיום כולו מכסה 1309 קמ"ר, כ-5 % משטח חבל אלנטז'ו.
העיר עצמה, ששטחה 16,430 דונם, כוללת את הפרגזיות סנטו אנטאו, סאו ממדה וסה וסאו פדרו שבמרכז ההיסטורי ואת הפרגזיות העירויות בסלו, אוטרה דש פיגיירש, מלגיירה וסניורה דה סאודה שמחוץ לחומות העיר העתיקה. המרכז ההיסטורי מכיל 4,000 בתים על שטח של 1,05 קמ"ר. האזור מתאפיין בגידולים אקסטנסיביים של דגנים, עם קטעי מרעה ויערות של אלוני שעם ואלוני גלעין.גם כרמים, מטעי זית וגידולי אורז הם חלק מהנוף האופייני.
אקלים
האקלים הוא ים תיכוני. הגשמים מפוזרים בצורה לא אחידה במהלך השנה: המשקעים המרביים נרשמים בחורף, בעוד ימי הקיץ עם חמים ויבשים. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה אי פעם הייתה -5 °C והגבוה ביותר הייתה 44.5 °C . שלגים הם נדירים. ב-2006 למשל ירד שלג באבורה וגם בליסבון.
כלכלה
היישוב מפורסם בגבינות הקרויות כשמו - אבורה. הוא מרכז לתעשיית מזון - עיבוד דגנים, זיתים ויצור יינות, כמו כן לתעשיית עיבוד השעם. אבורה נודעה גם בסחר במוצרים חקלאיים - כמו תירס, שחת, תפוחי עץ וחזירים. היא מספקת שירותים כולל בתחום החינוך והבריאות לאזור אלנטז'ו. בין התעשיות הנמצאות כאן יש לציין תעשייה אווירית הקשורה לקונצרן התעופה הברזילאי EMBRAER.
החלוקה המנהלית
המוניקיפיום אבורה מחולק ל-12 "פרגזיות":
- Bacelo e Senhora da Saúde באסלו וסניורה דה סאודה - עירונית - 18,233 תושבים
- Canaviais קאנאוויאיש - פרבר - 3,442 תושבים
- Évora (São Mamede, Sé, São Pedro e Santo Antão אבורה (סאו ממדה, סה, סאו פדרו א סנטו אנטאו) - עירונית 4,738 תושבים
- Malagueira e Horta das Figueiras מלאגיירה א אורטה דש פיגיירש -עירונית - 22,379 תושבים
- Nossa Senhora da Graça do Divor נוסה סניורה דה גראסה דו דיווֹר - כפרית - 486 תושבים
- Nossa Senhora da Tourega e Nossa Senhora de Guadalupe נוסה בניורה דה טורגה א נוסה סניורה סה גואדלופה - כפרית -1,151 תושבים
- Nossa Senhora de Machede - נוסה סניורה דה מאשדה - כפרית - 794 תושבים
- São Bento do Mato - סאו בנטו דו מאטו - כפרית - 1151 תושבים
- São Manços e São Vicente do Pigeiro סאו מנסוש א סאו ויסנטה דו פיז'יירו - כפרית - 1302 תושבים
- São Miguel de Machede - סאו מיגל דה משדה - כפרית - 794 תושבים
- São Sebastião da Giesteira e Nossa Senhora da Boa Fé סאו סבסטיאו דה ז'יסטיירה א נוסה סניורה דה בואה פה -בפרית - 1082 תושבים
- Torre de Coelheiros טורה דה קואליירוש כפרית - 715 תושבים
יהודי אבורה
בעיר הייתה קיימת עד לגירוש בשנת 1496 קהילה יהודית חשובה שהייתה מתרכזת במערב העיר ברובע ז'ודיאריה (Judiaria) בין חומות העיר העתיקה, בין הרחובות הנוכחיים סרפה פינטו (Rua Serpa Pinto) ודוש מרקדורש (Rua dos Mercadores) וכלל את רחוב דה מואדה Rua da Moeda (רחוב המטבעות) באמצע. בשכונה היו שני בתי כנסת, בתי מדרש, מקוואות, בית חולים ומושבת מצורעים משלה. ניתן לראות כמה שרידים של הרובע היהודי על יד המנזר קונבנטו דאש מרקאש (Convento das Mercas) ,ליד המוזיאון הנוכחי לאמנויות דקורטיביות ברואה דה ריימונדו (Rua de Raimundo) ובקרבת רואה דוש מרקדורש (Rua dos Mercadores) (רחוב הסוחרים). בסימטה הנקראת טראבסה דה סימה הונח בשנים האחרונות לוח זיכרון המסמן מקום שער הז'ודיאריה. לא רחוק משם היה פעם ביתו של המולמד ההומניסט מקרב אנוסי העיר, דיוגו פירש (1517 - 1599). בכמה בתים ברובע היהודי לשעבר מבחינים כמה שרידי מזוזות, אחדות מהן עם המילה "שמע" חרוטה עליהן. במוזיאון העיר נמצאת אבן הנושאת כתובת בעברית משנת 1378. ממול למוזיאון אפשר לראות את חצר האינקוויזיציה וארמון האינקוויזיטור שעל דלתותיו מתנשא סמל "הלשכה הקדושה": צלב ומצידיו חרב וענף זית. בספרייה הציבורית של אבורה נמצא עותק נדיר מהמהדורה הראשונה (1496) של ספרו של המלומד היהודי יוצא ספרד אברהם זכות, "אלמנך פרפטאואום" (Almanach Perpetuum) במקורו העברי "באור לוחות") בשנת 1487 בימי מגפת דבר החליטו שלטונות העיר להתנכל ליהודים ולנעול לכל שעות היממה את שערי השכונה היהודית בתירוץ שהם מפיצים את המחלה. היהודים נאלצו לפנות למלך ז'ואאו השני אשר הורה לבטל את הגזירה ולנעול רק את הבתים שבהם היו משפחות נגועות בדבר. [7] מצד שני אחרי 1492 העיר ארחה פליטים יהודים שבאו מקסטיליה בעקבות הגירוש מספרד. אחרי הגירוש משנת 1496 ואחרי שהמלך מנואל הראשון כפה על חלק גדול מיהודי פורטוגל את הטבילה לנצרות, באפריל 1506 ההמון הרס את בניין בית הכנסת המרכזי.
באבורה המשיכה להתקיים לאחר מכן אוכלוסייה של "נוצרים חדשים" שחלקם שמרו בסתר על הדת היהודית. מבין בניה של אוכלוסייה זאת קמו אישים מפורסמים כמו המשורר והמלומד דיוגו פירש שהוזכר לעיל או כמו הייטור נונש, (Heitor Nunes), רופא וסוחר שהתיישב באנגליה ושאירגן פעילויות ריגול חשובות לטובת מלכת אנגליה בחצי האי האיברי, זאת בתקופה הרגישה של ההכנות להתקפה של "הארמדה הבלתי מנוצחת" נגד ארצו המאמצת. ליסבון, אבורה וקואימברה הן שלוש הערים שבהן קמו בתי דין של האינקוויזיציה. האינקוויזיטור הראשון של העיר פדרו אלבארש דה פארדש (Pedro Alvares de Paredes) התפרסם בכישוריו לחלוב הודאות מנחקריו באמצעות עינויים ותחבולות שונות. תחת פיקודו, בסוף 1541 אבורה יודעת את האוטו דה פה הראשון שלה. בין הקרבנות שהועלו על המוקד נמנה גם רופאו האישי של אחיו של החשמן-אינפנטה, אפונסו. בשנות השלטון הספרדי בפורטוגל כשהתעצמה פעילות בתי הדין האינקוויזטוריאליים באבורה, אנוסים ("נוצרים חדשים") שמוצאם היה מקסטיליה היגרו בחזרה לשטח ספרד. בסוף המאה ה - 17 והתחלת המאה ה-18 מתחולל בעיר גל נוסף של העלאות למוקד של אנוסי אבורה. בשנת 1696 בערב חג המולד ב 24 בדצמבר אורגן למשל auto da fe זכור לשמצה שבו נגררו מספר אנוסים מארמון האינקוויזיציה עד לככר המקדש הרומי שם הועלו על המוקד. ב-16 בספטמבר 1781 התקיים בעיר האוטו דה פה האחרון. לפי מקורות מסוימים האינקוויזיציה באבורה הייתה הכי קנאית והייתה אחראית לשני שלישים ממשפטי האנוסים והעלאות למוקד בכל פורטוגל.
גם המוסלמים של אבורה, השליטים של פעם, מתוכם קמו כמה אנשי רוח ידועים כמו המשורר אבן עבדון, רוכזו אחרי הכיבוש הנוצרי לשכונה משלהם - הקרויה מוראריה(Mouraria) ברובע סאן ממדה ((San Memede בצפון העיר. [8].
אתרים באבורה
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 2 | |
| מדינה |
פורטוגל |
|---|---|
- המקדש הרומי - שריד יוצא דופן מהתקופה הרומית (ראו לעיל), המוקדש ככל הנראה לקיסר אוגוסטוס ולא לאלה דיאנה כפי שסברו בטעות. המקדש הרומי עמד על תילו אחרי רעידת האדמה ב-1755 ושוקם בשנת 1870 אחרי ששימש כמחסן נשק, כתיאטרון ואחר כך כזירה להוצאות להורג ובית מטבחיים. הוא נמצא ברחבת קונדה וילה פלור (Largo Conde Vila Flor). באותה רחבה נמצאים גם המנזר לויוש וארמון הדוכסים דה קאדאבל, כמו כן מוזיאון העיר והספרייה העירונית ומוזיאון הכרכרות.
- מנזר לויוש (Convento dos Loios) - נבנה במאה ה15. בשנת 1965 הפך ל"פוסדה", מלון יוקרתי. על ידו כנסיית המנזר Os Loios הנקראת גם יוחנן ה"קדוש" San João Evangelista.
- ארמון הדוכסים של קדאבאל Palacio dos Duques de Cadaval - נבנה ממצודה עתיקה שנשרפה בשנת 1384. מתאפיין בסגנון מורי - מנואליני ויש לו מגדל הקרוי "מגדל חמשת המגינים".
- המוזיאון - המוזיאון של אבורה שוכן בארמון לשעבר של הארכיבישופים. בו נמצא אוסף ציורים פורטוגזים ואירופיים מהמאה ה-15-16, חפצי קרמיקה,כתובות מהתקופה הרומית, תכשיטים בימי הביניים ומתקופת הבארוק.יכולים לראות שם פסל אבן אלגורי של התגליות הגאוגרפיות, את סמלה של פרטוגל וקבר שיש של מושל ברזיל, דום דוארטה קושטה.
- הקתדרלה סה Sé (מריה ה"קדושה") - בניין מרשים בעל תכונות של מבצר, בעיקר בסגנון רומנסקי-גותי ועם קישוטים לפי הטרנד פלטרסקי מספרד. בולטת אסימטריית הצריחים והפורטל המקושט במאה ה-14 בפסלים ביניהם דמויות שליחיו של אותו האיש. נבנה באבן גרניט בין השנים 1186-1250 לכבוד מריה ה"קדושה" ונחנך רשמית בשנת 1204. בפנים הקתדרלה עוצבה במאה ה17 - 18. בתוך הקתדרלה בקומה עליונה נמצא מוזיאון לאמנות דתית.
- כנסיית גברתנו רבת החסד (La Igreja Nossa Senhora de Graça) -או "מנזר (Convento) גברתנו רבת החסד ", בפי העם ידועה כIgreja dos Meninos da Graça (כנסיית ילדי החסד) בנויה בסגנון רנסאנס איטלקי עם אלמנטים רומנסקים, במימונם של המלך ז'ואאו השני והרוזנים דה וימיוזו. ארון הקודש עם חלונות משיש מאסטרמוס מגולפים על ידי ניקולאס דה שאנטרן (1537). כאן נקברה ב 1595 המשוררת פובליה הורטנסיה דה קסטרו.
- כנסיית המנזר סן פרנסישקו (La Igreja de San Francisco) - נחשבת מלאכת מחשבת של הסגנון הגותי מנואליני. הוקמה בעיצומו של עידן התגליות הגאוגרפיות בשנים 1480-1510 לפי תוכניות האדריכלים מרטים לורנסו ופרו דה טיליו, עם קישוטים פרי עבודתם של הציירים המלכותיים אנריקש, ז'ורז'ה אלפונסו ופרננדש. בכנסייה נמצאת קפלת העצמות Capela dos Ossos מהמאה ה-17 שקירותיה מכוסים ב-5000 עצמות וגולגולות ואף כמה שלדים שלמים שחלקם השתייכו לנזירים. כתובת על הקיר פונה אל המבקרים: "עצמותינו הנמצאות כאן מחכות לעצמותיכם" (Nos ossos que aqui estamos pelos vossos esperamos).
- ככר ז'רלדו (Praça do Giraldo) - קרויה ככל הנראה לפי האביר ז'דלדו סם פבור, משחרר העיר מידי המורים, היא הככר המרכזית של היישוב. בולטות בצידה המזרחי ארקדות בסגנון מורי. כמו כן כאן נמצאת מזרקה שנבנתה על ידי האדריכל אלפונסו אלבארס בשנת 1571 בימי המלך סבשטיאו וכנסיית אנטאו (אנטון) הקדוש שהוקמה ב-1557 על ידי החשמן - אינפנטה אנריקה. כאן בנה המלך דוארטה ארמון קיץ Estaus Palacio בסגנון גותי. בככר הזאת נכח המלך ז'ואאו השני בעריפת ראשו של הדוכס מברגנסה בשנת 1483 ובשנת 1573 התקיים auto da fe אוטו דה פה בפקודת האינקוויזיציה המקומית.
- המזרקה בסגנון רנסאנס מלארגו דאש פורטאש דה מורה - נמצאת בככר שערי החומה המורית, שבה בתי קפה חביבים על הסטודנטים. יצירתו של דיוגו דה טוראלבה (Diogo de Torralba) מ-1556 בסגנון רנסאנס המשלב את האמנות מודחאר עם העיצוב המנואליני.
- בקרבת הככר נמצא בניין מכללת הרוח הקדושה שנפתחה כאוניברסיטה בשנת 1559 בידי אחיו של המלך ז'ואאו השלישי, החשמן אנריקה, ומנזר הרוח הקדושה. בכיתות האוניברסיטה הישנה הקירות מקושטים ב"אזולז'וש" - (אסולחוס) המציגים תמונות לימודים מימי אפלטון ואריסטו.
- מנזר סאן בראש (Ermida de San Bras) - נבנה בשנת 1480 בימי המלך ז'ואאו השני והבישוף של אבורה, גרסיה דה מנסש, בסגנון מעורב מודחארי מנואליני עם תמכים צילינדריים וחריכי ירי.
- ארמון הרוזנים בשטו Palácio dos Condes de Basto - במקור מבנה מתקופת המורים, כאן התגוררו מלכים מהבית האלפוניסני. הקיר בסגנון תערובת גותי - מודחאר - מנואליני - רנסאנס. ציורי קיר בקומת קרקע מנציחים סצנות מהפלישה לתוניס של חיילי קרל החמישי, ביניהם גם יחידה פורטוגזית בפיקודו של האינפנטה לויס, אחיו של המלך ז'ואאו השלישי. יש גם ציורים בנושאים מיתולוגיים של הצייר פרנסישקו דה קמפוש (1578).
- האקוודוקט הקרוי "מימי הכסף" - יצירה מרשימה של אדריכל העיר, פרנסישקו דה ארודה, Francisco de Arruda שבנה גם את המגדל בלם בלסבון. האקוודוקט נבנה בין השנים 1531 -1537 בימי המלך ז'ואאו השלישי ואורך הקטע ששרד הוא 9 ק"מ. האקוודוקט מתואר אף ב"לוזיאדה" של קמואש, האפופיאה הלאומית של פורטוגל.
- הארמון של מנואל הראשון - נבנה במקור על ידי בית אביש במאה ה-16 בסגנון גותי - מודחארי - מנואליני. נחרב עם השנים עד שנעלם בשנת 1895. במקומו קם גן ציבורי Jardim Publico . בכל זאת נותרה ממנו גלריית הגברות Galeria das Damas וביתן ששוחזרו במאה ה-20. זהו המקום שבו המלך מנואל הראשון מינה את ואסקו דה גאמה כמפקד של הצי הפורטוגזי בהודו.
- הארמון של ואסקו דה גאמה - בו התגורר ואסקו דה גאמה בין השנים 1519 - 1524 נותר מנזר מנואליני עם ציורי קיר.
- החומות - קיימת חומה פנימית מבוצרת שנבנתה בימי הרומאים ("החומה הישנה" - Cerca Velha). להם נוספו תוספות על ידי המורים ועל ידי שליטים מימי הביניים. שער ערבי נתן את שמו לרחבה לרגו דה פורטה דה מורה. במאה ה-14 נבנתה חומה חדשה (Cerca nova) חיצונית מיוזמת המלך פרננדו הראשון עם 40 מגדלים ו10 שערים. אחרי שנת 1640, שנת העצמאות המחודשת של המדינה, שהצליחה להיפרד מספרד, המלך ז'ואאו הרביעי הקים במעגל חיצוני זה ביצורים חזקים נגד סכנת פלישה מכיוון ספרד. ואכן החומות שבנה עמדו איתן בפני מצור ספרדי בשנת 1663.
אבורה ביצירות מוזיקליות
אחד מלהיטיה של המלחינה והזמרת הקנדית לורינה מק'קניט שהופיע באלבום "הביקור" The Visit משנת 1991 היה הטנגו לאבורה. טנגו זה שימש בפסקול של הסרט התיעודי הקנדי The Burning Times. הזמרת חאריס אלקסיו כתבה לו מאוחר יותר מילים ביוונית והפכה אותו ללהיט משלה תחת השם "טנגו לנפלי".
אירועים וחגיגות בעיר
- פסטיבל למוזיקה קלאסית של אבורה
ערים תאומות
איליה דה מוסמביקה, מוזמביק- אנגרה דו אירואיז'מו, פורטוגל (מ־1986)
טנסברג, נורווגיה
סוזדאל, רוסיה (מ־1986)
שארטר, צרפת (מ־2003)
ביבליוגרפיה
- Eyewitness Travel Guides - Portugal 1997 ,Dorling Kindersley (באנגלית)
- José Hermano Saraiva - Historia concisa de Portugal
2007, Publicações Europa -America,Colecção Saber, Mem Martins ז'וזה הרמנו סראיבה - היסטוריה מקוצרת של פורטוגל - הסדרה "סאבר" ("דעת") הוצאה לאור אירופה-אמריקה,מם-מרטינש, 2007 (בפורטוגזית)
- 2007 Regis St. Louis, Robert Landon -Portugal- Lonely Planet Guide
(רז'י סן לואי, רוברט לנדון - פורטוגל - מדריך "לונלי פלאנט"ת 2007) (באנגלית)
- Victoria González de Caldas - Judios o cristianos? El proceso de fe - Sancta Inquisitio .Universitad de Sevilla, 2004
(ויקטוריה דה גוזאלס קאלדס - יהודים או נוצרים? משפט האמונה - האיקוויזיציה ה"קדושה", אוניברסיטת סביליה, 2004 (בספרדית)
לקריאה נוספת
- מריו ונטורה, "אבורה וימי המלחמה" - רומן (Mario Ventura - Évora e os Dias de Guerra (1991 (Évora and the Days of War)
- אנטוניו בורז'ש קואליו - האינקוויזיציה של אבורה מתחילתה ועד 1668 - קומיניו, לסבון, 1987 António Borges Coelho Inquisição de Evora dos promórdios a 1668 - Caminho, Lisboa 1987
קישורים חיצוניים
- אבורה - מורשת עולמית, אתר תיירות פורטוגלי (באנגלית)
- ז'וזה סרמגו, "אבורה - מורשת האנושות" (José Saramago - Évora - Património de humanidade), Câmara municipal de Evora.
- אבורה באתר מקומי (בפורטוגזית)
- אבורה עם מפה באתר תיירות
- על המרד של מנואליניו בוויקי פורטוגזית
- על אבורה היהודית בספריה הווירטואלית היהודית - לפי חומר תיירותי פורטוגזי
- Charles Meyers Dr.Hector Nunes - A dedicated patriot and despised alien, Proceedings of the 36th Annual Convention of the Association of Jewish Libraries, La Jolla, Ca 24-27 june 2001 (באנגלית)
- טנגו אבורה (באנגלית)
- אבורה בג'ויש אנסיקלופדיה (באנגלית)
- על היסטוריה של אבורה באתר תיירותי (באנגלית)
- אבורה - עיר מלאת היסטוריה
- Manuel Branco e Castro Nunes 1992, Daniel Giebels 2006 Muralhas e Fortificações de Évora / Sistema Fortificado de Évora]
על חומות העיר אבורה באתר SIPA (מערכת מידע על המורשת האדריכלית)
הערות שוליים
- ^ נתוני המפקד ב-2011
- ^ ארגון הערים העתיקות ביותר באירופה
- ^ האתר של דיוויד סימפסון על יורקשייר
- ^ A.R.Disney A History of Portugal and of the Portuguese Empire Cambridge University Press 2009 p.10
- ^ John S.C.Abbott Romance of Spanish History Harper and Brothers, New York 1869 on site Heritage History
- ^ p.114 V.Gonzalez de Calda
- ^ Andrea Buonaguidi La Trasformazione dell' identita: Da ebrei a cristaos novos nel Portogallo del 1400 Materia giudaica X/2.2005 (אנדראה באונאגידי "שינוי הזהות - מיהודים לנוצרים חדשים בפורטוגל של שנת 1400, מטריה ג'ודאיקה2 X 2005)
- ^ TRINDADE, Luísa, “From Islam to Christianity: Urban Changes in Medieval Portuguese Cities”, Religious and Philosophical Concepts II: Conflict and convergence, Pisa, Edizione Plus, 2007, pp. 29-51 (לואיזה טרינינדאדה - מהאסלאם לנצרות: שינויים אורבניים בערים הפורטוגזיות בימי הביניים, ב"מושגים דתיים ופילוסופיים II: קופנליקט ומפגש", פיזה, 2007)
  | |
|---|---|
|