אלי ויזל
 | |
| אלי ויזל, אפריל 2012 | |
| לידה |
30 בספטמבר 1928 סיגט, ממלכת רומניה |
|---|---|
| פטירה |
2 ביולי 2016 (בגיל 87) מנהטן, ארצות הברית |
אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel; ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי רומני-אמריקאי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.
קורות חיים
ויזל נולד בסיגט שבטרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה, הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.
ימי השואה
בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.
לאחר המלחמה
עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".
בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.
בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986. בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.
ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.
את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד[1].
ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק[2].
ארכיון אלי ויזל
באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.
ועדת ויזל
ערך מורחב – ועדת ויזל
על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.
בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים.
עמידתו של ויזל בראש ועדה זו משכה כלפיו התקפות של אנטישמים ומכחישי שואה רומנים.
סכנות האדישות
"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המילניום החדש בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.
הערכה וביקורת
בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ועוד.
ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[3], ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[4].
לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו מצד גורמי שמאל בארצות הברית וישראל. בין השאר ביקרו אותו על תמיכתו באצ"ל בשנות הארבעים, ועל ניצול מעמדו הציבורי בארצות הברית להתייצבות בלתי מתפשרת בצד מדינת ישראל. כמו כן נשמעו טענות כנגדו על "מיסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים[דרוש מקור].
בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה בעבר מחלוקת קשה. לטענת תום שגב, ויזנטל מצא לנכון להעלות את המודעות למצוקתם של ניצולי השואה שאינם יהודים[דרושה הבהרה], וויזל התנגד לכך בחריפות[5].
בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית[6].
בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.
בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד[7].
בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו.
כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו".
ספריו
- הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת תשט"ו, בעברית בתרגום חיים גורי תשכ"ד
- יהודי הדממה, עם עובד, 1967. תורגם מצרפתית בידי חיים גורי
- איפה היהודים שלי?, ידיעות אחרונות, 2008.
- שערי היער
- בין השמשות, ידיעות אחרונות, 2004
- בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
- הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004[8] (הספר זיכה אותו בפרס מדיסיס)[9]
- עידן העקורים (Le Temps des déracinés), ידיעות אחרונות, 2003
- כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000/2004
- הבן החמישי, מודן
- התאונה
- המשולח מירושלים
- הנשכח
- ממלכות הזיכרון
- עיר המזל, עם עובד
- הנשמה החסידית, ידיעות אחרונות, 2010
- פרשת זונדרברג, למשכל - ידיעות אחרונות וחמד ספרים, מצרפתית: יהודה פורת, 2010.
- הנשמה החסידית: אישים, מעשיות, מעשים, תירגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
- הנשמה התלמודית: תירגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים.
- הנשמה המקראית: תירגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים.
לקריאה נוספת
- משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
- התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
- האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
- משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
- על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אלי ויזל |
- אלי ויזל, באתר פרס נובל (באנגלית)
- רשימת מאמרים על אלי ויזל באתר רמב"י
- אלי ויזל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים שחר אילן, צועק בלחש, באתר הארץ, ראיון עם אלי ויזל- יואב שורק, יהודי קיומי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 27 באוקטובר 2011, ראיון עם אלי ויזל על אמונה, תפילה ויחסי יהודים וגויים, סוכות תשע"ב, סתיו 2011
- הדו"ח הסופי של ועדת ויזל (ברומנית ובאנגלית)
- ראיון עם אלי ויזל לקראת בואו לחגיגות ה-60 של ישראל, ביקור שבוטל לבסוף, באתר "הידען"
- ניתוח ספרותי לעדותו של אלי ויזל על השואה
- ערן בן-זאב, הבטחתי לשולי, באתר מגזין המושבות, סיפורו של אדם שליווה את אלי ויזל בתקופת השואה
- דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו, מעריב, 15 בנובמבר 1968
- "כדי להגן על העולם ממלחמה יש להזכיר את שאירע ליהודים", מעריב, 15 באוקטובר 1986
- שלמה שמיר, אלי ויזל על הפגנת החרדים: לא זכור לי מראה שפל כזה , באתר הארץ, 3 בינואר 2012
- יצחק הרצוג, הנשמה החסידית של אלי ויזל: מהבעש"ט ועד נח-נח-נחמן, באתר הארץ, 1 בפברואר 2012
- עופר אדרת, אלי ויזל לא היה משווה בין אושוויץ לאיראן, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2012
- יואל רפל, אלי ויזל: "זו כבר לא בושה להיות אנטישמי", באתר ynet, 26 בינואר 2014
- יעל פרידסון, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו, באתר ynet, 2 ביולי 2016
שלמה נקדימון, טראומת האלטלנה וסקופים מרעישים - על אלי ויזל העיתונאי, באתר הארץ, 6 ביולי 2016- אלי ויזל, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
- אלי ויזל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ הסיפור הלא מוכר של עיר דוד | ישראל היום
- ^ יעל פרידסון, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל הלך לעולמו, באתר ynet, 2 ביולי 2016.
- ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
- ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
- ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010 [דרושה הבהרה]
- ^ רשימת חברי הכבוד באקדמיה הרומנית
- ^ חיים לב, מנהטן: רחוב על שמו של אלי ויזל, באתר ערוץ 7, 15/06/17
- ^ דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו, מעריב, 15 בנובמבר 1968.
- ^ ז'אק מוריס, אלי ויזל זכה בפרס "מדיסי", דבר, 26 בנובמבר 1968.
| זוכי פרס נובל לשלום | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925) | 
|
| 1926–1950 | בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950) | |
| 1951–1975 | ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975) | |
| 1976–2000 | ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000) | |
| 2001 ואילך | האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד (2019) • תוכנית המזון העולמית (2020) • מוראטוב, רסה (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024) | |
27717290אלי ויזל
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- תבניות ניווט - פרס נובל
- אלי ויזל
- סגל אוניברסיטת בוסטון
- יהודים בשואה
- סופרים יהודים צרפתים
- סופרים יהודים אמריקאים
- סופרים יהודים רומנים
- אמריקאים ממוצא יהודי-רומני
- פילוסופים יהודים צרפתים
- פילוסופים יהודים אמריקאים
- פילוסופים יהודים רומנים
- סופרי השואה
- כותבי זיכרונות מהשואה
- זוכי פרס נובל לשלום
- זוכי פרס נובל יהודים
- מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
- מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
- מקבלי עיטור הנשיא
- אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
- זוכי פרס מדיסיס
- זוכי פרס שומר ציון
- זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
- יהודים ממרמורש
- אסירים במחנה הריכוז אושוויץ
- אסירים במחנה הריכוז בוכנוואלד
- ניצולי השואה
- מהגרים מצרפת לארצות הברית
- זוכי מדליית מדעי הרוח
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
- תלמידי מר שושני
- אזרחי כבוד של ירושלים
- סופרים כותבי יידיש
- אמריקאים שנולדו ב-1928
- אמריקאים שנפטרו ב-2016