כשרות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שוחט בשעת שחיטה כשרה
הכשרת כלים לפסח במאה שערים.

כשרות היא ההקפדה על אכילת מאכלים המותרים באכילה.

המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של עם ישראל בכל דורותיו. בתורה כתובות אזהרות רבות, שמטרתן להרחיקנו מאכילת מזון שאינו כשר.

המילה כשר מציינת שדבר הנושא שם זה עשוי כדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה.[1]

אף שהאיסור על מאכלים אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ידועים מקרים (כבגזרות אנטיוכוס המתוארות בספר חשמונאים) על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה, מפני שזו הייתה "שעת השמד".

תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר (ויקרא יא, מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם

יומא לט א

כשרות במזון מן החי

איור מאנגליה מהמאה ה-15 המתאר שחיטה כשרה
דגים עם חותם כשרות לצד לובסטר שאינו כשר

בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות המזון מן החי. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"א, וספר דברים, פרק י"ד). מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה אף על פי שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד.

בעלי חיים מותרים ואסורים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סימני כשרות בבעלי חיים
  • בהמות: בהמות טהורות, המותרות באכילה, הן בהמות בעלות פרסה שסועה שהן גם מעלות גרה. בהמה שלה רק אחד משני סימנים אלו איננה כשרה לאכילה, כגון גמל שהוא מעלה גרה אבל לא מפריס פרסה, והחזיר שהוא מפריס פרסה, אבל אינו מעלה גרה. בהמות נוספות חסרות את שני הסימנים ואינן כשרות.
  • חיות (יונקים שאינן בהמות): כל החיות אסורות באכילה, למעט שבע חיות שנמנו בתורה והותרו באכילה. החיות הטהורות הן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר (זיהויים של האקו, התאו והזמר המותרים באכילה איננו מוסכם, אך חלק מהחוקרים מזהים את הזמר כג'ירף).[2]
  • דגים: מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר".[3] ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים.
  • עופות: בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. ואולם נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
  • כל החרקים השורצים על הארץ, למעט סוגים מסוימים של ארבה(כיום נשארה מסורת זאת רק לבני תימן ומרוקו) אינם כשרים לאכילה. חז"ל דרשו מכך שאיסורים אלה אינם חלים על פגיות ותולעים השורצות בתוך הפרי או הגבינה ולא על הארץ, או שאינן ניתנות לצפייה באופן טבעי (קרי, בתאורה טבעית וללא מכשור אופטי).[4] עקב אי כשרות החרקים והרמשים למיניהם, יש לבדוק את כל הירקות והפירות, וכן קמח וקטניות, ולוודא את ניקיונם, או להשתמש בירקות שגידולם נעשה בשיטות המונעות מחרקים להגיע אליהם ("ירקות ללא חרקים").

בעלי חיים מותרים (רשימה חלקית):

בעלי חיים אסורים (רשימה חלקית):

חלקי גוף אסורים

  • איסור איבר מן החי
  • איסור אכילת דם: במקומות שונים בתורה מוזכר איסור אכילת הדם או שתייתו, ולכן תנאי הכרחי בהכשרת בשר לאכילה היא הוצאת הדם ממנו. הדבר נעשה על ידי 'מליחה' (תהליך המורכב משריית הבשר במים חצי שעה, ומפיזור מלח רב על הבשר במשך שעה, ושטיפתו במים), או על ידי צלייה על אש. איברים רוויי דם (כמו כבד) אינם כשרים לאכילה אלא רק בצלייה. איסור זה אינו חל על דם דגים.[5]
  • איסור אכילת חלב
  • איסור אכילת גיד הנשה

כשרות בהכנת המזון

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכשרת בשר

כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.

  • טרפה: איסור אכילה על כל בעל חיים כשר שנטרף על ידי בעל חיים אחר והוא עומד למות, וכן כל חיה שיש לה פציעה או מחלה קשה שמהן היא תמות.
כלים בשריים. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין
כלים חלביים. גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברלין

הפרדת בשר וחלב

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בשר בחלב, המתנה בין בשר לחלב

הפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב כוללת אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש פעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). חז"ל פרשו איסור זה על אכילת כל בשר חיה ובהמה בחלב, וגזרו איסור גם על עוף.

אכילת בשר דגים בחלב מעיקר הדין נפסק בשולחן ערוך [6] שאין איסור באכילת דג בחלב, אמנם יש שכתבו להימנע מלאוכלם ביחד מטעם הסכנה [7].

האיסורים כוללים גם עירוב מאכלים או כליהם (בכלי ראשון לדוגמה). הרמב"ם הוא הראשון שהעלה את הטעם כי הציווי בא כנגד המנהג האלילי לבשל גדי בחלב אימו, בפולחן של אלילים שונים, אם כי לא נמצאו עדויות מובהקות לכך. עד היום השתמר מאכל זה אצל הבדואים בשם "ג'די בחליב אמו", והוא נחשב למאכל תאווה, שמכינים אותו לאורחים מכובדים. לאיסור אכילת בשר וחלב מספר טעמים לפי דעות שונות ביהדות. לפי ספר הזוהר הטעם לכך היא; החלב הלבן מסמל מידת הרחמים ואילו הבשר האדום מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם.

חומרות מאכלות אסירות - ונטמטם

מלבד חומרת האיסור, קיימות השלכות נוספות לאכילת מזון לא כשר.

הרמב"ם, שנודע גם כרופא דגול בדורו, ניסה לנמק את הלכות הכשרות בהסברים הגיוניים, המבוססים על רקע המציאות הרפואית. הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר באכילה - מזיק הוא לגוף האדם, וכל מה שהותר - אין בו משום נזק; כל זאת - בשמירה מתאימה על כמויות מזון סבירות ותוך הקפדה על אכילה במועדים נאותים, כנדרש לכל אדם ואדם. הרמב"ם טען, למשל, כי העדר הקשקשים בדג [8] הוא סימן ותו היכר לאבחון בעיני בשר ודם, שאין הדג ראוי למאכל. רק הקב"ה, הרופא לכל בשר, הוא היודע אל נכון כי בעל חיים מסויים - במקרה זה: דג חסר קשקשים - מזיק לבריאות האדם, ואילו הדג בעל הקשקשים - ראוי למאכל.

בדרך זו משתדל הרמב"ם להוכיח, כי כל סימני הטהרה והטומאה בבעלי החיים אינם אלא סימני היכר עבורנו, שאיננו בקיאים בתכונות המזון שאנו אוכלים. התורה הקפידה איפוא, באמצעות דיני הכשרות הללו, לתת לנו את המפתח המתאים לדעת מה טוב לנו ומה רע. יצויין כאן, כי הרפואה המודרנית מודה, כי אמת רפואית רבה מונחת ביסודה של שיטת הרמב"ם, והיא אימצה כיום חלק גדול ממנה.

בצד הרמב"ם היו הוגי דעות אחרים, בחלקם בעלי ידע רפואי רב, כמו רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), אשר חלקו על שיטתו של הרמב"ם בנימוקים רבים (הם טענו, בין היתר: הרי אומות העולם אוכלים את רוב המאכלות האסורות - האם בריאותם נפגמת בשל כך?...). טענת הרמב"ן הייתה, שבמאכלים האסורים אין נזקים לגוף האוכל, כי אם לנפשו. כך כותב הרמב"ן על בפירושו לויקרא יא: "ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט א), והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים. והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה, והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים [...] והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". ניתן לפרש כוונתו, שמאכלים ומשקאות בלתי כשרים, פוגעים בקדושתה של נפש האדם. יראת השמים, אהבת התורה והמצוות ורגשות עדינים של אמונה וקדושה, עלולים להפגע כתוצאה מכך. עם זאת רמב"ן כותב בפירושו לויקרא יא, ט: "וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים". ובפירושו לויקרא יא, יג, כותב במקביל טעמים שקשורים לשתי הגישות הנ"ל: "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו. והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה ב), שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד"הרמב"ן טען, כי אופייני הדבר, שכל העופות שנאסרו באכילה הם עופות טורפים ודורסים, ואילו העופות שהותרו באכילה אינם כאלה. לדעת הרמב"ן נודעת השפעה לאכילת העופות הטורפים ולהתמזגות בשרם בגוף האדם - נותר משקע כלשהו על טבעו, אופיו ומידותיו של האוכל.

בספר מסילת ישרים (פרק יא)מובא: "המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ממנו. והוא מה שאמרו: "ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), אל תקרי "ונטמתם" אלא "ונטמתם", שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידיו, כמו שאמר הכתוב: "כי ה' יתן חכמה"(משלי ב, ו), והנה הוא נשאר חומרי, משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים (המורעלים) או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל".

לעומת זאת, יש שנימקו את דיני הכשרות כנובעים לא משום דאגה לנזק גופני או נפשי, אלא משום דאגה לייחודו, ולשמירת קיומו של עם ישראל לבל יתבולל בין הגויים. דברים אלה נרמזים גם בספר ויקרא (פרק כ, כד - כו): "אני ה' אלקיכם, אשר הבדלתי אתכם מן העמים. והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

על אף הנסיונות להעניק גושפנקה הגיונית לחוקי הכשרות, עדיין נחשבים הם כגזירות הכתוב, שדווקא בקיומן נבחן היהודי המאמין. ציות מלא, חסר עוררין, למצוות שניתנו בהר סיני. כפי שאומר רבי אלעזר בן עזריה: "אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר... אלא אפשי ואפשי, אך מה אעשה והקב"ה אסר על כך?". כלומר: לא אנינות הטעם ולא נימוק סביר אחר ניצב מאחורי אורח החיים, המחייב הקפדה על כשרות המזון, זולת סיבה אחת: רצונו של הקב"ה שנבטל רצונותינו, תשוקותינו ותאוותינו הרגעיים - מפני רצונו.

כשרות במזון מן הצומח

במזון מן הצומח ישנם כמה הלכות, חלקם אינם נוהגים אלא בגידולים שצמחו בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהג בצומח בכל מקום בעולם.

טבל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבל

כל יבול חקלאי הגדל בארץ ישראל מחויב בתרומות ומעשרות, וכל מאפה הנעשה מחמשת מיני דגן בשיעור של מעבר לקילו וחצי קמח חייב בהפרשת שיעור מסוים מן העיסה, חלק המכונה 'חלה'. יבול שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או בצק שלא הופרשה ממנו חלה נחשב טבל ואסור באכילה ובהנאה. כמו כן קיים מעמד ביניים של יבול שהוא במעמד ספק אם הופרשו ממנו מעשרות המכונה "דמאי".

תרומות ומעשרות

  • "תרומה גדולה" - אחוז מסוים מהיבול הניתן לכהן.
  • "מעשר ראשון" - עשרה אחוזים מהיבול הנותר ניתנים ללוי (או לכהן).[9]
  • "תרומת מעשר" - עשירית מ"מעשר ראשון" מוסר הלוי לכהן, וכן "מעשר שני" או "מעשר עני" הנוהגים לחלופין (תלוי במניין שנת היבול לשנת השמיטה). "מעשר שני" אמור להיאכל בטהרה בירושלים, ו"מעשר עני" אמור להימסר לעניים לאכילה.

הפרשת חלה

החלה המופרשת אמורה להינתן לכהן שיאכלה בטהרה, אך מאחר שדיני טומאה וטהרה אינם נוהגים היום בארץ ישראל, החלה המופרשת כיום נשרפת, וזאת כמקביל לחוצה לארץ שהבעלים רשאים לתת את חלתם לכהן לאכילה.[10]

ערלה, נטע רבעי ושמיטה

בדיקת חרקים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירקות ללא חרקים

נושא נוסף הקשור לכשרות במזון מן הצומח הוא בדיקתו מחרקים, האסורים באכילה. האיסור על אכילת חרקים הוא דווקא על חרקים השורצים על הארץ (ולא בתוך הפרי) ושנראים בעין האנושית, ולא על יצורים קטנים יותר. בדיקה זאת נעשית באמצעים שונים ובאופן משתנה לפי שכיחות החרקים בפירות ובירקות. ישנם פירות הנחשבים לנגועים מאוד בחרקים, לדוגמה תאנים, כרובית ותותים ומשום כך יש שומרי הכשרות שנמנעים לאוכלם ואולם מותר ואכלם לאחר בדיקה מקיפה או על ידי הקפדה על קניית ירקות שגודלו באופן מיוחד למניעה ככל האפשר של הימצאות חרקים בהם ("ירקות ללא חרקים"). מקובל לנפות את הקמח בנפה לפני השימוש בו, מחשש להימצאות חרקים, וכן לברור את גרעיני האורז וסוגי הקטניות השונים קודם בישולם.

איסור כלאיים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלאיים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלאי הכרם
  • כלאי זרעים אסור ליהודי לזרוע או לשתול שני מיני זרעים או שתילים בסמוך זה לזה. במקרה שעבר על איסור זה עליו לעקור את הזרעים, אבל הגידולים אינם נאסרים.
  • כלאי הכרם: אסור ליהודי לזרוע או לשתול סמוך לכרם זרעי מינים אחרים. כשנעשה איסור זה, במרבית המקרים הגידולים נאסרים.

לינת לילה של בצלים ושומים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור לינת לילה

יש המקפידים על איסור לינת לילה של בצל קלוף ושום קלוף, שמקורו בתלמוד הבבלי, משום רוח רעה השורה בלילה על מאכלים קלופים אלה.

מאכלי נכרים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלכות הרחקה מגויים

הלכות הרחקה מגויים הן הלכות שאוסרות דברים שונים הנוגעים לקשרים בין יהודים לגויים, וביניהן איסורי האכילה הבאים:

יין נסך

- יין שגוי נגע בו, או שגוי מזג אינו כשר.

חלב נוכרי

- חלב שבזמן הייצור שלו לא נכח בו אף יהודי במחלבה.

פת עכו"ם

- לחם שנאפה על ידי שאינו יהודי, או שהאש שעליו נאפה נדלק על ידי שאינו יהודי אינו כשר.

שמן זית נוכרי

נאסר גם הוא בשלב מסוים, אך לאחר מכן הותר.

בישולי גויים

- מאכלים שהוכנו על ידי גויים, באופן כללי או שהאש שעליו בושלו נדלק על ידי גוי אינו נחשב לכשר.

פסח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חמץ

בחג הפסח ישנה איסור נוספת, על אכילת מזון חמץ.

גדרים וסייגים הלכתיים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור והיתר

לסיוע על שמירת כללי הכשרות וכהתגברות על מכשולים המטשטשים את הדברים האסורים נוספו במשך הדורות גדרים וסייגים שונים המורים על מכשולים אלה. להלן דוגמאות לכך:

  • בכלל איסור אכילת בהמה טמאה, אסור לשתות חלב בהמה טמאה. כדי לא להיכשל באיסור זה נהגו ישראל לא לשתות חלב (אפילו חלב בהמה טהורה) אם הוא לא נחלב בפני יהודי ירא שמים שיעיד שלא עירבו שם חלב בהמה טמאה. מנהג זה לא נהוג בכל תפוצות ישראל ורבים מקלים בזה.
  • אמרו חכמים, אם הובא לפניך דג שעורו מופשט מעליו אינך יכול לדעת איזה סוג דג הוא, ואם הוא כשר או לא.
  • באיסור בשר בחלב הרחיקו חכמים ואמרו שמכיוון שדרכו של בשר להישאר בשיני האוכל עד שש שעות, נאסרה אכילת מאכלי חלב שש שעות לאחר שטעם ממאכלי בשר.[11]

הבדלי גישות בכשרות

בנושא הכשרות, כבנושאים הלכתיים רבים אחרים, קיימים הבדלים בהלכה בין פסיקתו של הבית יוסף המקובל על בני עדות המזרח, לבין שיטתו של הרמ"א המקובל על יוצאי עדות אשכנז. הדוגמאות הבולטות הן:

  • בשר גלאט - מקור הכינוי "גלאט" הוא במילה היידית שפירושה "חלק", כלומר ללא כל שאלות. בהלכה היהודית קיימים 18 סוגי טרפות שקיימת מחלוקת לגביהן. יש כמה מחלוקות שרובן הרמ"א מחמיר והבית יוסף מקל, אולם בסירכת הריאה מחמיר הבית יוסף יותר מהרמ"א, מה שגרם במרוצת השנים לכך שרבים מבני עדות המזרח לא אכלו בשר בהמה בהשגחה אשכנזית - תהיה מהודרת ככל שתהיה.

מהדרין מכל העדות הקפידו לאכול מבשר שלא נשאלה בו שום שאלה וזאת כהידור וחומרה, וגם זה קרוי "גלאט".

  • שחיטה חסידית - חסידים מכל החצרות החסידיות מקפידים שהשוחט יהיה חסיד.
  • בישולי גויים - קיימת מחלוקת הלכתית בין הבית יוסף לרמ"א, כשהאחרון מקל באופני ההיתר לבישול. הכוונה היא, שעל פי דעת הרמ"א מספיק רק שהאש תודלק על ידי יהודי על-מנת להתיר את התבשיל. אולם, דעת הבית יוסף להחמיר בזה שגם ההכנסה לתנור תתבצע על ידי יהודי.[12]
  • בשר בחלב - מאכלים שבושלו בסיר שבושל בו בשר במהלך היממה האחרונה (בן יומו), הנם בשריים ואסור לאכול אותם עם מאכלי חלב לדעת הרמ"א. לעומתו מקל הבית יוסף ומתיר לאוכלם יחד עם מאכלי חלב, אמנם ההיתר הוא רק כאשר כבר נתבשל, ולא לבשל לכתחילה על מנת לאוכלו בחלב.

בכשרויות המהדרין משתדלים להקפיד על החומרות של כל העדות, על מנת שכל יהודי באשר הוא יוכל לאכול ללא חשש כשרותי.

כדי להבהיר נושאים שכוללת הכשרות מצוין לעיתים "ללא חשש קטניות", "ללא חשש לינת לילה", "ללא חשש שרויה" וכדומה.

השגחת כשרות בישראל

תעודת כשרות לבית קפה

כיום, עם התפתחות תעשית המזון, מורכבים מוצרי המזון מפריטים רבים מאוד. הם מכילים תמציות שונות, חומרים משמרים, צבעי מאכל ועוד. חלק ניכר ממרכיבי המזון מיוצר מחומרים לא כשרים, כגון משומן או מחלקים אחרים של בעלי חיים האסורים באכילה לפי דיני התורה

נוכח התפתחות תעשית המזון והסתעפותה, הפכה ההשגחה על כשרות המזון לעבודה מקיפה ואחראית ביותר. השגחה זו דורשת מלבד בקיאות בהלכה, יראת שמים ורגש אחריות עמוק, גם התמצאות רבה בתעשית המזון על שלביה השונים, ידע ניכר במדע המזון וקשרים הדוקים עם מדענים, יצרני חומר גלם ותמציות, רשתות הספקה ועוד. ללא השגחה ברמה גבוהה, עלולות להגרם תקלות הלכתיות חמורות. הדברים מתייחסים לכל מוצרי המזון המצויים כיום בשוק. גם מוצרים שהמבט השטחי אינו מגלה בהם בעיות כשרות כלשהן, עלולים להכיל חומרים אסורים.

בענפי מזון שונים מצויים מכשולים והערמות בנושא הכשרות. יצרני מזון או מוכרים עלולים להונות ולרמות את הציבור, לספק מזון שאינו כשר ולהציגו ככשר. לכן, אין לסמוך על המילה: "כשר", כאשר היא מופיעה לבדה על שלטי חנויות ודוכנים או על אריזות מזון. יש לודא את הכשרות על ידי ידיעות מעודכנות ממקורות נאמנים או באמצעות תעודת הכשר מוסמכת, חתומה וברת תוקף או כאשר מצויה חותמת וכדומה על המוצר, שהוא עומד תחת השגחה מוסמכת.

כשרות בישראל

במדינת ישראל מספר חוקים שנועדו להוריד את הזמינות של אוכל לא כשר מסוגים מסוימים. חוקים אלו כוללים את חוק איסור גידול חזיר, האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו המיועדים לאכילה. חוקים אלה משקפים את מעמדו המיוחד של החזיר, שהפך במהלך הדורות לסמל של שלילת היהדות. בשנת 1994 נחקק חוק יבוא בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, שבאותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994. חוק זה קובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל. לשר התעשייה והמסחר ניתנה סמכות מוגבלת למתן רישיונות לייבוא בשר חסר תעודת הכשר.

רבים מיצרני המזון ומספקי המזון בישראל מצטיידים בתעודת כשרות, לעיתים רק מתוך שיקול מסחרי השואף לכלול בקהל היעד של המוצר את ציבור שומרי הכשרות. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הביאה אוכלוסייה גדולה שמגלה עניין במזון לא כשר, ובעקבות זאת נפתחו חנויות רבות המציעות מזון שאינו כשר.

בנוסף להלכה, גם אחדים מחוקי מדינת ישראל עוסקים בכשרות. בחוקי מדינת ישראל ניתן משקל מיוחד לשמירת הכשרות כסימן לאורח חיים דתי. נערה המבקשת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית חייבת להצהיר על קיום שני תנאים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת" (סעיף 40 לחוק שירות ביטחון).

חוק איסור הונאה בכשרות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק איסור הונאה בכשרות

חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983,[13] מייחד את הסמכות להעניק תעודת הכשר לרבנות הראשית ולרבנים שהוסמכו על-ידה לצורך כך, לרבנים מקומיים ולרבנות הצבאית עבור מקומות המגישים אוכל למערכת הביטחון. בין השאר נקבע בחוק "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר", וכן "בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה". כללים אלה חלים על העוסקים בייצור מזון, מכירתו והגשתו במסעדות. מאחר שסמכות זאת ניתנה על פי חוק רק לגופי כשרות רשמיים, גופי כשרות פרטיים עוקפים הנחיה זו באמצעות הימנעות משימוש במילה 'כשר' והחלפתה בציון כי מקום או מוצר נמצאים בהשגחת גוף כשרות מסוים.

לגבי מוצרי מזון מיובאים, הרבנות הראשית דורשת קבלת אישור שלה על מנת למכרם בישראל ככשרים, גם אם יש עליהם חותמת כשרות מחוץ לארץ. עתירה לבג"ץ שדרשה שהרבנות הראשית תחויב לאשר כשרות לכל מזון מיובא שיש עליו פיקוח כשרות מחוץ לארץ נדחתה על ידי בית המשפט.[14]

הרבנות הראשית, באמצעות הרבנות המקומית,[15] מעמידה משגיחים במקומות המייצרים מזון, אשר מקבלים לעיתים את שכרם מבעל העסק עצמו. יש הטוענים שדבר זה הוא ניגוד אינטרסים מובהק, שגורם לפגיעה בהקפדה על הכשרות. בעקבות זאת התקבלה החלטה ברבנות הראשית, להעביר את שכרם של משגיחי הכשרות דרך חברת כוח אדם. דבר שיצמצם את ניגוד האינטרסים במידת מה. בנוסף למשגיחים, מעמידה הרבנות "מפקחים" אשר מקבלים את שכרם מהרבנות, ותפקידם לפקח על עבודת המשגיחים. מפקחים אלו, כיוון שאינם מקבלים את שכרם מבעל העסק, אמורים להיות נקיים יותר מהאינטרסים האמורים.

בסעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות נאמר "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". שאלת התנאים שמותר לרבנות להציב לקבלת תעודת כשרות לבית עסק עלתה מספר פעמים לדיון בפני בג"ץ, שדרש מהרבנות שלא להציב תנאים שאינם נוגעים ישירות לכשרות המזון. כך לדוגמה, כאשר נמנעה הרבנות ממתן תעודת כשרות לאולם בו נערכו ריקודי בטן - אסר עליה בג"ץ לעשות כן.[16] במקרה אחר חייב בג"ץ את הרבנות באשדוד להעניק תעודת כשרות ליהודיה משיחית, ללא הצבת תנאים מיוחדים הנדרשים משאינם יהודים. השופטים קבעו כי כללי האמון של הרבנות במבקש תעודת כשרות צריכים להתבסס על החוק ולא על ההלכה.[17] לעומת זאת, הכיר בג"ץ בזכותה של הרבנות לדרוש ממסעדות שלא לבשל אוכל בשבת כתנאי לקבלת תעודת כשרות, לאור העובדה שדעת המגן אברהם היא שבישול בשבת פוסל גם את הכלים בהם בושל המזון בשבת ודורש הגעלה להכשירם.[18]

גופי כשרות פרטיים

רוב מוחלט של הציבור החרדי ומיעוט בקרב הציבור הדתי אינם סומכים על פיקוח הכשרות הממלכתי של רוב הרבנויות המקומית, ואוכלים רק מזון שניתנה לו כשרות מטעם גופים פרטיים מסוימים ("בד"צים") שכשרותם נחשבת מהודרת יותר. הנימוקים העיקריים לכך הם:

  • היות והבד"צ היא גוף פרטי שאינו נתון בלחץ ממשלתי
  • דרישה להצבת תנאים הלכתיים מחמירים יותר להענקת כשרות מהתנאים המוצבים על ידי הרבנות.
  • טענות על ליקויים במערכות הפיקוח ברבנויות השונות.
  • סטנדרטים לכשרות שאינם אחידים בקרב רבנויות שונות.[דרוש מקור]

בקרב חלקים ניכרים מהציבור הצורך מזון בכשרות גופים פרטיים נפוצה תופעה של הסתמכות דווקא על גוף כשרות מסוים או כמה גופים, ואי הסתמכות על גופי כשרות פרטיים אחרים. לעיתים באירועים להם מוזמנים אורחים המקפידים על כשרות מחמירה, מוקצים מספר שולחנות נפרדים לאורחים אלו, ולהם מוגשות בנפרד מנות מזון בכשרות המחמירה.

במשך השנים הוקמו מספר גופים פרטיים המספקים פיקוח כשרותי הנחשב למחמיר יותר ממערכת הכשרות הממלכתית של הרבנות. לעיתים מכונה כשרות זו מהדרין, כמילת מותג הבאה לציין תנאים מחמירים יותר לכשרות, אך אין תקן אחיד לשימוש במילה מהדרין.[19] גוף כשרות מכונה על פי רוב במילת המותג בד"ץ, על שם גוף הכשרות הפרטי המוביל "הבד"ץ של העדה החרדית" (בד"ץ הוא למעשה ראשי תיבות של 'בית דין צדק'), וזאת אף על פי שעיסוקם של גופים אלו הוא בכשרות ולא במשפט עברי. גופים אלו מעניקים השגחה ליצרני מזון המעוניינים בכך תמורת הענות לתנאי הכשרות שלהם, בצירוף תשלום שכר המשגיחים ואגרה.

תחום בולט בגופי הכשרות הפרטיים הוא תחום כשרות בשר. גופי כשרות רבים מבצעים שחיטה עצמאית (שחיטת בקר מבוצעת לרוב בדרום אמריקה), ומשווקים את הבשר לאחר שעבר הכשרה בעיקר בריכוזי אוכלוסייה חרדים. מחירו של בשר זה יקר ממחירו של בשר בכשרות רגילה.

גופי הכשרות הפרטיים אינם נמצאים בפיקוח הרבנות הראשית, אלא כפופים לסמכות הרבנית שבראשותם. עם השנים הפכה סוגיית הכשרות המחמירה ושאלת הסמכות שעליה לסוגיה פוליטית בחברה החרדית, וקבוצות וקהילות רבות בחרו להפגין את עצמאותן באמצעות הפעלת גוף כשרות עצמאי משלהם. ריבוי הגופים הפרטיים פוגע למעשה בהחמרות בתנאים לכשרות, שכן התחרות בין הגופים הפרטיים השונים מורידה מאמצעי הלחץ שגופי הכשרות יכולים להפעיל על היצרנים, בעוד ליצרן ישנה בחירה בין מספר גופי כשרות פרטיים.

בסמוך לגופי הכשרות הפרטיים הוותיקים צצו גם מספר גופי כשרות פרטיים חדשים, שרמת הפיקוח הירודה בהם הובילה את הרבנות הראשית לפרסם כי אין להסתמך על חותמת הכשרות המונפקת על ידי גופים אלו.[20]

יתרה מכך, בהתאם לחוק איסור ההונאה בכשרות, הרבנות מטילה קנסות על מי שמציג תעודת כשרות ללא אישור הרבנות. בעקבות עתירה לבג"ץ של שני בעלי מסעדות שביקשו לאפשר להם להציג את מסעדותיהם ככשרות, אף כאשר אין בידיהם תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית או לחלופין לקבוע שסעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות בטל, השיב היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין כי החוק אינו אוסר על בתי עסק להציג תעודות כשרות מטעם גוף שאינו הרבנות, כל עוד ההצהרה היא רק על השגחת אותו גוף ולא שהאוכל כשר.[21] ביוני 2016 דחה בג"ץ את העתירה, אך קבע כי פסק הדין יחול במשך שנתיים בלבד ובתקופה הזו המערכת מחויבת לשנות את הזיקה בין משגיחי הכשרות ובין המסעדות כך שהמשגיחים לא יהיו יותר כפופים למסעדות.[22] בעקבות פסק הדין שונה נוסח התעודה שמעניק ארגון "השגחה פרטית".[23] בדיון נוסף נדחתה שנית עתירה זו, ונקבע כי אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר.[24] הרבנות הראשית אמרה בתגובה כי מדובר ב"יום שחור עבור כלל צרכני הכשרות במדינת ישראל".[25]

כוח הקנייה החזק של המסתמכים אך ורק על חותמת הכשרות של הגופים הפרטיים הביא חברות המזון רבות בישראל לספק כשרות כזאת למוצריהן, דבר המשליך גם על יצרני המשנה של חומרי הגלם הנדרשים אף הם לעמוד בתנאי הגופים הפרטיים.

רשימת גופי כשרות פרטיים

גופי כשרות פרטיים המחזיקים מערכות בפריסה ארצית הם:

אחדות מהרבנויות המקומיות הממלכתיות בארץ הקימו מערכות כשרות "מהדרין", מחמירות, לצד מערכת הכשרות הרגילה, בעיקר בערים בעלות צביון חרדי או ציבור חרדי גדול. בין הערים שבהן מחזיקה הרבנות מערכת כשרות מחמירות: ירושלים, צפת, רחובות וטבריה.

מתן שתי כשרויות למוצר, אחת של הרבנות המקומית ושנייה של בד"ץ כלשהו, הפך לעניין שבשגרה בתעשיית המזון בישראל. לעיתים ניתן אף מספר רב יותר של כשרויות, כדי לרצות קהל צרכנים רחב.[27]

ארגוני כשרות בעולם

ברחבי העולם מתגוררים יהודים רבים שומרי כשרות. בהיעדר חוק כשרות כפי שקיים בישראל, הוקמו גופי כשרות פרטיים. בולטים בהם שני ארגונים שמרכזם בארצות הברית, אך פעילותם כלל עולמית: ארגון הכשרות OK וארגון הכשרות OU. לשני ארגונים אלה גם נציגות מצומצמת בישראל. ארגון כשרות נוסף הממוקם בניו יורק הוא משולש K, וארגון הרבנות הראשית לרוסיה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

כתבות ומאמרים
הלכות
אתרי גופי כשרות פרטיים
שונות

הערות שוליים

  1. "ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך.. מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" (ספר בראשית, פרק כ', ט'), ותירגם אונקלוס: עובדין די לא כשרין...
  2. צבי שיימן, מחקר חדש: הג'ירפה איננה חלק מהחיות הכשרות, באתר סרוגים
  3. מסכת נידה, דף נ"א, ב'.
  4. פרופסור מרדכי כסלו, האם אבותינו אכלו תולעים? -- התייחסות ההלכה לחרקים במזון, אוניברסיטת בר-אילן, 2012
  5. מסכת כריתות, דף כ', ב'.
  6. יורה דעה סימן פט
  7. רבינו בחיי פרשת משפטים
  8. הגורם לאיסור הדג באכילה
  9. ראה פירוט בדף קנסו של עזרא
  10. וזאת כי עצם חוב הנתינה בחו"ל אינו אלא מדרבנן -ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן שכב
  11. שולחן ערוך יורה דעה סימן פ"ט
  12. שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ג
  13. חוק איסור הונאה בכשרות, באתר הכנסת
  14. בג"ץ 708/09 דוד אלישע ואחרים נגד הרבנות הראשית לישראל ואחרים, ניתן ב-23 ביוני 2010
  15. יואב פרידמן, הרבנות: אין תוקף לכשרויות בפסטיבל 'לאכול כשר', באתר ynet, 27 באוגוסט 2009
  16. בג"ץ 465/89 אילנה רסקין נגד המועצה הדתית ירושלים ואחרים, פ"ד מד(2) 673
  17. בג"ץ 8735/06 פנינה קומפורטי נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל, ניתן ב-29 ביוני 2009
  18. בג"ץ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נגד הרבנות הראשית לישראל ואחרים, ניתן ב-5 בספטמבר 2007
  19. אך ראו דוגמה להבחנה בין כשרות רגילה לכשרות מהדרין.
  20. אדם צחי, ‏יש תעודת כשרות?, באתר כיפה, 4 באוגוסט 2008
  21. אשר הלפרין, היועץ ויינשטיין בעד תעודות כשרות אלטרנטיביות, אתר לדעת, י"ז אייר תשע"ה
  22. בג"ץ 6494/14 שי גיני ויהונתן ודעי נגד הרבנות הראשית ואחרים, ניתן ב-6 ביוני 2016
  23. יאיר אטינגרבעקבות פסיקת בג"ץ, הופצו תעודות כשרות אלטרנטיבית בנוסח חדש, באתר הארץ, 17 ביוני 2016
  24. דנג"ץ 5026/16 שי גיני ויהונתן ודעי נגד הרבנות הראשית לישראל ואחרים, ניתן ב-12 בספטמבר 2017
  25. אמרי סדן‏, בג"ץ: בתי עסק לא יוכלו להציג ללקוחות "תעודת כשרות חלופית", באתר וואלה! NEWS‏, 12 בספטמבר 2017
  26. http://m.bhol.co.il/article.aspx?id=122268
  27. אורי אורבך, חסה אחת, שש השגחות, באתר ynet, 24 באוגוסט 2008


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקישיבה, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0