ממלכת ישראל
ממלכת ישראל בירוק כהה | |
ממשל | |
---|---|
משטר | מונרכיה |
שפה נפוצה | עברית מקראית |
עיר בירה | שומרון (בירת הקיץ היא יזרעאל) |
גאוגרפיה | |
יבשת | אסיה |
היסטוריה | |
הקמה | פירוק ממלכת ישראל המאוחדת |
תאריך | בב'תתקס"ד |
פירוק | חורבן שומרון בידי אשור |
תאריך | ג'ר"ה |
ישות קודמת | ממלכת ישראל המאוחדת |
ישות יורשת | האימפריה האשורית |
דמוגרפיה | |
דת | יהדות עם השפעות כנעניות חזקות |
היסטוריה של ארץ ישראל |
לוח התקופות בארץ ישראל |
ממלכת ישראל הוא שמה של הממלכה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות, שהתקיימו בימי בית ראשון, בתקופה החופפת למחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, או תקופת הברזל השנייה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים, כאשר שני השבטים הנותרים הרכיבו את ממלכת יהודה.
במקרא מכונה ממלכת ישראל בשמות נוספים, כמו ממלכת שומרון (על-שם בירתה) או אפרים (השבט המקראי הגדול שבה ומייסדה).
היסטוריה
הקמת ממלכת ישראל
פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש לאחר מות שלמה המלך כאשר עלה בנו רחבעם לכיסא המלוכה. בני ישראל ביקשו הקלה מעול המיסים הכבד ששרר בתקופת אביו כתמורה להכרתם במלכותו, אך בניגוד לעצת יועציו הזקנים שדגלו בהפחתת המיסים כרצון העם, דחה רחבעם את בקשתם. הדבר נתן את האות למתנגדי בית דוד ובראשם ירבעם בן נבט, למרוד במלכות רחבעם. בעקבות זאת, בשנת ג'ר"ה התפלגה הממלכה לשתיים - ממלכת ישראל וממלכת יהודה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים - אפרים, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, ראובן, גד, וחלק מבני שבט לוי אשר התפזרו בין שאר השבטים.[1]
למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חדשים, בדן ובבית אל, במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה. בירתה הראשונה של הממלכה הייתה שכם, אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה לתרצה. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטונית, כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם; ובמשך 200 שנות קיום הממלכה שלטו לא פחות מתשעה בתי מלוכה. הנביאים שפעלו בממלכת ישראל היו אליהו התשבי, אלישע בן שפט, הושע בן בארי, עמוס מתקוע, מיכיהו בן ימלה ואחרים.
בתקופת קיומה, התקיימה הממלכה בשכנות לממלכה הדרומית, ממלכת יהודה, כאשר שתי הממלכות ידעו תקופות של יריבויות לצד תקופות של שלום. ממלכת ישראל הייתה הגדולה והעשירה יותר מביניהן.[2] ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בין שתי הממלכות ולשגשוגן.[3]
בית עמרי ובית יהוא
- ערך מורחב – מלכי יהודה וישראל
תקופת בית עמרי (ג'י"ד- ג'נ"ו) הוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם ממלכת יהודה, שחוזקו בקשרי נישואין בין בתי המלוכה, ואף שיתוף פעולה בין השתיים, שהתבטא בסיוע צבאי של יהודה לישראל במלחמות נגד ארם ומואב, ואף בניסיון כושל להקמת צי משותף. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת הצידונים, ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה (אחאב בן עמרי עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים). ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון איפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה בעבר הירדן המזרחי, וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה, אך יחד עמה נכנסה לישראל השפעה אלילית מפיניקיה.
המלך עמרי בנה את שומרון כבירה 6 שנים לאחר שעלה לשלטון ושומרון נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה.[4]
באותה תקופה התעצמה ממלכת ארם דמשק, ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, גם האימפריה האשורית החלה להתפשט מערבה ודרומה. בימי אחאב, בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הצבאית הראשונה, בין צבא אשור לבין צבא ישראל בקרב קרקר ב-853 לפנה"ס. הקרב סימן את ראשיתו של תהליך ההשתלטות על ממלכת ישראל על ידי האימפריה הצפונית, ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכת חסות לאשור.
בשנת ג'נ"ו עלה לשלטון המלך יהוא, אשר השתלט בכח על הממלכה וחיסל את כל בית אחאב. יהוא נשלח על ידי אלישע הנביא על מנת לסיים את שלטון בית אחאב שיצר את פולחן הבעל. משנה זו ועד שנת ג'קנ"ד שלטה בממלכה שושלת בית יהוא, והגיעה לשיא עוצמתה בימיו של ירבעם השני בן יואש, שהמקרא מתאר שהוא הביא לשלטון ישראלי "מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב', י"ד, כ"ה).
חורבן ממלכת ישראל
בשנת ג'קפ"ז עלה תיגלת פילאסר ה-3, מלך אשור, על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו, לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן המזרחי, וקרע אותם משלטון ישראל. הוא הגלה תושבים משטחים אלה לאשור: "ויגל ישראל אשורה" - והטיל מס כבד על התושבים הנותרים.[5] מן האנאלים של תגלת פלאסר השלישי עולה כי בשנים 732–733 לפני הספירה כבש את "אֲבְּלֲכֲּ (המזוהה כאבל בית מעכה) שבפאתי ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)", לאחר שאשור כבשה את רוב שטחי ממלכת ישראל חולקה הארץ על ידה לשלוש פחוות אשוריות: מגידו (הגליל ועמק יזרעאל) דאר (השרון ורצועת החוף) והגלעד, כתוצאה מכך צומצם שלטונה של ישראל לאזור הר אפרים בלבד. הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים לאחר שבני ישראל הדיחו את פקח בן רמליהו. על פי האנאלים של תגלת פלאסר ה-3, הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כאשר נתון זה אינו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי.
המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת סוא מלך מצרים לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המיסים לאשורים, צעד המהווה מרד מיסים. בתגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; שלמנאסר ה-5, יורשו של תיגלת פילאסר ה-3, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, בינתיים תפס סרגון את השלטון ובשנת ג'ר"ה הצליח לכבוש את שומרון; רבים מתושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית. באנאלים שנמצאו באשור מתפאר מלך אשור בניצחונו על ממלכת ישראל ואף מתפאר כי תפס 50[6] מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו. בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית בשם: שֳמֵרְנָ.[7] הגליית תושבי ממלכת ישראל לאשור מתוארת במקרא בספר מלכים:[8] ”בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.”, ושוב בדברי הימים.
בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות סרגון מלך אשור, מצוין כי בעקבות המלחמה נשבו 27,290 תושבים.[9] בהנחה (השנויה במחלוקת) שנתון זה הוא אמין וממצה, המסקנה העולה ממנו היא שדלת העם לא הוגלו, ונשארו במקומם. גם במקרא ישנן אסמכתאות רבות לכך שההגליה האחרונה, בדומה לאלו שקדמו לה, הייתה חלקית בלבד, ורבים מתושבי הממלכה או צאצאיהם נספחו לממלכת יהודה, או לגולים ממנה לאחר חורבנה.[10] ייתכן גם שחלק מצאצאי עשרת השבטים נטמעו בשומרונים - צאצאי הגויים שיושבו בשומרון במקום הגולים, וגם לפי מסורתם הם מצאצאי שבטי אפרים ומנשה, אם כי השומרונים טוענים כי הפילוג בינם ובין שאר השבטים חל מאות רבות של שנים מוקדם יותר בימי עלי הכהן, על רקע המחלוקת לגבי מקום המשכן.[11]
ככל הנראה גם הייתה נדידה המונית של תושבי ממלכה זו לממלכת יהודה השכנה שכן לדעתו של פרופסור ישראל פינקלשטיין ממצאים ארכאולוגיים מראים שבתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל הצפונית גדלה אוכלוסיית העיר ירושלים פי חמישה, מה שיכול להיות מוסבר בהגירה המונית של שרידי הממלכה לעיר. להערכת פינקלשטיין, בחישוב של סך הגולים שמתארות הכתובות האשוריות עולה כי בכל אופן רוב האוכלוסייה המקומית נשארה במקומה. מקובל גם שלא היה לאשורים אינטרס שיתר האוכלוסייה ממלכה זו תוגלה שכן רובם היו חקלאים שהאשורים היו זקוקים לכך שימשיכו לעבד את אדמתם ולהפיק את תוצריהם כדי שהרווח הכלכלי מהאזור הכבוש הזה יישמר.[12] מכל מקום, הדעה הרווחת כיום היא כי מרבית דלת העם של ממלכת ישראל נשארה במקומה תחת תשלום מס גולגולת כבד לאשורים ואילו רק האליטה החברתית שהיוו איום במרי כנגד השלטון האשורי החדש במקום הוגלתה לאשור.
לפי השערה זו, פירש יהודה קיל[13] שעיקר הגולים היו יושבי העיר שומרון ובנותיה - הן הן "ערי שומרון" עליהן נכתב בספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ"ד שיושבו בהן גויים תחת בני ישראל,[14] ועל שומרון נכתב שבני ישראל גלו משם.
לאחר חורבן הממלכה
החלפת האוכלוסייה
לאחר החורבן הוגלו רבים מתושבי ממלכת ישראל לאזורים אחרים בממלכה האשורית (ככל הנראה מאזור בבל וצפון הממלכה האשורית) ובמקומם הובאו תושבים מבבל, כות, חמת, ספרוים ועווה כדי שיעבדו את הארץ. חילופי אוכלוסיות היו חלק ממדיניות ענישה של האימפריה האשורית. תושבים אלה קיבלו עליהם את דת ישראל באופן חלקי מתוך פחד, שכן האמינו בתפיסת האלוהות המקומית (תפיסה לפיה לכל מקום יש אל משלו שכוחו תקף רק בשטחי מקום זה) וחשבו כי "אלוקי ארץ ישראל" מעניש אותם באמצעות האריות, שנהגו לטרוף את המתיישבים החדשים האלה, מכיון שהם אינם עובדים אותו. הם פנו בבקשה למלך אשור שישלח להם אדם שילמד אותם כיצד לעבוד את אלוקי ישראל, והוא שלח אליהם כהן שהוגלה מממלכת ישראל, אשר לימד אותם את התורה. אך עם זאת המשיכו לעבוד את אליליהם לצד עבודת אלוקי ישראל, ועל כך מספרים הפסוקים שהמתיישבים המשיכו לעבוד את אלילי ארצות מוצאם.[15] המתיישבים אשר הובאו אל שטחי ממלכת ישראל במקום תושבי הממלכה המקוריים מכונים בשם: "כותים" על שם העיר כות שבדרום עיראק ממנה הובאו. בתקופת שיבת ציון מגלות בבל התגלו בעיות רבות בין השומרונים לבין שבי ציון.
בספר דברי הימים מסופר על אסא מלך יהודה המחדש המזבח לה' בימים שבהם לא היה לממלכת ישראל "אלוקים או תורה" [דרוש מקור], וכי אנשים משבט אפרים, משבט מנשה ומשבט שמעון והגרים שהיו איתם התקבצו אליו כאשר ראו כי אלוקים עמו, כלומר האנשים הללו עזבו את ממלכת ישראל והצטרפו לממלכת יהודה .[16]
כמו כן משתמע כי בימיו של חזקיהו מלך יהודה נשארו בשטחי ממלכת ישראל מספר תושבים או חלק מהאוכלוסייה שלא הוגלה; תושבים אלו שמעו להצעתו של חזקיהו לעלות לירושלים לחגוג שם ביחד עם תושבי ממלכת יהודה את חג הפסח באיחור של חודש ממועדו המקורי; חזקיהו אף אמר להם לשוב לעבוד את ה' ביחד עם אחיהם מממלכת יהודה, ולא לנהוג כמו התושבים שהוגלו על ידי אשור לשטחי האימפריה האשורית בעקבות, חטאיהם והרע שעשו בעיני ה'.[17] מסופר על שליחיו של חזקיהו העוברים בנחלות שבטי אפרים, מנשה וזבולון, וזוכים ליחס מעליב ומזלזל מצד תושבי ממלכת ישראל שלא הוגלו; עם זאת מתוארים חלק מהאנשים משבט אשר, משבט מנשה, משבט זבולון ומשבט יששכר והגרים ממלכת ישראל כמסכימים לבקשתו של חזקיה ועולים לירושלים לקראת הסעודה. קאסוטו והרטום טענו בפירושיהם למקרא כי חזקיהו סיפח את השטחים שבהם נותרו תושבי ממלכת ישראל לשטחי ממלכתו.
לאחר הקורבן שארגן חזקיהו וסעודת הפסח מסופר על תושבים מממלכת ישראל, הנמצאים בירושלים העוברים ברחבי ארץ יהודה, ובנחלות שבטי בנימין, אפרים ומנשה, שבהן נותצו סממני עבודת האלילים: "המצבות", "האשרים", "הבמות" ו"המזבחות" ששימשו לעבודת אלילים, ולאחר מכן בני השבטים חזרו לבתיהם ולעריהם שבשטחי ממלכת ישראל.[18]
הגולים ואתרי ההגליה
יש המזהים את המקומות שאליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל עם המקומות האלה: "חלח" מזוהה עם תל-כלח שבנימרוד שנמצאת בשטחי עיראק של היום, וישנם כאלה שמציעים לזהותה עם קיליקיה שבשטחי אסיה הקטנה, ואילו פרשני המקרא משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום הציעו כי ייתכן שחלח, שלא זוהתה כשהוציאו לאור את ספרם עם פירוש לדברי הימים א' (פרק ה, פסוק כ"ו) ב-1981, היא כלקיטיס המוזכרת בפי היוונים כמקום בארם נהריים. "חבור" מזוהה עם נהר הח'אבור שבשטחי סוריה שהוא גם אחד מיובלי נהר הפרת. "נהר גוזן" מזוהה עם תל חלאף שבסוריה המודרנית שאכן יושבת על נהר, וידוע שבעבר היה שמה "גוזאנה". בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו לוחות שבהם מתוארים אנשים בעלי שמות ישראליים לכאורה. "ערי מדי" הם כנראה בשטח של ממלכת מדי העתיקה שנכבשה בידי אשור בעבר. בספרו משנת 1980 מציע אליה שמואל הרטום בפירושו למקומות ההגליה כי ייתכן ו"הרא" המוזכרת בספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו היא למעשה חרן.[19]
אחת התעודות שנמצאו בגוזן (תעודה 111) מתייחסת להתיישבות הישראלית במקום. תעודה זאת מהמאה ה-7 לפנה"ס עוסקת בפדיון שבויה ששמה "דינה". בתעודה מופיעים שמות של שני פקידים בשירות אשור, ששמם "נריהו" ו"פלטיהו". בנימין מייזלר העריך במאמרו ששני השמות מתייחסים לגולים מישראל. בנוסף, מופיע בתעודה השם "חלבישו", עליו מצוין במפורש שהוא משומרון. בתעודה נכתב שעל בלברך בן נני (ארמי) למסור את השבויה דינה ליד אדם בשם "הושע". התעודה שאושרה על ידי הנציב מאשרת שאם בלברך לא ימסור את האישה הוא ישלם 3 מינות כסף.[20]
עשרת השבטים
- ערך מורחב – עשרת השבטים
בספרות היהודית סופר כי גולי אשור וצאצאיהם המשיכו לחיות חיי חופש ודרור במקום כלשהו מעבר לנהר הסמבטיון ("נהר השבת"), נהר זה מוזכר בתלמוד ירושלמי ומתואר כנהר אשר משליך אבנים מתוכו כל השבוע אך נח ונרגע ביום השבת, ואין בני ממלכת ישראל חוצים אותו מפאת חילול השבת. יש המפרשים כי הוא מושך אבנים איתו במרוצתו אך לא משליכן לאויר, והכונה כי הנהר הינו נחל אכזב, המפסיק לזרום בשבת, דבר זה נכתב במפורש על ידי יוסף בן מתתיהו[דרוש מקור]. יוסף בן מתתיהו מזכיר את הסמבטיון וטוען כי טיטוס ראה אותו, גם פליניוס הזקן מתייחס אליו וטוען כי "בני עשרת השבטים מצויים במלכוד שכן כאשר הנהר נח ביום השבת אין הם חוצים אותו מפאת חילול השבת",[דרוש מקור: לצטטה] הרמב"ן בפירושו לתורה מזהה את הסמבטיון עם נהר גוזן המוזכר במקרא; ואילו לדעת אלדד הדני הנהר הזה מצוי בסודאן או בחבש.
עם השנים, נוצרו ונשמרו מסורות שלפיהם חלק מהגולים בגלות אשור שמרו במשך תקופה מסוימת על זהותם הלאומית, עד שנטמעו בחברה הסובבת באזורים שאליהם הוגלו ונעלמו. מסורות אלה כוללות את סיפור "עשרת השבטים האבודים", שהעסיקה חוקרים בני אומות שונות מאז העת העתיקה. קהילות קבוצות רבות מייחסות את מוצאן ל"עשרת השבטים" או גולי אשור, ואף עמים אחדים. בשלהי המאה ה-20 הוצע לבדוק או לאשר זאת, באמצעות בדיקות גנטיות במטרה לאשר או לשלול את טענות הקבוצות השונות במוצאם הישראלי לכאורה.
בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים,[21] מסופר על החוזרים לארץ ישראל בני השבטים: יהודה, בנימין, שבט לוי, ובנוסף גם אנשים מהשבטים: מנשה ואפרים, אשר הרכיבו את ממלכת ישראל במקור לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת.[22] חוקרי התנ"ך פרופ' משה דוד קאסוטו ופרופ' אליה שמואל הרטום מפרשים זאת כ"שרידי עשרת השבטים שהתיישבו בממלכת יהודה".[23] אולם בתיאור שיבת ציון שבספר עזרא, מוזכרים רק בני שבט יהודה, בנימין ולוי (כולל הכהנים), ללא אפרים ומנשה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספרים 8 - 11
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, הוצאת כרטא, 1971
- בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ב' - ממלכת ישראל ויהודה (יחידות 4–6), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
- בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך ג' - חיי הרוח, תרבות חומרית וחיי יומיום, (יחידות 10–12), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהדורה שנייה: 2008.
- עמיחי מזר, גבריאל ברקאי, מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל, כרך ג' - תקופת הברזל (יחידות 8–9), רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- .Mesopotamia and the Bible" (2002) - edited by by Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger, Jr" - חיבור הפורש בהרחבה גם את גלות אשור ואת עתידם המאוחר יותר של בני עשרת השבטים שהוגלו על ידי אשור.
קישורים חיצוניים
- תקציר על מלכי ישראל באתר "עידן התנ"ך"
- נדב נאמן, שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות, קתדרה 54, דצמבר 1989
- אברהם פאוסט, החברה הישראלית בתקופת המלוכה, במבט ארכאולוגי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ה 2005
הערות שוליים
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב; ספר דברי הימים ב', פרק י'.
- ^ ראו: אברהם פאוסט, החברה הישראלית בראי המחקר ההיסטורי.
- ^ קיימים ממצאים ארכאולוגיים מהמאה ה-9 לפנה"ס המאזכרים את שמה של הממלכה ואת שמות מלכיה מבית עמרי, במצבת מישע במואב והאובליסק השחור באשור.
- ^ היא זוהתה באזור סבסטי העיר שבנה הורדוס על חורבות שומרון, בסמוך לכפר הערבי סבסטיאה.
- ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק כ"ט: ”בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה.”
ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו: ”וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה” - ^ לפי קריאה אחרת, 200
- ^ ראו: אליה שמואל הרטום, תורה נביאים כתובים פירושים, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, עמ' 275-281.[דרושה הבהרה]
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים ה'-ו'
- ^ או 27,280 לפי קריאה אחרת
- ^ בספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק מ"ב מסופר על חמש מאות מבני שמעון שבימי חזקיהו התיישבו בהר שעיר שבדרום עבר הירדן. ואזכורים לקשרים שקשר חזקיהו עם שארית הפליטה, ראו לקמן. אזכורים אחרים מתייחסים לימי יאשיהו, צדקיהו ושיבת ציון.
- ^ בדיקות דנ"א שנערכו אצל שומרונים הביאו למסקנה כי השומרונים קרובים ליהודים וייתכן כי קיים לשתי הקבוצות מוצא משותף, זאת לפי תוצאת בדיקת כרומוזום Y, שעובר מאב לבן. אך עם זאת, בבדיקת הכרומוזומים שאינם כרומוזומי מין, קיים דמיון רב יותר עם האוכלוסייה הפלסטינית. והסיבה האפשרית לכך שנתמכת בעובדות היסטוריות היא שהשומרונים התאסלמו ונטמעו באוכלוסייה המקומית. במקרא מתואר הקשר בין היהודים לעמי הארץ שישבו בה דרך נישואי תערובת בין יהודים ונשים נוכריות שהולידו להם צאצאים, עזרא מתואר דורש מהעם לגרש את הנשים הנוכריות ואת הילדים שנולדו מהן[דרושה הבהרה]. השומרונים הם 'גרי אריות' ובמשך מאות שנים נחשבו ליהודים מכוח גרות והנישואים עימם היו מותרים.
- ^ ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.
- ^ בפירוש דעת מקרא למלכים ב' עמ' תרצד'
- ^ וכיוצא בכך המונח 'ערי חברון' המוזכר בספר שמואל ב', פרק ב', פסוק ג'
- ^ ראו: ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים כ"ט-ל"א.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל'.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"א, פסוק א'.
- ^ חקר גלות אשור, בספריה היהודית הווירטואלית.
- ^ בנימין מייזלר, גולי ישראל בגוזן, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ג/ד ,תש"י ( 1950) עמ' 85-83
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ט'.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוקים א'-ג', הפסוקים בספר מתייחסים גם לממלכת ישראל וגם לשבים ארצה משבטי אפרים ומנשה.
- ^ "תורה נביאים כתובים: ספר דברי הימים מפורש על ידי א.ש. הרטום", הוצאת יבנה, 1981