רבי חיים הוא בנם של יצחק בן חיים, שהיה פרנס הקהילה בוולוז'ין ורבקה, בת רבי יוסף רפפורט, בנו של רבי שמחה הכהן רפפורט. בצעירותו למד תחילה במשך שנתיים אצל הרב רפאל זיסקינד מהמבורג שהיה רבה של מינסק[2], ואחר כך אצל השאגת אריה, שהיה רב העיירה באותה עת. מגיל 19 התחיל ללמוד אצל הגאון מווילנה (הגר"א) והיה מגדולי תלמידיו. בהסכמתו ובברכתו של רבו, הגאון מווילנה, חזר רבי חיים מווילנה לוולוז'ין ושימש כרבה של העיירה. בגר"א הוא ראה גדול שלא היה כמותו כמה דורות, עד שאפילו בהתייחסות הציבורית אליו כממשיך דרכו ראה פגיעה בגאון. עם זאת, בתגובתו לחסידות היה מתון מרבו (ראו להלן).
החל לשמש כרבה של וולוז'ין ככל הנראה בשנת ה'תקל"ד (1774). לאחר כחמש עשרה שנות רבנות עבר לכהן כרב בוילקומיר, אך חזר לוולוז'ין לאחר שנה אחת בלבד בעקבות התנגדות בקהילה, והמשיך לשמש כרבה עד מותו[3]. בתקופה מסוימת בחייו היה נודד בערים להוכיח את העם בדברי מוסר.[4] בראשית המאה ה-19, לאחר פטירת רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא בשנת ה'תקס"ב, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו קרא להרים את קרן לימוד התורה והישיבות.
ב"קול הקורא להקמת הישיבה", כתב בענווה כי אינו ראוי להיחשב כתלמידו של הגאון מווילנה: ”ואנוכי שמעתי שנקרא עלי שם רבנו הגדול וכו', וזכיתי להיקרא בשמו הטוב עלי לומר תלמידו, וראיתי חובה לעצמי להודיע בישראל נאמנה וכו', שכל האומר כן אינו אלא טועה גמור וכו'. ובמקצת הימים אשר זכיתי לשמש אותו, לא זכיתי ממנו אלא לידע צורתא דשמעתא אחר יגיעה.”
בהקדמה לביאור הגר"א על שולחן ערוך חלק אורח-חיים, מונים בני הגר"א, רבי יהודה לייב ורבי אברהם, את ר' חיים כראש וראשון לתלמידי הגר"א.
ספרו הידוע ביותר הוא "נפש החיים", המהווה "שולחן ערוך" של האידאולוגיה המתנגדת לחסידות ומדגיש את חשיבות וקדושת לימוד התורה כאמצעי היחיד לדבקות בה'.
היה לו חלק מרכזי בעליית תלמידי הגר"א שהחלה ב-1808[5]. קיימת עדות של ר' אריה נאמן על-פיה ר' חיים אף הגה ויזם את העלייה שבראשה עמדו ר' ישראל ור' מנחם מנדל משקלוב. ר' חיים לא עלה לארץ ישראל בעצמו, אך סייע רבות לעולים וכמה מתלמידיו עלו בעצמם. הוא שימש כסמכות הרבנית של ארגון רוזני וילנה, שתמך כלכלית בפרושים, היהודים הליטאים-אשכנזים בארץ ישראל, באמצעות כספי החלוקה והקמת "כולל הפרושים" ואף היה הסמכות העליונה לניהול ענייניהם. כתוצאה מכך הייתה לו השפעה רבה על התוויית המדיניות של היישוב הישן בירושלים.
חכמת תלמוד בבלי ובינת תלמוד ירושלמי, מקור חיים יופי זוהר הקבלה, ותפארת זיו האגדות, בחרו בחיים יראת ה' טהורה, עצה ותושיה וגבורה, חלקם בחיים מסתרי מדרשי רבים, ומטמוני דעת אלקים, מצא חיים
בבית תלמודו ומדרשו, ובין תלמידיו, יודעי ארחות חיים נהי ובי ומספד, כי עלה מהם, נפש החיים
יללה והגה והי בכל אשר בו רוח חיים צעקת אראלים, נשבע רוח ה', נשא רוח חיים חסד ואמת וצדקה, מרום לפניו הלכו בארצות החיים קדושה וענוה צדק, קצוי ארץ מלאה דרך חיים
זורח הוא שם, אל מקומו שואף, עץ החיים לקח אותו ה' לראות בטוב ה' בארץ החיים
אשר הונף ואשר הורם, עטרת ראשנו, רוח אפנו, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הגאון הגדול, הי חסיד הי ענו
כקש"ת מרנא חיים נ"ע האב"ד ור"מ דק"ק וואלאזין, אשר יצק מים חיים על ידי עיר וקדיש בשמיא, גאון האמיתי, אור העולם, רבן של כל בני הגולה כקש"ת מרנא ורבהנא החסיד המפורסם מ' אליהו מווילנא, ואחי ראש אלפי ישראל הגאון וצדיק דמי לבר אלהין, קדוש יאמר לו, מ' ש. זלמן נ"ע
שבק לן חיים, יום ה' לסדר "ויהי בנסוע הארון", י"ד סיון, שנת "כל הכתוב לחיים" לפ"ק
שיטתו בהלכה
רבי חיים הדגיש את חשיבות החשיבה העצמאית, גם במחיר מחלוקת על חכמים שקדמו לו, כפי שקיבל מרבו הגר"א.
זה דרכי מעודי אשר חנן ה' את דעתי לקיים מסברא דנפשאי דילן היא, ואף אם כן אמצא בספר בר מזלי' אנא, וכן אם אמצא בספר דרך אחרת, אשר דרכו ירט לנגדי, אין דרכי להביא דבריו ולסתור אותם והמעיין האמיתי יבחר דרך האמת כי בתורה דכתיב בה אמת, בלתי אל האמת עינינו. ברוך ה' אלקים אמת שומר הבטחתו אמת כי לא תשכח תורת אמת מפי זרע אמת.
רבי חיים החשיב את לימוד הבקיאות. הוא דרש לימוד פשוט, והתנגד לפירושים מפולפלים. העריך את חשיבות החזרות בלימוד ואמר שעל ידי ריבוי חזרות יתורצו שאלות רבות. לאדם המתקשה בלימודו הציע ללמוד במתינות ומתוך שמחה וכתב שבלימוד כזה יכול להשיג בזמן מועט מה שבלא מתינות ישיג בשעות רבות.
רבי חיים המליץ על לימוד הספר מסילת ישרים[6]. החשיב מאוד את לימוד התורה, טען כי הוא סוד הקיום היהודי; במידה מסוימת, לשיטתו, ללימוד התורה עדיפות על כל דבר אחר, כולל תפילה וגמילות חסדים, ולעיתים אף הצלת נפשות[דרוש מקור]. יחסו ללימוד התורה מוצג בשער הרביעי של "נפש החיים", המייחס משמעות מיסטית-קבלית עמוקה ללימוד זה, המקיים לדבריו את כל העולמות. הוא כותב: ”והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצה פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליו”[7].
בהקדמה לספר "נפש החיים" כותב בנו רבי יצחק מוולוז'ין על חינוכו של אביו להשתתף בצער כל אחד ואחד מישראל.
יחסו לחסידות
בניגוד לגר"א, היה רבי חיים מתון ביחסו לתנועת החסידות. הוא ביטא את התנגדותו לחסידות בספר "נפש החיים", שבו העמיד את תלמוד התורה כתחליף לדבקות החסידית[8].
לאחד מקרוביו שנטה לחסידות בניגוד לרצונו, הורה שלושה דברים:[דרוש מקור][9]
בקרב חסידות חב"ד יש הסוברים שראה את ספר התניא ועוד תורות חסידיות[10], וקיבל את שיטת "הצמצום אינו כפשוטו". לעומת זאת, לדעת הרב יוסף לייב זוסמן והרב צבי אינפלד והרב יוסף אביב"י שיטתו הקבלית מבוססת על דברי רבו הגר"א ומנוגדת לחסידות[11].
משפחתו
בנו, רבי יצחק המכונה רבי איצלה, מילא את מקומו כראש ישיבה בוולוז'ין אחריו והדפיס את ספרו "נפש החיים" בשנת תקפ"ד, 1824 (בהקדמת הספר ציין כי לצערו התאחר מלהדפיס את הספר ועקב כך שיכל את בנו כעונש משמים). חתנו רבי נפתלי צבי יהודה ברלין - הנצי"ב, המשיך את תפקידו כראש ישיבת וולוז'ין.
בנו, יוסף. דברים קצרים שלו מופיעים בראש ספר "נפש החיים", אחרי הקדמתו הארוכה של ר' איצלה.
אחיו, רבי זלמן היה ידוע כעילוי. תולדות חייו וחידושי תורתו פורסמו בספר "תולדות אדם".
אחיו, רבי יוסף משערשוב, נישא לבת הנגיד רבי דוד משערשוב[13].
ספריו
שו"ת חוט המשולש - תשובות של ר' חיים מוולוז'ין, חתנו ונכדו, וילנא, 1882, מהדורה ראשונהנפש החיים - ספר בארבעה שערים בנושאים אמוניים. השער הראשון מדבר על האחריות המוטלת על כתפי האדם, בשל כוח היצירה העצום שהוא ניחן בו, ויכולתו לפעול גם בעולמות העליונים. השער השני מדבר בענייני תפילה ופעולותיה בעולמות העליונים, השער השלישי מדבר בענייני קבלה ובעשר הספירות. והשער הרביעי המפורסם ביותר (המודפס אף כקונטרס נפרד) מדבר על חשיבות התורה, לימודה ולומדיה[14].
רוח חיים - פירוש על מסכת אבות, בפירוש זה מביא אף מדברי אחיו רבי זלמן[15].
