יהדות פולין
לאחר התפרקות האיחוד נותרו אזורים אלה בתחום המושב בהם הותר ליהודים להתיישב.
יהדות פולין הייתה, משלהי ימי הביניים ועד השואה, הגדולה בקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד תקופות של אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים, ששיאן היה השמדתה הכמעט מוחלטת במלחמת העולם השנייה.
ערב המלחמה הייתה יהדות פולין מהגדולות באירופה ובעולם. היא מנתה כ-3.4 מיליון נפש – ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה. בתום המלחמה שרדו רק כ־50,000–120,000 יהודים פולנים.[1] מעל ל-90% מיהודי פולין נרצחו בשואה.
בימי הביניים
במזרח אירופה התיישבו יהודים כבר במאות הראשונות לספירה.[2] יהודים עברו בה ואף סחרו באזור פולין במהלך המאות ה-8 וה-9. ככל הידוע, התיישבות יהודית בפולין החלה במאה ה-10; משלהי המאה ה-11, רבים מהיהודים נמלטו מזרחה מרדיפות מסעי הצלב שהתחוללו באשכנז, כלומר במרחב הדובר גרמנית אשר כלל את גרמניה, בוהמיה שבצ'כיה, וצרפת. מלכי פולין, אשר במקביל להתפשטות הנצרות בפולין ניסו לשלב את ארצם באירופה המרכזית, הזמינו יהודים להשתקע בפולין על מנת לקדם את כלכלתה. יהודים התקבלו בסבר פנים יפות על ידי מיישקו השני; ואחריו בימי בולסלאב השלישי אשר הוציא כתב זכות ליהודים, שבו נאמר כי היהודים נמצאים בחסותו ואין לפגוע בהם. בעקבות הפיצול בפולין, לאחר מותו של בולסלב השלישי ב-1138, השתדל כל רוזן שבחצרו יהיו יהודים שיעזרו לו בעזרת קשריהם וידיעותיהם בתחומי המסחר, התעבורה והתקשורת.
בולסלב החמישי הדוכס של קאליש, המכונה גם "בולסלב החסיד", הוציא בשנת 1264 "פריבילגיום", כתב זכות מקיף, שהסדיר גם את מערכת היחסים בין הנוצרים ליהודים. כאשר השתלט שליט נסיכות קרקוב קז'ימייז' השלישי על פולין כולה, הוציא אף הוא פקודה מאשררת של כתב הזכויות של בולסלב החמישי, ומעידה כי היהודים נמצאים תחת חסותו.[3]
ההגירה היהודית לפולין התגברה במיוחד לאחר גזרות רינדפלייש בשלהי המאה ה-13; ואחר כך בשל עלילות המגפה השחורה באמצע המאה ה-14, אם כי ידוע כי גם בפולין נרדפו ונהרגו יהודים באשמת הפצת המגפה השחורה, ובנוסף הם נרדפו באשמת נטילת ריבית. אולם הרשויות השלטוניות, המלך והאצילים, עמדו במתח מתמיד עם הרשות הדתית, הכנסייה. בסינודים של הכנסייה הקתולית שהתכנסו ב-1267, 1279 ו-1285 הוחלט כי על היהודים לשאת סימני זיהוי[4] וכי עליהם להתגורר בשכונות נפרדות (ההגבלות היהודיות).
גלי מהגרים יהודים נוספים הגיעו לפולין, כמו גם לארצות ליטא ורוסיה, בעקבות הפרעות בחצי האי האיברי בשנת 1391, גירושי ספרד בשנת 1492, ופורטוגל בשנת 1496. היהודים מצאו בפולין שלטון סובלני, שהכיר בתרומתם לפיתוח המסחר והכלכלה ועודד אותם להתיישב בה, במידה רבה בשל הידע הכלכלי והבנקאי הרחב שהביאו עמם, אשר התבקש בעקבות עליית חשיבותם של הנתיבים בין דרום פולין לבין האימפריה העות'מאנית, מאז המאה ה-15. בשלהי ימי הביניים השתרעה פולין על שטח נרחב במזרח אירופה וכללה ארצות אחדות: ממלכת פולין, שכללה את פולין גדול, פולין קטן, ווהלין ורייסן-גליציה, הארכידוכסות הליטאית, שמשנת 1385 הייתה קשורה בחוזה עם פולין וב-1569 התאחדה עימה, ובלארוס.
עם התיישבותם בפולין הסתגלו היהודים ולמדו את צרכיה הכלכליים, ואף פיתחו עבור השליטים מנגנוני מסחר ומנהל חדשים. על כך מציין ההיסטוריון ישראל ברטל, כי "במקביל לצמיחתה הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בפולין, חלו גם שינויים רבי-משמעות בתחום עיסוקיה הכלכליים: אם בערי גרמניה התמחו היהודים בעסקי הון ואשראי, בפולין של המאות 14–15 הם עברו יותר לחכירה של נכסי האצילים ולמסחר ומלאכה בערים. התפתחות זו הכשירה אותם להתיישבות באזורי הספר, שבהם הוקמו ערים חדשות - ולעיתים היה בערים אלה רוב יהודי מכריע. אולם באותו זמן הביאו שינויים אלה להתגברות העוינות כלפי היהודים מצד העירונים בערים הוותיקות של צפון-מערב פולין, דבר שדחף את היהודים להגירה מזרחה".[5]
בין 1560 ל-1620 הייתה הגירה של יהודים מזרחים משטחי האימפריה העות'מאנית לפולין.
במקביל, הוקמו קהילות מאורגנות וכוננו חיי התרבות והיצירה של יהודים באדמת פולין. ראשיתם הניכרת לעין, במלומדים ותלמידי חכמים שהגיעו מספרד, פורטוגל ואשכנז, בהם רבי יעקב פולאק, תלמידו של רבי יעקב מרגליות מרגנשבורג, אשר הגיע מפראג בה שימש כרב קהילה אל העיר קרקוב (במקורות העבריים: קראקא) בפולין, הקים ישיבה גדולה שהצטיינה בשיטת הלימוד בפלפול, והייתה למרכז תורני חשוב.[6] תלמידו, רבי שלום שכנא, שימש כרב קהילת יהודי לובלין וראש הישיבה שהקים בה ועמד בראשה עד שנת 1559.
בעת החדשה
בעקבות האיחוד הפולני-ליטאי ב-1569 (שכ"ט) והתפשטותה של פולין מזרחה, נוצרו הזדמנויות חדשות למיעוט היהודי לבטא את כישוריהם ויכולותיהם. היישוב היהודי באותה עת מוערך בכ-30,000 נפש. ב-1567 (שכ"ז) הוציא המלך היגלוני האחרון זיגמונט השני אוגוסט צו מלכותי המעניק ליהודים רשות לפתוח ישיבה בלובלין.
מעמדם של יהודי פולין הוגדר בפריבילגיות ("כתבי זכות") מטעם השלטון, אשר הכירו בקהל היהודי כנציג בלעדי של הקהילה. הקהל, הנציגות הנבחרת של הקהילה, מנה בעלי אמצעים ותלמידים חכמים ומילא תפקיד חשוב בפיתוח האוטונומיה הדתית והתרבותית של יהודי פולין. בסוף המאה ה-15 הוקמו "ועדים" – ועד ארבע ארצות וועד מדינת ליטא, שהיו מעין קונגרס-על של קהלי הקהילות השונות. תפקידם היה לטפל בנושאים והבעיות המשותפים לכלל הקהילות, ובעיקר להסדיר את חלוקת נטל המסים שהוטלו על היהודים מצד השלטונות. בשנת 1764 (תקכ"ד), משהחל השלטון לגבות מס גולגולת ישירות מכל יהודי, בוטלו הוועדים. באותה השנה נערך מפקד האוכלוסין המודרני הראשון, אז נרשמו בפולין 750,000 יהודים.[7]
בשנת 1572 (תקל"ב) נבחר המלך אנרי הרביעי, מלך צרפת על ידי האצילים, בהסדר שהמעיט מאוד בכוחו של המלך, ונתן כוח רב לאצולה. זו הייתה התחלת תהליך התחזקות האצולה על חשבון השלטון המרכזי. לכן נוצר פער במעמדם ומצבם של היהודים בחלקי פולין השונים בהתאם ליחס השליט המקומי אליהם.
בשל הפלישות לפולין, שגרמו לאבדות כבדות בנפש ורכוש, ראו שלטונות פולין בעין יפה התיישבות של מהגרים מהמערב, בעיקר גרמניה, יהודים ולא-יהודים. בערי פולין התיישבו גרמנים, שהביאו עימם אל הפולנים מטען של רגשות שליליים כלפי היהודים.
בתקופה זו, פולין נחשבה כמקום נוח ליהודים, שאף פירשו את שמה "פה לין" - במשמע, כאן יוכלו היהודים ללון ולקבל מקלט. אחד מיהודי פולין, הרב שאול וואהל, שהיה בנו של רב העיר ונציה שבאיטליה ואף כיהן בעצמו כראש ישיבה בפולין, שימש כשר ויועץ בכיר למלך פולין במאה ה-16. לפי האגדה הוא אף מונה למלך ללילה אחד, בעת חילופי מלכים, ובמשך כל אותו הלילה ביטל גזירות וחוקים שונים כנגד היהודים.
מרבית יהודי פולין התגוררו בעיירות ("שטעטלעך") ועסקו במסחר ומלאכה. מיעוטם, בעיקר בווהלין וגליציה, התגוררו במפוזר באזורים כפריים, חכרו אחוזות וטחנות, ועסקו בגביית מיסים פיאודליים מן האריסים.
באופן מסורתי עסקו יהודי פולין בכספים, חלפנות והלוואות, אך במאות ה-14 וה-15 כבר חדרו כמעט לכל ענפי המסחר ולרבים מענפי המלאכה. בעקבות כך רבו ההאשמות כנגד היהודים על רקע כלכלי, והם הוצגו כמשתלטים על ענפי המסחר והמלאכה השונים וגוזלים את פרנסתם של הפולנים. בעקבות כך, אולצו יהודי קרקוב ב-1485 (ה'רמ"ה) לחתום על התחייבות לנטוש את עיסוקם בענפים אלה. גם יהודי הכפרים, חוכרי האחוזות וגובי המיסים, זכו למנה הולכת וגוברת של שנאה.
מאידך, האוטונומיה שניתנה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים איפשרה פיתוח של חיי תרבות עצמאיים. שפת היומיום בפיהם הייתה יידיש, כאשר העברית משמשת כשפת קודש ותפילה. מרבית יהודי העיירות ידעו קרוא וכתוב, החינוך היה תורני וכלל לימוד בחדרים, ישיבות ובתי מדרש. בשנת 1580 (ה'ש"מ) הוקם ועד ארבע הארצות אשר פעל עד ל-1764 (ה'תקכ"ד), מנהיגיו שעמדו בראשו וענפי המשנה שלו - ועדי הגלילות השונים, שימשו כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין.
בשנת 1764 (תקכ"ד) החליט השלטון הפולני על הפסקת גביית המיסים על ידי הוועד וגביית המיסים מהיהודים באופן ישיר כפי שנגבו המיסים מכלל האוכלוסייה ובכך הגיע תפקידו המסורתי של הוועד לידי סיום. כל עוד היה ועד ארבע הארצות קיים, היה נהוג מס ישיר, שכונה "סכומות". המחלוקת הקשורה לגבייתו הייתה גדולה, ובמקרים רבים דנו תקנות הקהל בסכומים שיש לשלם ובדרך לגבותם. לצורך גביית המס ניסו בעלי הרכוש להצהיר שהכנסתם זעומה ושאין ביכולתם לשלם את המס. כחלק מהתערערות השלטון העצמי התקשו הקהילות בגביית המס, ולכן החלו לגבות מיסים עקיפים, אשר הוטלו על מחזור עסקים או רכישת מוצרים. המס העקיף נקרא קראפקי או קורופקי.[8] המס הוטל על בשר משחיטה כשרה (ועל עצם השחיטה), על נרות ועל שאר השירותים שנתנה הקהילה ליהודים ושלא הייתה אפשרות לרכוש אותם מחוץ למסגרת הקהילה.[9] מס הקורופקי הוטל לצד או במקום מס הסכומות, תלוי בקהילה ובתקופה. היו החלטות רבות לגבי השימוש בכספים אלו, בהחלטות הקהל של מינסק, תקכ"ה, נאמר "ועל כן החליטו להקדיש מכספי הקורופקא (מכס הבשר) סך 200 זהובים בכל שנה לקניית ספרים לבית המדרש.".[10]
במאה ה-17
במאה ה-17 פרץ משבר בחיי יהדות פולין, בשל סיבות תרבותיות וכלכליות. מבחינה תרבותית, היהודים היו מיעוט שונה וזר, והם נרדפו בהתמדה ובעקביות על ידי הכנסייה. מפעם לפעם חויבו יהודים להיכנס לכנסיות על מנת לשמוע הטפות, הכנסייה תבעה לעצמה זכות שיפוט על יהודים (זכות שלא הייתה לה בימי הביניים בפולין) וכמרים עמדו בראש עלילות הדם וההסתה נגד יהודים. ובנוסף, הם ירדו ממעמד היזמים והחדשנים עקב תמורות המודרנה בטכנולוגיה ובכלכלה שלא היה להם חלק בהן, כגון טכנולוגיות (בניית אוניות שיכלו להפליג בים הצפוני) עם סיבות פוליטיות (החלשות השלטון המרכזי שגרמה לחוסר ביטחון בדרכים) גרמו להסטת נתיבי הסחר מפולין. וכך קופחה פרנסתם של יהודים שעסקו במסחר; ולכך התווספה העובדה שנוצרים שקופחה פרנסתם השתלטו על תחומים ועסקים של יהודים וגרמו לגל נוסף של אובדן מקומות פרנסה. אחד הפתרונות שמצאו יהודים לאובדן מקורות הפרנסה המסורתיים היה ייבוא ומכירת מוצרים מוגמרים ממקומות אחרים, אולם בכך העלו את חמתם של בעלי המלאכה המקומיים שאיבדו את קהל לקוחותיהם. במקביל, גידול מספרם של היהודים מחד וצמצום מקורות הפרנסה הביאו לתחרות גדולה בין היהודים לבין עצמם על מקורות פרנסה. תחרות זו גרמה לכך שעקרון המערופיא לא נשמר.
ביטחון הקהילות היהודיות היה תכופות רעוע, בעיקר באזורי גליציה בדרום-מזרח המדינה. מרידות תכופות של הקוזאקים והאיכרים האוקראינים כנגד השלטון ונטל המיסים הובילו תמיד לגל פרעות כנגד היהודים, שהצטיירו בעיניהם כנציגי השלטון השנוא מתוקף עיסוקם בכספים, הפעלת קרקעות חכורות, הפעלת בתי מרזח וטחנות קמח, וגביית מס.
מהבולטים באירועים אלה היה מרד הקוזאקים והאיכרים נגד השלטון הפולני בשנים ה'ת"ח-ה'ת"ט (1648–1649) בראשות בוגדן חמלניצקי. מרד זה לווה בסדרת פוגרומים יוצאת דופן בהיקפה ואכזריותה, שנודעו כגזרות ת"ח ת"ט או כ"פרעות חמלניצקי", בהם נחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. בפרעות נרצחו, על פי ההערכות, מעל 100,000 יהודים, עונו עשרות אלפי נשים ונערות, נבזז והושמד רכוש רב, הן פרטי והן קהילתי (כולל ספרי תורה וחפצי קודש). יהודים אשר נתפשו על ידי ההאטמנים נמכרו לעבדות בשוקי העבדים שניהלו הטטרים באזור השפך של נהר קמה אל הוולגה. חיבורו של רבי נתן נטע הנובר, "יוון המצולה" הוא אולי המקור החשוב ביותר לידיעותינו על פרעות ת"ח ות"ט.[11]
בשנת ה'תי"ד (1654) כרת חמילניצקי ברית עם הצאר אלכסיי הראשון לבית רומנוב, ויחד עם הרוסים שתבעו לעצמם חלק מפולין חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין, ובהן מוהילב, וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש.
גזרות ת"ח ת"ט השפיעו על התקבלותה של השבתאות ביהדות פולין בשנות השישים של המאה ה-17, עד להתרסקותה של התנועה היא הפיחה תקווה אצל רבים; היסטוריונים מסבירים, כי עקב המשבר הרוחני שנגרם בשל פרעות, הרס הקהילות והסבל הרב, הייתה ציפייה גדולה לגאולה והשבתאות מילאה צורך זה.
בתקופת השלטון העות'מאני בפודוליה (ה'תל"ב - ה'תנ"ט, 1699-1672), איבדו רבני פולין את השליטה הרוחנית על המחוז ורבני האימפריה העות'מאנית לא הגיעו למחוז ולכן התנקזו לכאן שבתאים, שחלקם חיו בגלוי כשבתאים וחלקם חיו בהסתר.
במאה ה-18
התפוררות המשטר הכלכלי גרמה ליהודים למצוא לעצמם פרנסות חלופיות. התחזקות מעמד בעלי האחוזת - הפריצים והמאגנאטים פתחה מקור פרנסה חדש - חכירת אחוזות ועסקים מניבים באחוזות. חסותו של הפריץ על היהודי "שלו" הבטיחה לאותו יהודי הגנת מה מפני לחציהם של אנשי הכנסייה ומפני עוינותם של האיכרים, שנבעה לרוב מכך שהיהודי היה גובה המיסים. הפריצים היו קתולים ברובם ואילו האיכרים וההיידמקים פרבוסלבים. הפריצים שזילזלו באיכרים הפרבוסלבים מצאו בני ברית ביהודים, שאמנם דתם הייתה שונה אבל לא היו שותפים למרידות הקוזאקים וההיידמקים. בשלוש מרידות היידמקים (ה'תצ"ד, 1734; ב-ה'תק"י, 1750; וב-ה'תקכ"ח, 1768) נפגעו קהילות שונות.
יהודים הבטיחו לפריצים דמי חכירה וקיבלו בתמורה את ניהול ההכנסות מאחוזות ומהמצוי בשטחים שבשליטת האציל כמו בתי מרזח, טחנות קמח ויערות לכריתה. יהודים שלא עמדו בהבטחותיהם הכספיות לפריץ היו עלולים להיענש ואכן נענשו לעיתים קרובות. חוסר היכולת לעמוד בתשלומים נבע בין היתר בגלל התחרות שהייתה בין חוכרים יהודים לבין עצמם במטרה לזכות בחכירה. סיבות נוספות היו חובות אבודים שלא הצליחו לגבות ואצל אלו שחכרו בתי מרזח היו נזקים שגרמו לקוחות שיכורים, נזקים שלעיתים לא היה בידי חוכר בית המרזח אמצעים לשקמם.
בניהול עסקים אלו הביאו היהודים לביטוי את כישוריהם המסחריים כמו ידיעת קרוא וכתוב, יכולת ניהול כספים, וכן קשרים קהילתיים.
על מנת לתפקד כחוכרים נאלצו רוב החוכרים לעזוב את קהילותיהם העירוניות ולעבור יחד עם משפחותיהם לגור במרחב הכפרי. חלוקת פולין הביאה לקיצוץ במספר החוכרים ולתהליך חזרה מהכפר אל העיר. פולין חולקה בין פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה. בפרוסיה (גרמניה) האיכרים שוחררו לחלוטין מהצמיתות וקיבלו מעמד אזרחי. היו איכרים שידעו לנצל מצב זה ושיפרו את מצבם הכלכלי תוך שהחלו לעסוק במסחר בבהמות, במוצרים חקלאיים, ואף החלו להלוות כסף לאיכרים אחרים ובכך דחקו את יהודי הכפרים ממקצועם המסורתי. באימפריה האוסטרו-הונגרית היה תהליך דומה, האיכרים הפולנים והרותנים (סלאבים מזרחיים) שוחררו מצמיתות והתגלו בהם יזמים שדחקו יהודים מפרנסותיהם המסורתיות במרחב הכפרי ואף התחרו ברוכלים שסובבו בכפרים ומכרו מני סדקית.
ב-1768 (ה'תקכ"ח) אישר הסיים בווארשה חוק, שלפיו אסור ליהודים לסחור, לעסוק במלאכה, לעסוק במסחר משקאות או להחזיק בתי מרזח, אלא על-פי החוזים הנערכים עם העיריות.[12] כתוצאה מתקנה זו החליפו חלק מהאצילים את החוכרים היהודים בחוכרים נוצרים[13] ואלו שנושלו ממקורות פרנסתם נשארו בלי אמצעי מחייה.
באימפריה הרוסית היו אפשרויות התעסוקה האלטרנטיביות ליהודים פחותות מאשר באוסטריה ופרוסיה, אולם גם בה נאלצו יהודים לעזוב את המרחב הכפרי ולעבור לעיירות ולערים. הסיבה העיקרית הייתה צווים שיצאו מטעם השלטון וחייבו יהודים לעזוב את הכפרים. ב-1782 בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירונים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם עסקו בחקלאות.
פריחה תרבותית
בראשית עת החדשה הפכה פולין להיות מרכז חיים של יהדות העולם. לימוד התורה וחיבור הספרות התורנית פרחו, ורבו בה תלמידי חכמים. רשת מסועפת של ישיבות ומוסדות לימוד השתרעה על פני יישובי היהודים במחוזות פולין. הפלפול היה לשיטת הלימוד בישיבות פולין.
תנועת ההשכלה היהודית עלתה באותו זמן במרכז אירופה ומערבה והטיפה לערכים חילוניים ואוניברסליים, והשתלבות יהודים בסביבתם. להשכלה הייתה השפעה מועטה על יהודי פולין, שהשקיעו והתמקדו בשימור אורח החיים התורני וההלכתי במסגרות האורתודוקסיות והחסידיות.
תנועת הבונד הסוציאליסטית נוסדה בשנת 1897 (תרנ"ז). מטרתה הייתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית, פולין וליטא. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית. הם קיוו כי במסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה כאומה עם מעמד חוקי של מיעוט.
חלוקת פולין
שלוש החלוקות של פולין בשלהי המאה ה-18 חילקו גם את יהדות פולין לשלוש קבוצות:
- רוב יהודי פולין הוכפף לשלטון האימפריה הרוסית
- מיעוט יהודי עבר לשליטתה של פרוסיה
- ריכוז גדול של יהודים בדרום פולין (גליציה ומספר מחוזות שנספחו אליה, כולל קרקוב) עבר לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אלה נהנו מרווחה יחסית, וחיי תרבות עשירים פרחו בקהילות היהודיות. אם כי השלטונות שאפו לגרמניזציה של היהודים. חוק מ-28 באוגוסט 1787 (י"ד באלול ה'תקמ"ז) הטיל על יהודי גליציה לקבל, מינואר 1789 (שבט ה'תקמ"ט), שמות משפחה גרמניים. על הרבנים הוטל לנהל את ענייניהם בשפה הגרמנית בלבד. חוק קודם מ-18 בפברואר 1787 (י' באדר ה'תקמ"ז) הטיל על היהודים חובת שירות בצבא. רק אחרי השתדלויות רבות תיקן הקיסר ליאופולד ב-28 ביולי 1790 (י"ז באב ה'תק"נ) תקנה כי במקום שירות בפועל ישלמו היהודים כופר נפש לא נמוך (סכום שיספיק לשם גיוס חייל חליפי).
עם הסיפוח לאוסטריה חל שינוי במעמדם של היהודים שהיו שייכים לאצילים בעלי הערים. מיסים שעד אז שולמו על פי החוק הפולני לאצילים (כדוגמת הגרף פוטוצקי) היו אמורים להיות מועברים ישירות לקיסרות. פעולה זו עוררה חיכוכים היות שמהאצילים נגרע מקור הכנסה רציני והם שאפו להמשיך לקבל כספים אלו, לכן ניסו לדרוש מהיהודים תשלומים חליפיים.
השלטון הרוסי, התברר כסובלני פחות ביחסו ליהודים, ועל היהודים הוטלו מגבלות רבות יותר - הן בהשוואה לימי פולין העצמאית, והן בהשוואה לאחיהם שבשליטת אוסטרו-הונגריה. הצארית יקתרינה הגדולה יצרה בשנת 1791 (תקנ"א) את תחום המושב באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ורק בו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים.
הגבלות חוקיות שהוטלו על היהודים נעקפו בתקופת הפריצים בעזרת קשרים אישיים, שתדלנות והיכולת לנצל את המשטר הרופף על מנת להשתמט מהגבלות אלו. חלוקת פולין הביאה את היהודים להיות כפופים למשטרים אבסולוטיים יעילים שהפעילו את החוקים ללא משוא פנים ובכך הורע מצב היהודים.
במאה ה-19
.jpg)
מספר מרידות שהונהגו על ידי האצולה הפולנית, בהן ההתמרדות כנגד הרוסים בשנת 1830 (תק"צ) וההתמרדות השנייה כנגד הרוסים בשנת 1863 (תרכ"ג), דוכאו תוך שפיכות דמים רבה וגרמו להגירת אצולה פולנית אל מחוץ לפולין ולהחרמת רכושם או להזנחת עסקיהם. החוכרים של אותם אצילים נשארו ללא תעסוקה.
בקהילות השונות נוצרו מאבקי כוח בין משפחות בעלות כסף וייחוס, על מינויי להנהגת הקהילה, על כבוד ויוקרה ועל השפעה. המאבק היה בעיקר על תפקידי הפרנס אבל גם על תפקידי רבנות, רבנים מונו על פי קרבתם למקבלי ההחלטות ולא רק על סמך השכלתם ובקיאותם. פעולות דומות נעשו גם בתקופות קודמות, אולם הסתלקות ההנהגה המרכזית העצימה את השחיתות ואת המתחים.
כאופוזיציה להנהגת הקהילה המסורתית עלו "החברות". אלו היו התאגדויות של בעלי מלאכה או קבוצות של אנשים שפעלו למען מטרה משותפת, בדרך כלל סוציאלית או דתית. הקבוצות האלו היו מגובשות, כללו גבירים או בעלי בתים בעלי ממון ופעמים רבות היו מתפללים כל בני החבורה במניין משל עצמם. לעיתים קרובות דאגו בני החבורה לעצמם אולם פעמים רבות הייתה פעולתם לטובת הכלל - כפי שהם ראו זאת.
תחום המושב
ערך מורחב – תחום המושב
המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. ב-1802 (תרס"ב) הקים הצאר אלכסנדר הראשון את הוועדה לקידום היהודים, בניסיון לקבוע את מדיניות של התייחסות למיעוט החדש של נתינים יהודים, שמנה כ-4 מיליון נפש. הוועדה הציעה מספר צעדים לעידוד התבוללות של יהודים, אם כי לא כפתה עליהם את ההתבוללות. היא המליצה לאשר ליהודים ללמוד במוסדות החינוך של האימפריה ואף להיות בעלי קרקעות, אך הגבילה את מושבם לתחום המושב והטילה מגבלות על עיסוקיהם. בפועל, חשו היהודים יותר את ביצוע חלקם המגביל של המלצות הוועדה מאשר את חלקם הנאור. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון הוטלו גזירות נוספות על היהודים, ביניהן החובה לספק מכסת נערים לשרות של 25 שנה בצבא הצאר, ובהדרגה הורע מצב היהודים על פני המאה ה-19. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ב-1861 (תרכ"א) נתנו הקלות מה ליהודים, אם כי עדיין הוגבלו לתחום המושב וחלו עליהם מגבלות תעסוקה ובעלות.
סטטוס-קוו זה הגיע אל קיצו עם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים ב-1881 (תרמ"א), התנקשות שהיהודים הואשמו כאחראים לה. גל פוגרומים פרץ ברחבי האימפריה הרוסית בין 1881–1884 (תרמ"א-תרמ"ד), מגובה בהעלמת עין ואף עידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין 1903–1906 (תרס"ג-תרס"ו), הפעם פוגע קשה יותר בקהילות פולין ההיסטורית,[14] ובכלל זה הפוגרום הגדול בביאליסטוק ב-1906 (תרס"ו). לגלי פוגרומים אלה הייתה, לימים, השפעה מכרעת על דפוסי ההגירה והכינון של הקהילות היהודיות בעולם, שכן בשנים שלאחריהם עזבו כשני מיליון יהודים את תחום המושב. חלק גדול מאלה היגרו לאמריקה והפכו, לעתיד, להיות הקהילה היהודית הגדולה בעולם – יהדות ארצות הברית. במקביל, נתנו הפוגרומים דחיפה להתפתחותה של התנועה הציונית.
חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת אוקטובר (1917, תרע"ז) וקריסת שלטון הצאר, ויהודים בשטחי רוסיה הורשו להתגורר בערים ברחבי המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918, תרע"ח) חזרה פולין להיות מדינה עצמאית, וחלק מיהודי תחום המושב שבו להיות נתינים פולניים (מרבית יהודי תחום המושב היו בשטחה של אוקראינה). גם גליציה המזרחית על יהודיה הושבה לידי פולין (לתקופה קצרה שהסתיימה עם תחילת מלחמת העולם השנייה) עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום המלחמה. ליטא הפכה למדינה עצמאית (בשטח מצומצם משמעותית יחסית לארכידוכסות הליטאית בעבר), ויהודיה לא שבו לחיק פולין.
הפרנקיסטים
- ערך מורחב – יעקב פרנק
יעקב פרנק היה יהודי שחי במאה ה-18 וראה עצמו כמשיח. פרנק סחף אחריו כת מאמינים, והוא נחשב אחד מממשיכי דרכו של שבתי צבי. פרנק ייסד את כת הפרנקיסטים, ובסתיו 1759 (תקי"ט) התנצר עם קבוצה גדולה מתלמידיו. במהלך השנים ניהל שני ויכוחים פומביים דתיים עם רבנים ובעקבות אחד מהם נשרפו ב-1759 (תקי"ט) ספרי התלמוד בפודוליה כולה.
השפעת הפרנקיסטים על ההנהגה היהודית הייתה רבה והחשש מפני אובדן נוסף של יהודים היה אחד הגורמים לרדיפת החסידות בימיה הראשונים, כי החסידות נראתה לממסד הדתי היהודי כעוד סוג של משיחיות שקר.
החסידות וההתנגדות לה
- ערכים מורחבים – תנועת החסידות, הבעל שם טוב, התנגדות לחסידות
החל מאמצע המאה ה-18 תפסה תנועת החסידות בהשראתו של הבעל שם טוב אחיזה רחבה בפולין, והיא הייתה למרכז של חצרות חסידים. החסידות באותה תקופה כללה רק מיעוט מבין יהודי פולין ומולה התייצבה ההתנגדות לחסידות.
הציונות
- ערכים מורחבים – ציונות
פולין הייתה אחד ממרכזי התפתחות רעיון הציונות והתנועה הציונית לזרמיה השונים. במקביל לתהליכי ההשכלה והחילון, התעורר הרעיון הלאומי היהודי שמצא לעצמו אפיק בציונות. חלק ניכר ממנהיגי היישוב היו יוצאי פולין.
בין מלחמות העולם - בפולין העצמאית
יחס השלטון והחברה אל היהודים
חלק מהיהודים נטלו חלק במלחמת העצמאות הפולנית ב-1918 (תרע"ח) והצטרפו לכוחותיו של יוזף פילסודסקי, אולם קהילות יהודיות רבות בחרו להישאר נייטרליות במאבק להקמת המדינה הפולנית.
התקפות רבות כלפי היהודים התבצעו במהלך העימותים שהעסיקו את מזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה: מלחמת האזרחים ברוסיה, מלחמת פולין-אוקראינה והמלחמה הפולנית-סובייטית. עקב תמיכת אחוז ניכר מהיהודים בבולשביקים ברוסיה, הם הותקפו על ידי מתנגדי המשטר הבולשביקי. כך, בימי הקרב על ורשה בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית, הוצאו אלפי חיילים וקצינים יהודים מיחידותיהם ורוכזו במחנה הסגר ליד העיירה יבלונה, וזאת בשל תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים.
רק לאחר המלחמה החלו מדינות המערב לגלות דאגה עקב פרסום ידיעות עיתונאיות על עריכת פוגרומים רבים נגד יהודי פולין. בעקבות לחץ שהופעל על הממשל, הסמיך הנשיא האמריקאי וודרו וילסון את הנרי מורגנטאו (האב) לחקור את הנושא. הדו"ח שפרסם (דו"ח מורגנטאו) טען, כי הידיעות על עשרות פוגרומים היו מופרזות ובכמה מקרים גם מפוברקות. בחקירה זוהו שמונה תקריות עיקריות בשנים 1918–1919 (תרע"ח-תרע"ט) והערכת הקורבנות הייתה בסביבות 200–300 יהודים. בין התקריות היו ירי של שוטר ב-35 יהודי העיר פינסק לאחר שהאשימם בקנוניה נגד העם הפולני, ותקיפת יהודים ברחובות ורשה על ידי חיילים פולנים. אף אחת מהן לא גונתה על ידי הממשלה. תקריות של התעללויות ופוגרומים התקיימו בעיקר במקומות אחרים, כמו באוקראינה.
תוצאת הדאגה ליהודי פולין התבטאה בפסקה בחוזה ורסאי, שהגנה על זכויות המיעוטים בפולין. החוזה הבטיח ליהודים שוויון זכויות והכרה מפורשת בזכות היהודים לשמור שבת והתחייבות שלא לערוך בחירות כלליות או מקומיות בשבת.[15] בעקבות הסכם השלום הפולני-סובייטי שנחתם בריגה ב-1921 (תרפ"א), קיבלו תושבי שני הצדדים זכויות לבחור את מדינתם. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים אותן זכויות כמו אזרחיה האחרים והתחייבה לסובלנות דתית. מאות אלפי יהודים, בעיקר חנוונים ושאר בעלי מקצועות שנמנעו מלעבוד בשטח הסובייטי, עברו לפולין.
במפקד שנעשה בפולין ב-1921, 73.76% מסך כל היהודים על־פי דתם הכריזו שהם יהודים גם על־פי לאומיותם (ובמפקד של 1931 (תרצ"א) אמרו 79.9% שיידיש היא שפת־האם שלהם, ו-7.8% אף הצהירו שהעברית היא שפתם הראשונה, כלומר, רק אחוז קטן של יהודים פולנים אמרו שהפולנית היא שפת האם שלהם).[16] התעוררות האנטישמיות ברפובליקה השנייה התרחשה בעקבות עליית הלאומיות הפולנית שנתמכה על ידי ממשלת "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (אנדקים), וכן עקב אי זיהויים של היהודים כחלק מהעם הפולני ובידולם מהאוכלוסייה הפולנית. בנוסף, היו שהאמינו שיש ליהודים מזימה להשתלט על פולין ולהקים בה מדינה יהודית. תוכניתו של ראש ממשלת פולין בתחילת שנות העשרים, ולדיסלב גרבסקי, כללה הטלת מיסים על הסוחרים היהודים והצרת צעדי היהודים במדינה. מדיניות מיסוי מפלה ומדיניות רישוי מפלה (שכונו בפי היהודים בשם "גזירות גרבסקי") היו לכלי כלכלי במלחמתו של גרבסקי נגד המיעוט היהודי במדינתו. כן הוצרו צעדי היהודים שביקשו לקבל משרה ממשלתית, והוטל נומרוס קלאוזוס בלתי רשמי שהגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות ל-10%. דבר זה הביא לעזיבה של יהודים אמידים רבים את פולין. חלקם של יהודים אלו (כשלושים אלף) עלה לארץ ישראל.
מצב היהודים השתפר מעט עם עלייתו לשלטון של המנהיג השמרן יוזף פילסודסקי. פילסודסקי התנגד לאנטישמיות והחליף את עקרון ההטמעה האתנית של האנדקים ב"הטמעה מדינית" קרי, בחינת האזרחים על-פי נאמנותם למדינה. בתקופת שלטונו, בשנים 1926–1935 (תרפ"ו-תרצ"ה), שופרו תנאי היהודים, בעיקר הודות לראש הממשלה, קזימיר ברטל. עם זאת, האווירה הכללית הייתה בלתי אוהדת כלפי היהודים. על אף שפילסודסקי לא נודע בעוינות מיוחדת אליהם, ככל שהתרחקה תנועת ה"סנאציה" מהאידיאלים הסוציאליסטים של ימי בחרותו של פילסודסקי והתקרבה מבחינה אידאולוגית למשטרים הרודניים האחרים באזור, הרי שחל שינוי איטי אך משמעותי ביחס המשטר כלפי היהודים. צירוף של מבחר נסיבות, בכללם השפל הגדול, הביאו לידי כך שמצבם הכללי של היהודים לא היה משביע רצון ומותו של פילסודסקי סימן מפנה לרעה ביחס השלטונות הפולנים אל האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה היהודית המשיכה לגדול - במפקד של 1931 (תרצ"א) היו 3,113,933 תושבים יהודים בפולין, שהיוו 9.8% מן האוכלוסייה הכללית. אולם באוכלוסייה העירונית היה שיעורם כ-30%.[16]
לאחר מותו של פילסודסקי, שלט במדינה שלטון נשיאותי, כמעט דיקטטורי, של שלושה מנהיגים (מושצ'יצקי, בק ושמיגלי). לממשלה היה יחס שלילי למיעוטים ומצב היהודים הידרדר. הוטלו מכסות בלתי רשמיות או חצי רשמיות (נומרוס קלאוזוס) במטרה להפחית את מספר הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות בחצי (שיעורם ירד מ-20.4% ב-1928/9 ל-9.9% ב-1937/8[17]), זאת בצירוף הנהגת שיטת ספסלי גטו המפרידה בין הסטודנטים היהודים לפולנים. רבות מן המשרות הממשלתיות המשיכו להיות חסומות בפניהם ובשנת 1937 (תרצ"ז) הגבילו האיגודים המקצועיים של הרופאים ועורכי הדין את חבריהם החדשים לפולנים נוצרים בלבד ושירות המדינה כבר חדל לחלוטין להעסיק יהודים. לכל זה נלוותה אלימות פיזית: בין 1935 ל-1937 נערכו 500 תקריות אנטישמיות בהן נרצחו 79 יהודים. אלימות הופעלה לעיתים קרובות בחנויות יהודיות ורבות מהן נבזזו. חרם כלכלי מתמיד (בתמיכת הממשלה) על עסקי היהודים, התפרעויות על הנכסים בשילוב השפעת השפל הכלכלי הגדול על פולין, צמצמו מאוד את רמת החיים של יהודי פולין שהגיעה לרמה הנמוכה ביותר בעולם היהודי.
בשנת 1937 (תרצ"ז) החלו פולין וצרפת לשאת ולתת על דרכים ואמצעים מעשיים לביצוע תוכנית מדגסקר שעיקרה טרנספר של אוכלוסייה יהודית לאי. פולין שלחה אל האי ועדת חקירה של 3 חברים, שניים מהם יהודים. בשובם ממנו, הגישו היהודים דוח פסימי על כושר הקליטה של מדגסקר, אבל ממשלת פולין קיבלה דווקא את דעתו החיובית של יושב ראש הוועדה הפולני. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בפולין גדולה ופעלתנית ביותר בענייניה הפנימיים אך ענייה מאוד וממודרת מהחברה הסובבת.
על פי מפקד שנערך בגרמניה ביוני 1933 (תרצ"ג), חיו בה 56,480 יהודים זרים, אזרחי פולין, כאשר מעל 40% מתוכם נולדו בגרמניה. בשנים 1933–1938 (תרצ"ג-תרצ"ח) נקטה פולין בצעדים מנהליים למניעת שובם של אזרחים אלה מגרמניה ובאוקטובר 1938 (תחילת תרצ"ט) פרסמה צו על ביטול דרכוניהם של כל האזרחים הפולנים שחיים מחוץ לה ושלא קיבלו היתר מיוחד להיכנס אליה עד סוף החודש. בתגובה לצו הפולני, ב-27 וב-28 באוקטובר גירשה גרמניה בכפייה כ-16,000 יהודים פולנים. בין היהודים שהובלו אל הגבול היו גם בני משפחתו של הרשל גרינשפן.[18]
כלכלה
מצבם הכלכלי של יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם אופיין בתהליך ממושך של הידרדרות כלכלית. מקובל לחלקו לשתי תקופות: בין השנים 1921–1931 ו-1932–1939.
מרבית יהודי פולין בשנות העשרים, קרוב ל-80%, עסקו במסחר, רוכלות ותעשייה זעירה בבתי מלאכה קטנים. זאת, עקב האפשרויות הקלות יחסית לפתיחת עסקים זעירים, היחס המפלה מהממשלה שמנעה מהם לעבוד בתעשייה ולהיכנס לשירות הציבורי, עקב החינוך הדתי שלא הכשירם למקצוע אקדמי וקשיי קבלתם לאוניברסיטאות. בשנות השלושים חל תהליך של מעבר היהודים למקצועות חופשיים, אותם למדו בבתי הספר הגבוהים והם הפכו לכוח גדול ומשמעותי במקצועות הרפואה, המשפטים והעיתונות.
בשנות השלושים הוחרפו הצעדים הכלכליים מצד השלטון: על היהודים נחתו גזירות כלכליות רבות כמו מיסוי ורישוי לפתיחת עסקים שפגעו בפרנסתם והפכו לאמצעי לנישולם,[19] ובעיקר נפגעו מה"אטטיזציה" - הלאמת ענפי כלכלה שונים. לכך נוספה עוינות הציבור הפולני, שהתבטאה במשמרות שנערכו לפני עסקי היהודים או בלחימה כלכלית נגדם מצד איגוד הקואופרטיבים הפולני. היהודים ניסו ללחום נגד מגמות אלו, פתחו בתי ספר למלאכה (כמו אורט), יצרו מוסדות אשראי יהודיים בעזרת הג'וינט ופתחו רשתות קמעוניות משל עצמם.
פוליטיקה וחינוך
מרבית יהודי פולין בין מלחמות העולם חיו בקהילה חברתית ותרבותית נבדלת מהעם הפולני. מעל ל-75% מהם ראו עצמם שייכים ללאום היהודי ורק מיעוט קטן מהם ראו עצמם כפולנים. הם קיימו מפלגות יהודיות שונות שהתחלקו בחלוקה גסה לשלושה גושים: הציונים (והציונות הדתית), החרדים והחילוניים הלא-ציונים.
בתקופה בה פולין הייתה מחולקת, יהודים משטחי פולין נכנסו לבתי הנבחרים של אוסטרו-הונגריה ורוסיה. והוקמה סיעה יהודית בפרלמנט של אוסטריה.[20] עובדה זו הייתה הבסיס לפעולה הפוליטית היהודית בפולין המאוחדת.
המפלגות ייצגו את הקהילה היהודית בפרלמנט הפולני – הסיים. הייצוג היהודי, עקב החוקים המפלים, לא היה שווה ערך לאחוזם באוכלוסייה. בבחירות הראשונות ב-1919 (תרע"ט) הצביעו למעלה מ-450,000 יהודים שסימנו את חלוקת הכוחות בקהילה היהודית: התנועה היהודית לאומית (הציונים) קיבלה מחצית הקולות (5 צירים), האורתודוקסים (החרדים) קיבלו 2 צירים, הפולקיסטים - 2 ופועלי ציון 1. מרביתם התאגדו יחדיו ל"גוש יהודי". הייצוג היהודי גדל במושבי הסיים הבאים בשנות העשרים והשלושים עד למעלה מ-30 צירים שהחלו לשתף פעולה עם מיעוטים אחרים (גרמנים, אוקראינים ועוד) והרימו, בגיבושו של יצחק גרינבוים, את "גוש המיעוטים" על מנת להבטיח את כיבוד זכויות המיעוטים בפולין. ב-1926 (תרפ"ו) פורסמה "ההסכמה", בה מיתנה ממשלת פולין כמה תקנות אנטי יהודיות תמורת הינתקות היהודים מגוש המיעוטים, אולם מעמדם של היהודים בפוליטיקה הפולנית הלך ופחת עם השנים והצירים היהודים היו לרוב מנודים בפרלמנט, אף על פי שנכחו בכל בתיו. האנטישמיות גברה נגדם גם מצד המיעוטים האחרים ובעיקר לחמה בהם "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (האנדקים).
המפלגות והתנועות השונות עסקו גם בפעולות חינוך מקיפות לאנשיהם שכללו בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות ועוד. בעוד שבשנות העשרים מרבית ילדי היהודים השתייכו לחינוך הפנים-יהודי, אם בחדרים ובישיבות ואם ברשתות החינוך כמו "תרבות" הציונית או "ציש"א" היידישאית, הרי שבשנות השלושים יותר ממחציתם למדו בבתי הספר הפולניים על מנת שיוכלו להתקבל לאוניברסיטאות וכן כביטוי למגמת החילון שהתפתח בקרב יהודי פולין.
המפלגות היהודיות ומפעלי החינוך שלהן היו:
- התנועה הציונית - כללה את המפלגות: "הציונים הכלליים", מפלגה ליברלית שהייתה גדולה מאוד בפולין, מפלגת "פועלי ציון" הציונית סוציאליסטית, תנועת "המזרחי" שייצגה את הציונות הדתית והמפלגה הרוויזיוניסטית הימנית בראשות זאב ז'בוטינסקי. בין מנהיגי התנועה הציונית בפולין היו יצחק גרינבוים ויהושע טהון.
- המפלגות הציוניות עסקו בטיפוח החינוך הציוני בהפעלת רשת חינוך בשם "תרבות", בהם לימדו את השפה העברית וחינכו להגשמה לאומית בארץ ישראל (המזרחי הפעיל רשת חינוך דתית-ציונית בשם "יבנה"). כמו כן הפעילו המפלגות את תנועות הנוער "דרור", "השומר הצעיר" "החלוץ", "החלוץ הצעיר" ו"בית"ר" שהכשירו את חניכיהם לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות חלוצית בה. הוקמו חוות הכשרה ברחבי פולין, בהן הוכשרו אלפי צעירים לעבודות חקלאיות, במטרה להשתלב בהתיישבות העובדת בא"י. בין השנים 1933–1937 עלו ארצה 75 אלף יהודים, שהגשימו את העלייה הלכה למעשה.
- החרדים, על חצרות הרבנים, תנועת החסידות שפרחה מאוד והישיבות הגדולות ששימשו לרבים כסמכות תורנית, יוצגו בעיקר דרך מפלגת "אגודת ישראל". המפלגה הפעילה את רשת "חורב" שכללה חדרים, ישיבות, בתי מדרש ומוסדות לחינוך מקצועי בהם למדו אלפי ילדים. כמו כן פעלה רשת בתי ספר לבנות "בית יעקב". החרדים ניסו דרך מוסדותיהם החדשים להילחם במגמת החילון שהתפתחה בקרב היהודים.
- חילונים לא ציונים – יוצגו דרך פולקספרטי (פולקיסטים), מפלגה יהודית חילונית, שדגלה באוטונומיה לאומית ליהודים ובתרבות יידישאית, ותנועת הבונד, שהייתה מפלגת פועלים שדגלה ביישוב היהודים בפולין ולחמה להגשמת הסוציאליזם. היא הפעילה רשת חינוך בשם "ציש"א", שחינכה לסוציאליזם ולתרבות יהודית שבראשה – שפת היידיש.
במקביל לבחירות הכלליות התנהלו גם בחירות מקומיות להנהגת הקהילה היהודית המקומית. בבחירות אלו התמודדו רשימות פוליטיות רבות (עד לכ־30 רשימות יהודיות במקומות שונים). הבחירות חשפו את הפיצול הפנימי הרב בתוך יהדות פולין, לצד יצירת שיתופי פעולה בין תנועות מנוגדות, כדוגמת חסידים ומתבוללים כנגד הציונים.[21]
תרבות
לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחו חיי תרבות עשירים בקרב יהדות פולין, בעיקר בוורשה, שממנה נפוצו למרבית הקהילות היהודיות. הוצאו ספרים ועיתונים רבים, ביידיש ובעברית, והופקו עשרות הצגות מקוריות מצליחות.
בוורשה קמו מספר הוצאות ספרים ציבוריות ופרטיות ("קולטור-ליגע", "אחים לוין-אפשטיין", "אחיאסף", "צנטרל" ועוד), שהוציאו ספרים רבים ביידיש ובעברית, בעיקר של סופרי היידיש החשובים: שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, שלום אש, י"ל פרץ ואחרים. הוצאו לאור גם ספרי לימוד, כתבי עת, אוספים ושבועונים ספרותיים חשובים, וכן ספרי קודש וספרי מלומדים וספרות מתורגמת ענפה של מיטב סופרי העולם.
הוצאו לאור עיתונים יהודיים רבים, בעיקר ביידיש (יותר מחצי מיליון גיליונות ביום) וכן בעברית ופולנית, שתיארו את חיי היהודים ותרבותם. עיתונים מרכזיים היו "הײַנט" ("היום"), ששילב סיפורים איכותיים עם מאפיינים פופולריים והפך לפרו-ציוני בהנהגת יצחק גרינבוים; "דער מאָמענט" ("הרגע"), שדגל בהשתלבות בחברה הפולנית ולאחר מכן תמך ברוויזיוניסטים ו"הצפירה", עיתון בעברית שהפך לפרו-ציוני בהנהגת נחום סוקולוב, הביא ידיעות רבות על חיי העם היהודי ומשך יהודים משכילים ודתיים כאחד. כמו כן יצאו לאור מספר שבועונים למבוגרים ולילדים.[22] כתגובת נגד לעיתונים החילונים הרבים, הוציאה אגודת ישראל את העיתון "דאר יודישא טאגבלאט".
כמו כן הפעילו הקהילות היהודיות מוסדות צדקה רבים, שכללו מרפאות, בית חולים, בתי אבות, בתי יתומים, מוסדות לנכים, בתי תמחוי לעניים (אחד המפורסמים שבהם- מוסד "בית לחם") ועוד.
התרבות היהודית המתפתחת נגדעה באחת עם הכיבוש הנאצי את פולין.
שואת יהדות פולין במלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – שואת יהודי פולין
.
הרדיפות
כתוצאה מהסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות שנחתם באוגוסט 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, לחלוקתה של פולין היה ותפרוץ מלחמה, נחצתה פולין לשניים במהלך ספטמבר 1939 (אלול תרצ"ט-תשרי ת"ש) - החודש הראשון למלחמה, וחדלה לתפקד כישות מדינית עצמאית.
הגרמנים פלשו למערב ומרכז פולין ב-1 בספטמבר 1939, סיפחו והטילו חסותם על השטחים הללו. החלה רדיפת היהודים באזורי לב פולין שנקראו בפי הגרמנים הגנרלגוברנמן - שטחי הממשל הכללי, בפיקודו של הנס פרנק. כשני מיליון יהודים ישבו בשטחים אלה. במשך השנתיים הראשונות הסתפקו הגרמנים בגזל הרכוש היהודי, דחיסת היהודים בגטאות ומשלוחם לעבודות כפייה. בתקופה זו פעלו הגרמנים בקרב היהודים באמצעות "מועצות יהודים" (יודנרט).
ברית המועצות פלשה למזרח פולין ב 17 בספטמבר 1939 וגורלם של היהודים תחת הכיבוש הסובייטי לא היה אחיד:
קבוצה אחת, של נאמני הממשל הסובייטי מקרב היהודים, זכו לשנתיים נוספות של ביטחון יחסי תחת המטריה הסובייטית ובה בעת קוממו נגדם גורמים פשיסטיים ולאומנים בקרב האוכלוסייה המקומית שהאשימו (האשמה שהיה לה על מה להתבסס) את היהודים בסיוע לממשל הסובייטי. הפשיסטים והלאומנים מקרב האוקראינים והפולנים ייחלו להגעת הנאצים ולשעת כושר להיפרע הן מן הסובייטים והן מן היהודים, שעת כושר שלא אחרה להגיע עת פלשו הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 - מבצע ברברוסה.
הקבוצה השנייה של יהודים, אלו שהסובייטים פקפקו בנאמנותם, הוגלו שכם אחד עם אוכלוסיות נוספות (פולנים, אוקראינים) שנחשדו אף הם באי נאמנות לגולאגים בתוככי ברית המועצות. ההערכה היא ש 30% ממיליון עד שניים אוכלוסי מזרח פולין שגורשו לשטח ברית המועצות בשנים 1939–1941, היו יהודים.
ההשמדה
- ערך מורחב – הפתרון הסופי
עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלה בהרג שיטתי של יהודים, לרוב ליד בורות ירי, ובמקרים רבים בסיוע פעיל של משתפי פעולה מקומיים. עד להקמת מחנות ההשמדה ומיסוד ההשמדה בגז, כבר נימחו קהילות שלמות מעל פני האדמה.
במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי פולין, בפיקוחו של המושל הכללי הנאצי הנס פרנק. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר נטמעו באוכלוסייה הפולנית, הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו ממחנות העבודה בברית המועצות, שרדו את צעדות המוות ממחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.
החברה הפולנית והשמדת היהודים
קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה.
במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. לא היה ביכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בניסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (חסידי אומות העולם). מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית.
עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעיתים אדיש, ולעיתים אף משתף פעולה. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי יהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמיכות לכיבושה על ידי הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות אזרחיה כלפי היהודים. הפולנים ביצעו הרג ביהודים גם לאחר סיום המלחמה (ראו להלן). עם זאת בפולין היו הכי הרבה חסידי אומות העולם באירופה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
פולין הקומוניסטית
סוף מלחמת העולם השנייה מצא את פולין בשליטה סובייטית. על פי הערכות שונות, בין 40,000 ל-100,000 יהודים שרדו את השואה על אדמת פולין. במרץ 1946 דווח עיתון "המשקיף" שבכל פולין נשארו כ-60,000 יהודים, רובם בורשה, קרקוב ולודז'.[23] כ-150,000 פליטים יהודיים שבו אליה משטחי ברית המועצות, וכן ניצולים מגרמניה וארצות אחרות. בסך הכל, נמצאו בפולין לאחר המלחמה כ-240,000 יהודים. לפולין הושבה עצמאותה, אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. חלק מהיהודים ניצולי השואה ביקשו להשתלב בפולין החדשה תוך שמירה על זהותם. בלובלין הוקם ועד יהודי מרכזי שנשלט על ידי גורמים חילוניים. הדרישות לשירותי דת נענו אך במשורה. הממשלה הסכימה להקמה של קהילות דתיות שיעסקו אך ורק בסיפוק צורכי דת, ואלו החלו לקום בערים שונות בפולין. הקהילות הקימו איחוד מרכזי של הקהילות ולצדם הוקמה רבנות ראשית של פולין.[24]
היהודים בפולין נתקלו ביחס עוין של פולנים ובכמה ערים התחוללו שוב פוגרומים. ניסיונות הממשלה הקומוניסטית להילחם באנטישמיות לא הועילו, ובמשך השנה שלאחר השחרור נרצחו כ-350 יהודים ברחבי פולין, ביניהם 42 נפשות משרידי הקהילה היהודית בקיילצה בפוגרום קיילצה.
מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות עקורים. רובם ביקשו לעזוב את פולין. התנועה הציונית ארגנה את מבצעי "הבריחה" ובמבצע הברחה העבירה יותר ממאה אלף יהודים אל חופי ארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה ולארצות הברית.
בשנת 1956 הותר ליהודי פולין לעזוב את המדינה וכך עלו לישראל כ-35 אלף יהודים, חלקם מברית המועצות שיכלו להוכיח כי היו בעבר אזרחי פולין. עלייה זו נקראה "עליית גומולקה", על שם הנשיא ולדיסלב גומולקה. לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין, כיתר מדינות הגוש המזרחי, את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל ונקטה בקו פרו-ערבי ואנטי-ציוני.
במרץ 1968, במסווה של מערכה נגד הציונות, החל מסע אנטישמי מאורגן בפולין שבמהלכו פוטרו יהודים ממשרות ממשלתיות, ומן הצבא, המפלגה, האוניברסיטאות ואמצעי התקשורת ואזרחותם נשללה. אלפי יהודים עזבו את פולין בעקבות כך, והקהילה חוסלה כמעט לחלוטין. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989 נותרו בפולין בין 5,000 ל-10,000 יהודים, כשחלקם מסתירים את מוצאם היהודי. במרץ 2018, בטקס לציון 50 שנים למסע הרדיפה והגירוש, נשיא פולין אנדז'יי דודה ביקש בשם ארצו מחילה על אירועי אותה עת.[25]
פולין הדמוקרטית
כיום יש קהילה קטנה מאוד של יהודים בפולין, שגודלה מוערך ב-12,000-7,000 איש. עם זאת, מספר מקורות פולנים טוענים שהמספר האמיתי גדול יותר ועומד על כ-100,000 שברובם אינם מגדירים עצמם כיהודים. מתוכם, מעריכים, כ-30,000 עד 40,000 בעלי זיקה כלשהי, דתית או תרבותית, ליהדות.
פולין המודרנית והדמוקרטית של היום, נטולת יהודים כמעט לחלוטין, עדיין עוסקת בהנצחת יהודיה שאינם עוד. זכר ומורשת יהדות פולין, על תפארתה וחורבנה, מוצגים בהבלטה במקומות רבים, ואף מהווים מרכיב חשוב בתעשיית התיירות של פולין. בתי כנסת ברחבי פולין, אשר שרדו את השואה ואת תקופת המשטר הקומוניסטי, שופצו ושוחזרו, ובחלקם הפכו למוזיאונים לתולדות הקהילה היהודית המקומית. ב-2013 נפתח המוזיאון לתולדות יהודי פולין באזור בו עמד גטו ורשה.[26] משלחות של בני נוער מישראל ומהתפוצות מגיעות מדי שנה לסיורים בפולין כדי לעסוק ביהדותה לפני השואה ולאחר שנחרבה.
בפברואר 2018 אושר בסנאט "חוק הזיכרון הלאומי" אשר עורר ביקורת רבה בישראל, על מה שהתפרש כניסיון להסיר אחריות מהפולנים על חלקם בשואה.[27]
גילויי אנטישמיות בפולין ב-2021
ביום העצמאות לפולין, בנובמבר 2021, נערך מפגן אנטישמי, שנערך במרכז העיר קאליש. פעילי ימין קיצוני צעקו "מוות ליהודים", ושרפו העתק של כתב זכויות היסטורי לקהילה היהודית מהמאה ה-13, אשר במשך מאות שנים שימש בסיס להגנה על יהודי פולין[28].
ראו גם
- יחסי ישראל–פולין
- היסטוריה של פולין
- יהדות מזרח אירופה
- קהילת יהודי ורשה
- ארנדה
- חסידים ומתנגדים
- שטעטל
- יידיש
- ועד ארבע ארצות
- גזרות ת"ח ת"ט
- שואת יהודי פולין
- המוזיאון לתולדות יהודי פולין
- גלעד (כתב עת) לתולדות יהודי פולין ותרבותם
לקריאה נוספת
- ישראל גוטמן, ישראל ברטל, קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם, א-ב, ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ז 1997-תשס"א 2001.
- שמעון רדליך, חיים במעבר: יהודים בלודז' שלאחר המלחמה, 1950-1945, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ב.
- שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: בעת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ט-1969.
- יעקב שביט, יהודה ריינהרץ, הדרך לספטמבר 1939: היישוב, יהודי פולין והתנועה הציונית ערב מלחמת העולם השנייה, תל אביב: עם עובד, 2013.
- חנא שמרוק ושמואל ורסס (עורכים), בין שתי מלחמות עולם – פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1997. (מאמר ביקורת על הספר - באתר יד ושם)
- בן ציון גולד, יהודים ויהדות בפולין לפני השואה, הוצאת כרמל
- משה לנדא, מיעוט לאומי לוחם: מאבק יהודי פולין בשנים 1918–1928, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ו, 1986
- רונה יונה, נהיה כולנו חלוצים, תנועת העבודה והעלייה מפולין, 1923 – 1936, הוצאת מאגנס, 2021
קישורים חיצוניים
מחקרים
- ישראל היילפרין (עורך), בית ישראל בפולין: מימים ראשונים ועד לימות החורבן, ירושלים, תש"ח-1948
- קובץ מאמרים בנושא יהדות פולין (אורכב 27.03.2009 בארכיון Wayback Machine)
- מחקרים, קטעי ספרות וזכרונות שראו אור בעבר, לצד מאמרים ומחקרים חדשים ומקוריים
- ד"ר אריה קיזל, חיה, נושמת ושוקקת: העיתונות היהודית בפולין
- הפיצול הפוליטי של יהודי פולין באתר דעת
- ורשה היהודית לפני השואה באתר דעת
- יהודה רוזנטל, לקורות היהודים בפולין: לאור שו"ת המהר"ם מלובלין
- דב רפל, ידישקייט, באתר מינהל חברה ונוער, משרד החינוך
- קורס מזורז בהיסטוריה יהודית
- מתיה קם, עלילות דם, פרעות וגירושים, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית: על הצו של בולסלב החמישי
- אליהו בירנבוים, כעוף החול העולה מאפרו, מקור ראשון, י"ז בסיון ה'תשס"ח
- שמואל אטינגר, דרכה ההיסטורית של יהדות פולין, בתוך: ישראל ברטל ויונתן פרנקל (עורכים), עיונים כתולדות היהודים בעת החדשה: בין פולין לרוסיה, ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה 1995, עמ' 1–11, באתר מינהל חברה ונוער
- חנה יבלונקה, חכמים הם הציונים האלה, קתדרה 85, אוקטובר 1997
- אסף קניאל, בין חילונים, מסורתיים ואורתודוקסים - על היקף שמירת המצוות בפולין ערב מלחמת העולם השנייה.
- מנחם ברונפמן, שנאת היהודים בפולין במאה ה-18, באתר עלי ספר.
- אריה לוי שריד "החלוץ ותנועות הנוער בפולין מ-1917 עד- 1939"
מקורות
- פורטל השטעטל הווירטואלי לתולדות יהודי פולין
- JRI-Poland: בסיס נתונים של ארכיונים פולנים לאיתור רשומות יהודיות
- המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל–פולין, באוניברסיטת תל אביב
- מרכז מורשת יהדות פולין
- י. פ., אל תשתקעו בעצבות, הצופה, 21 בינואר 1940
- דונש, זכור, הצופה, 26 בספטמבר 1944
- ע"נ פְרֶנְק, יהודי פולין בימי מלחמת נפוליאון, באתר פרויקט בן-יהודה
הסדרה יהודי פולין - תמונות אחרונות של יהדות פולין לפני השואה, מתוך אתר ארכיון שפילברג | יום בוורשה | חיים יהודיים בקרקוב | חיים יהודיים בלבוב | חיים יהודיים בביאליסטוק | חיים יהודיים בווילנה |- גיל וייסבלאי, "המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד", באתר הספרייה הלאומית, ינואר 2018
עופר אדרת, שנת 2018: יהודים שגורשו מפולין שוב חוששים לגורל הקהילה היהודית, באתר הארץ, 16 במרץ 2018
גיל וייסבלאי, תצלומים נדירים של יהודי פולין, 1933, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, יולי 2019- כתבות ומאמרים בנושא יהדות פולין, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.
- ילדי פולין תורמים את דמי הכיס שלהם לגאולת הארץ (1936), "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2021
- עפרי אילני, זו אחת התרבויות המקופחות והמדוכאות ביותר בישראל, באתר הארץ, 5 במאי 2021
הערות שוליים
- ^ Lukas, Richard, Ph.D. (1989). Out of the Inferno: Poles Remember the Holocaust. University Press of Kentucky. pp. 5, 13, 111, 201.; ראו גם Lukas (2012) [1986]. The Forgotten Holocaust: Poles Under Nazi Occupation 1939-1944. New York: University of Kentucky Press/Hippocrene Books. ISBN 0-7818-0901-0.
- ^ ראו:ישראל ברטל, התהוותה של יהדות מזרח אירופה, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 119-118.
- ^ ראו: מאיר באלאבן, קורות היהודים בימי הביניים, בתוך: בית ישראל בפולין, א, עמ' 8-1.
- ^ דוד דוידוביץ,בתי הכנסת של היהודים האשכנזים, מחניים, צ"ה, תשרי תשכ"ה-1965, באתר "דעת".
- ^ ראו:ישראל ברטל, התהוותה של יהדות מזרח אירופה, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, עמ' 119-118.
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ב, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ח-1978, עמ' 1119-1118.
- ^ אלכס צייטלין, דמוגרפיה של אשכנזים - ד"ר דניאל סטייצקי, ב-29:50, 09 באוקטובר 2020
- ^ קורופקי היא מילה ממקור סלאבי, rupka שפירושה "תיבה" או "קופה", ובהשאלה: קופת המיסים, כלומר מס.
- ^ קובץ בית אהרון וישראל
- ^ ראו גם אליהו גוטמאכר "אדרת אליהו", עמ' רסו. "בית ישראל בפולין - מימים ראשונים ועד ימות החורבן" עמ' 98. קובץ בית אהרון וישראל עמ' קלד
- ^ ישראל ברטל, פולין כמרכז רוחני, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, עמ' 143.
- ^ אזכור התקנה היסטוריה של לבוב, במרכז למורשת יהדות פולין
- ^ צבי ליברמן, היהודים בימי חלוקת פולין בתוך חקלאים יהודים בערבות רוסיה, 1965
- ^ חדשות לבית ישראל, חבצלת, 24 בפברואר 1905
- ^ ראו: קציעה, טביבאן, "מסעות בזמן- משלום למלחמה ולשואה", הוצאת מט"ח 2009, עמ' 14.
- ^ 16.0 16.1 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 249-248.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 250.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 304-302.
- ^ ראו למשל את הטענות על החוקים להיגיינה ומכניזציה של המאפיות: גזירת האסתטיקה, דבר, 26 באוגוסט 1938
קולות מפולין, דבר, 24 בנובמבר 1935
גזירה על הנחתומים, דבר, 25 בנובמבר 1927
קיסמים, דבר, 30 בנובמבר 1928
המאפיות היהודיות בפולין בסכנת סגירה, דבר, 14 באוקטובר 1935 - ^ שלמה נצר, מאבק יהודי פולין על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ם, עמוד 9
- ^ יששכר-דב בר-דרורא, מלחמת הבחירות ביהדות הפולנית, דואר היום, 12 במאי 1931
- ^ הדר פרי, העיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ינואר 2021
- ^ 30 אחוז מהשרידים בפולין - מחוסרי עבודה, המשקיף, 18 במרץ 1946
- ^ חיי דת ומסורת בין יהודי פולין, הארץ, 15 בפברואר 1946
- ^ אלדד בק, נשיא פולין: ״מבקש סליחה על גירוש היהודים ב-68'״, באתר ישראל היום, 8 במרץ 2018
- ^ נפתח מוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה, באתר וואלה!
- ^ עופר אדרת, קראו בעברית: החוק הפולני החדש שמעורר סערה בישראל, באתר הארץ, 1 בפברואר 2018
- ^ אייכנר, איתמר (2021-11-13). "ביום העצמאות בפולין: צעקו "מוות ליהודים" והציתו כתב זכויות היסטורי". Ynet. נבדק ב-2021-11-14.
| יהדות אירופה | ||
|---|---|---|
| מדינות | אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה | 
|
| מדינות שההכרה בהן מוגבלת | אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה | |
| אזורים היסטוריים | אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים | |
32649706יהדות פולין