נביא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נביא, בתקופות הקדומות, היה אדם שהיה זוכה לדבר ה' או להבדיל שהיה טוען שדיבר עם אליל כלשהו. אל הנביא היו מגיעים אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשי. לעיתים רבות מלכים היו מחזיקים בחצרם, נביא מיוחד שייעץ להם מבחינה אסטרטגית.

בעוד שבאומות העולם תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד וראיית דברים נסתרים[דרוש מקור], בישראל הנביא היה הדובר של הקב"ה, והיה בעל תפקידים נוספים: מתווך בין העם לה', מחנך רוחני ומוכיח בשער. בשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו, כשהאחרונים התנהגו שלא כרצון ה'. יחסו של הנביא אל העם היה אמביוולנטי, מחד גיסא - הוא אחד מהם, ומאידך גיסא - הוא נציג ה' בעולם.

נביא ה'

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנבואה במסורת ישראל

נביא במקרא

נביא (נקרא גם "הרואה", "חוזה") הוא אדם במדרגה רוחנית גבוהה של דביקות בה'. אשר זכה להתגלות נבואית. הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז): "הנביא - אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו... ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".

משה הינו גדול נביאי ישראל. נבואת משה שונה מנבואותיהם של שאר הנביאים מפני שזכה לנבואה בדרגת בהירות שלא זכו לה אף אחד מן הנביאים שלאחריו, (המוגדרת "באספקלריה המאירה") וכתיאור הכתוב: ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט וגו'..

במשך תקופה של מאות שנים מתאר התנ"ך שרשרת של נביאים ובני נביאים, המשתלבים בהנהגת ישראל באופן כזה אחר. ישנם מכתירי מלכים כמו שמואל; ישנם שופטים כמו דבורה; יש שיועצים למלכים כמו חולדה הנביאה; יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס ויש החוזים את החורבן כמו ישעיהו וירמיהו.

התורה שואפת להגיע למצב שבו עם ישראל כולו יגיע למדרגה זו של נביא הדבק בה' כפי שהדבר מתבטא בדברי משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כט), וכפי שיקרה לעתיד לבוא: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" (יואל ג, א-ב).

בתקופת בית שני נפסקו הנביאים. בתלמוד נאמר שאחר חורבן בית ראשון ניטלה הנבואה מהנביאים וניתנה לילדים ושוטים או לחכמים (בבא בתרא י"ב). כלומר, כל מציאות הנבואה במתכונת המוכרת הייתה רק עד ראשית הבית השני, כאשר הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי.

הגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) קובעת, כי "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה". וכך, רק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות אמרו נבואות בעלות משמעות לדורות. בספר שמואל אנו מוצאים ששאול בא לנביא בשביל למצוא אתונות, ומהפסוקים ניכר שדבר זה אף היה לגיטימי באותה תקופה, גם בשל זוטות של חיי היומיום, ולא רק בהקשר לדברים בעלי משמעות מדינית או היסטורית. מקומן של הנשים לא נפקד מתחום זה, בתנ"ך מוזכרות בפירוש שבע נביאות, והמדרש (שיר השירים רבה ד, כב) מעיד: "כשם שעמדו להם לישראל ששים ריבוא נביאים כך עמדו להם ששים ריבוא נביאות".

התורה נותנת כלים להבחין בין אדם הטוען לנביא, לבין אדם שאינו נביא:
וכי תאמר, בלבבך: איכה נדע את-הדבר, אשר לא-דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה', ולא יהיה הדבר, ולא יבא הוא הדבר, אשר לא-דברו ה': בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו. (דברים י"ח, כ"א - כ"ב).

בתלמוד נאמר כי נביא צריך להיות אדם בעל שאר רוח, ויכול להיות נביא רק מי שהוא חכם, גיבור ועשיר. הרמב"ם מזכיר בכתביו מספר פעמים שהוא עתיד לכתוב ספר על הנבואה, אך לבסוף ספר זה נכלל במורה נבוכים.

הנביאים היו מתנבאים בצורות שונות. בפסוק מובא גם על נבואת שאול "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה" (שמואל א יט כד). במפרשים כתבו שהנביא מתדבק בדעתו לה' עד כדי שלא שם אל ליבו למצב גופו, כשאצל שאול הכוונה שהוריד את בגדי המלוכה מעצמו "כי כשל כח הגוף משאתם עת לבשה נפשו מלכות אלקים"[1], או ש"פשט בגדי מלכות להתדמות להנביאים במלבושיהם ובל יתגאה עליהם"[2].

תפקידי הנביא בישראל

  • שליח ה' לעם, המבצע את המשימות שמצווה לו ה'.
  • להדריך את העם בדרך הרצויה, ולהחזיר אותם בתשובה.
  • להתנבא על העתיד.

זה לעומת זה

נביאי הבעל

נביאי הבעל היו שורטים שריטות בגופם עד זוב דם, כחלק מעבודת הבעל: "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם"[3]. לדעת חלק מהמפרשים[4], אופן התפילה והקריאה אל הבעל היה באמצעות הרמת קול: "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל"[5]. אולם לדעת מפרשים אחרים[6] היה זה רק בעקבות דברי אליהו, שנאמרו בהיתול: "קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱ-לֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ".

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Jonathan Stökl, Prophecy in the Ancient Near East: A Philological and Sociological Comparison, Leiden: BRILL, 2012 ISBN 9004229922

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0