אנטישמיות נוצרית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל, שמקורה בנצרות, וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. ברובן המוחלט, מקורות האנטישמיות בהמצאות שמקורן בעלילות שהועללו נגד היהודים. עלילות שנועדו להסיט את תשומת לב ההמון מבעיתיות הנצרות, בעיותיו הכלכליות, בעיות ההנהגה ולהשאיר את הנוצרי תחת הנהגת הנצרות והכנסייה ולהרחיקו מהיהודים והיהדות. זאת תוך ביטול והשלכת הטיעונים היהודים לשלילת הנצרות, אל היהודים עצמם. תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, והייתה לה השפעה חזקה גם על האנטישמיות המודרנית ועודנה בעלת השפעה באנטישמיות החדשה.

האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת.[1] לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים.[2] הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היו לאבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו, התפתחו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.[3]

האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לאנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כשחוקרים רבים טוענים כי לאנטישמיות הנוצרית, בייחוד הפרוטסטנטית, היה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה, כשהאחרונים לא היו יכולים להתממש ללא הקודם.[4]

לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע. עם זאת, אין להכחיש כי לאנטישמיות הנוצרית היה חלק מרכזי בפיתוח עלילות נגד יהודים. עלילות שגם אם הוכחו והוכרזו כעלילות, גם אם בפי האפיפיור והוותיקן, עודם תופסים חלק מהותי באנטישמיות החדשה, אנטישמיות המוסלמית ובאנטישמיות במדינות ערב.

התקופה ההלניסטית והרומית

ערך מורחב – שנאת ישראל בעולם הקלאסי

מרים טיילור טוענת כי ישנן שתי השערות בנוגע למקור האנטי-יהודי שבנצרות. הראשונה היא ההשערה המסורתית הגורסות כי מקור האנטי-יהדות של אבות הכנסייה המוקדמים "עברה בירושה מהמסורת הנוצרית של פרשנות המקרא". ההשערה השנייה גורסת כי האנטי-יהדות הנוצרית המוקדמת עברה בירושה מהעולם הפגאני.[5] כפי שטען גולדמן כי שורשיה של האנטישמיות הנוצרית נטועים במקורות מצריים שהתפשטו על ידי "האפוס היווני של הדעות הקדומות המצריות העתיקות".[6][7]

דת הייתה חלק עיקרי מהממשל האזרחי ברומא העתיקה(אנ'). כך שכשחלק מהקיסרים הכריזו עצמם על אלילים, ודרשו להיות נערצים בהתאם, הדבר היווה בעיה ליהודים לאור איסור עבודה זרה. אדוארד פלאנרי(אנ') טוען כי סירובם של היהודים לקבל את הסטנדרטים הדתיים והחברתיים היווניים סימנו אותם לרעה. מנתון טען כי היהודים היו מצורעים מצריים שלמדו על ידי משה "איך לא להעריץ את האלילים." אותו מוטיב הופיע בכתביהם של טקיטוס, אפיון, אפולוניוס מולון, פוסידוניוס, ליסימכוס וכאירמון מאלכסנדריה. אגאתרכידס כתב על "השיטות המגוחכות" של היהודים ועל "האבסורד שבחוקיהם", ועל איך הצליח תלמי הראשון לכבוש את ירושלים בשנת 301 לפנה"ס, כי תושביה שמרו את השבת ולא יצאו להגן על העיר. פלאנרי מאפיין את האנטישמיות בימי הקדם כבעלת מהות תרבותית, בעלת מאפיינים של שנאת זרים לאומיים, דבר ששיחק תפקיד בהגדרות הפוליטיות.[8]

הקטאיוס איש אבדרה, צוטט על ידי יוסף בן מתתיהו בנגד אפיון, כותב על ימיו של אלכסנדר, כי היהודים: "לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל ייסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם - ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם."[9] החל מהמאה השלישית לפנה"ס, ממלכת יהודה הייתה נתונה לשליטת יורשיו של אלכסנדר מוקדון, כשגם המרד בראשות המכבים במאה השנייה לפנה"ס לא הוביל לתום ההשפעה ההלניסטית באזור. יורשיו של אלכסנדר יצרו באזור מושבות של דוברי יוונית שהמכבים מעולם לא הצליחו לפרק. לכן לא היה ניתן להתעלם מתרבות זרה זו, שלעיתים קרובות הייתה גם עוינת. לרוב מפגשים בין רבנים לחכמים הלניסטים הסתיימו כשהאחרונים עזבו מופתעים מתשובותיהם ההרסניות שהציעו הרבנים לטענות הפילוסופים.[10]

ניתן למצוא ביטוי בספרות היוונית-רומית, לדעות הקדומות שרווחו בקרב תושבי המרחב ההלניסטי והרומי כלפי היהודים. כבר בשנים הראשונות של המאה הראשונה לספירה, התחילו עלילות הדם נגד היהודים, כאשר הסופר המצרי-יווני אפיון מאלכסנדריה כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרימיטיביים וכי הם נוהגים להרוג מדי שנה יווני למטרת פולחן. כתביו לא נשתמרו, אך טענותיו נשתמרו דרך הספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו, שהשיב להן. האשמותיו וטיעוניו המשיכו שנים רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה.

ישנן דוגמאות מרובות לכך שאנטיוכוס הרביעי, חילל את בית המקדש היהודי בירושלים ואסר על קיום פרקטיקות דתיות יהודיות באזור. כמו ברית מילה, שמירת השבת ולימוד מספרי דת יהודים. מספר היסטוריונים טוענים כי טיבריוס סילק את היהודים מרומא וניסה לדכא את כל הדתות הזרות באזור. בשנת 95 טיטוס פלביוס קלמנס הוצא להורג על כך "שחי חיים יהודיים" ו"נסחף לחיי היהדות". לאחר המלחמות היהודיות-רומיות (66-135), אדריאנוס שינה את שם מחוז יהודה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניסיון למחוק את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לאזור.[11] בנוסף, לאחר שנת 70, היהודים והגרים היהודיים החדשים הורשו לקיים את דתם רק בתנאי שישלמו את המס היהודי. בשנת 135 נאסרה הכניסה על יהודים לירושלים, פרט ליום תשעה באב.

האימפריה הרומית אימצה לבסוף את הנצרות כדת המדינה עם צו סלוניקי(אנ') בשנת 380.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Nancy Calvert Koyzis (2004). Paul, monotheism and the people of God : the significance of Abraham traditions for early Judaism and Christianity. Continuum International Publishing Group
  2. ^ Jerusalem Center for Public Affairs. May 5, 2009. The Origins of Christian Anti-Semitism: Interview with Pieter van der Horst
  3. ^ Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002.
  4. ^ Heschel, Susannah, The Aryan Jesus: Christian theologians and the Bible in Nazi Germany, p. 20, Princeton University Press, 2008
  5. ^ Taylor, Miriam S. (1995). Anti-Judaism and Early Christian Identity: A Critique of the Scholarly Consensus. Leiden, New York, Köln: Brill Academic Publishers. p. 115.
  6. ^ Schäfer, Peter. Judeophobia, Harvard University Press, 1997, p 208
  7. ^ Martin Goodman, Rome and Jerusalem: the clash of ancient civilisations, Allen Lane 2006.
  8. ^ Flannery, Edward H. The Anguish of the Jews: Twenty-Three Centuries of Antisemitism. Paulist Press, first published in 1985; this edition 2004, pp. 11–12, 25.
  9. ^ ראו קדמות היהודים - נגד אפיון, א, כב
  10. ^ Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it?. Univ of California Press, 2009.xi-xiii.
  11. ^ H.H. Ben-Sasson, A History of the Jewish People, Harvard University Press, 1976, page 334


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32162347אנטישמיות נוצרית