הושענא רבה

הושענא רבה
מועד
תאריך	כ"א בתשרי ה'תשפ"ו; יום שני 13 באוקטובר 2025

הוֹשַׁעְנָא רַבָּה (בארמית; בעברית: הושענא הגדול) הוא כינויו של היום השביעי והאחרון של חג סוכות, היום השישי של חול המועד סוכות, שחל בכ"א בתשרי. בזמן שבית המקדש היה קיים, נהגה מצוות ערבה מן התורה (מהלכה למשה מסיני). בכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום השביעי (שהוא היום השישי של חול המועד) שבע פעמים. משחרב בית המקדש הנהיגו נביאים ליטול ערבה ביום זה ולקיים חיבוט ערבה^[1]. ביום זה נהוג לומר פיוטי הושענות רבים יותר מבשאר ששת ימי החג, ומכאן שמו.

הושענא רבה הוא היום האחרון של חג הסוכות וביום שאחריו מתקיים חג שמיני עצרת, שהוא יום טוב.

מקורות לכינוי היום

לראשונה מוזכר השם "הושענא רבה" ליום האחרון של חג הסוכות במדרש שוחר טוב מזמור יז.

משמעויות השם

ישנם מספר רמזים לשם "הושענא רבה" בנוסף להסבר המקובל המבוסס על ריבוי פיוטי הושענות:

זהו היום העשרים ושישה לאחר יום בריאת העולם, כמניין שם הוי"ה שנקרא שם רבה^[2].
זהו יום נ"א (51) לימים שניתנו לעם ישראל בחסד לעשות תשובה המתקבלת ברצון (החל מראש חודש אלול), ולכן מבקשים הושע-נא, כלומר מבקשים מהקב"ה להושיע את יום נ"א זה, שהוא יום רבא (גדול), שכן הוא אחרון וחותם את ימי התשובה^[3].

שמות נוספים

לחג שמות נוספים המופיעים במקורות ישראל הקדומים:

יום שביעי של ערבה - על שם מנהג הערבות ביום זה.
יום חיבוט חריות - על שם חריות (ענפי) הדקל שהיו מביאים לבית המקדש ביום זה, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה^[4].
יום חותם - יום גמר חיתום הדין. בראש השנה וביום הכיפורים כל באי עולם נידונים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים (כמה גשמים ירדו) ועל ברכת הפירות והתבואות. יום זה, שהוא יומו השביעי של החג, הוא יום החיתום האחרון של דין זה. הואיל וחיי האדם תלויים במים - דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום כיפור.

מצוות ערבה בהושענא רבה

ערך מורחב – מצוות ערבה במקדש

בזמן שבית המקדש היה קיים, העמידו לצד המזבח בעזרה (בחזית בית המקדש) ערבות כשראשיהן כפופים על גבי המזבח (גובה המזבח היה 10 אמות, והערבות היו מניחים על היסוד ומשם עד גג המזבח לא כולל הקרנות היה 8 אמות ועל כן היו הערבות צריכות להיות בנות 11 אמה כדי שיעלו מעל המזבח, 10 אמות בגובה ועוד אמה אחת יהיו גוחות (=מוטות) על המזבח מלמעלה) והכהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, כמתואר במשנה:

מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח... בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא - ואותו היום' מקיפין את המזבח שבע פעמים.

כזכר למנהגי היום מתקופת בית המקדש נהוג אף היום להקיף שבע פעמים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים, תוך כדי אמירת פיוטי הושענות.

בגמרא נחלקו אם זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, או לדעת אבא שאול ניתן ללמוד זאת מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של חג הסוכות. הבייתוסים התנגדו וניסו למנוע זאת^[5]. נטילת הערבה בגבולין (מחוץ לבית המקדש) היא מנהג שהנהיגו הנביאים מתקופת בית שני, ואינה דוחה שבת. דבר זה הביא לארגון מחדש של לוח השנה העברי כך שהושענא רבה לא יחול בשבת^[6].

מנהגי הושענא רבה

תיקון ליל הושענא רבה

ערך מורחב – תיקון ליל הושענא רבה

בליל הושענא רבה נוהגים רבים להישאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה מתוך סידורים של "תיקון ליל הושענא רבה" או לימוד תורה על פי בחירה אישית של הלומד. מקובל לקרוא בספר דברים, ולאחריו לומר תהלים, מפני שכתיבת ספר תהלים מיוחסת לדוד המלך (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד עמוד ב'), והוא גם האושפיז ביום הושענא רבה^[7]. יש שנהגו לשלב בקריאת התהלים אמירת קטעי סליחות, קבלת עול מלכות שמים, והזכרת י"ג מידות.

חיבוט ערבות

ערך מורחב – חיבוט ערבות

לזכר מצוות ערבה במקדש, נוהגים לקחת 5 ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת ויש שאין מקפידים על כך. ההקפדה על המספר 5 (5 ערבות ו-5 חבטות) היא מאוחרת ולפי הקבלה ויש שאין מקפידים עליה.

לפי מנהג אשכנז לאחר הפיוט ("תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא") נוהגים להניח את ארבעת המינים ולקחת 5 ערבות אגודות. איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים.

למנהג הספרדים חובטים בערבה רק לאחר סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, אך יש נוהגים ממש לאחר סיום תפילת מוסף. בכמה קהילות ספרדיות אומרים לאחר חבטת ערבה את תפלת נשמת כל חי.

הקפת הר הזיתים

בזמן הגאונים יש שהיו עולים בכל שנה מבבל לירושלים והיו מקיפים אבן מסוימת על הר הזיתים, שסימלה את המזבח בזמן שהוא חרב ואין אפשרות להגיע אליו. יש הסוברים שמנהג זה הוא ראשיתו של מסגד כנסיית העלייה, שבמרכזו סלע שקודש על ידי הנוצרים. בהושענא רבה שבע פעמים^[8], ובני ישיבת ארץ ישראל היו מכריזים לאחר מכן על ההר על הלוח והמועדים לשנה הקרובה ועל חרמות נידויים ומינויים חדשים^[9].

מנהגים נוספים

התרת אגד הלולב - בששת הימים הראשונים של חג הסוכות נוהגים לאגוד יחדיו שלושה מארבעת המינים: הלולב, ההדסים והערבות. מעבר לכך, אף את הלולב בפני עצמו אוגדים לאורכו, ומנהגים שונים בדבר^[10]. ביום הושענא רבה נוהגים להתיר את האגד של הלולב עצמו^[11].
ברכת 'פתקא טבא' - אצל יהודי אשכנז מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או ביידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה. בחוץ לארץ נהגו להיפרד מן הסוכה למחרת הושענא רבה, בשמיני עצרת.
קרעפלאך - יש מנהג לאכול קרעפלאך בסעודת היום^[12].
נשים נושכות את הפיטם של האתרוג כסגולה ללידה קלה - יש נוהגים שנשים בהריון נושכות את הפיטם של האתרוג ביום הושענא רבה, כסגולה ללידה קלה, ויש שכתבו להימנע מכך בתוך ימי החג מפני שהאתרוג הוקצה למצוותו^[13].
תקיעת שופר - יש נוהגים לתקוע בשופר בהושענה רבא לאחר כל הקפה.

מנהג הצל

מנהג הצל או מנהג הצללים הוא מנהג עתיק ושנוי במחלוקת שהיה נהוג לעשותו בליל הושענא רבה. מי שמבצע מנהג זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע המנהג מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שהיה נוהג לבצע את המנהג מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה.

תיקון ליל הושענא רבה, משלים את מנהג הצל, כי התיקון בא כדי לפתור בעיות שמתגלות בצל בעת הטקס^[14].

מקורות המנהג

לקיומו ושכיחותו של מנהג זה ישנן עדויות ורמזים כבר אצל בעלי הסוד והמקובלים הראשונים: רבי מנחם מריקנאטי, ר' אלעזר מוורמס - בעל ספר "הרוקח" וכן בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" (בספר במדבר, יד, ט) ובראשונים רבים נוספים.

וכך כותב ר' אהרן מלוניל:

ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה". הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: "כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם".
המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר איבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו.
"ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים.

כמו כן כתוב בספר הזוהר^[15]

וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁל חַג הָאַחֲרוֹן, הַמַּלְאָכִים הַמַּעֲנִישִׁים מְזֻמָּנִים, וְנוֹטְלִים אֶת הַפְּתָקִים. וְאַחַר שֶׁנָּטְלוּ אוֹתָם, מָעֳבָרִים הַצְּלָמִים, וְלֹא נִמְצָאִים [ואם נמצאים פגומים, יעבר עליו מחלות וכו'] בָּהֶם יָדַיִם. וְאִם נִמְצָאִים בָּהֶם יָדַיִם - דִּין גָּרוּעַ, אוֹ יַעֲבֹר עָלָיו דִּין שֶׁל מַחֲלוֹת רָעוֹת בַּפְּגָם שֶׁלָּהֶם, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת זֶה. וּבְסִפְרִי הַקַּדְמוֹנִים אוֹמְרִים יוֹתֵר, כְּשֶׁהָרֹאשׁ נִגְרָע וְיִמָּצֵא הַגּוּף - בְּנוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ יִמָּצְאוּ, וְהוּא יִסְתַּלֵּק. וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁלֹּא חָזַר כָּל אוֹתוֹ זְמַן בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם חָזַר, טַעַם הַמָּוֶת יִטְעַם וְיִתְרַפֵּא.וְאִם הַגּוּף לֹא נִרְאֶה וְיִמָּצֵא הָרֹאשׁ - הֵם מִסְתַּלְּקִים וְהוּא מִתְקַיֵּם, וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁבְּנוֹ הַקָּטָן בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם יָדָיו פְּגוּמִים, מַעֲשֵׂה יָדָיו פְּגוּמִים, רַגְלָיו - מַחֲלוֹת רוֹדְפוֹת אוֹתוֹ. בּוֹרֵחַ הַצֶּלֶם וְחוֹזֵר, בּוֹרֵחַ וְחוֹזֵר, עָלָיו כָּתוּב (דברים כח) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב. וְזֶה כְּשֶׁהַלְּבָנָה מְאִירָה וְהַלַּיְלָה מְתֻקָּן בְּאוֹר.

בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוק ט') מוזכר עניין זה:

יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא

הסתייגותם של חכמי ישראל

רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בשולחן ערוך נכתב בהגהותיו של ר' משה איסרליש: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות"^[16]. האבודרהם בתפילת סוכות מסיים את דבריו אודות המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה". בעל ערוך השולחן מוסיף: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים"^[17].

תפילות בהושענא רבה

התפילה בהושענא רבה מורחבת יותר מתפילת חול המועד הרגילה וכוללת הוספות בזיקה לתפילות שבתות וימים טובים, ובעיקר בזיקה לתפילות הימים הנוראים. נוהגים להקיף את הבמה שבע פעמים ולומר את ההושענות המיוחדות ליום זה.

בקהילות אשכנז נהוג כי שליח הציבור לובש קיטל, אומרים את פסוקי דזמרא בנוסח המורחב של שבתות וחגים (אך לא אומרים נשמת כל חי) ובניגון של ימים נוראים, אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (כמו בעשרת ימי תשובה), בעת פתיחת ארון הקודש נאמר נוסח 'אין כמוך' ('אתה הראת' לפי נוסח החסידים) כבשבת, אומרים את פסוקי י"ג מידות הרחמים (ואת התפילה שלאחריהם כבימים נוראים), 'שמע ישראל' ו'אחד א-לוהינו', ובתפילת מוסף נאמרת קדושה מורחבת. בעבר היו שנהגו לומר סליחות לפני התפילה^[18]. לא כל מנהגים אלו נתקבלו בכל קהילות אשכנז, ויש קהילות הנוהגות רק חלק מהם או אף אחד מהם^[19].

בקהילות ספרד מוסיפים "ה' הוא הא-לוהים ה' הוא הא-לוהים" לפני אמירת ה' מלך של פסוקי דזמרא כמו בימים נוראים (אך לא מרחיבים את פסוקי דזמרא).^{[דרושה הבהרה]} יש אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (יש נוהגים לומר גם נשמת כל חי לפני כן). בהושענות אומרים קטעי סליחות (בעבר נהגו לומר בין ההושענות את י"ג מדות הרחמים, אך כיום מקובל לדלגן, בעקבות דברי האר"י), ובסיומן יש נוהגים לומר קדיש תענו ותעתרו ויש אף שתוקעים בשופר.

מנהג ייחודי שהיה נהוג בכמה קהילות רומניוטיות הוא לומר בתפילת מוסף את ההוספות של עשרת ימי תשובה ("זכרנו לחיים" בברכת אבות, וכו') ותפילת אבינו מלכנו^[20], ישנן קהילות של איטלקים הממשיכות את מנהג אמירת אבינו מלכנו גם היום, וחלקן אף מוסיפות בתפילת מוסף את הפיוט ונתנה תוקף^[21].

קיימות עדויות לפיהן במהלך התכנסויות ליל הושענא רבה בבתי הכנסת, נערכו במאות ה-17 וה-18 בקרב יהדות איטליה הצגות מוזיקליות. קהילת יהודי ונציה וקהילת יהודי קזאלה מונפרטו הצטיינו בהלחנה מיוחדת לקטעי שירה ולמופעי תיאטרון ואופרה על נושאים הקשורים לחג^[22]^[23].