שואת יהודי איטליה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בשואת יהודי איטליה שני שלבים:

בשואת יהודי איטליה הושמדו כ-7,900 מיהודי איטליה.[1][2]

מחקיקת חוקי הגזע ועד הקמתה של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

ההצהרה אודות הגזע (באיטלקית: Dichiarazione sulla razza) הגדירה את כוונות המפלגה הפשיסטית באיטליה ביחסה ליהודים. ב-15 ביולי 1938 פרסמו עיתוני איטליה בכותרות הראשיות על החלטת המפלגה הפשיסטית לנקוט בצעדים לשמירת טוהר הגזע האיטלקי.

ב-26 באוקטובר 1938 פירסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע אשר כונתה "דף הנחיות" (באיטלקית" Foglio d'ordine). בהקדמה להנחיות נכתב כי

"לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים:
  • אסורים נישואים עם בני גזע חם ושם ולא אריים.
  • נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות - אזרחים וחיילים - לבוא בברית נישואים עם נשים מכל גזע שהוא.
  • נישואים של איטלקים או איטלקיות עם זרים - מכל גזע שהוא - חייבים באישור משרד הפנים.
  • יש לאכוף הוראות אלה, לשמירת כבוד הגזע, גם במדינות שנכבשו על ידי איטליה."

פרק מיוחד ב"דף הנחיות" דן ביהודים. נאסרה כניסה של יהודים ממדינות חוץ. יוצאים מהכלל היו בני 65 ומעלה ויהודים שנישאו לאיטלקים עד 1 באוקטובר 1916.

באוגוסט 1938 נערך מפקד בקרב יהודי איטליה על מנת לקבוע על מי יחולו חוקי הגזע. במפקד נכללו אנשים שלפחות אחד ההורים שלהם היה יהודי או יהודי לשעבר. מספר הנפקדים היה 58,412.

הוראות אלה היו בסיס לחקיקה מלכותית מ-17 בנובמבר 1938. חוקי הגזע התבססו על ההנחה כי על "הגזע האיטלקי החדש" להיבדל מהגזע היהודי. סעיף 9 נחשב לגרוע מכולם וקבע כי היהודים אינם נמנים עם הגזע האיטלקי ועל כן יש להפלותם לרעה.

מלבד העובדה שהיהודים נאלצו להפרד ממקומות עבודתם ומרכושם, אם היה מסדר גודל מסוים ומעלה, רושם חזק הותירו חוקי הגזע על הילדים, הנוער והצעירים. בבת אחת, "הדור הצעיר" נדרש לצאת ממוסדות הלימוד, לא להיכנס לספריות ציבוריות ולנתק מגע עם החברים שאיתם הוא גדל - בחלק מן המקרים, ללא מורת רוח מצד חבריהם הלא-יהודים והציבור האיטלקי. בערים, עם הקהילות הגדולות יחסית, הוקמו בתי ספר על יסודיים. אבל בעשרות הקהילות הקטנות נאלצו משפחות לעזוב את מקומות היישוב שלהן ולעבור לערים הגדולות או להשאיר את ילדיהן בבית ללא בית ספר.

הפתרון הסופי באיטליה

שלט זיכרון לזכר "היודנאקציון" ברומא (איסוף יהודי רומא לשם גירושם אל מחנה ההשמדה בבירקנאו, שנערך בגטו רומא ב-16 באוקטובר 1943)

מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה, החמיר עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, ממשלת בובות שהקים בניטו מוסוליני בחסות הנאצים בצפון איטליה (ובכלל זה, בתחילת קיומה, גם ברומא), והתקיימה מ-23 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945. כל עוד הייתה איטליה בגדר מדינה גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם, ומוסוליני, על אף שהחיל עוד ב-10 ביוני 1940 את חוקי הגזע, סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה. משהפכה איטליה למדינה כבושה, ובה שולטת ממשלת בובות, חדל רציונל זה להתקיים, והיטלר החליט שגורלם של יהודי איטליה צריך להיות כגורל אחיהם במדינות הכבושות - רדיפה, גירוש והשמדה. השלב הראשון בביצוע הפתרון הסופי באיטליה, החל מיד עם פלישת הגרמנים בספטמבר 1943. בוועידת ואנזה שהתכנסה בברלין ב-20 בינואר 1942, הופיעו 58,000 יהודי איטליה ברשימת היהודים שעתידים להיות מושמדים במסגרת הפתרון הסופי. במספר זה נכללו גם יהודים באזורים שהיו בשליטת האיטלקים מחוץ לאיטליה.[1]

פרוץ המלחמה ב-1939 והצטרפות איטליה לצידם של הגרמנים, לא הביאו בתחילה לשינויים משמעותיים במעמדם החוקי של יהודי איטליה. כבר ב-1938 משטרו הפשיסטי של מוסוליני הטיל על היהודים הגבלות וחוקקו חוקי גזע, אך לא הייתה פגיעה פיזית רחבת היקף ביהודים. ערב כניסתה של איטליה למלחמה ביוני 1940, הוחל במאסרים נרחבים ללא משפט של פליטים יהודים ששהו באיטליה, והיו ללא אזרחות איטלקית, וכן של יהודים איטלקים שנחשדו כמתנגדים לשלטון. זמן מה לאחר מכן, אותם יהודים נשלחו למחנות עונשין, אשר נכון לספטמבר 1940 כבר מנו 15 במספר. מספרם של המחנות הגיע לשיא של כ-40 מחנות בכל רחבי איטליה, בעיקר בדרומה.[1][3]

ב-6 במאי 1942 הודיע משרד הפנים האיטלקי כי כל האזרחים האיטלקים השייכים לגזע היהודי חייבים להתייצב לעבודת חובה, אך בפועל עקב קשיים טכניים רק מיעוט מהאוכלוסייה היהודית נשלח לעבודות במפעלים תעשייתיים, בחקלאות, בסלילת כבישים וכדומה.

הפלת המשטר הפשיסטי באיטליה ב-25 ביולי 1943 וכניעת איטליה בפני בעלות הברית בספטמבר של אותה שנה, הביאו לפלישת גרמניה לאיטליה ולאחר שבועות אחדים חולקה איטליה לאזור בשליטה גרמנית בצפונה ובמרכזה, בעוד בעלות הברית החזיקו ביתר שטחי המדינה.[4] האזור שנכבש על יד הגרמנים היה זה שמסוכן ליהודים, שכן בו יכלו הגרמנים ליישם עתה את הפתרון הסופי, בעוד שיהודים שהתגוררו או שהוחזקו במחנות מעצר בדרומה של איטליה, שוחררו על ידי בעלות הברית.[5]

עוד טרם הכיבוש הגרמני ב-1943, היו נציגים גרמנים שפעלו באיטליה. בשנת 1939, הרברט קאפלר (Herbert Kappler) (אנ') איש משטרת הביטחון (SD), כ"נספח המשטרתי" של השגרירות הגרמנית ברומא. בתחילת יוני 1940, מונה קרל וולף למפקד המיועד של שירות הביטחון והמשטרה באיטליה. לאחר הכיבוש, שלח הימלר לרומא את וולף ומינה אותו לראש הממשל הצבאי בצפון איטליה. כך, העמידו הגרמנים קצין בכיר באס.אס. כשליט על צפון איטליה, שבו רוכזו מרבית יהודי איטליה, למעט רומא.[5][1]

וולף קבע את מטהו בורונה, ותוך זמן קצר הוקמו בכל המחוזות הכבושים באיטליה שלוחות של שירות הביטחון הגרמני. במקביל, נשלחו לאיטליה ארסטר ותיאודור דנקר, שני קצינים מנוסים ביותר לביצוע מלאכת שילוח היהודים להשמדה. דנקר, אחד הקצינים המנוסים ביותר של המחלקה היהודית (Referat IV B4) במשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), שבראשה עמד אדולף אייכמן. מחלקה זו הייתה אחראית על ביצוע מדיניות הפתרון הסופי באיטליה. דנקר, אשר פיקד עד ספטמבר 1942 על מבצע חיסול יהודי צרפת, וארסטר, שמונה למפקד הגסטפו באיטליה, שהיה ממפקדי הס"ד בהולנד והיה שם אחראי לארגון השילוחים להשמדה. הם הגיעו לאיטליה עם קבוצת עוזרים, והחלו מיד בארגון מעצרם של היהודים בכל הקהילות הגדולות באיטליה. כל זאת בהתאם ליישום הפתרון הסופי בכל אירופה ככלל ובאיטליה בפרט. מינואר 1944 החליף פרידריך בוסהאמר (גר') את דנקר כאחראי על שילוח היהודים להשמדה, לאחר שדנקר נשלח להונגריה.[1][5]

בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני ב-1943, שרר תוהו ובוהו. כוחות גרמניים, בסיוע כוחות המיליציה הפאשסיטית השתוללו ברחובות. אך עד מהרה החלו כוחות אס.אס. בפעולות מתוכננות של איסוף יהודים בערי איטליה ושליחתם למחנות ריכוז והשמדה. שיתוף הפעולה בין הצבא הגרמני, האס.אס והארגונים הפאשיסטים שימש רקע ובסיס לכל הפעולות שבוצעו נגד היהודים. באוקטובר החלו אקציות בערי איטליה. הפעולה היזומה הראשונה נגד היהודים בוצעה נגד יהדות רומא ב-16 באוקטובר 1943. הגסטפו שלח 1,007 מהם ברכבות למחנה הריכוז אושוויץ. אקציות דומות נערכו בטריאסטיה (19 באוקטובר), ג'נובה (3 בנובמבר), פירנצה (6 בנובמבר), מילאנו (8 בנובמבר), ונציה (9 בנובמבר), פרארה (14 בנובמבר) ועוד. היהודים שנתפסו רוכזו תחילה בבתי כלא מקומיים ולאחר מכן הועברו למחנות ריכוז ומעבר, לרוב בפוסולי. משם נשלחו להשמדה, לרוב לאושוויץ. רשימות היהודים, שלפיהם איתרו הנאצים את היהודים בערים השונות, הופקו על ידי המשרדים האיטלקיים, תוך שיתוף פעולה של המשטרה האיטלקית עם הגסטאפו.[6]

ב-14 בנובמבר 1943, אישרה המפלגה הפאשיסטית הרפלובליקנית החדשה את ה"מנשר הסדור" (Manifesto Programmatico), שקבע כי "המשתייכים לגזע היהודי הם זרים, והם שייכים לאומה אויבת".[1]

הסיבות להחלטה הזאת קשורות ברצונה של הממשלה האיטלקית להוכיח צורה כלשהי של עצמאות. הממשלה האיטלקית, שלא היה בידה את הסמכות הצבאית והפוליטית, יכלה לתמרן רק בתחום מדיניות הפנים, הניהול והבירוקרטיה. בנוסף קידמה את ההזדמנות להרחיב את סמכותה החוקית.[7] לאחר חודשיים שהניחה את שאלת הטיפול ביהודים לאנשי האס.אס, החליטה לאמץ מדיניות אנטי-יהודית משלה, במקביל ליישומה של המדיניות הנאצית כלפי יהודי איטליה. מספטמבר ועד פרסום ההוראה, היו היהודים נתונים לגמרי לחסדיהם של הגרמנים ולמדיניות המעצרים והגירושים שלהם.

ב-30 בנובמבר 1943 פרסם שר הפנים של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, גואידו בופאריני גואידי (איט'), את "צו המשטרה מספר 5", לכל ראשי המחוזות לביצוע מיידי. בצו נכתב ש:

  1. כל היהודים, המתגוררים בשטח האיטלקי גם אם הם מיוחסים ופטורים ממגבלות החוקים האנטי - יהודיים, תהא לאומיותם אשר תהא, יהיו חייבים להישלח למחנות ריכוז מיוחדים. כל רכושם, דניידי ודלא ניידי, יעוקל מיד במטרה להחרימו לטובת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית שתייעד אותו לצרכיהם של קורבנות התקפות האוויר של האויב.
  2. כל מי שנולד מנישואי תערובת, והוכר כמשתייך לגזע הארי, יהיה חייב על פי חוקי הגזע התקפים, להיות נתון להשגחה מיוחדת של יחידות המשטרה.
  3. יש לרכז את היהודים במחנות ריכוז מחוזיים, בשעה שהם ממתינים לריכוזם במחנות ריכוז מיוחדים ומצוידים כראוי.[2][3][1]

הצו החדש הורה על מעצרם של כל היהודים, ריכוזם במחנות ריכוז מקומיים קטנים ומותאמים, עד שיוקם מחנה לאומי גדול - פוסולי, ומיד לאחר מכן גם את הקפאת כל רכושם. הצו הגדיל את הסכנה שהיו נתונים בה היהודים באיטליה. היהודים שהסתתרו מפני הגרמנים באזורי הכפר או בערים קטנות, לא היו יכולים עוד להתחמק מעיניה של המשטרה האיטלקית. לאחר פרסום הצווים נערך מצוד אחר היהודים, בו השתתפו פקידיה ושוטריה של הרפובליקה הפשיסטית. מכאן ואילך, חיפשו ועצרו את היהודים בכל מקום: בבתיהם, ברחוב, ברכבות, בזמן ניסיונות בריחה לשווייץ או לשטחים בשליטת בעלות הברית, ועוד. לאחר שנתפסו על ידי המשטרה הובאו היהודים לבתי סוהר מרכזיים, ומשם הועברו למחנה עיקרי, מחנה הריכוז פוסולי שבקארפי, מדרום לנהר הפו, ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena) שבצפון איטליה. מחנה פוסולי שימש את הגרמנים כמאגר נוח למכסות הגירושים למחנות ריכוז והשמדה מצפון לאיטליה. אלה שלא הגיעו מרצונם לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית, שהחזיקה רשימה של היהודים וכתובותיהם. פרטים אלה היו במשרדי הקהילות היהודיות על פי החוק. רבים מן היהודים הצליחו להימלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השווייצרי. בראשית שנת 1944 הושלמה לכידתם של יהודי איטליה, אשר רוכזו במחנות ריכוז ונשלחו להשמדה.

במרץ 1944, הרפובליקה מינתה "מפקח כללי על הגזע" (Ispettore Generale per la razza), עיתונאי אנטישמי קנאי בשם ג'ובאני פרציוזי (Preziosi) שפרסם בעבר מאמרי שטנה כנגד היהודים, והיה אחראי להפצת הפרוטוקולים של זקני ציון באיטליה. פרציוזי, שנפגש עם היטלר ועם יוליוס שטרייכר, הטיף לגירושם של כל היהודים מאיטליה, ופעל לשם כך.

מחנה הריכוז פוסולי (צולם ב-2008)

הריכוז במחנות מיוחדים היה הדרך המעשית לאפשר לגרמנים להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים. ואכן, במחנה פוסולי, כל עוד היהודים הוכרו כאסירים פוליטיים, כמקובל במחנה זה משנות ה-40, הסוהרים היו איטלקים והיחס היה הוגן למדי. כאשר ניהול המחנה עבר לידי הגרמנים, המצב הורע ובסופו של דבר נשלחו יושבי המחנה למחנה ההשמדה אושוויץ.

בעקבות התקרבות כוחות בעלות הברית לפוסולי באוגוסט 1944, והפחד של הגרמנים מפני התקפות של הפרטיזנים האיטלקים, שהיו באזור, החליטו הגרמנים להקים מחנה חדש בבולצאנו, הקרובה יותר לגבול עם אוסטריה. מרבית האסירים, וכן הסגל הפיקודי של מחנה פוסולי, הועברו בבהילות למחנה הריכוז בולצאנו.[8]

מספר זיכרון לשואה, שחובר על ידי ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion) עולה כי יהודי איטליה שנספו בשואה מצאו את מותם מידי הגורמים הבאים:

  • 35.49% - עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.
  • 4.44% - גרמנים ואיטלקים.
  • 35.49% - גרמנים.
  • 32.99% - לא ידוע.

המבצעים העיקריים היו בגטו בוונציה שם נלקחו להשמדה 150 זקנים וחולי נפש ומיהדות רומא יותר מ-2,000 איש.

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה 7,900.‏[9] על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ושילוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

יהדות רומא

יהודי רומא חששו פחות לגורלם ורובם החליטו לא לנטוש את בתיהם. הם סברו כי היות העיר משכן הוותיקן תגן עליהם. באוקטובר 1943 שלח אדולף אייכמן את תיאודור דנקר, שמילא קודם לכן תפקיד מרכזי במדיניות ההשמדה בפריז ובסופיה, בראשות סגל של 44 אנשי אס אס, עם הוראה שהסמיכה אותו לגרש את יהודי רומא. בשבת, 16 באוקטובר 1943, בחג הסוכות החל המצוד על יהודי רומא. יחידות ביטחון מיוחדות מגרמניה חילקו את רומא לעשרים וששה אזורים ולפי כתובות ידועות מראש אספו את היהודים לכלא.

הכנסייה הנוצרית, תוך כדי הסכמה חשאית של הוותיקן, העניקה מקלט ליהודים במנזרים הרבים אשר ברומא. מספרם נאמד ב-4,700. פיוס השנים עשר חש ששלטון הגרמנים עומד להגיע לקיצו. בעלות הברית נחתו בסלרנו, דרומית מנפולי, בספטמבר 1943.[10] ה"היודנאקציון" הסתכמה ב-1,259 נפשות: גברים, נשים וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו בני נישואי תערובת. לבסוף נשלחו 1,007 נפש אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת.[11]

ממסמכים שפורסמו לאחר המלחמה, הסתבר כי ביומיים שיהודי רומא היו במאסר לקראת משלוחם, ראשי הכמורה פעלו בצורה מינורית לביטול הגזירה. אחד מראשי הכמורה נפגש עם המושל הגרמני של רומא והעלה את הנושא רק בדרך של רמז.

מאות יהודים נוספים נשלחו לאחר מכן אל מחנה השמדה. כן נרצחו 75 יהודים בטבח בפוסה ארדיאטינה (Fosse Ardeatine). ב-25 במרץ 1944 נרצחו במחצבות 335 אזרחים, נוצרים ויהודים, כפעולת תגמול על הריגת חיילים גרמניים על ידי הפרטיזנים האיטלקים. במקום בו קבורים הנרצחים נבנה אתר זיכרון בחסות רשת המוזיאונים של הצבא האיטלקי.

מיהודי רומא ניספו בשנות השואה יותר מאלפיים נפש. שמותיהם מצוינים על קיר בית הכנסת הגדול של רומא.

יהדות מילאנו

לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות מילאנו בכניסה לבית הכנסת במילאנו
לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות פירנצה בכניסה לבית הכנסת הגדול של פירנצה
החצר ועקבות המבנה בו שכן הכבשן בריזיירה די סן סאבה

מילאנו, העיר התעשייתית וצומת תחבורה חשוב בצפון איטליה, הייתה מוקד להפצצות בעלות הברית משנת 1942. חלק מתושבי העיר ברחו לכפרי הסביבה. וכך ב-1 בדצמבר 1943 גם חלק מיהדות מילאנו לא היו בבתיהם שבעיר. במצוד אחרי היהודים נתפסו חלק מהם ומ-2,000 יהודי העיר נעצרו פחות מאלף. ולאחר מיון כנדרש על ידי הכנסייה הקתולית לבירור דתם של הנתפסים בני "הגזע היהודי", נשלחו להשמדה 877 יהודים.

יהדות טוסקנה

יהדות פירנצה ספגה מכה קשה עם פיטורי היהודים מהאוניברסיטאות. ספרו הביוגרפי של הסופר פאולו צ'אמפי, אשר פורסם בשנת 2006,"שם אחד"[12] מתאר את התלאות, הרגשות וגורלם המר של יהודי איטליה בימי השואה. הספר מספר על אנריקה קלברזי, חוקרת ומרצה מצטיינת לביולוגיה באוניברסיטאות פיזה ובפירנצה, שסולקה מעבודתה משום יהדותה. היא סירבה להסתתר בימי ציד היהודים על ידי המשטרה הפשיסטית והס.ס., נאסרה בביתה, נכלאה בבית הסוהר לנשים "מורטה" והרעילה את עצמה כדי לא להישלח לאושוויץ.

רב הקהילה ד"ר נתן קאסוטו ארגן את רשת ההצלה בפירנצה, שפעלה עם אנשי הכנסייה, ובראשם הקרדינל אליה דלה קוסטה, להצלת יהודי פירנצה. ראשי רשת ההצלה פתחו בפני היהודים את המנזרים וחלק מיהודי העיר מצאו מסתורין במקומות אלה.הפרנס ג'וזפה פארדו רוקס (Giuseppe Pardo Roques), מיהדות פיזה, בהיותו אישיות מוכרת בעיר ובעל אמצעים הרשה לעצמו להתעלם מהצו המורה להגיע לתחנת המשטרה. גם כאשר אנשי האס אס חיפשו יהודים ברחובות פיזה הוא נשאר בביתו. ב-1 באוגוסט 1944, חודש לפני שחרור פיזה מהכיבוש הגרמני בידי בעלות הברית, הגיעו החיילים לביתו ורצחו אותו, שישה זקנים אשר היו עמו ומשרתת נוצריה.

יהדות פיימונטה

בתקופת הכיבוש הגרמני נטלה יהדות פיימונטה חלק בלחימה נגד הגרמנים. פרימו לוי מספר על כך בספרו. אמנואלה הרטום היה מגיבורי תנועת ההתנגדות נגד הפשיזם והכובש הגרמני במלחמת העולם השנייה. במבנה בית הכנסת מצויה ספריה על שמו. גם בית הספר היהודי בטורינו נקרא על שמו.

בשנות הכיבוש הגרמני 1943 - 1944 כ-400 מיהודי העיר הוגלו למחנות ההשמדה וניספו. שלט לזכרם הוצב בתחנת הרכבת של העיר.

יהדות ונציה וטריאסטה

לכידת היהודים בוונציה וטריאסטה החלה כאשר רוב היהודים כבר היו מודעים לגורלם. בוונציה היו 1,200 יהודים. בשנים 1943–1944 נלקחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מבית האבות וחולים מבית החולים לחולי נפש באחד האיים. אליהם הצטרף הרב של הקהילה, הרב אדולף אוטולונגי - כולם הוגלו ונרצחו. בככר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה.

בטריאסטה הייתה לפני המלחמה קהילה יהודית של 6,000 נפש. במהלך הכיבוש הגרמני נערכו שני מבצעים ללכידת יהודים: ב-19 באוקטובר 1943 וב-29 בינואר 1944. המבצע האחרון כלל את החולים והזקנים שהיו במוסדות היהודים. ב-4 באפריל 1944 הוקם מחנה הריכוז בריזיירה די סן סאבה (Risiera di San Sabba) הסמוכה לטריאסטה. במחנה זה, ששימש גם כמחנה השמדה, הוקמה משרפה, וממנו נשלחו להשמדה יהודים, פרטיזנים ומתנגדי השלטון. מספרם של יהודי טריאסטה שנספו בשואה נאמד ב-710.

הנצחת השואה

באיטליה היום נערכות פעולות הקשורות לשואה. יום הזיכרון לשואת יהודי איטליה, יום אסונם של יהודי רומא, מצוין ברבות מערי איטליה, גם בכאלה שאין בהן קהילות יהודיות. משרד החינוך האיטלקי כלל בתוכנית הלימודים פרקים על השואה. קיים שיתוף פעולה עם יד ושם בירושלים הן בהכשרת מורים והן בפעולות הנצחה.

כיום הנצחת השואה נעשית בדרכים הבאות:



ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 מיקלה צרפתי, "היהודים באיטליה בתקופת השלטון הפאשיסטי", בתוך: רוני ויינשטיין (עורך), איטליה, יד בן-צבי, תשע"ב / 2012, עמ' 222–227
  2. ^ 2.0 2.1 ליליאנה פיצ'וטו, תרגום: אהרון וייס, יד ושם – קובץ מחקרים י"ז–י"ח, יד ושם רשות הזכרון לשואה ולגבורה, עמ' 252-254
  3. ^ 3.0 3.1 מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה, איטליה (עמ' 4), באתר האתר הרשמי של יד ושם
  4. ^ האנציקלופדיה של השואה, יד ושם, עמ' 74-76
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 דניאל קארפי, איטליה הפאשיסטית והיהודים בשנים 1922–1945, בשביל הזיכרון 19 (תשנ"ז), עמ' 4-12
  6. ^ לני יחיל, השואה - גורל יהודי אירופה 1932–1945 כרך שני, עמ' 561-562
  7. ^ ליליאנה פיצ'וטו, טבלאות סטטיסטיות על השואה באיטליה מנגון הגירושים - מבט מקרוב, יד ושם לג (תשסה), עמ' 253
  8. ^ ליליאנה פיצ'וטו, תרגום: אהרון וייס, יד ושם - קובץ מחקרים י"ז - י"ח, יד ושם רשות הזכרון לשואה ולגבורה, עמ' 252-254
  9. ^ ספר הזיכרון של ד"ר ליליאנה פיצ'וטו פרג'יון. המביא פירוט שמי של הנספים ופרטים על תולדות חייהם ועל נסיבות גירושם ומותם.
  10. ^ כיבוש רומא היה רק ביוני 1944 בשל ההתנגדות החזקה של הגרמנית במערכה על קו מונטה קסינו
  11. ^ דו"ח נאצי - גירוש של יהודים מרומא, מאתר יד ושם מתוך: מאיר מיכאליס: מוסוליני והיהודים, היחסים בין גרמניה לאיטליה ומדיניות הגזע410 – 1945, ירושלים, 1990 עמ' 408 – הפשיסטית, 192
  12. ^ Paolo Ciampi, Un nome, Ed. Giuntina]
השואה לפי מדינות
אוסטריה • איטליה • אלבניה • אסטוניה • בלגיה • ברית המועצות • גרמניה • הולנד • הונגריה‏ • יוגוסלביה • יוון • לוב • לטביה‏ • ליטא • נורווגיה‏ • סלובקיה‏ • פולין‏ • צ'כוסלובקיה • שואת יהודי צפון טרנסילבניה • צרפת • קרואטיה • רומניה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23259104שואת יהודי איטליה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שואת_יהודי_איטליה&oldid=2195641"