ברוך שאמר

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"ברוך שאמר", פתיחת פסוקי דזמרא, מתוך סידור קורן דו-לשוני
ברכת ברוך שאמר

בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ עֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח, בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל, בָּרוּךְ שְׁמוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָב הָרַחֲמָן, הַמְּהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדָּךְ נְהַלְלָךְ יי אֱ-לֹהֵינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת וּנְגַדְּלָךְ וּנְשַׁבְּחָךְ וּנְפָאֲרָךְ וְנַמְלִיכָךְ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱ-לֹהֵינוּ יָחִיד, חַי הָעוֹלָמִים מֶלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. בָּרוּךְ אַתָּה יי מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.

(ברוך שאמר פ"ז תיבות)

ברוך שאמר, היא ברכה המהווה פתיח לפסוקי דזמרא הנאמרים כחלק מתפילת שחרית, שנקראת כך על שם שתי מילות הפתיח שלה. ברכה זו פותחת בסדרת ברכות לה'[1] ומסיימת בברכה ארוכה המציינת את שבחו של ה' על ידי חסידיו, ובפרט על ידי דוד המלך. בסיום פסוקי דזמרא נאמרת ברכה נוספת המהווה חיתום לאמירתם, שנקראת ישתבח[2].

היסטוריה

ברכה זו אינה מופיעה בתלמוד בבלי[3], ונזכרת לראשונה אצל רב משה (משרשיא) גאון (שנת ד'תקפ"ה, 825 בערך)[4] ובספרו של הרי"ף. חוקרי ליטורגיה (צונץ, אלבוגן) משערים שזמנה מתקופת הסבוראים, כך גם דעת רבי חזקיה די סילוה, שאף העלה תמיהה על תוקף תקנת ברכה זו שלא נזכרה בתלמוד[5].

על פי מסורת קבלית שכתב רבי דוד בן יהודה החסיד בספרו "אור זרוע"[6][7] ברוך שאמר היא ברכה שנוסחה התגלה באמצעות פתק שנפל מהשמים, בנוסח זה יש פ"ז תיבות המלמדות על סודות קבליים. דבריו התקבלו על פוסקי יהדות אירופה ובעקבות האר"י גם על הפוסקים מקרב עדות המזרח.

ברוך שאמר הוא שבח גדול מהודר ומעולה על כל התושבחות, כי אנשי כנסת הגדולה לא תקנוהו[8], אלא חכמי המחקר ובעלי תושיה קבלו כך ממסורת הברית כי פתקא נפלא מן שמיא והוה כתיב ביה ברוך שאמר

ספר אור זרוע

.

נוסחים

בנוסח ארץ ישראל הברכה עצמה שונה, ולפני פסוקי דזמרא מברכים ברכה הנוהגת לפני אמירת 'שירי דוד'[9]:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בְּדָוִיד עַבְדּוֹ, וְרָצָה בְשִׁירֵי קָדְשׁוֹ, לְפָאֲרוֹ לְהַלְּלוֹ לְרוֹמְמוֹ לְתָקְפּוֹ עַל כָּל גְּבוּרוֹתָיו. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵי דָוִד, מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה שְׁלֵימָה וקְרוֹבָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.

בנוסח הספרדים הקדום[10] (וכך נהוג עד היום בקהילות הספרדיות של מערב אירופה), ובנוסח פרס מובאים נוסחים ארוכים ל'ברוך שאמר'. בנוסח רומניא, למשל, נמצא נוסח ארוך במיוחד לפי סדר כל האלף-בית, ולאחר כל אות אומרים: 'ברוך הוא וברוך שמו'.

בסידורי הגאונים[11] וסידור הרמב"ם, וכן בתכלאל, מוסיפים בברכה: "ברוך מעביר אפילה ומביא אורה, ברוך אל חי לעד וקיים לנצח, ברוך שאין לפניו עולה ולא שכחה" [נוסח תימן והרמב"ם: "לא כזב ולא מרמה] ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, צדיק הוא בכל דרכיו, ברוך הוא וברוך שמו; ברוך זכרו לעולמי עד".

בנוסח תימן מוסיפים גם: "ברוך מושיע ומרחם".

תוספות (שבת ויו"ט)

בישיבות ארץ ישראל בתקופת הגאונים אמרו את הפתיח 'ברוך שאמר' רק בשבתות וימים טובים, ובחול התחילו בברכה עצמה. וכן כתב בסידור רב סעדיה גאון. אך בסדר רב עמרם גאון כתב להוסיף בשבת: "ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", ובחגים: "ברוך אשר נתן מועדי שמחה וחגי נדבה לעמו ישראל".

בנוסח הספרדים הקדום מוסיפים בשבת: "ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש", ובחגים: "ברוך שנתן לעמו ישראל את יום חג פלוני הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה".
רבי יוסף בן אבִיתוּר חיבר פיוטי פתיח לימים מיוחדים, במקום ברוך שאמר. לדוגמא, בפסח: "ברוך אשר אל עליון נקרא, יושב על שבעה רקיעים וסובלם כו'", ליום הכיפורים: "ברוך אשר אִשש דוק וחוג בעשרה מאמרות וכיללם כו'", וממשיך פיוט ארוך בעניין עשרה המאמרות[12].

מנהגים שונים

בעל ספר היוחסין כותב, כי בשבת הראשונה של מנוי ראשי גלויות בבבל היה החזן משורר "ברוך שאמר והיה העולם", והבחורים היו עונים "ברוך הוא", והחזן אומר "ברוך עושה בראשית" והבחורים ענו "ברוך הוא", וכן על כל המאמרים המתחילים 'ברוך' היו עונים 'ברוך הוא'. בספר שבט יהודה מביא את סדר אמירת 'ברוך שאמר' באופן אחר: החזן התחיל 'ברוך שאמר', וראשי הישיבות ענו 'ברוך אומר ועושה', וחוזר החזן ואומר 'ברוך גוזר ומקיים', והם עונים 'ברוך עושה בראשית' וכו'. וכל זה היה לרוממות ריש גלותא ולהדרת שמחתו. אבל בתפילה לא שרו אותו כפזמון אלא כברכה שלמה. ותיבות "ברוך הוא" הם מגוף הברכה[13].

בעת אמירת ברוך שאמר נהוג לעמוד.

יש הנוהגים לאחוז בחוטי הציצית בשעת אמירת 'ברוך שאמר'[14], ובתום הברכה לנשקן. אך הגר"א הורה שלא לאחוז את הציצית שבכנפות האחוריות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. בצורת ברכות "ברוך... ברוך... ברוך...", ברוך הוא וברוך שמו.
  2. על פי המנהג הקדום בפסוקי דזמרא נאמרו רק משירות דוד, ולכן בברכה זו מצוין דווקא שירתו של דוד, על פי מנהג מאוחר יותר הכניסו גם את שירת הים לתוך פסוקי דזמרא, אך הברכה לא זזה ממקומה לדוגמה, הרמב"ם מזכיר את המנהג לומר שירת הים, אך אחרי ברכת ישתבח, מפני שאינה משירות דוד. גם נשמת כל חי תוקן לסיום על שירות דוד. אך בברכת ישתבח אין איזכור לדוד.
  3. על ברכות אחרות (ברכת המקדש את שמו ברבים, ברוך ה' לעולם, ואשר צג אגוז), מצאנו התנגדות לעצם אמירת הברכה, בגלל שלא נזכרו בתלמוד. אך ברכה זו נהוגה בכל תפוצות ישראל ולא מצאנו לו חולק, דוגמת ברכת הנותן לייעף כח.
  4. דבריו הובאו גם בספר הגהות מימוניות על משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז', הלכה י"ב.
  5. ספר פרי חדש סימן נא סעיף א.
  6. להבדיל מספר הנודע אור זרוע לרבי יצחק בן משה, ספר זה חובר על ידי רבי דוד בן רבי יהודה החסיד, נכד הרמב"ן) הוצאת אורים עמוד 124. דבריו הובאו בספר הקבלה הנפוץ "תולעת יעקב" לרבי מאיר אבן גבאי.
  7. בספר ארבעה טורים ובספר מנורת המאור כתבו שמסורת זו הובאה בספר היכלות. ואינו לפנינו.
  8. אך מעל הברכה הוא כותב: "והא לך ברוך שאמר כמו שתקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא", ומשמע שמדובר על אותו פתק שנפל שכן תקנוהו אנכה"ג, וצ"ע.
  9. ברכה זו נהגו בה גם לפני קבלת שבת, לפני ערבית בשבתות וי"ט.
  10. נמנים ביניהם חלק מקהילות מרוקו שהיו אומרים אותו בשבת. עיין בסידור "אבותנו" לרבי מאיר אלעזר עטיה.
  11. סדר רב עמרם גאון, עמוד 2
  12. ראה כאן באתר "מאגרים" - מפעל המילון ההיסטורי
  13. עבודת ישראל עמ' 58, ועי' כלבו סי' ד'.
  14. משנה ברורה סימן נ"א, א'

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.