מרא דאתרא

מָרָא דְאַתְרָא, (מארמית "אדון המקום") הוא כינויו של הרב המקומי. פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו.

במקורות

המונח "מרא דאתרא" אינו מופיע בתלמוד בצורתו זו, ואולם המשמע ממקורות רבים בו, שהיה מקובל לפסוק להלכה על פי רב המקום, אף כאשר היה בדעת מיעוט. כך מסופר בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי:

במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת (על מנת להכין איזמל לברית מילה); במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.

— מסכת שבת קל,א

על אף שפסיקות אלו נדחו מהלכה על ידי רוב החכמים, הרי שחז"ל ראו כלגיטימית, ואף ראויה, את ההליכה בעקבות רבני מקומם. כך עולה גם ממקורות אחרים בתלמוד (עירובין צד,א - "אתריה דשמואל הוה" = מקומו של שמואל היה, ועל כן פסקו לפיו; פסחים ל,א - "אתריה דרב הוה" = מקומו של רב היה; ועוד).

עם זאת, דין זה לא הובא ברמב"ם וגם לא בטור.

הרשב"א סבר כי הסיבה לכך שיש ללכת אחרי רב המקום, היא שאחרת הדבר מתפרש כזלזול בכבודו, וכבוד החכם הוא כבוד התורה עצמה. הרשב"א אף הרחיב את המושג, לכל מקום שנהג ללכת בעקבות פוסק מסוים:

ומן הדרך הזה, כל שנהגו (בני מקום מסוים) לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים, במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפאסי ז"ל, ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חיבור הרמב"ם ז"ל, והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו (=ואולם) אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירים, נוהג בו איסור, שאין אלו כרבם ממש, דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו.

— שו"ת הרשב"א א, רנג

ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין , בעל החיבור ערוך השולחן, מחדש כי האיסור על רב לחלוק על רב היישוב הוא מגדר הסגת גבול. את הסיבה מדוע דין מרא דאתרא לא הובא ברמב"ם ובטור, הוא מיישב כי דין זה אינו שייך בימינו, כאשר יש תלמוד ופוסקים:

ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמרא או מאיזה פוסק, ורחוק הוא להורות בסברא בעלמא. ואי (=ואם) משום שהפוסקים גם מחולקים, הרי באמת ביאר הרמב"ם (הלכות ממרים סוף פ"א) בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובדרבנן הלך אחרי המיקל. והוסיף הרמ"א (בחו"מ סי' כ"ה) היינו דווקא כשהחולקים הם שווים (במדרגה), ולא קטן נגד גדול, ולא יחיד נגד רבים.

— ערוך השולחן, יו"ד רמב,סג

מרא דאתרא בכללי פסיקה

ערך מורחב – הרב עובדיה יוסף#מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה

לדעת הרב עובדיה יוסף, רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא של ארץ ישראל, ולפיכך כל תושבי הארץ צריכים להשמע לפסיקותיו.

בימינו

המושג "מרא דאתרא" בימינו עדיין קיים בעיקרו, כאשר לקהילות רבות ישנו רב אשר לו הם שומעים ולעומתם החסידים נשמעים לרב שלא חייב לגור ביישוב בו הם מתגוררים או אף במדינה בה הם חיים. סמכותו של הרב המקומי נשחקה מסיבות רבות: הימצאות של ספרי הלכה בפריסה רחבה ועל מגוון נושאים, המאפשרת לאנשים לפסוק מתוך הספרים, ובפרט פריחת תחום קיצורי ההלכות, מאגרים ממוחשבים, ואף מנגנוני שו"ת מקוונים; נושא מנהג אבות אשר בימינו זכה למוקד מכריע, בפרט על רקע ניידותם של אנשים ממקום למקום, וכך ממעיט בחשיבות מנהג המקום ורב המקום; ועוד מגוון סיבות. כך לדוגמה כתב הרב יעקב אריאל: המושג מרא דאתרא בימינו הוא בעייתי כי אנשים נעים ונדים ממקום למקום ויש טלפונים וכלי תקשורת אחרים המאפשרים התקשרות עם רבנים שונים.

בציבוריות הישראלית

סמכות הרבנות הצבאית

סמכותה של הרבנות הצבאית הורעה גם היא, כפי שמתבטא הדבר למשל בתשובתו של הרב אליעזר מלמד, הסבור שהרבנים הצבאיים הנוכחיים אינם בקיאים מספיק בהלכה:

שאלה: בתור חיילים לפעמים אנו מתמודדים עם מצבים הלכתיים סבוכים, ולשם כך נעזרים אנו ברבנים. ישנם כאלה אשר מעדיפים לשאול את רבניהם מהישיבות או מהחיים האזרחיים, וישנם כאלה השואלים את הרבנות הצבאית. לעיתים נוצר מצב שהתשובה ההלכתית שונה, וכך ישנו בלבול גדול במחלקה. האם ישנה עדיפות לשאול את הרב הצבאי שבמקום, באשר הוא מבין ומכיר את המציאות בצורה עדיפה, וגם יש לו דין של 'מרא דאתרא' שצריך לילך על פי פסיקותיו, או שמא על כל אחד להיות דבק ברבותיו?
תשובה: ככלל, יש להעדיף לשאול את הרב הצבאי. הוא רב המקום, הוא מכיר טוב יותר את המערכת הצבאית, וגם לעיתים התשובה ההלכתית דורשת שינוי בנהלים הצבאיים, והוא בתוקף תפקידו יוכל לתאם זאת עם המפקדים.
הבעיה היא שפעמים רבות הרב הצבאי אינו זמין, ופעמים שהוא חושש להתעמת עם מפקדיו. למעשה, אם הרב הצבאי זמין, ולא נודע שהוא מכופף את הוראות ההלכה מפני הפיקוד הצבאי, יש לשאול אותו. אבל טוב להוסיף ולשאול אחר כך גם רבנים אחרים, כדי לוודא שאכן התשובות שהרב הצבאי נותן הן סבירות. כל עוד תשובותיו הם בתחום הסביר, יש לילך על פיו. אולם אם הוא חורג מהמקובל בפסיקה, אין לילך על פיו.
חובה לציין כי יש גבולות לסמכות 'מרא-דאתרא'. יסוד סמכותו של הרב אינה נובעת מהמינוי שקיבל, אלא קודם כל מגדלותו בתורה. ואם הוא אינו גדול בתורה, אין לו סמכות לפסוק בשאלות גדולות. ולכן גם אם הוא נתמנה ל'מרא דאתרא', כמו רב של חטיבה או אוגדה או בסיס, בשאלות גדולות אין לו סמכות לחלוק על גדולי הרבנים.
בימים מקדם, כאשר רבנים גדולים כדוגמת הרב גורן זצ"ל עמדו בראש המערכת, והנהיגו אותה בעצמאות תורנית הן בתחומי הכשרות והן בתחומי ההתנהלות של החיילים ביחידות, אזי באופן הפשוט הם היו בעל הסמכות והאחריות, ודינם היה כדין 'מרא דאתרא' לכל עניין, גדול וקטן. אולם כאשר נתמנו רבנים שאינם נחשבים לגדולי תורה, אין להם סמכות להכריע מדעתם בשאלות גדולות. אי אפשר להתעלם מתהליך ההידרדרות של הרבנות הצבאית. כך בתחומי הכשרות, וכך גם בנוגע לשתיקתם בעניין עירוב המינים המחפיר בכל יחידות הצבא. את רוב המתלוננים השתיקו. ובמיוחד לאחר אירועי השנה האחרונה, כאשר נוכחנו לדעת כי אין במערכת הזו לא גדלות תורנית ולא עצמאות רוחנית, אפילו לגבי הערכים הבסיסיים ביותר. לכן הורעה חזקתם של הרבנים הצבאיים.

— "בשבע"

סמכות הרבנות הראשית

הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון דן במהות התפקיד של המרא דאתרא בימינו, במאמרו לרגל שבעים שנה ליסוד הרבנות הראשית לישראל ומשיב בתשובה לשאלה : "האם הרבנים הראשיים הם "מרא דאתרא?""

אין גם כל בסיס הלכתי לחייבם לעשות כן. בדרשה שנשא לפני אנשי "המזרחי" באמצע שנות החמישים, תמך מו"ר "הרב" בתקיפות בסמכותה של הרבנות הראשית, כשהוסיף ומנה מספר דוגמאות כדי להוכיח שמבחינה היסטורית, גם כאשר תלמידי חכמים גדולים יותר ישבו בשכנותו, דעתו של ה"מרא דאתרא" היא שהייתה קובעת בכל הנוגע להכרעה ההלכתית. ברם, האיך שלא היה המצב ההיסטורי, יהא הנושא אשר יהא, יקשה עלינו מאוד ליישם עיקרון זה בנדון דנן, מכיוון שעצם זיהויו של הרב הראשי עם ה"מרא דאתרא" הוא-הוא המוטל בספק. גם הדוגלים בסמכות התורנית המרכזית, נאלצים עדיין להתמודד עם שאלת היסוד של "מי בראש" - מי מוגדר ככזה, על ידי מי וכיצד. רק כאשר יהיה קונצנזוס סביר בשאלת דרך המינוי הראויה, יוכל נושא משרה זו להיחשב כגוף בעל משקל הלכתי. בהיעדרו, הכותרת מותירה עדיין חלל גדול שטרם נתמלא".

הדיון בציונות הדתית

אירוע בולט בו עלתה שאלת מעמדו של מרא דאתרא לדיון בציבור הדתי-לאומי הייתה בעקבות המחלוקת הפנימית, האם מבחינה הלכתית יש לסרב לפקודה לפינוי יישובים או לא. בדרך כלל עלתה השאלה בקרב צעירים שרב היישוב שלהם (או הרב הצבאי) פסק בצורה אחת, וראש הישיבה (או הסמכות הרוחנית הגדולה) פסק אחרת. בדרך כלל גם במקרה זה צומצמה סמכותו של מרא דאתרא, לעומת הסמכות הרבנית הכללית יותר.

התייחסות ערכאות המדינה למעמדו של "רב היישוב"

השופט העליון אליקים רובינשטיין דן בנושא "סמכות הפסיקה של רב ביישוב", וכך הוא אומר:

מעמדוֹ של רב היישוב, "מרא דאתרא", כפוסק הלכה לבני מקומו מוכר בתחום התורני אך כאמור גם בחוק הישראלי (לעיל), ובפסיקת בית משפט זה (בית המשפט העליון). הנושא שלפנינו (עניין המקווה), כפי שנאמר גם בהחלטתנו מיום 27.4.06, הוא נושא הלכתי מובהק. בכגון דא מעניק ההלכה לרב היישוב סמכות רחבה "כיון שהסמכות והנאמנות לרב המקומי ניתנה לו מידי הציבור המקומי, הרי שבכך מצטמצמת מאוד אפשרות הערעור על פעולותיו בפני גורמי חוץ", אלא אם חרג בבירור מתפקידו. אם כך הדברים בהשגות בענייני הלכה המופנות לאינסטנציה רבנית אחרת, כל שכן ביחס לנטייה להתערבותן של הערכאות האזרחיות, שעניינים אלה אינם בתחום מומחיותן. רוח זו עולה גם מסעיף 4(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, לפיו סמכות בית המשפט לדון בעתירה מינהלית חלה גם על "החלטה של מועצה דתית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט רב מקומי".
סייג זה אמנם אינו שולל את סמכות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לדון כנדרש בסמכויות כל גוף מינהלי הפועל על פי דין, והרבנות הראשית והמקומית והמועצה הדתית בכלל זה, והוא אף עושה כן לפי הצורך המשפטי, אך ניתן לראות בדברים מעין "קריאת כיוון" לגבי היקף ההתערבות בתחום שבאופיו הוא הלכתי.

— בג"ץ 2957/06

פסק דינו של רובינשטיין בנושא הקמת המקווה כלל פיסקה באשר לתפקידו של המרא דאתרא: "מקווה טהרה חדש עמד להיבנות ביישוב אלקנה. העותרים, אנשי חב"ד המתגוררים ביישוב, מבקשים לחייב את המשיבים לבנות את המקווה באופן העונה גם על הדרישות ההלכתיות של הנוהגים במנהג חב"ד. לטענתם ראשי היישוב נוקטים נגדם בגישה מפלה ודווקנית, שמטרתה הדרת קהילת חב"ד מהיישוב. המשיבים טוענים כי ההכרעה בסוגיית בניית המקווה, כמוה כהכרעה בכל שאלה הלכתית, מסורה היא לרב המקום והוא בעל הסמכות להורות על אופן בניית המקווה (ההדגשה אינה במקור)".

ראו גם

• רב
• תארים רבניים
• פוסק
• הרבנות הראשית לישראל
• סמיכה לרבנות

קישורים חיצוניים

• אליקים רובינשטיין, סמכות הפסיקה של רב היישוב - חנן חסן ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון-האגף לפיתוח מבני דת, בג"ץ 2957/06 מיון 17 ביולי 2006
• הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, הרבנות הראשית לישראל: מבט הלכתי עכשווי, מתוך: הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה, הוצאת "היכל שלמה" תשס"ב, מובא באתר "דעת" - אתר לימודי יהדות ורוח.
• יהונתן בלס, - "חזקת הכשרות" ורמת המהימנות של הרָשות הציבורית, אתר משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי - המרכז להוראת ההלכה ולימודו, מכללת "שערי משפט", פרשת קרח, תשס"א. - על מהימנות המרא דאתרא.
• הרב משה צוריאל, ‏"עשה לך רב" - ההבדל בין 'עשה לך רב' לבין 'מרא דאתרא', באתר ישיבה
• ספרי הלכה בני זמנינו פסיקה למעשה - מרא דאתרא, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.