מוות
מוות הוא מצב שבו נשמתו של האדם נפרדת מגופו והוא חדל לחיות, ושמעתה ואילך הוא מוגדר כמת. הרגע המדוייק שבו מתרחש תהליך זה אינו ברור דיו, והוא משפיע הלכה למעשה על תחומים רבים בהלכה.
מוות מבחינה ביולוגית
גוף חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. הגוף החי שומר על תנאים פנימיים (כגון טמפרטורה, מבחר החומרים, ריכוז החומרים וכדומה) השונים מהתנאים השוררים בסביבה החיצונית העוטפת אותו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.
אורגניזמים רב-תאיים מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יחידה חיה בפני עצמה, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא "מוותר על עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.
גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.
תהליך המוות
המוות באדם
המוות בתורה
בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת נאמר בתנ"ך, כי חנוך ואליהו הנביאלא מתו, אלא עלו לשמים בעודם בחייהם.
המוות נחשב לתוצאה של החטא, כאשר על יחידי סגולה שלא חטאו נכתב בתלמוד[1] שהם "מתו בעטיו של נחש" - בשל חטא אדם הראשון שבעקבותיו נגזרה מיתה על כלל המין האנושי. כשה' גירש את אדם וחוה מגן עדן ופירט להם את עונשם, הוא אמר לאדם: "כי עפר אתה - ואל עפר תשוב", ואין מכך מנוס. (תפיסות דומות מקובלות להבדיל, גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן). עוד מובא בתלמוד שלאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום תחיית המתים אם עשה מעשים טובים בימי חייו. חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ונחלקו חז"ל אם הוא נבואה על תחיית המתים, או שהוא משל לשחרור עם ישראל מגלות בבל.
ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת ה' שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת החיים לאחר המוות או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האימרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את ה' אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". במגילת קהלת מופיע רמז לחיים שלאחר המוות:
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.
— קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א
רצח היא עבירה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. עם זאת, בתי הדין המוסמכים לכך מצווים להמית עבריינים באחת מארבע מיתות בית דין, בתלות בעבירה שעברו. ההלכה מתנה הליך זה בתנאים פרוצדורליים מחמירים ובהרכב של 23 דיינים סמוכים, עד שהעידו חכמים כי חיוב בדיני נפשות הינו עניין נדיר. יציאת הסנהדרין מלשכת הגזית[2], ובהמשך ביטול הסמיכה, הפסיקו את יישום עונש המוות בהלכה.
הגדרת המוות ברפואה
הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, תופעה המכונה "מוות לבבי", אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שלבם חדל לפעול. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).
סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת גם על פי ההלכה). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי - במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.
קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והריאות. ההגדרה השנייה מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב מצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABR) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.
איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעיתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופת הנפטר, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם, דבר המותר על פי ההלכה רק לצורך פיקוח נפש ורק לאחר מוות מוחלט.
רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים. במהלך המאה ה-20 עלתה תוחלת החיים של בני-אדם במידה רבה. עם זאת כיום, רק בני-אדם מעטים מצליחים להתקרב לגיל 100 שנה, ומעטים עוד יותר מצליחים לעבור אותו. אחדים בלבד הצליחו לעבור את גיל 120 שנה ואין הוכחות חד משמעיות לאדם שעבר את גיל 125[3]. ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.
גורמי המוות
מוות יכול להיגרם במספר נסיבות:
- מוות טבעי: על אף שכל מוות הוא "טבעי" נעשה שימוש בביטוי ככינוי למוות שמקורו בגורמים שאינם תוצאה של פעילות אנושית ישירה. כך למשל זקנה ומחלות ייחשבו "מוות טבעי" והמתה, התאבדות או תאונה אינן "מוות טבעי" . בסטטיסטיקות רשמיות נהוג לכנות זאת "מוות מסיבות חיצוניות".
- התאבדות: מוות הנובע מפעולה מכוונת של האדם להמתת עצמו.
- מוות בתאונה: מוות הנובע מתאונה, כזו שהקורבן אחראי לה, או כזו שנגרמה על ידי אחר.
- הוצאה להורג: המתתו של אדם בעקבות החלטה של רשות שלטונית על עונש מוות.
- רצח: המתתו של אדם בכוונת זדון לגרום למותו.
- הריגה או "גרימת מוות ברשלנות": המתתו או גרימה למותו של אדם ללא כוונת זדון לגרום למותו.
- נפילה בקרב.
- ניתוק מהמכשירים: הפסקת חייו של חולה סופני אשר מוחזק בחיים רק באמצעות מכשור רפואי על ידי ניתוקו ממנו, זהה לרצח.
- הרדמה: זריקת שניתנת לבעלי חיים, בדרך כלל בגיל מתקדם, אשר סובלים ממצב קשה ומכילה כמות גדולה וקטלנית של סם הרדמה במטרה למנוע מהם להמשיך לסבול.
מוות עשוי להיות תוצאה של מחלה, חבלה, הרעלה וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. משך חיי האדם נתון בידי ה', אך ישנם כמה תאוריות לאורך החיים הטבעי. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאוריה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם (ראו טלומר). למרות זאת, ישנה הסכמה כללית בעולם הרפואה שהוכחה במחקרים רבים שתזונה נבונה ושמירה על כושר גופני מאריכים את תוחלת החיים.
במדינות העולם השלישי, בעקבות תנאים סניטריים ירודים וחוסר בטכנולוגיה רפואית, מוות ממחלות זיהומיות נפוץ הרבה יותר מבמדינות המערב. מנגד, חלק מגורמי המוות בעולם המערבי כמעט ואינם קיימים או קיימים במידה מועטה הרבה יותר במדינות עניות, בעיקר מחלות הנובעות ממזון לא בריא ועתיר שומן וכולסטרול, שנפוץ פחות בעולם השלישי (לדוגמה התקפי לב ומחלות לב) או בעיות ומחלות הנובעות מזיהום אוויר כתוצאה מתיעוש (לדוגמה אסטמה, מחלות ריאה וכדומה). בטבלה הבאה מובאת השוואה בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם המערבי לבין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם השלישי, לפי סדר שכיחותם (מספר המתים מתייחס לשנת 2001):[4]
| גורמי המוות במדינות העולם השלישי | מספר מתים | גורמי המוות במדינות המערב | מספר מתים |
|---|---|---|---|
| נגיף HIV | 2,678,000 | מחלות לב איסכמיות | 3,512,000 |
| דלקות בדרכי הנשימה התחתונות | 2,643,000 | מחלות בכלי הדם המוחיים | 3,346,000 |
| מחלות לב איסכמיות | 2,484,000 | מחלות ריאה חסימתיות כרוניות | 1,829,000 |
| מחלות שלשוליות | 1,793,000 | דלקות בדרכי הנשימה התחתונות | 1,180,000 |
| מחלות בכלי הדם המוחיים | 1,381,000 | סרטן ריאות/קנה הנשימה/סימפונה | 938,000 |
| מחלות ילדות | 1,217,000 | תאונות דרכים | 669,000 |
| מלריה | 1,103,000 | סרטן הקיבה | 657,000 |
| שחפת | 1,021,000 | מחלות לב הקשורות ללחץ דם גבוה | 635,000 |
| מחלות ריאה חסימתיות כרוניות | 748,000 | שחפת | 571,000 |
| חצבת | 674,000 | התאבדות | 499,000 |
גורמי המוות בישראל
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 היו הגורמים למוות בישראל לפי הסדר הבא:[5]
| גורם המוות | אחוז מתוך הסך הכל |
|---|---|
| סרטן | 25.9 |
| מחלות לב | 14.9 |
| סוכרת | 5.6 |
| מחלות מערכת הנשימה | 5.6 |
| שבץ מוחי | 5.6 |
| סיבות חיצוניות: תאונות, התאבדות, רצח וכדומה |
4.2 |
| מחלות כליה | 3.7 |
| דלקת ריאות | 2.4 |
| יתר לחץ דם | 2.1 |
| כל שאר המחלות | 24.5 |
הפרדה בין גוף לנפש
קבלה בידינו איש מפי איש עד משה רבינו כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וככתוב בדברי אביגיל לדוד המלך (שמואל א' כה כט) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה', ומבואר בדברי הראשונים כי הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף.
להבדיל, גם אצל הגויים ישנן כאלו שהאמינו בהשקפות הקרובות לכך.
כך למשל ניתן למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון יסודות בהשארות הנפש שיש להן דמיון ליהדות (ישנה אף אגדה כי הוא נפגש עם חכמי ישראל וקיבל מהם חלק מיסודות האמונה), כמו גם בתאולוגיה הנוצרית.
גלגול נשמות
ערך מורחב – גלגול נשמות
חז"ל בספר הזוהר ורבים מן הראשונים, מסרו לנו, כי ישנן נשמות שלאחר מותן נכנסות לגוף אחר, מה שמכונה גלגול נשמות, האריך על כך הרמב"ן בספר איוב ועוד, בין השאר הוא כותב כי דבר זה היה ידוע עוד לפני מתן תורה, ולפיכך נשא יהודה את תמר, אמונה הקיימת להבדיל גם במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון.
המוות בלשון הקודש
- ערך מורחב – המוות בשפה העברית
המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז, ובהם נפטר, הלך לבית עולמו, הלך לעולמו, נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו, נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו, הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ, הוציא את ימיו, שבק חיים לכל חי, יצא לחופשי, החזיר נשמתו לבורא, נקרא לישיבה של מעלה.
תוספות לאחר שמו של נפטר
- ערך מורחב – הזכרת צדיקים לברכה
לאחר שמו של אדם שנפטר נהוג להוסיף את הביטוי "זיכרונו לברכה"[6] או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות ז"ל. לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו נהוג להוסיף 'זכר צדיק לברכה' - זצ"ל, וביתר הידור - "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה) או "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א)[7].
ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח המדובר נרצח, נהוג לאמר "השם יקום דמו" (הי"ד).
לשמותיהם של אנשים רשעים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "ימח שמו" (ימ"ש) או "ימח שמו וזכרו". יש המעדיפים "שם רשעים ירקב" (שר"י), הנדיר יותר.
כאשר מאזכרים ברצף שמות של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן". או "להבחל"ח" = להבדיל בין חיים לחיים, כלומר בין החיים לחיי עולם הבא לבין החיים בפועל.
הטיפול בגופת המת
- ערכים מורחבים – הלוויה, קבורה, בית קברות, טהרת המת, רקבון גופה
מקובל לרחוץ את גופת הנפטר בתהליך המכונה 'טהרה', לעטוף אותה בתכריכים, ולקבור אותה באדמה בטקס שכולל תפילות מיוחדות וביטויי אבל של קרובי הנפטר כגון קריעת הבגדים וחליצת הנעליים[8].
על מצבות שנבנות על גבי קברים של יהודים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר[9]. בקהילות דתיות מסוימות מתירים להסיר את המצבה אחרי תקופה של כמה עשרות שנים כדי להשתמש בשטח לקבורת מתים אחרים, או כדי לעשות שימוש אחר בשטח. מנהג זה היה מקובל אצל יהודים עד תקופת המשנה, שאף מתייחסת למנהג, אך כיום אינו מקובל. באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "א-ללה ירחמו" שמשמעו: "הא-ל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه - הא-ל ייטיב את אדמתו (האדמה שבה נקבר)[10].
הרגשה אצל המת
- ערך מורחב – לועג לרש
בתלמוד בבלי במסכת שבת[11] נלמד מהנאמר בספר איוב 'אַךְ־בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב'[12] שהמת מרגיש עקיצת התולעים בבשרו, כמחט בבשר החי, אמנם ביארו המפרשים שודאי שאין זה קושי בהרגשה כמו אצל החי, אלא נפשו של המת מצטערת מניוול הגוף[13].
בעניין ידיעת המת מנעשה בעולם אמר איוב 'יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא־יָבִין לָמוֹ'[14], אולם לפרק זמן אחרי המיתה המת מודע לנעשה בפניו, ונחלקו בתלמוד[11] עד מתי, יש אומרים עד שיסתם הגולל, ויש אומרים עד שיתעכל הבשר, ואף שמופיע בתלמוד מקרים רבים של מתים שגם לאחר זמן רב מפטירה ידעו מהנעשה בעולם, ביארו המפרשים שמדובר על הנהגה מיוחדת של שכר ועונש, עם נשמות מסוימות[15].
הנצחת המת
- ערך מורחב – הנצחה
הנצחה נועדה לשמר את זכרו של המת. ההנצחה יכולה להיעשות במגוון של דרכים, ביניהם, הקמת מצבות, אנדרטאות, לוחית זיכרון, פסלים, ספרי זיכרון, שירים, יצירות ספרותיות וכיום גם אתרי אינטרנט שמטרתם הנצחה. דרכי הנצחה אחרות קשורים בטקסים ובימי זיכרון שנועדו להזכיר את המת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- גיריראג' סוואמי, המבחן האחרון - למות בתודעה רוחנית, הוצאת לפיד הידע, 2015
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מות |
| ערך מילוני בוויקימילון: פטירה |
 ציטוטים בוויקיציטוט: מוות |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מוות |
- סוף החיים, באתר כל זכות
- פרק בנושא טכנולוגיה ומוות בפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי
- בנימין מינץ, ספר ההסתלקות, באתר "דעת"
- איך מסבירים לילדים על מוות? מאמר באתר "את זה"
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ז עמוד א'.
- ^ כארבעים שנה קודם חורבן בית שני, מכיוון שרבו הרוצחים, הסנהדרין הגלו את עצמם מלשכת הגזית כדי שהם לא יוכלו לדון דיני נפשות - מסכת ראש השנה, דף ל"א עמוד א'.
- ^ במצרים העתיקה היה מקובל לאחל לאדם שיגיע לגיל 110 שנה, ואילו בתרבות היהודית מקובל לאחל לאדם שיגיע לגיל 120 שנה.
- ^ על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת-2001. [1]
- ^ סיבות מוות בישראל, 2014, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ מקור הביטוי במסכת קידושין לא ע"ב.
- ^ בספרות הרבנית של ימי הביניים שמות-עצם בעלי סיומת -וּת נתפסו כבעלי מין דקדוקי זכר, ולכן התקבע הביטוי "זכותו יגן" ולא "זכותו תגן".
- ^ מנהגים דומים נהוגים גם באסלאם. בקהילות נוצריות מקובל להניח את גופת המנוח בארון ולפעמים מציבים את הארון בכנסייה ומאפשרים לבני הקהילה לעבור על פניו ולהיפרד מהמנוח.
- ^ על קברים של נוצרים נוהגים להציב צלב, או לשרטט צלב על-גבי המצבה, זכר לאופן שבו אותו האיש מת.
- ^ הטיפול בגופתו של אדם שמת משתנה בחברות אנושיות שונות. הטיפול הנפוץ הוא קבורה באדמה או שרפה. בדתות המונותיאיסטיות (יהדות, ולהבדיל, הנצרות, האסלאם ועוד) מקובלת יותר קבורה, בעוד שבדתות המזרח (למשל: הינדואיזם) מקובלת שרפת הגופה. בכל מקרה, הטיפול בגופה מלווה בטקס שנקרא הלוויה, ואשר נועד לחלוק כבוד אחרון למת, לפרסם ברבים את דבר מותו של האדם, לאפשר לקרוביו להיפרד ממנו, ולעודד אנשים בקהילתו של האיש להשתתף באבל על מותו, ולנחם את קרוביו. בדתות רבות, שבהן מקובלת השקפה דואליסטית, מאמינים כי הטקס הכרחי לשם הפרדת נפשו של האדם מגופו בצורה מושלמת, וכדי להבטיח כי הנפש לא תתייסר.
- ^ 11.0 11.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד ב'
- ^ ספר איוב, פרק י"ד, פסוק כ"ב
- ^ כל בו הלכות אבל פ"ב, ספר חסידים סימן אלף קסג.
- ^ ספר איוב, פרק י"ד, פסוק כ"א
- ^ נשמת חיים בן ישראל מאמר שני פכ"ב
