פונקציונליזם ואינטנציונליזם

שאלת הפונקציונליזם מול האינטנציונליזם בשואה הוא ויכוח היסטוריוגרפי העוסק בדרך שבה התרחשה השואה, כמו גם בהיבטים רבים אחרים של הרייך השלישי, למשל הדרך שבה נוהלה מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית. ניתן למקד את הוויכוח בשתי שאלות עיקריות: האם השואה הייתה מתוכננת מראש, כחלק מתוכנית אב גדולה שאותה הגה אדולף היטלר? תומכי האסכולה האינטנציונליסטית סבורים שהתשובה לשאלה זו חיובית; אדולף היטלר תכנן מראש את השמדת יהדות אירופה, והשואה היא הביצוע בפועל של תכנון זה; תומכי האסכולה הפונקציונליסטית חולקים על גישה זו, וסבורים שהשואה לא הייתה יוזמה מתוכננת מראש, אלא התהוותה תוך כדי התפתחות הרייך השלישי. ושאלה נוספת: האם היוזמה לביצוע השואה הגיעה מלמעלה, בפקודה מאת אדולף היטלר, או שהחלה ביוזמה שבאה מתוך הפקידות הגרמנית? האינטנציונליזם טוען שהפקודות ניתנו מן הדרג הגבוה ביותר, ואילו הפונקציונליזם סבור שהיוזמה באה מלמטה.

המונחים "פונקציונליסט" ו"אינטנציונליסט" נטבעו ב-1981 בידי ההיסטוריון המרקסיסט טימותי מייסון, אולם שורשי הוויכוח נעוצים עוד בשנים 1969–1970, עם פרסומם של הספרים The Hitler State ב-1969, מאת מרטין ברושט, ו-The Twisted Road to Auschwitz ב-1970, מאת קארל שלוינס, שהציגו גישה פונקציונליסטית. הואיל ומרבית ההיסטוריונים הפונקציונליסטים היו בני גרמניה המערבית, הצביעו היסטוריונים אינטנציונליסטים רבים – ובפרט אלו שמחוץ לגרמניה – על היסטוריונים דוגמת ברושט והנס מומסן, אשר בילו את נעוריהם בנוער היטלר, וטענו כי עבודותיהם הן אפולוגטיות כלפי הנאציזם. תמיכתו של ראול הילברג היהודי באסכולה הפונקציונליסטית הייתה אתגר למבקרי האסכולה.

מקורות הוויכוח

חיפוש מקורה של השואה החל מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. התביעה במשפטי נירנברג, שבהם נשפטו ראשי המשטר הנאצי, הציגה את הפתרון הסופי כחלק מתוכנית ארוכת טווח שגובשה על ידי ראשי המפלגה הנאצית עוד עם התגבשותה ב-1919. תפיסה זו השפיעה על מרבית ההיסטוריונים בשנים שלאחר מכן, שנקטו רובם ככולם אותה גישה; גישה זו מוגדרת היום כגישה האינטנציונליסטית הקיצונית. בסוף שנות ה-60 התפרסמו ספריהם של ברושט ושלוינס, שהוזכרו לעיל. המחנות נקראו בפרפראזה על שם ספרו של שלוינס: החוקרים שדגלו בשיטה האינטנציונליסטית נקראו מחנה "הדרך הישירה לאושוויץ" ("The straight road to Auschwitz") או "מחנה התוכנית" (programmeists), משום שסברו שהיטלר פעל על פי תוכנית מוכנה מראש. תומכי התפיסה הפונקציונליסטית נקראו מחנה "הדרך המעוותת לאושוויץ" ("the twisted road to Auschwitz"), או ה"מבניים" (structuralists), משום שסברו שמקורה של השואה במבני הכוח הפנימיים של הרייך השלישי.

בשנת 1981 פרסם ההיסטוריון הבריטי טימות'י מייסון מסה שכותרתה הייתה "כוונה והסבר" ("Intention and Explanation"). מסה זו הייתה חלק מביקורת שמתח מייסון על תפיסתם של ההיסטוריונים קארל דיטריך בראכר וקלאוס הילדברנד. מייסון טען, שבראכר והילדברנד התמקדו יתר על המידה באדולף היטלר כשורש ההסבר לשואה. במאמר זה טבע מייסון את המינוח "פונקציונליסטים" לאותם היסטוריונים שנקראו עד אז אסכולת ה"מבניים", וסברו שהשואה התרחשה כתוצאה מן המבנה הפנימי במדינה הנאצית; במקביל, הגדיר מייסון את אסכולת ה"תוכנית" כ"אינטנציונאליסטיים", משום שסברו שכוונותיו ותוכניותיו של היטלר הן שהביאו לשואה. מונחים אלה נתקבלו במקום המונחים הקודמים שהיו מקובלים עד אז.

בהרצאה בפריז ב-1982 סיכם כריסטופר בראונינג את הוויכוח:

חקר השואה בשנים האחרונות הלך והתקטב יותר ויותר לשתי קבוצות, שזכו מפיו של טימות'י מייסון לשמות ההולמים "אינטנציונליסטים" ו"פונקציונליסטים". הראשונים מסבירים את התפתחותה של גרמניה הנאצית כתוצאה מכוונותיו של היטלר, שנבעו מאידאולוגיה עקבית והגיונית. כוונות אלה הוגשמו הודות לדיקטטורה הטוטליטרית של גרמניה הנאצית. הפונקציונליסטים, מאידך, מצביעים על האופי האנרכיסטי של המדינה הנאצית, היריבויות הפנימיות ששררו בה, ועל תהליך קבלת ההחלטות ברייך השלישי שהיה כאוטי ביסודו, והוביל לאלתורים וגם לרדיקליזציה של המהלך.

הצגת ההיסטוריה על פי כל אחת מן הדרכים הללו חשובה לניתוח המשמעויות המסועפות, שאותם מייחסים למדיניות הנאצים בכלל ולביצוע הפתרון הסופי בפרט. מצד אחד, לוסי דווידוביץ', אינטנציונליסטית רדיקלית, מחזיקה בתפיסה על פיה כבר ב-1919 החליט היטלר על השמדת יהודי אירופה. ויותר מכך: הוא ידע כבר אז באיזו תקופה תתממש תוכניתו הרצחנית. מלחמת העולם השנייה הייתה בעת ובעונה אחת האמצעי וההזדמנות כדי להביא לידי מעשה את מלחמתו כנגד היהודים. היטלר המתין לרגע המתאים כדי להגשים את תוכניתו הרחבה, ובמקביל נהג בסובלנות כלפי מגוון של דרכי פעולה חסרות טעם ומשמעות שהפעילו דרגי הביניים במפלגה ובמדינה כלפי היהודים.

מנגד, מציג מרטין ברושט תפיסה אולטרה פונקציונליסטית. כנגד תפיסתה של דוידוביץ', המדגישה את כוונותיו של היטלר ואת התוכנית המקיפה וארוכת הטווח שהייתה לו, לתפיסתה, מציג ברושט תפיסה מנוגדת לגמרי לגבי תפקידו של הפיהרר, במיוחד בהתייחסות להחלטה על הפתרון הסופי. תוכנית ההשמדה התפתחה בשלבים, במקביל ובזיקה למעשי טבח שונים, בסוף 1941 ובמהלך 1942. רציחות אלה לא היו קשורות זו לזו, ובוצעו כמענה מאולתר למצב בלתי אפשרי שנוצר בשטח, כתוצאה משתי סיבות: מחד, הלחץ האידאולוגי והפוליטי שיצר היטלר ליצירת אירופה נקייה מיהודים; (לחץ זה הביא לגירושם של היהודים ממרכז אירופה לאזורי חיץ במזרחה, אזורים שנכבשו במהלך מבצע ברברוסה, ובאזורים אלה היו היהודים אמורים להיעלם). מאידך, המפלות הצבאיות בחזית המזרחית הביאו לבלימת תנועת הרכבות למזרח, ולהיעלמות אזורי החיץ המתוכננים אליהם היו היהודים אמורים להיות מועברים. מעשי הטבח המקומיים והספורדיים החלו להתמסד בהדרגה, עד שהובן שפתרון ההשמדה היה הפתרון הפשוט ביותר לביצוע מבחינה לוגיסטית; הפתרון הסופי החל להיות מיושם בצורה כוללת, והמשטר החל לשקוד על ביצועו בנחישות. מנקודת מבט זו, היה היטלר הזרז, אך לא מקבל ההחלטות. לתפיסתה של לוסי דוידוביץ, נהגה הפתרון הסופי עשרים שנה לפני ביצועו המעשי; לתפיסתו של מרטין ברושט התפתח רעיון הפתרון הסופי ממעשי הטבח שקרו בשטח, מעשים מקומיים שהפכו לתפיסה כוללת.

הגישות השונות בדיון

אינטנציונליזם

היסטוריונים הדוגלים בתפיסה האינטנציונליסטית בגירסתה המוקצנת ביותר, טוענים שלהיטלר היו תוכניות החלטיות לביצוע השואה עוד ב-1924, אם לא מוקדם יותר. לוסי דווידוביץ' (Dawidowicz) סוברת, כאמור, שהיטלר החליט על השמדת היהודים כבר ב-1919. כתמיכה בטענתה מצביעה דוידוביץ' על מספר רב של התבטאויות אנטישמיות שאותן השמיע היטלר באותן שנים. מבקריה של דוידוביץ' טוענים כנגדה שמעט מאד מהתבטאויותיו של היטלר באותן שנים עוסקות בהרג יהודים. רק התבטאות אחת של היטלר, בספרו מיין קאמפף, מדברת על רצח יהודים; שם אומר היטלר כי לו היו 12,000 עד 15,000 יהודים נחנקים בגז במקום החיילים הגרמניים שנהרגו בדרך זו במלחמת העולם הראשונה, כי אז "הקרבתם של מיליונים בחזית לא הייתה לשווא". מבקריה של דוידוביץ' טוענים ששורה אחת בספר בן 694 עמודים היא ראייה קלושה מדי לטענתה.

אינטנציונליזם מתון

גרסה מתונה יותר של האסכולה האינטנציונליסטית גורסת שהיטלר החליט על השמדת היהודים בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, ומכל מקום לא יאוחר מ-1939, או 1941. אחת הראיות המובאות על ידי ההיסטוריונים השייכים לאסכולה זו היא נאומו המפורסם של אדולף היטלר בפני הרייכסטאג, ב-30 בינואר 1939, ובו אמר:

היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה...

יהודה באואר מקשה על גישה זו, ומראה שאף על פי שבנאום זה אכן ישנו אזכור מפורש של השמדת עם, בפועל לא עשה היטלר שום צעד מעשי לקראת ביצוע ההשמדה. איאן קרשו מביא ציטוטים מיומנו של יוזף גבלס, מהם ניתן להתרשם שגבלס הופתע מהתרחשות ההשמדה, משמע שלא הייתה ידועה לו תוכנית כזו.

פונקציונליזם

הגרסה הקיצונית ביותר של האסכולה הפונקציונליסטית טוענת, שהשואה הייתה פרי יוזמתה של הביורוקרטיה הגרמנית, ושהנהגת הרייך השלישי לא הייתה קשורה כלל ליוזמה זו. ההיסטוריון גץ עלי (Götz Aly) הביא כראיה לתפיסה זו מסמכים רבים של הפקידות הגרמנית בגנרלגוברנמן, שטחה המרכזי של פולין שלא סופח לגרמניה לאחר כיבושה במלחמת העולם השנייה; במסמכים אלה ישנו דיון פנימי ער על הקטנת אוכלוסייתה של פולין ב-25%, כדי לאפשר לכלכלתה לצמוח. מבקריה של אסכולה זו מצביעים על כך שאין בכך כדי להסביר מדוע נשלחו יהודים מצרפת והולנד למחנות השמדה בפולין – מהלך מנוגד לגמרי למגמה העולה מן המסמכים שהביא עלי; מעבר לכך, אין כאן תשובה לשאלה מדוע היו דווקא יהודי פולין המטרה להשמדה, במקום להשמיד 25% אקראיים מאוכלוסייתה של פולין.

פונקציונליזם מתון

היסטוריונים כקארל שלוינס ((Karl Schleunes) וכריסטופר בראונינג מציגים תפיסה מתונה יותר של האסכולה הפונקציונליסטית. לדעתם, היה מבנה הכוח במדינה הנאצית לא יציב ומלא מתחים ויריבויות בין הגופים השונים שבו. מתחים אלה הם שיצרו את הכוח המניע שהביא להתרחשותה של השואה. החוקרים המשתייכים לאסכולה זו סבורים שמטרתם הראשונה של הנאצים היה גירוש כל יהודי אירופה אל מחוצה לה (למזרח אירופה, למדגסקר, למרכז אפריקה, ואף לארץ ישראל), אך משהסתבר שאין סיכוי לבצע מדיניות זו, הוחלט על השמדה. דרך זו נקראת "הדרך העקומה" לרצח עם.

סינתזה

כמה חוקרים, ובהם יהודה באואר ואיאן קרשו, מציגים תפיסה היוצרת סינתזה בין האסכולות השונות. לשיטתם, להיטלר לא הייתה תוכנית סדורה להשמדת היהודים. המניע להשמדתם הגיע גם כיוזמה של דרגי השטח, וגם כהנחיה מן הדרגים הגבוהים. ההנחיה שעברה לדרגים הנמוכים גובתה ביוזמה מצידם של גורמי השדה, ששוב הפכה להנחיה מעל, וחוזר חלילה. היטלר, כאמור, לא הגה את התוכנית, אך היה הכוח הנחרץ שהניע את השואה. בהקשר זה נעשה שימוש במונח "רדיקליזציה מצטברת" (cumulative radicalisation), כדי להגדיר את התחרות הקיצונית בין גורמי הממשל הנאצי השונים, שלוותה ברטוריקה חריפה, והביאה לנקיטת מדיניות שהלכה והקצינה כלפי היהודים.

ראו גם

• מיין קמפף: אינטנציונליסטים נגד פונקציונליסטים.
• נאום אוברזלצברג

לקריאה נוספת

• Aly, Götz & Heim, Susanne: Architects of annihilation: Auschwitz and the logic of destruction, Princeton, NJ: Princeton University Press, 2002.
• Bauer, Yehuda: Rethinking the Holocaust, New Haven Conn.; London: Yale University Press, 2001.
• Bracher, Karl Dietrich: The German Dictatorship; The Origins, Structure, and Effects of National Socialism, translated from the German by Jean Steinberg; With an Introduction by Peter Gay, New York, Praeger 1970.
• Breitman, Richard: The architect of genocide: Himmler and the Final Solution, New York: Knopf: Distributed by Random House, 1991.
• Broszat, Martin: The Hitler state: the foundation and development of the internal structure of the Third Reich, London: Longman, 1981.
• Broszat, Martin: German National Socialism, 1919–1945, translated from the German by Kurt Rosenbaum and Inge Pauli Boehm, Santa Barbara, Calif., Clio Press 1966.
• Browning, Christopher R: Fateful months: essays on the emergence of the final solution, 1941–42, New York: Holmes & Meier, 1985.
• Browning, Christopher R: The path to genocide: essays on launching the final solution, Cambridge: Cambridge University Press, 1992.
• Browning, Christopher R: Nazi policy, Jewish workers, German killers, Cambridge ; New York: Cambridge University Press, 2000.
• Browning, Christopher R: The origins of the Final Solution: the evolution of Nazi Jewish policy, September 1939 – March 1942, Lincoln: University of Nebraska Press, 2004.
• Burrin, Philippe: Hitler and the Jews: the genesis of the Holocaust, London ; New York: Edward Arnold ; New York, NY: Distributed in the USA by Routledge, Chapman, and Hall, 1994.
• Fleming, Gerald: Hitler and the Final Solution, Berkeley: University of California Press, 1984.
• Dawidowicz, Lucy S.: The war against the Jews, 1933–1945, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1975.
• Hilberg, Raul: The Destruction of the European Jews, Yale University Press, 2003, c1961.
• Hildebrand, Klaus: Das Dritte Reich, Muenchen: Oldenbourg, 1980 translated into English by P.S. Falla as The Third Reich, London: G. Allen & Unwin, 1984.
• Kershaw, Sir Ian: The Nazi dictatorship: problems and perspectives of interpretation, London: Arnold ; New York: Copublished in the USA by Oxford University Press, 2000.
• Kershaw, Sir Ian: Hitler, 1889–1936: Hubris, New York: Norton, 1999, 1998.
• Kershaw, Sir Ian: Hitler, 1936–45: Nemesis, New York: W.W. Norton, 2000.
• Jäckel, Eberhard: Hitler in history, Hanover, NH: Published for Brandeis University Press by University Press of New England, 1984.
• Marrus, Michael: The Holocaust in History, Toronto: Lester & Orpen Dennys, 1987.
• Mommsen, Hans: From Weimar to Auschwitz, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1991.
• Rosenbaum, Ron: Explaining Hitler: the search for the origins of his evil, New York: Random House, 1998
• Schleunes, Karl: The Twisted Road to Auschwitz; Nazi Policy Toward German Jews, 1933–1939, Urbana: University of Illinois Press, 1970.

• נוימן, בעז: נאציזם, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26190273פונקציונליזם ואינטנציונליזם