יהדות אנקונה
יהדות אנקונה היא קהילה יהודית קטנה יחסית שהתקיימה במשך מאות שנים בעיר הנמל אנקונה שבאיטליה ותרמה רבות לכלכלת ולחיי התרבות של העיר.
כיום יש בעיר כ-300 יהודים אולם בבתי הכנסת לא מתקיימות תפילות סדירות.
תולדות הקהילה
ימי הביניים
עדויות ראשונות להתיישבות יהודים באנקונה יש משנת 967. בשנה זו החכיר ארכיהגמון מרוונה חלקת אדמה בעיר ליהודי בשם צ'אוואריני (Ciavarini). לדעת חוקרת הקהילה היהודית באיטליה, Maria Luisa Moscati Benigni,[1] האדמה יועדה לבית קברות או הרחבת נחלה יהודית שנרכשה בעבר, שכן מצוי מסמך המתוארך כמאתיים שנה קודם לכן, על רכישת קרקע על ידי שני יהודים מטוסקנה, שמו של אחד מהם הוא מנחם מאנקונה (Menachem di Ancona).
יעקב ד'אנקונה, סוחר יהודי משכיל מהעיר, יצא למסע אל המזרח הרחוק בשנת 1270. במסעו הוא גילה את "עיר האור" היא דאיטון - היום עיר נמל לחופי האוקיינוס השקט, במערב סין. תיאור מסעותיו בשנים 1270 - 1273 מובא בספר המסעות הקרוי "עיר האור". מסעו נערך לאחר מסעות בנימין מטודלה אך לפני מסעות מרקו פולו ואבן בטוטה.
חיי היהודים מצפון לאנקונה התנהלו על מי-מנוחות, יש על כך עדות משנת 1214. בשנת 1279 הייתה בעיר רעידת אדמה. כחלק מחיפוש האשמים בתופעה הרגו תושבי העיר את כל היהודים שהיו בה. לזכר הטבח חוברה קינה מיוחדת ונהוג היה לומר אותה באנקונה בתשעה באב.
במהרה התחדשה הקהילה היהודית בעיר: בסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14 ישב באנקונה עמנואל הרומי והיה ראש המדברים בענייני ספרות בקהילה[1]. יהודי הקהילה עסקו בבנקאות, כמו שאר יהודי איטליה באותה עת.
תקופת הרנסאנס
בשנת 1348 התיישבו בעיר פליטים יהודים מגרמניה, שנאלצו לעזוב את ארצם בשל הרדיפות בגין האשמת היהודים בפרוץ המגפה השחורה. יהודים מספרד ומהלבנט באו לגור באנקונה עקב היותה מרכז סחר בינלאומי בין מרכז איטליה לבין המזרח התיכון והמזרח הרחוק.
בשנת 1490 הוקם בעיר מוסד גמילות החסד הנוצרי Monte di Pieta, במטרה לדחוק את יהודי העיר מעסקי ההלוואות. בעיר פעל שלמה בונוונטורה, בנקאי יהודי אשר נחשב אחד מעשירי איטליה. בשנת 1427 התקבלה החלטה "כי על היהודים להתיישב כולם ביחד ברחובות רפש ואשפות ולשאת עליהם סימן מיוחד כדי להבדילם מיתר תושבי העיר"[2]. יישוב היהודים בעיר הוגבל לרחוב אחד והם נדרשו לשאת אות קלון.
|
החלטת מועצת העיר ממרץ 1427 על תיחום מקום מושבם של היהודים אולי ה"גטו הראשון" "נראה צודק והוגן להפריד בין קהל הנוצרים לבין קהל היהודים. לשם כך כל היהודים, שהם אזרחי עיר אנקונא ותושביה, יצטרכו מעתה להבליט את זהותם. הם יצטוו לשים על בגדיהם, מעל החזה, סימל עגול בצורת 0, גדול ומצבע צהוב, החל ממחר, וזאת כדי לאפשר לכול להבין כי הם יהודים. כל העובר על צו זה ייענש בקנס של 25 דוקאטים מזהב, שייגבו כל פעם על ידי קציני עיריית אנקונא המפוארת ... כמו כן לא יורשה שום יהודי לדור בשום מקום וחלק מהעיר הנ"ל ליד בתי הנוצרים, אלא רק במקום שהיהודים גרים בו, היינו ברחוב בית המרחץ (via dell Bagno) על העבריינים יוטל קנס כנ"ל. |
| פרופ' חיים ויטו וולטירא - תורת חיים - בטאון יהודי איטליה |
ב-1530 עודד האפיפיור קלמנס השביעי יהודים להתיישב באנקונה. הוא אישר להם תנאים מיוחדים, בין השאר, מתן פטור מענידת אות הקלון. הוא גם אפשר לאנוסים שחזרו ליהדות להתגורר בעיר. יוצאי ספרד אלו התארגנו לקהילה נפרדת והקימו בית כנסת משלהם. בשנת 1539 הצטרפו אליהם, בין השאר, יהודי נאפולי. הם תרמו לפיתוח המסחר עם המזרח התיכון, ונמל אנקונה הפך לשער למסחר הבינלאומי בין איטליה והעורף האירופאי לבין המזרח התיכון והמזרח הרחוק. עיקר התחרות הייתה עם נמל ונציה, שהייתה במשך מאות שנים "בעלת המפתח" לסחר הבינלאומי. בעקבות זאת, דונה גרציה (היהודיה), המוכרת כ"אחת הנשים העשירות בעולם", ורשת סוכניה ביססו את מעמדה של עיר הנמל[3].
האפיפיור הסתמך על העובדה שיהודי העיר הם נתינים עות'מאניים ולכן לא חלות עליהם ההגבלות שהוטלו על היהודים. טיעון "פיקטיבי" זה לא החזיק מעמד עם חילופי האפיפיורים[4].
ב-29 בדצמבר 1690 אירעה בעיר רעידת אדמה הקהילה היהודית ניצלה, ובשל כך נקבע יום זה, כ"א בטבת, כיום פורים מקומי[5].
הגטו
ב-1555 הועלו על המוקד בכיכר העיר 24 אנוסים, אירוע אשר הטביע חותמו בעולם היהודי באותה עת. כתגובה לטבח זה הכריזו היהודים חרם על העיר, הוא חרם אנקונה (ראו גם בהמשך).
ב-12 ביולי 1555 חודשה הפקודה לפיה מותרים מגורי יהודים ברחוב אחד בלבד. כך הוקם באנקונה גטו. בשנת 1569 גזר האפיפיור פיוס החמישי שהיהודים במדינת האפיפיור יתרכזו רק בשלושה גטאות: בגטו שבאנקונה, בגטו רומא ובאביניון, היום בצרפת. שאר בתי היהודים מחוץ לגטו נהרסו. נאסר עליהם להיות הבעלים של נכסי דלא ניידי, ומסחרם הוגבל למסחר בבגדים משומשים. חודשה הפקודה לפיה הגברים יחבשו מגבעת צהובה והנשים יישאו צעיף צהוב. נאסר עליהם להעסיק משרתות נוצריות. על היהודים נאסרו לימודים באוניברסיטה, להוציא לימודי רפואה, אך נאסר על הרופאים היהודים לטפל בחולים נוצרים. עוד איסור מיוחד הוטל על היהודים: נאסר לקרוא להם בתואר אדון Signore.
היהודים שגרו בצפון האזור ולא עברו לגור בתחומי גטו אנקונה, עברו להתיישב בערים פזארו ופאנו (Fano) בתחומי שלטונה של נסיכות אורבינו (דוכסות מונטפלטרו (Ducato dei Montefeltro) ומשפחת דלה רוברה (Della Rovere)), שם נהנו מתנאים טובים יותר מאשר באנקונה.
בשנת 1588 התאוששה הקהילה היהודית בעיר, תחום הגטו הורחב ולפי המשוער שני שלישים מהסחר בעיר היה בידיים יהודיות. אך בשנת 1659 גזר האפיפיור אלכסנדר השביעי שאין להרשות ליהודים להחזיק עסקים מחוץ לגטו. כן נאסר עליהם לעזבו משקיעת החמה עד עלות השחר.
בשנת 1797 הגיע צבאו של נפוליאון בונפרטה לעיר וחומות הגטו נהרסו.
עידן האורות
בשנת 1871 ניתנו ליהודי העיר זכויות אזרחיות מלאות ומספר היהודים בה הגיע לשיא של 2,336. מתחילת המאה ה-20, לאחר ירידת חשיבותו של נמל העיר, התרחשה הגירה של יהודי העיר לשאר הקהילות היהודיות באיטליה.
המאה ה-20 ואחריה
ערך מורחב – פארקו דל קארדטו
בשנת 1932 נהרס בית הכנסת האיטלקי על מנת לפנות מקום לנתיב תחבורה. ריהוט בית הכנסת הועבר למבנה בית הכנסת הלבנטיני (Scuola Levantina), בו הוא נמצא עד היום.
בזמן השואה נשלחו לגרמניה 157 מיהודי מחוז מארקה בו שוכנת העיר, מהם 53 מאנקונה[6]. 15 מהם חזרו[7].
מספרם המשוער של יהודי העיר כיום הוא 300. יש בעיר שני בתי כנסת במבנה אחד, אך לא מתקיימות בהם תפילות סדירות. הרב האחרון ששירת בעיר היה ד"ר צ'זרה טליאקוצו (Dr. Cesare Tagliacozzo). בשנים 1941 - 1943 היה רבה של אנקונה הרב אליהו טואף אשר נחשב לסמכות הרבנית העליונה של יהדות איטליה מאז תום מלחמת העולם השנייה.
בשנת 2005 נפתח לציבור האתר מכונה המכונה פארקו דל קארדטו (Parco del Cardeto), הכולל את בית הקברות העתיק "חיים" (Chayim) הנמצא בשיפולי הר קארדטו ובו מאות מצבות מהמאה ה-15, בחלקן עם כיתוב הניתן לקריאה.
חרם אנקונה
- ערך מורחב – חרם אנקונה
אחד האירועים הקשורים בתולדות יהדות אנקונה קשור בחרם אנקונה אשר הוכרז נגדה לאחר העלאתם למוקד של עשרים וארבעה מומרים (23 גברים ואישה אחת). האירוע הטביע חותמו בעולם היהודי באותה עת. אנוסים פנו אל דונה גרציה וביקשו ממנה שתפעיל את השפעתה על כל הסוחרים היהודיים כדי שלא יסחרו עם סוחרי אנקונה. ביוזמתה התכנסו חכמים רבים בעיר הבירה קושטא והטילו חרם על כל מי שימשיך לנהל מסחר עם אנקונה.
הטלת החרם עוררה את התנגדות היהודים שעדיין חיו באנקונה וגם של סוחרים יהודיים מערים אחרות באימפריה העות'מאנית. החרם נכשל ובכך הוכשלה דונה גרציה על ידי בני עמה.
דמוגרפיה
המספר המשוער של היהודים לאורך השנים היה כדלקמן:
- 1600 - לא ידוע
- 1700 - 2,500
- 1789 - 1,400
- 1803 - 1,600
- 1871 - 2,336
- 1900 - 1,700 מתוך אוכלוסייה של 30,000
- 1928 - 1,000
- 1938 - 1.177
- 1946 - 460
- 1972 - 320
- 2007 - 300
חכמי אנקונה
בין חכמי אנקונה:
- המאה ה-15 - יהודה מסיר לאון, רב, מורה, רופא ופילוסוף - מחבר הספר "נופת צופים" שנת רל"ז (1477)
- המאה ה-16 - הרופא אמטוס לוזיטנוס ומשה בסולה
- המאה ה-17 - ר' יחזקאל פרובינציאלי אשר תשובותיו נכללות בספרים: "פחד יצחק" ו"עפר יעקב" של ר' נתנאל בן אהרן סגרי ור' יוסי רפאל פרמי, שחיבר 300 שו"ת
- המאה ה-18 - רבי יוסף פיאמטה (Fiammeta) שהדפיס תפילות וזמירות בשם "אור בקר" וכן שני כרכי שו"ת וחתנו רבי שמשון מורפורגו ששימש אחריו בכהונה וחיבר שו"ת ודינים.
- המאה ה-19, רבי יצחק פיאנו מרומא, רבי חיים אברהם ישראל מרודס מחבר בית אברהם" ו"אימרות טהורות", רבייעקב שבתאי סניגאליה (Senigaglia) מחבר הספרים: "אביר יעקב", "מתת יעקב" ו"נזיר שמשון", רבי אברהם וויואנטי ורבי יצחק רפאל טדסקי (Tedeschi)- ורבי ישעיה רפאל אזולאי - בנו של חיד"א
אדם חשוב נוסף מבין יהודי אנקונה היה ויטו וולטרה (1860- 1940), פיזיקאי ומתמטיקאי. ידוע בעיקר עבור תרומותו לביולוגיה מתמטית ותורת המשוואות האינטגרליות.
מוסדות הקהילה
בעיר שני בתי כנסת במבנה אחד, באזור הגטו הישן, ליד הנמל: בית הכנסת האיטלקי ובית הכנסת המזרחי (ליבאנטינה). המבנה המקורי של בית הכנסת האיטלקי נהרס בשנת 1932 בשל סלילת כביש. שני בתי הכנסת ערוכים לרוחב. משני הצדדים שתי שורות ספסלים כפולים - גב אל גב, המקבילים לספסלי הקיר ונשענים אל ריקות האורך. לדעת יעקב פינקרפלד עיצוב זה נגרם בשל המבנה הרוחבי של האולם.
מאז 1999 אין מתקיימות בבתי הכנסת תפילות סדירות. קהילת אנקונה אחראית גם על בתי הכנסת בעיירות הסמוכות אורבינו וסניגאליה.
פארק בית הקברות
בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים, החדש בהם הוא טאוורנל.
בית העלמין העתיק "מונטה קארדטו" הוא משנת 1462, נמצא על ההר ממנו מראה מרהיב על הים. הוא נחשב לאחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים והטיפוסיים באירופה. הוא הוקם בשנת 1428 והורחב בשנים 1462 ו-1711. יש בו 1,058 מצבות, מהן 700 במקומן המקורי. רק 300 מהן זוהו. המצבה העתיקה ביותר שזוהתה היא של "ישי פינטו" משנת 1552. בשנת 2005 הושלמו פעולות השחזור והשימור של בית הקברות "חיים" (Chayim) במונטה קארדטו בתיאום עם הקהילה היהודית בעיר. בית הקברות היהודי הוא חלק מהאתר המכונה פארקו דל קארדטו (Parco del Cardeto). במבנה סמוך לבית הקברות רוכז מידע על היהודים הקבורים בו .
משפחת אנקונה
כאשר הוטלה החובה לבחור שם משפחה, משפחות איטלקיות שבאו מאנקונה וממחוז מארקה, הן משפחות יהודיות והן לא-יהודיות, נטלו לעצמן את שם המשפחה אנקונה Ancona או D'ancona, או אנקונינה. מתוכן יצאו אישים מפורסמים בהם אלסנדרו ד'אנקונה[8].
בעבודה שנערכה בשנת 2006, על ידי Gabriele Ancona, אשר כותרתה היא "לדור ודור", הובאו פרטים על משפחות ששמן "אנקונה". המשפחה היא איטלקית במקורה והגיעה לאנקונה מרומא בסוף המאה ה-13. ראשון בני אנקונה שזוהה היה יוסף דוד. החל ממנו צורף שם העיר בתור שם המשפחה. כך אותרה שושלת בת 634 שנה, עשרים וחמישה דורות, המגיעה עד ימינו.
בשנת 1444 עבר חלק מהמשפחה לעיר קרמונה במחוז לומברדיה שבצפון איטליה. בני אנקונה נשארו בעיר עד המאה ה-16, אז גורשו ממנה יחד עם שאר יהודי לומברדיה. בשנת 1750 עברו אחדים מבני משפחת אנקונה לערים: קאררה שבמחוז ליגוריה, "בוזולו" שליד העיר מנטובה וליבורנו במחוז טוסקנה. בשנים 1894-1911 שבו לערי הצפון והתיישבו בפדובה וברוביגו. בין השנים 1920 - 1926 התיישבה במשפחה גם במילאנו.
שכיות החמדה
התמונות צולמו בבית הכנסת הנטוש בשנת 1999
-
התקרה מעל הבמה במרכז בית הכנסת -
הכתר מעל ארון הקודש -
עמודי ארון הקודש -
דלתות ארון הקודש -
זר ארון הקודש -
דלתות ארן הקודש
לקריאה נוספת
- אוצר ישראל ערך "אנקונא"
- אנקונא עיר עתיקה באיטליה, על שפת הים האדריאטי - דעת אנציקלופדיה יהודית
- בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962
- לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978
- יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד
- Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986
- Gabriele Ancona Ledor Vador : di generazione in generazione : Cronaca domestica degli Ancona dal XIV al XXI secolo
- חרם אנקונה, "המבשר תורני" ט"ו סיון תשע"א
קישורים חיצוניים
- הקהילה היהודית באנקונה, איטליה, בית התפוצות
- דר' יעקב הרוזן, דון יוסף נשיא בונה טבריה, "סיני" ל', תש"ב
- Maria Luisa Moscati Benigni,
Breve Storia degli Ebrei Marchigiani - - Morasha' Studiosa della Cumunita' Ebraiche dell Marche
- אתר פארק בית הקברות
- ancona campo degli ebrei cardeto - סיור בבית הקברות היהודי העתיק
- Campo degli Ebrei - Ancona - תמונה ומיקום
- IL VECCHIO CIMITERO EBRAICO DI ANCONA - תמונות של מצבות של בית הקברות העתיק
הערות שוליים
- ^ בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962 עמ' 91
- ^ מקור: אוצר ישראל
- ^ בעקבות דונה גרציה
- ^ מקור: Bernard Dov Cooperman' In Iberia and Beyoind page 10
- ^ מקור: בית התפוצות
- ^ לפי Liliana Picciotto Archivio Storico CDEC אך הם לא נעצרו בעיר
- ^ Maria Luisa Moscati Benigni
- ^ Alessandro d'Ancona חי בין השנים 1835 - 1914 בפיזה ובפירנצה. היה חוקר ספרות איטלקית ועסקן מדיני. היה בין מקימי המפלגה הליברלית האיטלקית בשנת 1860. מונה לפרופ' לספרות איטלקית בפיזה והיה חבר באקדמיות איטלקיות שונות