ימי הביניים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קתדרלת טורנה המשלבת אדריכלות רומנסקית עם אדריכלות גותית, מסגנונות הבנייה הבולטים בימי הביניים.
החרב היא אחד האייקונים של ימי הביניים מאחר שהייתה כלי נשקו העיקרי של האביר.

ימי הביניים (בלטינית: Medium Aevum) היא תקופה במהלך ההיסטוריה האירופית שתחילתה עם סיום העת העתיקה וסופה עם הופעת הרנסאנס ותחילתה של העת החדשה. המונח הופיע לראשונה באיטליה במהלך המאה ה־15, לציון העידן שבין נפילתה של הקיסרות הרומית בשנת 476 (במאה החמישית), עד 1492 (במאה ה־15) – שנת גילוי יבשת אמריקה וגירוש המוסלמים מספרד (או התקופה הנוכחית, בלטינית: Praesens Tempus).

בהיסטוריוגרפיה קיימים מונחים מקבילים למונח ימי הביניים: "הזמנים האפלים" ו־"התקופה החשוכה" (בגרמנית: Dunkle Zeitalter; באנגלית: The Dark Ages). כוונת המלומדים שהגו את המונחים הייתה להבחין בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלות בעת העתיקה, לבין התקופה שבאה אחריה, אותה תיארו כעידן של אפלה ושקיעה.

תיקוף ימי הביניים - כלומר הקביעה מתי התחילו ומתי נסתיימו, והחלוקה לתת-תקופות על פי שנים - הוא עניין שנוי במחלוקת בין היסטוריונים. ישנה אמנם הסכמה על מסגרת הזמן הכללית של התקופה, והוויכוחים הם לגבי הגדרת תאריכים מדויקת יותר. בשל כך, בהיסטוריוגרפיה קיימים תיקופים שונים של ימי הביניים, בהתאם לזווית ההתייחסות - היסטורית, כלכלית, תרבותית, גאוגרפית, ביולוגית, וכדומה - אך מקובלת חלוקה הממקמת את נקודת הפתיחה של ימי הביניים בשקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית, ואת נקודת הסיום שלהם בעליית הרנסאנס במדינות אירופה השונות, החל במאה החמש-עשרה באיטליה ועד תחילת המאה השבע-עשרה בצפון אירופה, ואף מאוחר יותר.

הגדרת התקופה

מקור המונח ושימושיו

המונח "ימי הביניים" (בלטינית: Medium Tempus או Medium Aevum) נטבע במקור בתקופת הפיאודלים והפיאודום של ונציה.[1] טבע אותו ההיסטוריון האיטלקי ג'ובאני די בוסי (אנ') בספרו "ההיסטוריות העתיקות ואלה של ימי הביניים", שהתפרסם בשנת 1469.[2] המונח התקבל על ידי אנשי התקופה ומאוחר יותר, שראו את התקופה שבין נפילתה של הקיסרות הרומית המערבית לבין התחייה הרוחנית שלהם, כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית, והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך. כחלק מטרמינולוגיה זו - שבאה להאדיר את התחייה הרוחנית של הרנסאנס באמצעות ביזוי ימי הביניים - נקראה האמנות של תקופה זו "אמנות גותית", על שם השבטים הגותיים שהתיישבו בשטחי האימפריה הרומית. מונחים אלה רווחים בשימוש, אך ללא ההקשרים השליליים שהתלוו אליהם במקור. יש גם לשים לב שמונח זה הוא אירופו-צנטרי במהותו. הווה אומר: הוא אינו נוגע בעניינים רבים לתושבי אמריקה, אפריקה ואוסטרליה ולרוב תושבי אסיה. כמו כן, הוא כמעט ואינו רלוונטי לתיאור העולם הערבי-מוסלמי. המונח כן רלוונטי ומתייחס גם לממלכת ירושלים. יתירה מזו, בעיניו של הנוצרי האדוק, אף זה האירופאי, תקופה זו מכונה דווקא 'תור האמונה', בשל מרכזיות הנצרות בה. 'ימי הביניים' הוא במהותו מושג שיפוטי.

תחילת ימי הביניים

ישנה מחלוקת בדבר התאריך המדויק בו התחילה תקופת ימי הביניים. על פי התיעוד הממוסד, ימי הביניים החלו עם נפילת הקיסרות הרומית המערבית שהתרחשה רשמית בשנת 476, במאה החמישית לספירה. אך התאריך לא משמעותי, מאחר שהקיסרות הרומית המערבית הייתה חלשה מאוד תקופה ארוכה לפני התפרקותה, בעוד שהתרבות הרומית עדיין שרדה באיטליה כמה עשורים לאחר מכן. יש היסטוריונים המתעדים את תחילת ימי הביניים במאה ה-4 לספירה עם התפשטות הנצרות באימפריה הרומית, ואילו אחרים מתעדים את תחילת התקופה במאה ה-7 לספירה, עם התגברות התפשטות האסלאם במזרח התיכון. בכל מקרה, השיטה שמתארת את זמן ימי הביניים מהמאה החמישית היא השולטת והיא רשומה בספרי ההיסטוריה.

בין התאריכים שהוצעו כמועד תחילת ימי הביניים היו:

סיום ימי הביניים

ישנה מחלוקת אף בדבר סיומה המדויק של תקופת ימי הביניים, מאחר שהיסטוריון החוקר את איטליה במאה ה-15, לדוגמה, ימצא עצמו חוקר את הרנסאנס, בעוד אחר החוקר את אנגליה בתחילת המאה ה-15, ימצא עצמו בלב ימי הביניים. היסטוריונים מסמנים גם שנים שונות כסוף ימי הביניים. יש הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1492 עם נפילת מעוז המוסלמים האחרון בספרד והמסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה שהתרחשו באותה שנה, אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה בשנת 1453 עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ועם סיום מלחמת מאה השנים בין ממלכת אנגליה לצרפת שהתרחשו באותה שנה, בניגוד לכך יש היסטוריונים הסוברים שימי הביניים הסתיימו בשנת 1456 עם המצאת הדפוס. אחרים סוברים שהתקופה הסתיימה רק בשנת 1517 עם תחילת המהפכה הפרוטסטנטית. את סיום תקופת ימי הביניים ואת תחילתה של תקופת העת החדשה מאפיינים שינויים רבים. ביניהם, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1517, המצאת הדפוס בשנת 1456, עליית דגם המדינה המונרכית, תחילת מסעות החקר הימיים, תחילת השינוי הכלכלי-דמוגרפי ותחיית האמנות הקלאסית שהתרחשו לקראת סוף המאה ה-15 באיטליה, ובתחילת המאה ה-16 בצפון אירופה כחלק מהרנסאנס.

בין התאריכים שהוצעו כמועד סיום ימי הביניים היו:

האזורים שבהם חלו ימי הביניים

יש היסטוריונים המשייכים לימי הביניים גם אזורים אחרים בעולם, מלבד אירופה, שלפי דעתם דומים במידה רבה לחברה הפיאודלית שרווחה באירופה בתקופה זו. התקופות שלפני הגעת המערב ליפן ולפני הגעת הקולוניאליזם לאפריקה הדרומית נקראות גם ימי הביניים. לעומתם יש היסטוריונים רבים הדבקים בדעה המסורתית לפיה ימי הביניים התרחשו באירופה בלבד, וליתר דיוק בשטחים שהיו קודם לכן שטחי הקיסרות הרומית המערבית.

חלוקת ימי הביניים לתקופות עיקריות

חלוקה שנקבעה על פי ההיסטוריונים

ההיסטוריונים מחלקים את ימי הביניים לשלוש תקופות:

  • התקופה המוקדמת - מאופיינת בפלישות ברברים רבות לאירופה המערבית, המסחר היה כמעט אפסי וחלק ניכר מהאירופאים לא היו נוצרים, אלא עובדי אלילים.
  • התקופה האמצעית - מוכרת בעיקר בזכות החברה הפיאודלית שהתפשטה באותה תקופה והגידול במסחר והשתקמות הערים.
  • התקופה המאוחרת - במהלכה החלו להיווצר המדינות כפי שאנו מכירים אותן בימינו, תחת מלוכה חזקה ויציבה, וחל גידול במסחר ובתחומים נוספים.

חלוקות נוספות

חלוקה היסטורית מקובלת נוספת היא החלוקה הגרמנית:

חלוקה שקיימת בארצות שדוברות שפות רומאניות:

  • התקופה המוקדמת הנמשכת מהמאה ה-5 עד המאה ה-10 ומאופיינת בתנאים כלכליים ירודים ופלישות מתמשכות של ברברים לאירופה המערבית.
  • התקופה המאוחרת הרואה את התפתחותן של צורות שלטון המבוססות על החברה הפיאודלית, עם בניית טירות ותקומת החיים בערים; אז כוח מלכותי הולך וגדל והוחיו אינטרסים מסחריים.

מאפיינים ותהליכים עיקריים בימי הביניים

שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים

ערכים מורחבים – שלהי העת העתיקה, נדידת העמים, ראשית ימי הביניים

שלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הם מונחים המציינים בדרך כלל את התקופה בהיסטוריה האירופית שנמשכה משלהי העת העתיקה בסוף המאה הרביעית ובמאה החמישית ועד המאה האחת עשרה לערך.

כבר בשלהי התקופה הרומית החל צומח סדר חברתי חדש שהחליף בהדרגה את הסדר החברתי הרומי. הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה הרביעית החלו בתהליך של שינוי במבנה השלטון ובמבנה החברתי באימפריה הרומית. השליט הפך בהדרגה לשליט-אל בנוסח המזרחי, תוך סילוק מוקדי כוח מתחרים ובניית מערכת ביורוקרטית הנשלטת ישירות על–ידי המונארך. כדי לשמר ולממן את המערכת הריכוזית הזו הועלו המיסים באופן ניכר, ונעשה ניסיון להצמית אנשים למקום מושבם ולמקצועם, ואף לכפות הורשת מקצוע מאב לבן.

שינוי יזום זה גרם להחרפה ניכרת במצבה של האימפריה, לדעיכה של המרכזים העירוניים שאינם ערי הבירה קונסטנטינופול ורומא ולהימלטות של רבים מתושבי הערים אל אזורי הכפר או אל חסות הכנסייה. במקביל, כיוון שחלה התדרדרות במצבת כוח האדם הצבאית שנדרשה להחזקת האימפריה, החלה חדירה הדרגתית של קבוצות שבטים ברברים אל תוך גבולות הקיסרות הרומית.

חדירת השבטים הברברים מכונה בדרך כלל "נדידת העמים" (Völkerwanderung). הפולשים נמנו על שלוש קבוצות עיקריות: קבוצות שבטים ממוצא גרמאני, שחלקן ישבו מזה מאות שנים בשולי הקיסרות הרומית ובהם כאלו שראו עצמם יורשיה של האימפריה (לדוגמה: הגותים); קבוצות שבטים סלאבים, שהגיעו ממזרח, וגם הן נמנו בחלקן על שבטים שישבו בגבול האימפריה; ושבטים לא-גרמאניים כמו ההונים, האווארים או המגיארים.

פלישות אלו, בניגוד לתפישה שהייתה שלטת עד לפני מספר עשורים, לא נשאו בכל המקרים אופי אלים. לעיתים קרובות, ובמיוחד ביחס לשבטים הגרמאנים, חדרו השבטים אל תוך האימפריה בהסכמה ולעיתים בהזמנת שליטי האימפריה, ששאפו לגייס כוחות מחודשים ורעננים לחיזוק הצבא האימפריאלי הנחלש. רוב השבטים קנו להם אחיזה ראשונית בשטחי האימפריה תחת הסדרי פואדרטי, שהקצו להם שטחי אדמה בתמורה למזון ולמתן סיוע צבאי לאימפריה.

בהדרגה ולאורך המאה החמישית, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין מקימים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי הקיסרות הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הוונדלים, הוויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה ורומא עצמה עמד בשליטה הולכת ומתעצמת של גנרלים גרמאנים.

התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים שונים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של הקיסרות הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.

בין המאה החמישית והמאה השמינית נוצרה תשתית פוליטית וחברתית שונה לחלוטין בשטחי אירופה המערבית. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו במהרה כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר. עם היעלמם של אלו, נעלמו גם הביטחון בקניין הפרטי ובסחר ואחריהם כל התעשיות שהיו תלויות בביטחון הקניין והסחר כמו קדרות או ייצור יין ושמן.

מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין שטחים שונים נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק שמשלו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נמחו במידה רבה מן העולם. מסך של קדרות ובורות ירד, ואירופה נכנסה ל"עידן האפלה".

ממלכות הוונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את הקיסרות הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים, שהרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. איטליה, לעומת זאת, התפוררה אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד דעכה עד שנכבשה ברובה על–ידי המוסלמים.

במקביל להתפתחויות אלו, החלו פולשים נוספים עושים את דרכם ממזרח. המצביא המוכשר בליסריוס השיב לאימפריה הביזנטית חלק משטחי האימפריה המערבית בתחילת המאה השישית, אך שלטונם היה קצר מועד. הדת החדשה שנוסדה בשנת 632 בחצי האי ערב — האסלאם — החלה כובשת את העולם. במהלך המאה השביעית והשמינית כבשו הפולשים הערבים את המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד וחלק מאיי הים התיכון כולל סיציליה. הים התיכון הפך מ"הים שלנו" (mare nostra), כמאמר הרומאים, לים בשליטה מוסלמית. האימפריה הביזנטית איבדה את צפון אפריקה וחלק מאסיה הקטנה ונאלצה לוותר על שטחי איליריה כדי להתגונן מפני הערבים. התפתחות זו, שמה קץ לתקווה להתחדשות הסחר בשלב מוקדם, והמסחר באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית, נפסק כמעט לחלוטין החל במאה השביעית.

צמיחת הסדר הפיאודו-ואסאלי

מתוך אפרו של סדר העולם היווני-רומי החל לצמוח במאה השמינית סדר עולם חדש, הפיאודליזם. התמוטטות השלטון המרכזי והסמכות הממשלתית, הובילה לצמיחת מערכת של שליטים מקומיים, שקיימו כל אחד מערכת שלטונית נפרדת. במערכת זו היו אלמנטים שאומצו מתקופת שלהי השלטון הרומי, כמו קיבוע אנשים למעמדם ולעיסוקם של הוריהם והצמתת החקלאים לאדמתם; ובמקביל אימוץ מערכת הנאמנות האישית ושבועות הנאמנות האישיות שהייתה מקובלת בחברה הגרמאנית.

האדם בחברה הפיאודלית לא היה ישות אינדיבידואלית מבחינה אישית ומשפטית. עיקר האוכלוסייה הורכבה מצמיתים — איכרים ללא רכוש קרקעי שהיו להלכה חייבים להביע אמונים (קומנדטיום) בתמורה להגנת האדון, ובפועל היו פשוט רכושו של בעל הקרקעות. בעלי הרכוש, הווסאלים תפקדו במידה רבה כבעלי אחוזות אוטרקיות, עם קשר מועט בין אחוזה אחת למשנה. הם היו קשורים ביניהם במערכת של שבועות אמונים אישיות (הומגיום), אופקיות ואנכיות, שקבעו חובת הענקת שירותים צבאיים לאדון לו נשבעו אמונים, כאשר התמורה התדירה באה בדמות הענקת אדמות לווסאל.

האדמות או הפייף שקיבל הווסאל, הפך במהרה לתנאי מקדים לכל שירות שהעניק זה לאדון. בתחילה, היו אדמות אלו אמורות לשוב לרשות בעליהם הראשונים, האדון, אך במהרה הפכו האדמות, ומאוחר יותר גם שטחי שליטה שהוענקו לווסאלים בולטים, לרכוש העובר בירושה. מצב זה החליש בהדרגה את מחויבותם של הווסאלים לאדון וחיזק את מעמדם כשליטים עצמאיים להלכה בדוכסויות ונסיכויות נפרדות.

ראשית ימי הביניים

ערך מורחב – ראשית ימי הביניים

עד לזמן האחרון, היה נפוץ התיאור של "הפלישות הברבריות", שעברו את הגבולות הרומאים והביאו לקריסתה של הקיסרות הרומית. היסטוריונים מודרניים, לעומת זאת, מבינים כעת שתיאור זה הוא תמונה מעוותת של המציאות באותם ימים, שהייתה למעשה תקופת הגירה לא פשוטה. בכמה מקרים חשובים, כגון התיישבות הפרנקים בגאליה, יישוב הפולשים לקח עשורים רבים, כאשר קבוצות המחפשות אופציות כלכליות חדשות עברו דרך טריטוריה רומאית, מסיגים את החברה הגאלו-רומאית, בדרך כלל ללא אלימות כלל. כמו הגותים, חלק גדול מאותם מתיישבים היו פואדרטי (foederati), בעלי ברית צבאיים, של האימפריה, שזכו באפשרות ליישב טריטוריות מסוימות, הפרנקים והבורגונדים נמנו עליהם.

המלך קרל הגדול הצליח לייסד ממלכה יציבה במערב אירופה המבוססת על פיאודליזם. ממלכתו - הקיסרות הרומית ה"קדושה" - החזיקה מעמד למעלה מ-1,000 שנה, על אף ש שנקרעו ממנה נתחים רבים עקב סכסוכים פנימיים.

בין המאה ה-5 למאה ה-8 סדר פוליטי חדש התפתח על שטחי האימפריה לשעבר, מבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות של האוסטרוגותים באיטליה, הויזגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה וגרמניה המערבית, והסקסונים אנגליה. אדמות אלו נשארו נוצריות, כאשר המתיישבים הפגאנים התנצרו במהרה. השילוב בין התרבות החדשה, התרבות הקלאסית ולהשפעות הנוצריות, יצר מודל חדש של חברה.

לעומת זאת, מעבר לאזורים אלו של אירופה חיו אנשים רבים ללא קשר ולו הפשוט ביותר עם הנצרות או עם התרבות הרומית. לוחמים אלו, כמו האבארים והוויקינגים, עדיין היו מסוגלים לפגוע קשה במערכת החברתית החדשה שנוצרה באירופה המערבית.

הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת הקיסרות הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אמנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.

מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית. בהמשך ימי הביניים יתחזק שוב כוח השלטון המרכזי והזהות ה"לאומית" החדשה תצמח, כאשר שליטים חזקים ינסו להשמיד אצילים יריבים (או כאלו שמסכנים את שלטונם), כדוגמת "מלחמות השושנים".

מדרג זה של התחייבויות הדדיות, ידוע כפיאודליזם, או כחברה הפיאודלית, חברה הקושרת כל אדם לשירותו של שליט בתמורה להגנתו של זה. אופייה של מערכת זו יצר בלבול בנחלות (שכן הנחלות הוחלפו בין שליטים לעיתים ולפעמים אף הוחזקו בחזקת שני שליטים). היתרון בפיאודליזם היה הגמישות של החברה, ויכולתה ליצור משענת יציבה לשלטון בלא שיהיה מאחוריה כוח מלכותי או פוליטי גדול ואחיד. בתקופה זו החלה עלייתם של מעמד הפרשים המשוריינים שהיוו את עיקר כוחה הצבאי של אירופה ומאוחר יותר נהפכו למעמד האבירים - פרשים משוריינים בעלי תואר אצולה וקוד של כבוד (שכלל לרוב נאמנות למלך או לכנסייה).

האימפריה הרומית המזרחית המכונה גם האימפריה הביזנטית על שם ביזנטיון, שמה הקדום של קונסטנטינופול שרדה את רוב ימי הביניים והאריכה ימים לאחר התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית. באימפריה הביזנטית נמשך השלטון הרומאי הנוצרי באסיה הקטנה, יוון, האזורים הסלאבים מסביב ליוון, סיציליה, ודרום איטליה. קיסרי האימפריה הביזנטית שאפו לחזור לימי הזוהר של הקיסרות הרומית ולחזור ולשלוט גם במערב, עד שהקמת האימפריה הרומית ה"קדושה" בידי קרל הגדול שברה את חלומותיהם. קרל הגדול איגד תחתיו את האזור המוכר בימינו כצרפת, מערב גרמניה וצפון איטליה. מאז והלאה הייתה אירופה יבשת דו־קוטבית, כאשר המערב והמזרח מתחרים ביניהם על ההשפעה באזור הגדול והלא נוצרי של צפון אירופה.

הנצרות התפשטה מרחבי אירופה, לא רק באזור המזרח התיכון, יצרה יבשת מאוחדת כמעט לחלוטין תחת האידאולוגיה והדת הנוצרית, קריסטנדום, מאזור המאה ה-9 ועד להיפרדות הכנסייה האורתודוקסית מהכנסייה הקתולית ב-1054.

דוגמה מרכזית לכוח התרבותי של הנצרות, שיצרה "זהות" אירופאית חדשה, ניתן למצוא במסעות הצלב. אשר במהלכם, אפיפיורים, מלכים וקיסרים יצרו את המושג של אחדות נוצרית ודרבנו קבוצות אוכלוסייה גדולות מאירופה לצאת ולהגן על הקריסטנדום מהכובש המוסלמי.

מהמאה ה-7 לספירה והלאה, האסלאם כבש אדמות רבות בצדי הגבולות הדרומיים והמזרחיים של אירופה. צבאות מוסלמים כבשו את מצרים, צפון אפריקה, ירושלים, ספרד, סיציליה וחלקים גדולים מאנטליה, עד לעצירתם בקרב טור שנערך בדרום צרפת, בידי צבאות נוצרים. תמימות הדעים הפוליטית באירופה הייתה גדולה פחות משחשבו ורוב הצבא שגויס למסעות הצלב היה מאזורים ספורים באירופה. אזורים קטנים באזור צפון אירופה עדיין נשארו מחוץ לקריסטנדום עד למאה ה-12 ולאחריה והפכו גם הם יעד למסעות הצלב.

שיא ימי הביניים

ערכים מורחבים – שיא ימי הביניים, מסעי הצלב

בערך בסביבות שנת 1000, החלה תקופה של יציבות במערב אירופה כאשר נדידת העמים הגדולה נפסקה ברובה. באותו זמן המסחר גדל באיטיות ברחבי אירופה כאשר סכנות המסע קטנו, והחל גידול כלכלי איטי אך יציב. בתקופה זו נוצרה גילדת הסוחרים ואיתה שאר ארגוני מסחר ובנקאות שפעלו במערב אירופה. האוניברסיטאות הראשונות נבנו בערים אירופאיות גדולות, משנת 1080 לערך, בעיקר כדי לאמן וללמד אנשי כמורה. הספרות החלה לצמוח, ואיתה התקדמות גדולה באמנות, פיסול, מוזיקה ואדריכלות. קתדרלות גדולות נבנו ברחבי אירופה, תחילה בסגנון רומנסקי ולאחר מכן בסגנון גותי.

מגדל לונדון. מלכי ואצילי ימי הביניים ביססו את שלטונם באמצעותם בניית מערך מבצרים וטירות.

בתקופה זו החלו להתגבש הממלכות הגדולות של אירופה.

  • ב-1066 טען המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר אנגליה ומשלא נענה פלש אליה וכבשה. דבר זה גרם להשפעה צרפתית רבה על האיים הבריטים (שעד אז היו מושפעים בעיקר מהתרבויות הקלטיות והסקסונית) ולהקמת בית מלוכה עם קשרי דם לצרפת (דבר שיצר מריבות חוזרות ונשנות על הכתר בין שתי הממלכות כאשר כל מלך תובע מלכות גם על הממלכה השנייה). בכיבוש זה הביא ויליאם הכובש את שיא ימי הביניים לאנגליה. כדי לבצר את שלטונו הוא הקים באנגליה מערכת של טירות, הידועה שבהן היא מצודת לונדון (Tower of London) ששכנה בלב לונדון והיוותה את המרכז השלטוני של ויליאם.
  • גרמניה עדיין נשלטה בידי הקיסרות הרומית ה"קדושה", אך למעשה הייתה מורכבת מעשרות נסיכויות קטנות שהיו כפופות לשלטון המרכזי במעין פדרציה.
  • בצרפת, השושלת הקרולינגית נפלה ואת מקומה תפסה השושלת הקפטינגית, אשר תשלוט בצרפת (גם בשמות בית ולואה, ובית בורבון) באופן רציף, למעלה משמונה מאות שנה, עד המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בתקופה זו נהפכה צרפת למרכז דתי כאשר נבנו בה הקתדרלות הגדולות ומנזרים גדולים וחשובים הוקמו בה. בתקופה מסוימת, האפיפיור ישב בצרפת. הפריחה הדתית והתרבותית תרמה לפריחה גדולה במסחר, וזאת אפשרה למלכי צרפת להרחיב את גבולות שלטונם ולהדוף פולשים שגרמו לצרות בגבולות צרפת במשך עשרות שונים. כיוון שוויליאם הכובש, דוכס נורמנדי אשר בצרפת נהפך למלך אנגליה, נקלעה צרפת למריבות עם אנגליה על הכתר.
עמוד מתוך ספר שעות מהמאה ה-15. ספרי שעות רבים נכתבו במהלך ימי הביניים
פסל בדמותו של המלך ארתור

בתקופה זו הסמכות החזקה ביותר באירופה הייתה כנראה האפיפיור, שניסה לאחד את אירופה תחת שלטון הצלב ולהקטין את המלחמות הפנימיות בין המלכים והאצילים על כתר, שלטון ונחלות. בשנת 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים שמחללים את המקומות הקדושים ובכך בעצם הביא למסע הצלב הראשון. מסעי הצלב היו גורם מכונן בהתפתחותה התרבותית, הדתית, הפוליטית, הכלכלית והצבאית של אירופה.

סוף ימי הביניים

ערך מורחב – שלהי ימי הביניים

מערבולת של משברים

הרעב הגדול של 1315–1317 (לעיתים מתוארך לשנים 1315–1322) היה הראשון בסדרה של משברים רחבי היקף שהכו ביבשת אירופה בתחילת המאה ה-14. מיליונים מתושבי היבשת נספו ברעב שנמשך מספר שנים והוא מסמן סוף ברור לתקופת הצמיחה והפריחה שחוותה היבשת מהמאה ה-11 עד למאה ה-13. מזג אוויר קשה באביב שנת 1315, גרם לשדות להניב יבול דל ורבים אף לא הניבו כלל, המחסור הקשה במזון נמשך במהלך כל שנת 1316 והסתיים רק בקיץ 1317. יבשת אירופה לא התאוששה באופן מלא עד לשנת 1322. תקופה זו סומנה ברמות פשיעה קיצוניות, מחלות ותמותה גבוהה, תוחלת החיים הממוצעת באירופה בשנת 1376 הייתה מעט מעל 35 שנה ובזמן הרעב הגדול ירדה תוחלת החיים לפחות מ-30. לרעב זה היו השלכות לגבי תפקוד הכנסייה, המדינה, החברה האירופאית ופורענויות אחרות שחוותה היבשת במהלך המאה ה-14. הרעב הגדול היה מוגבל לצפונה של אירופה בלבד וכלל את צפון צרפת, האיים הבריטיים, ארצות השפלה, סקנדינביה, גרמניה ומערב פולין,[4] המדינות הבלטיות הושפעו גם כן מהרעב אם כי לא כולן בצורה ישירה,[5] נזקי הרעב הוגבלו בדרומה של היבשת בידי שרשרת הרי האלפים והפירנאים.

המוות השחור

מגפת המוות השחור הייתה מגפה שהשתוללה בכל רחבי אירופה, בכמה גלים, בין השנים 1347–1351. קיימים חילוקי דעות לגבי הגורם למחלה, כאשר התרחישים האפשריים העיקריים הם מגפת דבר, אבעבועות שחורות ווירוס האבולה. מניחים כי מגפה החלה במרכז אסיה ומשם התפשטה מערבה בדרך המשי על ידי סוחרים וצבאות מונגוליים לחצי האי קרים בשנת 1346. צבא מונגולי שהטיל מצור על עיר הנמל קאפה שבחצי האי קרים סבל מהמגפה, כדי להדביק את התושבים ירה הצבא המונגולי את הגוויות המזוהמות במחלה לעבר העיר על ידי בליסטראות, פעולה זו נחשבת לאחד המקרים הראשונים של שימוש בנשק ביולוגי. סוחרים מהעיר ג'נובה שבאיטליה נמלטו מהעיר הנצורה והעבירו את המחלה בספינותיהם לסיציליה ומשם היא התפשטה לאירופה, בשנת 1348, בתוך חמש שנים התפשטה המגפה בכל רחבי אירופה, למעט אזורים נרחבים בפולין והגיעה אף לנסיכויות הרוסיות ולכל האיים הבריטיים. הערכות סביב מספר הקורבנות נסובות בין שליש ל-60% מאוכלוסיית היבשת.[6] בסביבות שנת 1420, כתוצאה מצטברת של מגפות ושנות רעב חוזרות ונשנות הדלדלה אוכלוסיית אירופה לשפל חסר תקדים של לא יותר משליש, ככל הנראה, מסך האוכלוסייה שהתגוררה באירופה מאה שנים קודם לכן.[7] האפקט של אסונות הטבע הרבים החריף עקב סכסוכים צבאיים גדולים, במיוחד היה המקרה נכון בצרפת במהלך מלחמת מאה השנים.

בעקבות הידלדלות האוכלוסייה באירופה, נוצר שפע של מזון, אך מחסור חמור בידיים עובדות הביא לעלייה במחיר העבודה.[8] ניסיונות של בעלי האדמות להוריד בכוח את שכר העבודה באמצעות חקיקה, כמו זו שנעשתה באנגליה בשנת 1351 שקבעה כי שכר העבודה יחזור לרמות שהיו לפני פרוץ המגפה בשנת 1348, נדונו לכישלון.[9] ניסיונות אלה השיגו לא יותר מתרעומת וזעם בקרב אוכלוסיית האיכרים, שהובילה למרידות בצרפת בשנת 1358 ובאנגליה בשנת 1381.[10] התוצאה ארוכת הטווח הייתה סופה של הצמיתות[11] במערב אירופה ותחילת סופו של המשטר הפאודלי. במזרח אירופה, לעומת זאת, יכלו בעלי האדמות לנצל את המצב העגום כדי להכריח את האיכרים לשיעבוד מדכא יותר.[12]

נפילת הקיסרות הביזנטית

מהמט השני נכנס בשערי קונסטנטינופול

את תחילת קיצה של הקיסרות הביזנטית ניתן ליחס למסע הצלב הרביעי, שכבש את העיר והקים בה את האימפריה הלטינית. 60 שנה חלפו ולאחר כיבושה מחדש על ידי מיכאל השמיני, קיסר ניקאה, הוכתר האחרון כקיסר ביזנטיון. חילופי השלטון לא שינו את מצבה של הקיסרות, שנשאר בכי רע, עקב החורבן שהמיט עליה מסע הצלב הרביעי, ניסיונות ההתרחבות צלחו לזמן מוגבל ולא הביאו מזור לקיסרות השוקעת. ניסיונות לפייס את המערב להכפיף את הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית ברומא, העלו את חמתם של התושבים. הקיסרות שקעה במלחמת אזרחים שנמשכה שמונה שנים שהרסה סופית את שרידי הקיסרות. רעידת אדמה שהתרחשה בגליפולי בשנת 1354, הביאה לעות'מאנים, שנשכרו בידי אחד הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים, דריסת רגל באירופה.[13] כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים בביזנטיון, הביסו העות'מאנים את הסרבים ושעבדו אותם לואסלים. לאחר קרב קוסובו, חלקו הגדול של הבלקנים היה נתון להשפעת העות'מאנים.[14]

הקיסרים הביזנטים לאורך השנים פנו בתחינה למערב לעזרה, אך האפיפיור היה מוכן לשלוח עזרה רק בתמורה לאיחודה מחדש של הכנסייה האורתודוקסית עם הכס ה"קדוש", התביעה נשקלה בידי השלטון המדיני, ולעיתים הובאה לידי מימוש על ידי צו קיסרי, אך האוכלוסייה האורתודוקסית והכמורה התרעמה נחרצות כנגד סמכותה של רומא ובמיוחד לפולחן הלטיני.[15] כמה חיילים מערביים בכל זאת הגיעו כדי לחזק את ההגנה על קונסטנטינופול, אך רוב השליטים המערביים, המוטרדים בענייני הפנים של מדינותיהם, לא עשו דבר כאשר העות'מאנים המשיכו לקטוף את שארית שטחיה של הקיסרות,[16] כפרי בשל, וזאת עקב חולשתו של צבא הקיסרות.

בשלב זה התמעטה אוכלוסיית קונסטנטינופול והייתה עתה לא יותר מצל של הכרך השוקק שבשיאו הגיע ליותר מחצי מיליון תושבים. עתה מנתה אוכלוסיית העיר לא יותר מ-50,000 תושבים שהתגוררו במה שנראה כאסופה של כפרים המופרדים בשדות ומוקפים חומה אדירה. בחודש אפריל 1453 הטיל צבאו של מהמט השני סולטאן האימפריה העות'מאנית, שמנה כ-80,000 חיילים ועוד מספר לא ידוע של כוחות לא סדירים, מצור על העיר.[17] למרות ניסיונות הגנה נואשים של הכוחות הנוצריים (המוערכים בכ־7,000 חיילים מהם 2,000 זרים[16]), נפלה קונסטנטינופול בידי העות'מאנים לאחר חודשיים בסוף חודש מאי. הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר, נראה משליך מעליו את מחלצות הקיסר והטיל את עצמו לקרב פנים אל פנים לאחר שהובקעו חומות העיר.[18]

אובדן קונסטנטינופול היה מכה קשה לעולם הנוצרי, האפיפיור קרא להתקפת נגד מיידית בדמות מסע צלב, אך כאשר השליטים האירופאים המרכזיים היו מוכנים להוביל את המסע, החליט האפיפיור עצמו להובילו, מותו המוקדם חיסל סופית כל אפשרות לתגובה מעשית.

רומא השלישית

במאה ה-13 נפלה הרוס של קייב אל מול הפלישה המונגולית.[19] במקומה תקום לימים נסיכות מוסקבה שזכתה בניצחון גדול בקרב קוליקובו בשנת 1380.[20] הניצחון לא סיים את שליטת הטטרים באזור, מכל מקום, המוטב המיידי הייתה ליטא, שהרחיבה את גבולותיה מזרחה.[21] היה זה תחת שלטונו של איוואן השלישי, הגדול (1462–1505), שנסיכות מוסקבה הפכה למעצמה אזורית, סיפוחה של רפובליקת נובגורוד בשנת 1478 הניח את היסודות למדינת הלאום הרוסית.[22] לאחר נפילתה של קונסטנטינופול, החלו הנסיכים הרוסיים לראות את עצמם כיורשיה של הקיסרות הביזנטית. לבסוף הם החלו לקחת על עצמם את התואר צאר, ומוסקבה תוארה בידי בני אותה התקופה כרומא השלישית.[23]

בתחילת המאה ה-14 הפך הים הבאלטי לאחד מנתיבי הסחר החשובים ביותר באירופה. ברית ערי הנזה, ברית של ערי סחר, סייעה בקליטתם של פולין וליטא ומדינות בלטיות אחרות לתוך כלכלת אירופה. הסחר המפותח הזין צמיחה של מדינות חזקות במזרח אירופה כולל: ליטא, פולין, הונגריה, בוהמיה ונסיכות מוסקבה.

כאמור, תאריך נפילתה של קונסטנטינופול לידי העות'מאנים מוסכם על חוקרים רבים כנקודת ציון לסיומם של ימי הביניים. הרנסאנס, שהחל מעט לאחר מכן באיטליה ותקופת התגליות בהן התגלה "העולם החדש", סימנו את כניסתה של אירופה לתקופה חדשה, התקופה המודרנית.

חידושים בימי הביניים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

למרות התפישה המבוטאת בשמה של התקופה, החברה האנושית באירופה של ימי הביניים לא קפאה על שמריה.

זו הייתה תקופה בה נפתחו האוניברסיטאות הראשונות באירופה, הוקמו בתי פרלמנט, תושבי אירופה קיבלו על עצמם את הנצרות ובסוף התקופה יאן הוס זרע את זרעי רעיון הנצרות הפרוטסטנטית. התפתח הרגש הלאומי שהחליף את הרגש השבטי ומכאן התפתחות המדינה הלאומית ועיצוב גבולות שחלקם תקפים עד היום.

התקדמויות טכנולוגיות של ימי הביניים היוו את המסד לתהליכי שינוי כלכליים ותרבותיים אדירים.

בין ההתפתחויות הטכנולוגיות המובהקות של ימי הביניים ניתן לכלול את: טחנת המים וטחנת הרוח בתחום אספקת הכוח ורתימת כוחו של הטבע, את מחזור שלושת השדות, פיתוח המחרשה הכבדה והרתמה המודרנית לסוס בחקלאות. בתחום המלחמה נמנים: אימוץ אבק השרפה, המצאה שהגיעה מסין לאירופה. ואפשרה גם את פיתוח התותח שהתרחש באותה עת. גם להמצאת פרסת הסוס היה תפקיד היסטורי חשוב שכן היא אפשרה לראשונה שימוש מאסיבי בסוס ללחימה ורכיבה ארוכת טווח ואפשרה לקרל הגדול מנהיג הפרנקים את בניית הצבא המחודש שלו. פיתוחים טכנולוגיים חשובים נוספים כוללים בין השאר את השעון, האצטרולב, הנייר והמראה.

נשק ושריון בימי הביניים

כלי נשק מסוף ימי הביניים: שריון לוחות, מגן, קשת מוצלבת, גרזני קרב.

במשך רוב ימי הביניים כלי הנשק היו נשק קר שכלל חרבות, גרזני קרב, חניתות ופגיונות. כלי היריה העיקרי היה חץ וקשת. שריון הגוף היו בעיקר שריונות עור ושריונות עור מחוזקים בלוחות מתכת, כאשר הלוחמים האצילים העשירים ביותר היו מצוידים בשריון שרשראות, שסיפק הגנה טובה יותר מרוב השריונות שהיו קיימים אז. בתקופה זו רווח השימוש במגן, שכן השריון לא סיפק הגנה מלאה מפני חצים, חרבות וגרזנים.

בשיא ימי הביניים, החל מהמאה ה-11, חל שיפור ניכר באיכות כלי הנשק והשריון. השריון העיקרי של האבירים היה שריון שרשראות עם קסדה כבדה. השימוש במגן היה עדיין נפוץ. עם הגידול בשימוש בסוסים ללחימה ושיפור בטכנולוגיית הרכיבה (המצאת המשוורת) חלה עלייה במעמד חיל הפרשים באירופה, והאבירים הפכו מסתם לוחמים פאודליים לפרשים כבדים המחויבים לקוד אבירות. נשקו העיקרי של הפרש היה הרומח, ששימש בעת הסתערות. נשקו האישי של האביר היה החרב, ששימשה גם כסמל מעמד. כלי נשק נוספים היו גרזן קרב, פטיש קרב, חנית, אלות וכוכב השחר. לצד השימוש בחץ וקשת גבר השימוש גם ברובה-קשת (קשת מוצלבת) שעלה על הקשת הממוצעת בטווח הירי ובעוצמת החדירה, אך היה בעל טעינה איטית ומסורבלת יותר.

בסוף ימי הביניים חל שיפור גדול באיכות השריון עם פיתוח שריון הלוחות, שסיפק לאביר הגנה היקפית טובה מול מרבית כלי הנשק (כולל חצים וחרבות), דבר שגרם לירידה בשימוש במגן. כלי הנשק העיקריים של האביר בתקופה זו היו רומח להסתערות וחרב כנשק אישי וכן פטיש קרב ופגיון כנשק משני. נגד שריוני הלוחות פותחו מגוון נשקי מוט ובהם רומחי רגלים ארוכים במיוחד (Pike), גרזן-חנית (Pollaxe), האלברד (Halberd), בק דה קורבין ומגוון "פותחני קופסאות" על מוט ארוך. בתקופה זו פותחו גם החרבות הדו-ידניות: חרבות גדולות וכבדות שנדרש כוח רב ואחיזה בשתי הידיים על מנת להפעילן בקרב.

בסוף ימי הביניים גם החל שימוש בנשק חם, בהתחלה בתותחים ומרגמות פרימיטיביים ללוחמת מצור, ובהמשך גם כרובים מסורבלים, דוגמת הארקבוז.

אמנות ואדריכלות

ערכים מורחבים – אדריכלות ימי הביניים, השיגעון באמנות ימי הביניים

אדריכלות ימי הביניים כוללת כמה סגנונות אדריכליים שאפיינו את הבנייה באירופה מנפילת הקיסרות הרומית ועד ניצני הרנסאנס. סגנונות הבנייה בימי הביניים התבססו על האדריכלות הקלאסית אך היו מאוד שונים ממנה. כהמשך של האדריכלות הרומית התפתחה האדריכלות הביזנטית באזור מזרח הים התיכון, בעיקר בימי הביניים המוקדמים. במקביל התפתח סגנון הרומנסק בצרפת ובצפון ומערב אירופה החל מתחילת המאה ה-11. סוף ימי הביניים במרכז ומערב אירופה התאפיינו בסגנון הגותי, שהחל בסוף המאה ה-12 בצרפת והתפשט לשאר אירופה. האדריכלות הגותית התבטאה בעיקר בקתדרלות ומבני דת אך בהמשך התפשטה גם למבנים אזרחיים. לצד האדריכלות הכנסייתית התפתחה אדריכלות ביצורים מאבן ובפרט בניית טירות מבוצרות ששימשו הן מקום מגורים לאצילים והן בסיס לשליטה בנחלה הפאודלית.

הכנסייה באירופה בימי הביניים

הכנסייה הנוצרית צברה רכוש והון במשך מאות שנים, ובהם כסף, זהב, מבנים וקרקעות בכפרים ובערים. הרכוש נאסף מגביית מיסים ותשלומים, ממעשרות, וכן ממתנות המאמינים ומרכוש שהורישו לה במותם. שלא כיתר התושבים במדינות, הכנסייה הייתה פטורה מלשלם מיסים לשליטים, ולכן קיימה ברווחה את נושאי התפקידים הבכירים בה. למען המאמינים היא בנתה כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ובתי מחסה לנזקקים. כך הלכה הכנסייה והתפתחה לגוף כלכלי מבוסס וחזק באירופה.

נושאי המשרות בכנסייה ידעו קרוא וכתוב, והבכירים שבהם שלטו ביסודות המנהל. לכן נהגו המלכים להיעזר בהם ומינו אותם ליועצים, לשרים, ולמנהלי לשכת המלך. בתמורה לשירותים הללו העניקו המלכים לכנסייה נחלות קרקע כפיאודום, וכך היו ראשי הכנסייה לווסאלים של המלכים.

המשפחה בימי הביניים

ערכים מורחבים – ילדות בימי הביניים, נשים באירופה בימי הביניים

משפחת האיכרים, של אירופה בימי-הביניים, הייתה יחידה פטריארכאלית, שבה היה אדם אחד בעל מעמד: הגבר שהיה ראש המשפחה. מעמד האישה לא היה שווה מבחינה משפטית וחוקית למעמד הגבר, אלימות כלפי נשים הייתה מקובלת, וזכויות הירושה שלהן היו מופחתות. מעמד הילדים היה קשה אף יותר.

היהודים בימי הביניים

ערך מורחב – יהודים בימי הביניים
קתדרלת שארטר, צרפת, ציור של קאמי קורו מ-1830
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לפני תחילת ימי הביניים נחתם התלמוד ונגמרה תקופת האמוראים. לאורך ימי הביניים התקיימו שתי תקופות מרכזיות: תקופת הגאונים, ובה התקיימו שני מרכזים רוחניים של עם ישראל, בבבל ובארץ ישראל. לאורך תקופה זו התרופפה יהדות ארץ ישראל. התקופה המרכזית השנייה נקראת תקופת הראשונים, מרכזה הרוחני היה בצרפת ובספרד, כאשר לקראת סופה, עקב הרדיפות הנוצריות ומסעי הצלב, התרכזה בספרד. בסוף ימי הביניים נחרב המרכז הרוחני בספרד עקב גירוש יהודי ספרד, ובכך נגמרה תקופת הראשונים.

יהודים תחת שלטון מוסלמי

מסעות הכיבוש שערכו הערבים גרמו לכך שרוב העם היהודי חי בימי הביניים תחת מערכת שלטונית אחת, כלומר תחת שלטון מוסלמי ורק מיעוט חי תחת שלטון נוצרי.

מס הח'ראג', שהוטל על יהודים בנוסף לג'יזיה ולא הוטל על מוסלמים, גרם בארצות האסלאם לכך, שיהודים שעסקו בחקלאות, בעיקר בשטחי עיראק של ימינו, נאלצו לעזוב את הכפרים ולהתרכז בערים.

ערים חדשות שהוקמו (או כפרים שישבו על צומתי מסחר והפכו לערים) משכו אליהם יהודים שעסקו בעיקר במסחר. דוגמאות לצמיחת קהילה כזו הן קירואן שבתוניסיה, בה התפתחה קהילה יהודית מיד עם הקמת העיר ואליסנה (Lucena) בספרד שהייתה עיר בעלת רוב יהודי.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

ערך מורחב – שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל-אנדלוס, בתקופת ח'ליפות קורדובה, פחות או יותר סביב השנים 950 עד 1492. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפיינה הצורניים והתוכניים ולכן לא בהכרח שנכתבה במסגרת הזמנים המוזכרת, כמו כן לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה וזרחה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כללים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באלוקים ובדת, ומהווה בימינו חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.

יהודים תחת שלטון נוצרי

החוק הגרמאני לא הפלה יהודים לרעה. ניצורה של אירופה היה תהליך ארוך ואטי, ולכן בימי הביניים המוקדמים, במרבית המקומות שבהם חיו היהודים באירופה הם נהנו בדרך כלל משלווה ומהגנת השלטון.[24] הממלכה הוויזיגותית בספרד הייתה שונה בעניין זה משאר הממלכות הגרמאניות. בשנת 586 המירו המלכים הוויזיגותים את דתם האריאנית בנצרות הקתולית, וביקשו להפוך את ממלכתם לחברה נוצרית אחידה. אחת הדרכים להגשים מטרה זו הייתה אימוץ מדיניות אנטי-יהודית קיצונית, כדי לגרום לניצורם של היהודים. המלכים שיתפו פעולה בעניין זה עם הכנסייה, ובחסותם התכנסו כמה ועידות כנסייה שתיקנו תקנות במטרה לחסל את הקיום היהודי בממלכה. התקנות נועדו לצמצם את הקשרים הכלכליים והחברתיים בין יהודים לנוצרים, נאסר על יהודים להחזיק במשרות ציבוריות או להחזיק בעבדים נוצרים, והותר לנצר יהודים בכוח. עם זאת, קשה לדעת עד כמה החוקים הללו אכן יושמו.[25]

במשטר הפיאודלי התקיימו בכפרים יחסי אדון-צמית בין בעלי הקרקע לבין מעבדי הקרקע. ליהודי היה אסור להיות אדונו של צמית נוצרי ולא יכול היה להישבע שבועת אמונים מקובלת לאדון נוצרי, זו הייתה אחת הסיבות להיעלמותם של יהודים מהמרחב הכפרי לערים. כחלק ממשטר הגילדות התקיימה גילדת היהודים (הקהילה היהודית).

ליהודים היה מונופול על סחר בכספים והלוואות, כי הכנסייה אסרה על נוצרי להלוות כספים בריבית לנוצרי אחר או אף להרוויח בדרך אחרת מהלוואת כספים.

חלק מהפריווילגיה של היהודים היה הזכות לסחור בחפצים משומשים; על מנת לקבל הלוואה נדרש הלווה להשאיר משכון. אם ההלוואה לא הוחזרה היו היהודים רשאים למכור את המשכון וכך התרכז בידם הסחר בחפצים משומשים.

הקהילה היהודית התגוררה במתחם מגורים, כפי שעשו זאת גם חברי גילדות אחרות. על מנת למנוע מצב בו יהיו יותר מדי מלווים בריבית בעיר מסוימת, קבעו הקהילות היהודיות חוק הנקרא חרם היישוב, זכותה של קהילה לאסור על אדם להתיישב בתחומה שכן יש חשש כי הוא ירוויח על חשבונה.

תקנה נוספת היא המערופיא, ידוע מפורסם (שפלוני הוא קליינט של אלמוני). תפיסה גילדאית האוסרת לצוד קליינט של יהודי אחר. מי שהיה מעז לנהוג כך היה מוטל עליו חרם.

הרבנים היו קובעים את גובה הריבית כך שהסכום הנגבה לא יעלה את חמת הנוצרים על היהודים.

המשפחה היהודית באירופה של ימי הביניים

ערכים מורחבים – נשים יהודיות באירופה של ימי הביניים, מעמד האישה ביהדות

לפי ספרה של אלישבע באומגרטן: "חיי המשפחה באשכנז בימי הביניים", שטח פעילותן של הנשים היהודיות באירופה היה מוגבל משל הנשים הנוצריות.

אירועים מרכזיים בימי הביניים

גרסה משנת 1225 של ה"מגנה כרטה".
אנשי טורנה קוברים את בני עירם שמתו במגפת המוות השחור. איור מכתב יד עתיק מאמצע המאה ה־14.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל היסטוריה
פורטל תולדות עם ישראל

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ימי הבינים
כללי
בנושא המשפחה

הערות שוליים

  1. ^ יאן דהונט, בספרו ימי הביניים המוקדמים, סובר כי הראשון שביטא את המונח היה ההיסטוריון הרנסאנסי, פלאוויו ביונדו (Flavio Biondo) (המאה ה-15). מקור אחר מדבר על פרנצ'סקו פטרארקה (המאה ה-14).
  2. ^ איינהרד, חיי קרל הגדול, מבוא מאת המתרגם יצחק חן, עמ' 12, הערה 3
  3. ^ Must We Divide History into Periods?, תרגום לאנגלית M.B. DeBevoise, אוניברסיטת קולומביה, 2015
  4. ^ William C. Jordan (1996). "The Great Famine".
  5. ^ William C. Jordan (1996). "The Great Famine".
  6. ^ Jones, pp. 136–8;Cantor, p. 482
  7. ^ Herlihy (1997), p. 17; Jones, p. 9
  8. ^ Duby, p. 270; Koenigsberger, p. 284; McKisack, p. 334.
  9. ^ Koenigsberger, p. 285.
  10. ^ Cantor, p. 484; Hollister, p. 332; Holmes, p. 303.
  11. ^ Cantor, p. 564; Hollister, pp. 332–3; Koenigsberger, p. 285.
  12. ^ Hollister, pp. 332–3; Jones, p. 15
  13. ^ Reinert 2002, p. 268
  14. ^ Reinert 2002, p. 270.
  15. ^ Runciman 1990, pp. 71–72
  16. ^ 16.0 16.1 Runciman 1990, pp. 84–85 שגיאת ציטוט: לאחד מתגי ה־<ref> בשם "הערה_א" יש תכונת dir מתנגשת.
  17. ^ Runciman (1990), 84–86
  18. ^ Hindley, Geoffrey (2004). A Brief History of the Crusades: Islam and Christianity in the Struggle for World Supremacy. London: Constable & Robinson. pp. 300. מסת"ב 978-1-84119-766-1
  19. ^ Martin, pp. 100–1.
  20. ^ Koenigsberger, p. 322; Jones, p. 793; Martin, pp. 236–7
  21. ^ Martin, p. 239
  22. ^ Allmand (1998), p. 754; Koenigsberger, p. 323
  23. ^ Allmand, p. 769; Hollister, p. 368
  24. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, עמ' 276
  25. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, עמ' 278
ימי הביניים על ציר הזמן
ציר הזמןהעת העתיקהימי הבינייםהרנסאנסהעת החדשה
ציר הזמן


ימי הביניים
המאה ה-5 • המאה ה-6 • המאה ה-7 • המאה ה-8 • המאה ה-9 • המאה ה-10 • המאה ה-11 • המאה ה-12 • המאה ה-13 • המאה ה-14 • המאה ה-15
ראשית ימי הביניים • שיא ימי הביניים • שלהי ימי הביניים
תקופות היסטוריות
העת העתיקה • ימי הביניים • העת החדשה
תקופות פרהיסטוריות
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37325626ימי הביניים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ימי_הביניים&oldid=2409334"