יצחק רבין
ערך זה עוסק בראש המטה הכללי של צה"ל וראש ממשלת ישראל. אם התכוונתם לתת-אלוף בצה"ל, ראו .jpg) | |||||
| לידה |
1 במרץ 1922 ירושלים, המנדט הבריטי | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
4 בנובמבר 1995 (בגיל 73) תל אביב-יפו, ישראל | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| מקום קבורה | חלקת גדולי האומה, הר הרצל, ירושלים | ||||
| מפלגה | מפלגת העבודה הישראלית | ||||
| סיעה | המערך, העבודה | ||||
| בת זוג | לאה רבין | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
יִצְחָק רַבִּין (להאזנה (מידע • עזרה); א' באדר תרפ"ב, 1 במרץ 1922 – י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995) היה ראש ממשלת ישראל ה-5 והרמטכ"ל ה-7 של צה"ל .
רבין היה מפקד גדוד בפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל עליו פיקד בעת מלחמת ששת הימים. לאחר פרישתו מצה"ל היה שגריר ישראל בארצות הברית וראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה בשתי קדנציות: הראשונה בשנים 1974–1977, במהלכה יצא אל הפועל מבצע יונתן, והשנייה בשנים 1992–1995, שבמהלכה נחתמו הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בנוסף כיהן כשר הביטחון במשך כתשע שנים.
על חלקו בהסכמי אוסלו זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994 (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת). רבין נרצח במהלך כהונתו כראש ממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלי, יגאל עמיר, שהתנגד להסכמי אוסלו.[1]
ראשית חייו
יצחק רבין נולד בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה.
אמו של רבין, רוזה לבית כהן (שכונתה "רוזה האדומה"), נולדה בשנת 1890 במוהילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב ואיש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בהומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה במושבה כנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים, שבה הכירה את נחמיה רבין, והשניים נישאו בשנת 1921. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.
אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, והפליג עם הגדוד לארץ ישראל.
כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב.
בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים א'" (ברחוב טשרניחובסקי), שנפתח ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי.[2] בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה (הישן), בבית ספר מחוזי חדש שהוקם ביוזמת אמו רוזה ולאחר מותה נקרא על שמה.
ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי שלו. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.
כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני מחזורו בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו הנציב הבריטי בארץ מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.
קריירה צבאית
.jpg)
 | |
| רבין כרמטכ"ל | |
| השתייכות |
 ההגנה פלמ"ח צבא הגנה לישראל |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1940 לערך – 1968 |
| דרגה |
 רב-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת העצמאות מבצע קדש מלחמת ששת הימים | |
| הנצחה | |
הגנה ופלמ"ח
רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם במאי. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון, שהייתה תחת שלטון צרפת של וישי, פעולה שבה איבד משה דיין את עינו. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943, ובשנת 1945, בגיל 23, התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של נחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים בו מידי הבריטים.[3] ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שכנע אותו לוותר על כך, ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל. בנובמבר 1945 נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינהו אלון למג"ד.
באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח. בתקופת שירותו בפלמ"ח נודע רבין בשם הקוד "עמירם".
מלחמת העצמאות
עם פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. בסוף מרץ 1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה.
באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה רבין למפקד חטיבת הראל, כשהוא בן 26 בלבד. החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות".
בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מחוף תל אביב, בעת שעלתה מולו הספינה אלטלנה על שרטון. כמפקד הבכיר בשטח קיבל רבין את הפיקוד על הגנת מטה הפלמ"ח. הוא ביצע את הוראתו של בן-גוריון לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע, והורה לירות אש לעברה. הירי על האונייה המשיך גם לאחר שנפגעה על ידי פגז תותח, והוחל בפינוייה. כאשר אנשי האצ"ל תקפו את המלון הורה רבין לזרוק לעברם רימונים, ואף זרק בעצמו שישה. בשנת 1977 אמר רבין: "זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע — ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה".[4]
לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד, וכן נמל התעופה לוד. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות.
בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות,[5] ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה באר שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת משא ומתן.[6]
לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, מכיוון שיגאל אלון לא רצה לקחת חלק בשיחות. רבין שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת מבצע עובדה, בגלל שהסתייג מתוכן ההסכמות[7]. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה וביקש שלא להיות חתום על ההסכם.[8] באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום ומפקד בפועל של חזית הדרום במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין.
עלייה בסולם הדרגות
עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר של צה"ל בעקבות פירוק הפלמ"ח, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו את שירותם בצה"ל. רבין קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. שאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל.[9][10] תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בנובמבר 1949. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי, ובדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. עם שובו קודם, בדצמבר 1953, לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף.[11]
בשנים 1956–1959 שירת כמפקד פיקוד הצפון, בשנים 1959–1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.
רמטכ"ל
ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל השביעי בידי ראש הממשלה לוי אשכול.[12] רבין כיהן בתפקיד בין השנים 1964–1968, שבמהלכן התחוללה מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, שנעדר ניסיון ביטחוני, במקביל לכהונתו כראש הממשלה. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול.[13]
השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל באופן ניכר ובהן גובשו ושופרו תוכניות מבצעיות למקרה של מלחמה. בשנת 1965 החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של חבלה במוביל הארצי, ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול וניסיון סורי שנבלם להטות את מקורות הירדן.
.jpg)
ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף שנועדה לאותת לסורים כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה ועל ניסיונם להטות את מקורות נהר הירדן. בספטמבר 1966 התבטא רבין באופן חריף כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות, וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול.[14] ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. ביום הקרבות שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.
ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מלחמת סיני. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה גדולה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בהקמתה של ממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, בחפירת שוחות הגנה או בפזמון "נאצר מחכה לרבין" לחיזוק המורל הלאומי.[15])
מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. הוא יצא לחופשת מחלה בת יום אחד ב-23 במאי 1967. באותו יום זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם, ולדבריו אמר לו שסיבך את ישראל עקב טעויות שעשה והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן סירב ואמר לרבין: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר - זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות - תהיה זו מהלומה למורל הצבא".[12] רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. ב-2 ביוני דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת רבין לכינוס מיידי של הממשלה ולקבלת החלטה ליציאה למלחמה.[16]
ב-5 ביוני יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, למלחמת ששת הימים, שבה הכריע את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, והגיע להישגו הצבאי הגדול מעולם. צה"ל כבש במלחמה את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ושטחים נרחבים ברמת הגולן. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. על תפקודו במלחמה העיד לימים:
- היו לי הרבה שעות קשות ולא מעט חששות לפני המלחמה. אך ברגע שחיל האוויר הישראלי השמיד את המטוסים המצריים, ואחרי שחיל השריון בפיקודו של האלוף ישראל טל הבקיע את מערך רפיח והתקדם בכיוון אל עריש - רווח לי, וידעתי כי ניצחנו... רגעים גדולים אחרים הזכורים לי... ההצלחות בגדה המערבית - וכמובן, גולת הכותרת: איחוד ירושלים.[17][18]
במאמר שפרסם במלאת 10 שנים למלחמה הציג רבין את משמעות תוצאותיה:[19]
בהיעדר שלום, נתנה מלחמת ששת הימים בידי ישראל את קוי ההגנה הכמעט טובים ביותר שניתן לשרטט על מפת המזרח-התיכון. היא גם נתנה את קלפי המיקוח הטובים ביותר בכל ניסיון להשיג הסדרים מדיניים. מלחמת ששת הימים העניקה למדינת ישראל מעמד בלתי רגיל בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, והיא נתנה גם תחושת הישג וסיפוק לעם בישראל.
לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב.
קריירה פוליטית
שגריר ישראל בארצות הברית
עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים וליועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר.
לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה, ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו, למרות בקשותיו. ביום הרביעי למלחמה נעתר לבקשתו של שר האוצר, פנחס ספיר, לעמוד בראש "מלווה חירום" לגיוס כספים להוצאות המלחמה.
ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977)
ערך מורחב – ממשלת ישראל השבע עשרה
ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס בביקור בשייטת ספינות הטילים, 1975. בימין התמונה – מפקד השייטת, אל"ם אלי רהב, ובשמאלה – מפקד חיל הים, אלוף בנימין תלם
בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה. רבין בן ה-52 היה צעיר ראשי הממשלות עד אז, והראשון שנולד במאה העשרים. כמו כן, היה ראש הממשלה הראשון שהתחנך במלואו במערכת החינוך הישראלית והראשון ששירת בצה"ל.[20]
ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין, הממשלה השבע עשרה, היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר – המערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה.
בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין משא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקני, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם.
במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע יונתן" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב העולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו מאוד את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי.
בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט זבולון המר) החלה לפעול להקמת יישובים ביהודה ושומרון. רבין התנגד לכך, ובספרו כינה את גוש אמונים "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית".[21] בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים מקורבים לרבין, כאשר ידלין, מועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, וכאברהם עופר שכיהן כשר הבינוי והשיכון.
שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני מהלכים מרחיקי לכת בתחום המיסים:
- הרפורמה במס הכנסה, בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
- הטלתו של מס ערך מוסף, שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטול מסי קנייה רבים.
האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים בשל העלייה בהוצאה הביטחונית ובשל משבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. שיעור האינפלציה במהלך ממשלת רבין נע בין אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973) לאינפלציה שנתית של 31.3% (1976 לעומת 1975).[22] רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%.
בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים משכונות עוני. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמת רמת אביב ג' ורמת שרת בירושלים.
ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסי F-15 ראשונים לחיל האוויר שהתקיים סמוך לכניסת השבת. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא איפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשב אירוני.
בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בארצות הברית השייך לבני הזוג רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעביר את העניין לפרקליטות. לאחר שהתברר לו שבכוונת רבין להתפטר, הסתפק ברק בהעמדתה לדין של לאה רבין ובכופר שהוטל על יצחק רבין. רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40. הביוגרף של רבין, יוסי גולדשטיין, כתב כי לדעתו עשה זאת רבין משום שהעריך נכונה שסיכוייה של מפלגתו לזכות בבחירות קלושים.
ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות לכנסת שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני 1977.
בין תפקידים
משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שבה תיאר בצורה כנה מהמקובל אצל פוליטיקאים פעילים מאורעות בחייו (לדוגמה: גירוש תושבי לוד ורמלה במבצע דני במלחמת העצמאות). בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות.
בין השנים 1977–1984 היה רבין חבר הכנסת באופוזיציה. בראשית 1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה כשרבין נאלץ להסתפק במקום הרביעי ברשימת המערך.
כשר הביטחון
עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון) ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר ביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984–1988). עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועת ביטחון צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה (בתמיכת דוד לוי מהליכוד).
בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מעצרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר.
בתחילת האינתיפאדה נקט ביד קשה כנגד הפורעים והמפגעים, והתבטא כי "צריך לשבור להם את הרגליים והידיים", אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 בהן הוצב במקום השני ברשימת מפלגת העבודה, הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון עד לפירוקהּ בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שכונתה על ידי רבין "התרגיל המסריח".
ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992–1995)
- ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים וחמש
רבין משחק טניס בעת ביקורו במעונו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) במתחם בוש בקניבנקפורט שבמדינת מיין, 10 באוגוסט 1992
_-_PM_YITZHAK_RABIN_PLAYING_TENNIS_IN_KENNEBUNKPORT,_MAINE,_USA..jpg)
בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מסף 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן היה הסלוגן המרכזי "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות.[23][24]
בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים, וביחד עם מרצ, חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ואת אברהם שוחט לשר האוצר.
משא ומתן מדיני עד חתימת הסכם אוסלו
עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. תחילה תלה רבין תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי. הוא מינה את פרופ' איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. כשנודע בציבור הישראלי כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של אמירתו מלפני הבחירות לפיה "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת-הגולן".[25] עקב כך נתן רבין את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע".[26]
בערוץ הפלסטיני העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם ההנהגה של אש"ף פנים, תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ של יאסר ערפאת, בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים, לא התקדם המשא ומתן בשיחות וושינגטון, והטרור הפלסטיני נמשך. בדצמבר 1992 החליט רבין בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו, לגרש ללבנון 415 מפעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי.
באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידי משרד החוץ של ישראל, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה.[27]
הסכם השלום עם ירדן
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_JORDAN%27S_KING_HUSSEIN_SIGN_THE_PEACE_TREATY.jpg)
- ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן
ההסכם התגבש באמצע 1994, לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין, מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארכ, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל-אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.
_-_King_Hussein_of_Jordan_lights_P.M.Yitzhak_Rabin%27s_cigarette_at_royal_residence_in_Akaba.jpg)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_KING_HUSSEIN_SHAKING_HANDS.jpg)
נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום, ובין השאר הבטיח לחוסיין למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-25 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאות הבית הלבן.
ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון, שנמנע).[28]
אירועי חוץ וביטחון נוספים
ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בכפרים הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.
ב-15 באוקטובר 1993 ביקר יצחק רבין באינדונזיה ופגש את נשיאה סוהארטו.[29]
בשל מעורבותו של מוסטפא דיראני בשביית רון ארד אישר רבין, בהמלצתם של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, והרמטכ"ל אהוד ברק, את מבצע עוקץ ארסי,[30] שנערך בליל 21 במאי 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל, את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון.[31]
ב-14 באוקטובר 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר רבין את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקוד שחר ארגמן על הבית בכפר ביר נבאלא בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן, בפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו.[32]
חתימת הסכמי אוסלו
בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים.[33] על צעד זה, זכה רבין בפרס נובל לשלום, יחד עם שמעון פרס ועם יאסר ערפאת.
”פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו”, הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה.
_-_THE_NOBEL_PEACE_PRIZE_LAUREATES_FOR_1994_IN_OSLO..jpg)
באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.[34]
חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין.[35]
בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין.[36] אנשי ימין טענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם.[37][38] תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי"[39] ו"פחדני השלום". באותה תקופה התקרב רבין ליריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס, קרבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר.
מבקריו מן הימין מתחו ביקורת על דברי רבין בשידור רדיו ב-24 ביולי 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום", ונהגו להזכירה לאחר תחילת ירי רקטות מעזה מספר שנים מאוחר יותר. מאידך, משה יעלון, שהיה ראש אמ"ן בעת כהונתו כראש ממשלה, טענו כי "הוא [רבין] היה מאוד מפוכח, לא היו לו אשליות ... היה ברור שהיו לו ספקות גדולים ורבים לגבי התהליך שהחל באוסלו. גם פה, לצערי, בשכתוב של ההיסטוריה לאחור, שמו אותו במקום רחוק מאוד מעמדותיו. אני כל הזמן מצטט מנאומו כשהוא מביא את אוסלו ב' חודש לפני הירצחו, ב-5 באוקטובר, לאישור כנסת. הוא מדבר על זה שהישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, שלא חוזרים לקווי 67 כי הם אינם בני הגנה, שירושלים מאוחדת לנצח, שבקעת הירדן בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר, ושהגושים יהיו בשליטתנו. הוא היה מפוכח מאוד".[40]
מדיניות פנים
רבין הנהיג בממשלתו מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד ובין היתר הועלה שכר המורים.[41] הממשלה בראשותו השקיעה בפיתוח התחבורה בישראל.[42] הוחלט לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. רבין הביא להגדלה של התקציבים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי.[43] הושוו קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי ונחקק חוק חיילים משוחררים. הצמיחה הכלכלית המהירה אפשרה את קליטת תוספת כוח האדם הגדולה שהגיעה במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. שיעור האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5% בשנת 1995. צמיחת התוצר העסקי עלתה מ-3.6% בשנת 1993 ל-8.6% ב-1996.[44]
ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כשחיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה, וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות, שהפכה להסתדרות העובדים הכללית החדשה. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ, וכן האינפלציה בישראל ירדה משנת 1992 ואילך.
רצח רבין
|
"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". |
| מתוך נאומו האחרון בעצרת בה נרצח, 4 בנובמבר 1995 |
- ערכים מורחבים – רצח יצחק רבין והלוייתו
ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות השעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו שלוש יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר כעבור כ-40 דקות מפצעיו.[45] הלווייתו התקיימה בירושלים ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בהשתתפות נציגים מטעם 78 מדינות, בהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון (בראשות משלחת של 39 אישים[46]), חוסיין, מלך ירדן[47] ונשיא מצרים חוסני מובארכ.
הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיו חגי ודרור עדני, בקשירת קשר. הוא נידון לחמש שנים נוספות ולאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים.
לאחר הרצח הוקמה ועדת שמגר שחקרה את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה ופרסמה את מסקנותיה.
הנצחתו
- ערך מורחב – הנצחת יצחק רבין
לאחר רציחתו, קבעה הכנסת את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – היישוב צור יצחק, המרכז הרפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, דרך יצחק רבין ותחנת הכח אורות רבין בחדרה. בסיס הקריה בתל אביב, נקרא גם הוא על שמו – מחנה רבין. יש מספר בתי ספר על שמו - תיכון חדש על שם יצחק רבין בתל אביב, תיכון רבין בכפר סבא, תיכון אורט רבין בגן יבנה, ואחרים. כמו כן הוקם על שמו בית כנסת ברחובות הנקרא "אוהל יצחק". כן הוקם להנצחת זכרו מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. עיריית תל אביב הציבה שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין ברחוב רב אשי 5 בתל אביב. ביישוב מיתר הוקמה "שכונת רבין" על שמו, ובה רחובות רבים אשר שמותיהם קשורים לרבין (כדוגמת השלום, הראל, יפתח וכדומה) וכן פארק גדול - "פארק רבין".
|
משפחתו
יצחק רבין פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, שעלתה לישראל עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15, תלמידת כיתה י' בתיכון חדש.
לאה ויצחק נישאו ב-23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם.
| נחמיה רבין 1886–1971 | רוזה כהן 1890–1937 | ||||||||||||||||||||||||||||||||
| רחל רבין יעקב | יצחק רבין 1922–1995 | לאה רבין 1928–2000 | |||||||||||||||||||||||||||||||
| אברהם בן-ארצי 1947–2010 | דליה רבין | אבי פילוסוף | יובל רבין | ||||||||||||||||||||||||||||||
| יונתן בן-ארצי | נועה רוטמן | אלדד רוטמן | |||||||||||||||||||||||||||||||
כתביו
- בית אבי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
- המלחמה בלבנון, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך (ספריית מן המוקד), תשמ"ג-1983
- פנקס שירות (עם דב גולדשטין), 2 כרכים, תל אביב: ספרית מעריב, תשל"ט-1979 (מהדורה ב': תש"מ-1979)
- יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות (בהשתתפות איתן הבר), תל אביב: רביבים, תשמ"ד-1984
- שיבולים וחרב, תל אביב: ארגון חברי ההגנה – אגודת דור הפלמ"ח, תשנ"ה (דברים משלו ועליו)
- רודף שלום: נאומי השלום של ראש הממשלה יצחק רבין, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ו-1995 (יצא לאור לאחר הירצחו)
ראו גם
לקריאה נוספת
- רוברט סלייטר, רבין – ביוגרפיה, מאנגלית: נעמי גל, הוצאת עידנים ידיעות אחרונות, תשנ"ג 1993
- אורי מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס הוצאת שרידות, 1995
- דוד הורוויץ (עורך), משימה בלתי גמורה – חייו ומותו של יצחק רבין, אור יהודה תשנ"ז
- ימימה רוזנטל (עורכת) יצחק רבין – ראש ממשלת ישראל, כרך א (1967-1922) בהוצאת גנזך המדינה, 2005 – מסמכים ומכתבים של יצחק רבין. גרסה דיגיטלית באתר כותר.
- יוסי גולדשטיין, רבין – ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006
- שאול ובר, רבין: צמיחתו של מנהיג: ילדות, נעורים, פלמ"ח, ספרית מעריב, 2009
- אורי מילשטיין, בשיתוף עם ויקטור סובורוב, אריה עמית (טפר), מיכאל ברונשטיין, עמיקם צור, אביתר בן-צדף, מיכאל שרון ואמציה חן-פאצי, דרך רבין מורשתו, הוצאת שרידות, 2010
- אניטה שפירא ונורית כהן־לוינובסקי (עורכות), שלוש יריות ועשרים שנה: הרהורים על הפסיפס הישראלי, הוצאת מרכז יצחק רבין ועם עובד, 2015
- ז'ק נריה, בין רבין לערפאת: יומן מדיני 1993-1994, הוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2016
- איתמר רבינוביץ, יצחק רבין - חייל, מדינאי, מנהיג, הוצאת דביר, 2017(הספר בקטלוג ULI)
- Robert Slater, Rabin: 20 Years After, Kotarim International Publishing, 2015
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק רבין |
| ציטוטים בוויקיציטוט: נאום הר הצופים |
 טקסט בוויקיטקסט: יצחק רבין |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק רבין |
יצחק רבין, באתר הכנסת - יצחק רבין, באתר כנסת פתוחה
יצחק רבין - הנאום האחרון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 00:06:52)- יצחק רבין, באתר של משרד ראש הממשלה
- יצחק רבין, באתר של מרכז רבין
- אתר הזיכרון ליצחק רבין, באתר הכנסת
- יצחק רבין, באתר "סנונית"
- יצחק רבין, באתר פרס נובל (באנגלית)
- יצחק רבין - מצביא ומנהיג, תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- אבי שליים, ריאיון עם יצחק רבין, 22 באוגוסט 1982, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 665-686
- מרדכי ברקאי, הרמטכ"ל השביעי, דבר, 20 בדצמבר 1963, המשך
- מיכאל בר-זוהר, לאן נעלם יצחק רבין?, באתר הארץ, 3 בינואר 2007
- שלמה אהרונסון, תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2005
- אסתי אהרונוביץ', 14 שנה לרצח רבין, רחל רבין מדברת. על הילדות, על הבדידות, על העצבות, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2009
- שאול ובר, יצחק רבין ז"ל: ילדות תל אביבית, באתר nrg, 1 בנובמבר 2009
- יחיעם ויץ, ביוגרפיה, ג'ינג'י זה אופי: יחיעם ויץ על ספרו של שאול ובר, באתר הארץ, 3 בפברואר 2010
- מסמכי יצחק רבין בגנזך המדינה
- כרך ההנצחה ליצחק רבין מטעם גנזך המדינה
השיבה להר הצופים, שיקום הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים והענקת תואר דוקטור לשם כבוד לרמטכ"ל יצחק רבין, ארכיון שפילברג, 1967 (באנגלית)- רבין בביקור רשמי ברוסיה, מתלווה לטיסתם של עולים חדשים בדרך לישראל, ארכיון שפילברג, 1994 (באנגלית)
- רבין בשיחה עם דן מרגלית, באתר החינוכית, 1983
- ניבה לניר, מחרדה לא בונים מדינה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2010
- גילי כהן, סא"ל רבין: הניצחון במלחמת השחרור לא קשור במזל, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2011
- רון מיברג, השגריר מאוהב, באתר מעריב אונליין, 19 באוקטובר 2015
דליה קרפל, 20 שנה אחרי הרצח, מורשתו של יצחק רבין ז"ל עדיין מעורפלת, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2015- ענת מידן, דרך רבין פינת השלום, באתר "ידיעות אחרונות", 1 באוקטובר 2015
יצחק רבין, האיש מאחורי המיתוס - דפנה ליאל, רביב דרוקר, הפודקאסט 'עושים פוליטיקה', 4 ביוני 2018.- יצחק רבין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
מכּתביו
- הגישה העוקפת במלחמת העצמאות, מערכות גיליון 344–345, ינואר 1996, עמודים 6-11
- המערכה על הדרך לירושלים, מערכות גיליון 344–345, ינואר 1996, עמודים 12–15 ועמוד 34
- מכתב של רבין אל עו"ד אברהם ואנונו בעניין הבעת סליחה למרשיו שקראו להרוג את ראש הממשלה, 19 באוקטובר 2010, גנזך המדינה
מדבריו
- נאום של רבין בטקס קבלת פרס נובל, 10 בדצמבר 1994, באתר מרכז יצחק רבין
- נאום של רבין בפני חניכי פו"מ על אחריות ומשמעת בצה"ל, 1992, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- רבין סופד לסרן יעקב סטוצקי, באתר nrg, 9 במאי 2011
- נאומים נבחרים של רבין, אתר הנוער העובד והלומד
- עדותו של הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין על מלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
הערות שוליים
- ^ תמלילי עמיר: "אחרי הכדור הראשון, עצרתי לראות מה קורה לו"
- ^ מכתב מאת רבין בהיותו תלמיד בבית החינוך, פברואר 1936. באתר הארכיון הציוני.
- ^ מאיר פעיל, עתלית ואנטבה: המחתרת והצבא - מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין, עת־מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, מאי 1998, גיליון כ"ג 4 (138).
- ^ שלמה נקדימון, המיתוס והשקר: מה באמת היה תפקידו של רבין בהטבעת האלטלנה, באתר הארץ, 16 ביוני 2016
- ^ גילי כהן, סא"ל רבין: הניצחון במלחמת השחרור לא קשור במזל, באתר הארץ, 09.11.2011
- ^ ראו מבוא: קווים לדרכו של יצחק רבין, 1936–1967
- ^ מדוע לא חתם רבין על הסכם רודוס, מעריב, 22 באוקטובר 1969
- ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, עמ' 216
- ^ מכתבו של רבין ליגאל אלון, 23 באוקטובר 1949 בגנזך המדינה
- ^ פרוטוקול הדיון המשפטי בין הרמטכ"ל לרבין מ-21 באוקטובר 1949, אתר ארכיון משרד הביטחון (הקישור אינו פעיל)
- ^ יצחק רבין - אלוף, דבר, 29 בדצמבר 1954
- ^ 12.0 12.1 לך שמים לך ארץ, עזר ויצמן, עמ' 259. קובץ התעודות 'יצחק רבין', ארכיון המדינה, עמ' 461
- ^ עמי גלוסקא, אשכול תן פקודה, עמ' 34
- ^ דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 246-279
- ^ יריב פלג, מלחמת ששת הימים: שלב אחר שלב, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013
- ^ מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?
- ^ אמיר בוחבוט, ”ירושלים השלמה משוחררת”: פקודת היום של הרמטכ”ל רבין ב-1967, באתר וואלה! News, 3.6.2017
- ^ ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה (ראיון שערך רפאל בשן עם רבין ביוני 1977 לציון עשור למלחמת ששת הימים), ynet, 2 בנובמבר 1996
- ^ יצחק רבין, מלחמת ששת הימים: מאפיינים והישגים, מערכות 256, יוני 1977, עמ' 2–6
- ^ Robert Slater, Daniella Maor, Rabin: 20 Years After, 2015 (באנגלית)
- ^ עופר אדרת, רבין ב-1976: המתנחלים - סרטן, ההתנחלויות - מקום מחורבן, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015
- ^ מדד המחירים לצרכן, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ Clyde Haberman, Rabin Invokes Old Victory to Seek a New One in Israeli Election Campaign, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 21 במאי 1992
- ^ Likud Tries Hand at Slinging Mud, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 24 במאי 1992
- ^ דברי רבין בעצרת ברמת הגולן ביוני 1992
- ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "פרופלורים", עמ' 245–246
- ^ אדם רז, "חזיתות מתנגשות: האנטומיה 'המוזרה' של הכרעת אוסלו של רבין", "ישראלים", 2013, עמ' 97–131
- ^ נאומו של רבין בכנסת בדיון על ההסכם
- ^ אזכור מתוך הכתבה בין יתר הדברים: "Kunjungan PM Yitzhak Rabin ke kediaman Soeharto, 15 Oktober 1993" תרגום "בקור ראש הממשלה יצחק רבין אל מגורי סוהארטו 15 אוקטובר 1993", PM ראשי תבות של PERDANA MENTERI "פרדאנא מנתרי" שמשמעותן "ראש ממשלה".
- ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998. עמודים 13–17.
- ^ מוסטפא דיראני, שהיה בעבר מבכירי ארגון "אמל" בלבנון, נחטף והובא לישראל, דובר צה"ל, 21.05.1994.
- ^ חטיפת נחשון וקסמן, באנציקלופדיה ynet
- ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
- ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
- ^ ההסתה שקדמה לרצח, אתר הנוער העובד והלומד
- ^ סרטון המתעד את ההסתה לפני רצח יצחק רבין - YouTube
- ^ יואל בן נון (מאמר דעה), בונפרטה בז'נבה, באתר ynet, 14 באוקטובר 2003
- ^ דניאל בן סימון, ארץ אחרת: ניצחון השוליים: איך קרס השמאל ועלה הימין?, הוצאת א' ניר, 1997, עמ' 71
- ^ פרופ' אריה זריצקי (מאמר דעה), דעה: האמת של זיק, באתר בשבע, 28 באוגוסט 2002
- ^ רזי ברקאי, גלי צה"ל, מה בוער, ראיון עם משה יעלון, 27:45
- ^ אריה ברנע, החינוך של היום מקבל ציון נכשל, והחינוך של מחר – בידנו. אפשר וצריך לשנות את המצב, באתר אופקים חדשים
- ^ ליאור ברון, יושבים על הברזלים, באתר nrg, 8 בפברואר 2002
- ^ מיטל צור, מורה בשביתה: רק רבין התייחס לחינוך ברצינות, באתר ynet, 25 באוקטובר 2007
- ^ הדר חורש, "מההיבט הכלכלי ההסכמים הצליחו", באתר וואלה!, 22 באוקטובר 2015
- ^ רצח רבין (ריכוז מסמכים) - מסמכים רפואיים (גיליון הטיפול ברבין הראשון שנכתב על ידי ד"ר מרדכי גוטמן, גיליון חדר מיון, גיליון חדר ניתוח, סיכום המחלה הקליני, דו"ח הנתיחה הפתלוגית) אתר א.א. קונספירציות
- ^ בין חברי המשלחת היו רעיית הנשיא הילרי קלינטון, הנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש האב, מזכירי המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ג'יימס בייקר, ג'ורג' שולץ וסיירוס ואנס, ארבעה ממזכירי המחלקות (שרים) של ממשלת ארצות הברית ו-19 חברי הקונגרס.
- ^ עם חוסיין באה להלוויה רעייתו המלכה נור.
| יצחק רבין | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| משפחתו | רוזה כהן (אמו) • נחמיה רבין (אביו) • לאה רבין (אשתו) • דליה רבין (בתו) |
| |||
| ממשלותיו | ממשלת ישראל השבע עשרה • ממשלת ישראל העשרים וחמש | ||||
| אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל |
| ||||
| שונות | נאצר מחכה לרבין • נאום הר הצופים • פרשת חשבון הדולרים • פנקס שירות • בלי בג"ץ ובלי בצלם • שלום, חבר | ||||
| הירצחו | ועדת החקירה לעניין רצח רבין • תאוריית הקשר על הרצח • תגובת החברה הדתית לרצח • הלוויתו • יגאל עמיר • אבישי רביב • מרגלית הר-שפי • חגי עמיר | ||||
| הנצחתו | יום הזיכרון ליצחק רבין • כיכר רבין והאנדרטה • אורות רבין • פארק יצחק רבין • מכינה קדם-צבאית רבין • מרכז יצחק רבין • מרכז רפואי רבין | ||||
- רשימת חברי הכנסת
- שרי הביטחון בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי התקשורת בממשלות ישראל
- שרי הפנים בממשלות ישראל
- שרי החינוך בממשלות ישראל
- שרי הבריאות בממשלות ישראל
- שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל
- השרים לשירותי הדת בממשלות ישראל
- יצחק רבין
- אנשי היישוב ילידי הארץ
- אנשי השנה של המגזין טיים
- בוגרי בית הספר כדורי
- זוכי פרס נובל יהודים
- זוכי פרס נובל ישראלים
- זוכי פרס נובל לשלום
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- חברי הכנסת מטעם העבודה
- מפקדי חטיבות חי"ר בצה"ל
- חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים
- כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
- לוחמי הפלמ"ח
- ראשי חטיבת המבצעים
- מפקדי פיקוד הצפון
- סגני רמטכ"ל
- ראשי אג"ם
- ראשי המטה הכללי
- ראשי ממשלת ישראל
- שגרירי ישראל בארצות הברית
- משפחת הלל כגן-הכהן
- משפחת רבין
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- קורבנות רציחות פוליטיות בישראל
- אישים שעל שמם שכונות בישראל
- אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
- בוגרי בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן
- חברי הכנסת השמינית
- חברי הכנסת התשיעית
- חברי הכנסת העשירית
- חברי הכנסת האחת עשרה
- חברי הכנסת השתים עשרה
- חברי הכנסת השלוש עשרה
- מפקדי חטיבת הראל
- בוגרי הנוער העובד והלומד
- קציני צה"ל בכירים בפוליטיקה הישראלית
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
- זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי
- אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה
- רצח יצחק רבין
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים שהונצחו על מדליות ישראל
- ראשי מפלגת העבודה
- ישראלים שהוטל עליהם עונש של כופר
- אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
- אזרחי כבוד של ראשון לציון
- אזרחי כבוד של פתח תקווה
- ישראלים שנולדו ב-1922
- ישראלים שנפטרו ב-1995
- השרים לענייני ירושלים