הבחירות לכנסת העשירית

הבחירות לכנסת העשירית

30 ביוני 1981, כ"ח בסיוון ה'תשמ"א
→ 1977 1984 ←
אחוז החסימה: 1%  אחוז ההצבעה: 78.5%
רשימה יו"ר מנדטים ± קולות הליכוד מנחם בגין 48 5+ 718,941 המערך שמעון פרס 47 15+ 708,536 מפד"ל יוסף בורג 6 -6 95,232 אגודת ישראל אברהם יוסף שפירא 4 0 72,312 חד"ש מאיר וילנר 4 -1 64,918 תמ"י אהרן אבוחצירא 3 44,466 התחיה יובל נאמן 3 44,700 תל"ם משה דיין 2 30,600 שינוי אמנון רובינשטיין 2 29,837 רצ שולמית אלוני 1 0 27,921 * הטבלה כוללת רק רשימות שעברו את אחוז החסימה. לרשימה מלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.
יו"ר ועדת הבחירות	משה עציוני
ראש הממשלה היוצא	מנחם בגין
מפלגת ראש הממשלה היוצא	הליכוד
ראש הממשלה הנבחר	מנחם בגין
מפלגת ראש הממשלה הנבחר	הליכוד

פילוח תוצאות הבחירות בדיאגרמת עוגה. מקרא (בסדר כיוון השעון): בגוונים הכחולים - מפלגות הימין, בגוונים האפורים - המפלגות החרדיות, בגוונים הסגולים - מפלגות המרכז, בגוונים האדומים וחומים - מפלגות השמאל והמפלגות הערביות.

הבחירות לכנסת העשירית התקיימו ב-30 ביוני 1981, כ"ח בסיוון ה'תשמ"א, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת העשירית. בחירות אלו היו קיצה של אחת ממערכות הבחירות הסוערות והקשות בתולדות מדינת ישראל. הן הוקדמו ממועדן המקורי שנועד להיות ב-3 בנובמבר אותה שנה, ו' בחשוון ה'תשמ"ב. בבחירות התמודד הליכוד בראשות מנחם בגין מול המערך בראשות שמעון פרס. הליכוד, שפיגר בסקרים בתחילת מסע הבחירות, עשה כל שביכולתו על מנת להמשיך ולהחזיק בשלטון, ומערכת הבחירות הרווייה מתחים עדתיים הייתה סוערת, קשה, ולעיתים אף אלימה. הפצצת הכור בעיראק, ב-7 ביוני 1981, כמו גם יכולתו הרטורית יוצאת הדופן של בגין, היטו את הכף לטובת הליכוד, אשר גבר בסופו של דבר על המערך בהפרש זעיר של עשרת אלפים קולות.

רקע היסטורי

לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה. היו אף סקרים שנתנו למערך רוב מוחלט בכנסת, כך בסקר שנערך בפברואר 1981 טרם פיזור הכנסת, המערך זכה ב-55 מנדטים, הליכוד ב-29 מנדטים, ותל"ם של משה דיין והמפד"ל באזור העשרה מנדטים כל אחת. מה שהיה מאפשר למערך להקים קואליציה בקלות יחסית.

סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב. ב-25 במאי 1980 התפטר עזר ויצמן, שר הביטחון הפופולרי ואחד האחראים העיקריים לניצחון הליכוד במערכת הבחירות הקודמת. ויצמן התראיין בטלוויזיה ומסר כי לדעתו יש ללכת לבחירות, ולתת לעם להחליט באיזו דרך ללכת.

האופוריה שלאחר הסכם השלום עם מצרים חלפה, והקיפאון בשיחות האוטונומיה נמשך, כאשר ביולי 1980 השעה אנואר סאדאת את ההשתתפות המצרית בשיחות, בשל קבלת חוק ירושלים. גרוע יותר היה המצב הכלכלי. שר האוצר יגאל הורביץ עשה כמיטב יכולתו כדי לייצב את האינפלציה המשתוללת, אך ללא הועיל והישגו היחיד, שלא נשא פירות באופן מיידי, היה הפסקת ביטוחי הצמדה חדשים. האינפלציה השנתית בשנת 1980 הגיעה לשיעור של 133%, וב-24 בפברואר 1980 הוחלף המטבע מהלירה לשקל השווה עשר לירות. הורביץ, הידוע בשל אמרותיו "אין לי" ו"משוגעים רדו מהגג" ניסה לנהל מדיניות שכוונה להקטנת הצריכה הפרטית וריסון כלכלי, אך כקודמו, שמחה ארליך, לא זכה לגיבוי הנדרש מצד בגין.

ב-11 בינואר 1981 התפטר הורביץ מתפקידו. העילה לכך הייתה התנגדות הממשלה להיענות לדרישות הורביץ לריסון הוצאותיה. התנגדות הממשלה התבטאה בתחילת 1981 בתמיכה בשר החינוך, זבולון המר, לגבי יישום "דו"ח ועדת עציוני" שקרא להעלאת שכר המורים. המר היה איש המפד"ל, שהחזיקה בתפקיד מרכזי בקואליציה. הורביץ, לעומתו, היה איש סיעת לע"ם בליכוד (מוותיקי הרשימה הממלכתית שהקים דוד בן-גוריון, אחת המפלגות שהקימו את הליכוד) ולמעשה חסר גיבוי פוליטי של ממש. הורביץ הוחלף על–ידי יורם ארידור.

שרשרת של פרשיות שחיתות, הקשורות במפלגות הקואליציה, החלה מזכירה את שאירע למערך ב-1976. ראש עירית רחובות מהליכוד, חבר הכנסת שמואל רכטמן, הורשע בפלילים בשנת 1979 ונידון למאסר בפועל. רכטמן היה חבר הכנסת הראשון שנידון למאסר בעודו מכהן. שר הדתות, איש המפד"ל אהרן אבוחצירא, הסתבך בשורת פרשיות פליליות. מיד לאחר זיכויו מלקיחת שוחד, ב-24 במאי 1981, הוסרה חסינותו בשל עבירות מרמה. אבוחצירא הסתכסך עם שר הפנים, איש מפלגתו יוסף בורג, אשר היה אחראי על משטרת ישראל, והכריז כי ירוץ לכנסת ברשימה נפרדת, שכן בורג ניסה "לחסלו". בורג, מצידו, הסתבך בפרשייה נפרדת. בינואר 1981 פיטר את המפקח הכללי של משטרת ישראל, רב ניצב הרצל שפיר, כאשר זה לא דיווח לו אמת, לכאורה, על חקירת אבוחצירא. שפיר לא טמן את ידו בצלחת, חשף את קיומו של תיק מודיעיני בשם "תיק אפרסק" הכולל חשדות להתנהלות פלילית של שר הפנים, וטען כי הוראתו לבדוק את המידע בתיק זה היא שהביאה לפיטוריו. הסתבכותו של שמואל פלאטו-שרון בעבירות של שוחד בחירות והרשעתו בכך ב-15 באפריל 1981 לא היו קשורות לממשלה, אך הוסיפו לאווירת המיאוס הכללית ששרתה על הציבור.

התפטרותו של הורביץ מתפקידו הביאה להערכה כי ימי הממשלה ספורים. ד"ש, שהייתה אחד המרכיבים העיקריים בממשלה, התפרקה לרסיסים, וברור היה שכמעט אף אחד מרסיסיה לא יעבור את אחוז החסימה בבחירות. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981.

הערכות במפלגות

ההערכות במערך

המערך חש כי ניתנה בידו הזדמנות לתקן את מה שנראה לראשיו כ"תאונה היסטורית" ולשוב ולקחת לידיו את השלטון. קלקולי ממשלת בגין נראו בלתי ניתנים לתיקון, והקדמת הבחירות הייתה בעיני ראשיו סימן נוסף לכך שבקרוב ישוב השלטון למקומו הטבעי — המערך.

לאחר מותו הפתאומי של יגאל אלון במרץ 1980 נותרו שמעון פרס ויצחק רבין שני המועמדים הבולטים להתמודדות על מועמדות מטעם המערך לראשות הממשלה. פרס היה אז פופולרי במוסדות המפלגה, אך רבין היה פופולרי יותר בקרב הציבור הרחב, למרות אובדן השלטון ופרשת הדולרים. ההתמודדות בין השניים עברה לא פעם לפסים אישיים, ובמיוחד הכינוי "חתרן בלתי נלאה" שרבין הדביק לפרס בספרו פנקס שירות. הכינוי דבק בפרס ושימש את הליכוד היטב בתעמולתו לאורך שנים. ההתמודדות בין השניים ב-17 בדצמבר 1980 הוכרעה במרכז המפלגה בניצחון גדול של שמעון פרס. רבין אמר כי הוא מקבל את דין הבוחר, ויפעל לטובת המטרה המשותפת, אך הדרך שבה לחץ את ידו של פרס חשפה את רגשות האיבה ואי האמון העמוקים שחש כלפיו.

המערך היה מוכן עתה לבחירות. בראש מטה הבחירות הועמד האלוף במיל' חיים הרצוג. הסקרים הראו על יתרון של עד 25% למערך. פרס השיל מעליו את תדמית "הנץ הביטחוניסט" שהייתה לו בממשלת רבין, והחל מאמץ דעות הנוטות יותר אל השמאל. האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה ואנשי השכבות המבוססות היו עתה מאחוריו. אל מולו עמד בגין, שלא היה "במיטבו": בריאותו הייתה לקויה ונדמה היה שהוא שרוי בדיכאון עמוק. בסוף שנת 1980 נדמה היה כי פרס עתיד להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

ההערכות במפלגות אחרות

במהלך 1980 הושלמה התפוררותה של ד"ש למרכיביה, והיה ברור שהיא לא תיקח חלק משמעותי בבחירות הבאות. מפלגת שינוי בראשות אמנון רובינשטיין המשיכה בהתמודדות משמעותית, אך זכתה רק לתמיכה של 2–3 מנדטים בסקרים. חברי כנסת בודדים כאסף יגורי רצו ברשימות עצמאיות או במסגרת מפלגות קטנות אחרות, אך אלו נתפסו כלא יותר מקוריוז. מסוף 1980 נסובו דיונים בתקשורת סביב מפלגת המרכז שתחליף את ד"ש שהתפוררה. שני שמות נדונו בסקרים: משה דיין ועזר ויצמן. הסקרים נבאו לרשימת מרכז בראשות אחד מאלו, או בהשתתפות שניהם, חזרה על ההישג של ד"ש, ואף יותר מכך. אולם, עזר ויצמן סירב להתמודד ורשימתו של דיין, תל"ם, הייתה במגמת ירידה מתמשכת בסקרים, בעקבות הקיטוב במערכת הבחירות בין שתי המפלגות הגדולות. באפריל זכתה הרשימה בסקר מינה צמח לשבעה מנדטים בלבד ולקראת הבחירות כבר דובר על 2–3 מנדטים בלבד. דיין, ששבע שנים לפני כן היה הדמות הפוליטית הדומיננטית במדינה, הלך ודעך, גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה רפואית. בתשדירי התעמולה של מפלגתו נראה דיין רזה וחיוור. באוקטובר 1981, פחות מחצי שנה לאחר הבחירות, הלך לעולמו.

מימין לליכוד, תנועת התחיה הוקמה מאנשי מחנה הימין אשר התאכזבו מעמדתו של בגין והתנגדו לנסיגה מסיני. בראש התנועה עמד יובל נאמן והתנועה התייצבה לבחירות לכנסת העשירית בפעם הראשונה. באותה העת הייתה זו המפלגה הממוסדת היחידה מימין לליכוד. במקביל, הרב מאיר כהנא ניסה בפעם השלישית להיכנס לכנסת.

שמואל פלאטו-שרון ניסה לשוב על הישגו משנת 1977 ולהיבחר לכנסת. ססמתו "צוות מומחים פא. שין." והשאלה ששאל - "ומה הם עשו בשביל מדינה?" רמזה על כי הוא נדבן טוב ומיטיב, ובידו הפתרון לבעיות מדינת ישראל בכלל, ובתחום הדיור בפרט.

תמ"י הייתה תנועתו של אהרן אבוחצירא אשר בתעמולתה הדגישה את הגאווה הספרדית ואת מורשת ישראל, כמעין מהדורה מוקדמת, דתית אך לא חרדית, של ש"ס.

גם מערכת בחירות זו, כקודמתה, ראתה את התמודדותן של מפלגות רבות חדשות. 13 מפלגות עברו את אחוז החסימה, אך 18 מפלגות לא עברו אותו. אלו כללו את מפלגת "ביטול מס הכנסה", רשימת הגמלאים (בראשות מרים גהתיה), ואת מפלגת "עמך" שהקים המסעדן היפואי ויקטור תייר אשר במשך מספר שנים ניסתה לרוץ לכנסת, והייתה ידועה במיוחד בתשדירי תעמולת הבחירות הססגוניים שלה.

הסכמי עודפים

הסכמי העודפים שנחתמו על פי חוק בדר-עופר:

• המערך - המפלגה הליברלית העצמאית
• פועלי אגודת ישראל - אגודת ישראל
• שינוי - רצ

מערכת הבחירות

כלכלת בחירות

יורם ארידור, מחליפו של יגאל הורביץ כשר האוצר, היה כלכלן ואיש סיעת תכלת לבן בהסתדרות ושימש, עד למינויו כשר האוצר, כסגן שר במשרד ראש הממשלה. ארידור החליט לממש את אמרתו של בגין ו"להיטיב עם העם". את מדיניות ה"אין לי" של הורביץ החליפה מדיניות אותה כינה ארידור "כלכלה נכונה", אך רבים ראו בה כלכלת בחירות[8][./הבחירות_לכנסת_העשירית#cite_note-7 [7]].

במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה הורדו המכסים והמסים על מרבית מוצרי הצריכה, ה"מחיקון" בשידורי הטלוויזיה הישראלית (הסרת הצבע מהשידורים) בוטל ורבים רכשו טלוויזיות צבעוניות, ניצלו את הורדת המכסים כדי לרכוש מכוניות ונסעו לחו"ל. הורדת המכסים והמסים הובילה לדילדול יתרות מטבע החוץ של ישראל. כמדיניות לזמן קצוב עד הבחירות הביאה מדיניות ארידור להורדת חום זמנית (האינפלציה ירדה ב־1981 במידת מה לשיעור השנתי ה"נמוך" של 102%) שאותה הליכוד ניצל לצורך תעמולת הבחירות, אולם זאת על חשבון יתרות מטבע החוץ של המדינה. אולם, מאחר שאין באפשרות ממשלת ישראל להדפיס דולרים (אלא שקלים בלבד) הייתה המדיניות, בטווח הארוך מעט יותר, מתכון לזינוק נוסף באינפלציה (בנוסף להתרוקנות כמעט מוחלטת של יתרות המטבע).

הפער העדתי

בחירות 1981 נערכו בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו במידה רבה גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו ברובם לצד המערך ובין המזרחים שתמכו ברובם בליכוד ובבגין.

במשך שנים חשו מזרחים רבים, בעיקר יוצאי ארצות המגרב, זנוחים וזניחים במערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. אנשים כדוד לוי, דוד מגן, משה קצב, בני שליטא ומאיר שטרית, רובם בעלי עבר של כהונות מוניציפליות בעיירות פיתוח, עמדו בשורה השנייה-ראשונה של מפלגת השלטון.

במערך, לעומת זאת, לא חל שינוי דומה. עם מועמדי התנועה אמנם נמנה מספר דומה של מזרחים כבליכוד, אך רובם נמנו עם הדור הקודם של פוליטיקאים שנתפשו כמי שמצניעים את מזרחיותם ומסתפקים במקום שולי בהנהגה, כמו התפקיד המסורתי של שר המשטרה. הוועדה המסדרת במערך (אז עדיין לא התקיימו בחירות פנימיות לקביעת הרשימה) מיקמה במקום השני ברשימה את שושנה ארבלי-אלמוזלינו, חברת כנסת יוצאת עיראק שנמנתה עם הדרג השני או השלישי בהנהגה. צעד זה, במקום לקדם את התמיכה במערך, עורר לעג והסתייגות ונתפש כתשלום מס שפתיים מצד המערך לצורכי בחירות.

בבחירות אלו שבה והופיעה בזירה מפלגה עדתית בשם תמ"י (תנועת מסורת ישראל). את המפלגה הקים אהרן אבוחצירא על רקע הסתבכויותיו בפלילים וסכסוכו עם יוסף בורג, אך היא משכה לשורותיה כוחות כבנימין בן אליעזר והיוותה במידה רבה הקדמה לעלייתה של תנועת ש"ס העתידה לקום לקראת הבחירות הבאות.

את מרבית המהלומות במהלך מסע הבחירות ספג שמעון פרס. הוא נראה כייצוג מובהק לכל מה שהוא "המערך" - נגד עדות המזרח, נגד בגין, נגד ארידור. רבים מן המזרחים, שהתגאו בכך שנציגיהם נמצאים בשלטון (ועוד יותר מזה, שנציגי שנואיהם אינם מחזיקים בהגה השלטון) ובהיות בגין ראש הממשלה, ראו בפרס את המייצג לסכנה כי כל אלו ירדו לטמיון, וכי משטר "המערך" השנוא ישוב לשלטון, כאילו לא אירע דבר בשנת 1977. פרס ספג מטחי שנאה אישית. שמועות כאילו הוא בעל מניות בתדיראן (כלומר מושחת בגלל קרבה לשלטון), ואף כי "אמא של פרס ערבייה" (שמועה חסרת כל בסיס), רק הגבירו את השנאה כלפיו. גם מרבית תשדירי הבחירות של הליכוד, שבחלק רב מהם הופיע השחקן ספי ריבלין, התקיפו אישית את פרס. בשניים מן התשדירים אף צוטט ריבלין את דברי רבין ב"פנקס שירות" בגנות פרס (במערכת הבחירות הבאה, ב-1984 ריבלין אף ידביק לפרס את הכינוי "כן ולא", בגלל רצונו להשביע את רצון כל הצדדים בכל עת, והחיקוי הנלעג שלו ייהפך לקו המוביל במסע הבחירות של הליכוד באותה השנה). במקביל ניהל המערך, שתשדיריו הונחו על ידי אורלי יניב, אז עורכת מוזיקלית בגלי צה"ל ומגישת "מבט ספורט", האשמות בטלוויזיה נגד הליכוד, בעיקר בגלל המצב הכלכלי שאליו הכניסו שלושת שרי האוצר מטעמו את המדינה. התשדירים גם האשימו את בגין ואנשי הליכוד באלימות ששררה דאז בכנסי המפלגה - לא רק על ידי אנשי המערך, אלא גם על ידי המנחה עצמה.

עצרות הבחירות שערך המערך הדרדרו מספר פעמים לאלימות או כמעט לאלימות. כאשר הגיע פרס לחגוג את המימונה, למשל, נאלצה המשטרה לחלצו. נזרקו עליו עגבניות, ואת הראשונה שבהן תיאר לימים גדעון לוי, שהיה עוזרו בצוותא עם יוסי ביילין ובועז אפלבאום:

הוא החל בנאומו. האווירה הייתה מאיימת. אז עוד היו אסיפות בחירות. אני לא זוכר עכשיו, כ-26 שנים אחרי, אם הגיע להלצה על הדוור, אם הספיק לפרט את יתרונותיה התרומיים של האופציה הירדנית ואם הספיק לדבר על הפרחת הנגב או פיתוח הגליל. אני רק זוכר את הדבר האדום שעף לפתע לעברנו.

עמדתי לצדו. במקום שאין בו איש, היה אתה איש: באין מאבטחים, הייתי אני למאבטח. הייתי משוכנע לתומי שמדובר בתפוח עץ. החפץ האדום התקדם לעברנו במהירות רבה, אדום עולה, ואני הנפתי את ידי כדי להציל מפגיעתו הרעה את מי שיהיה לימים נשיאה התשיעי של מדינת ישראל.

— העגבנייה הראשונה, גדעון לוי, הארץ, 20 ביולי 2007

בפתח תקווה נקלט בעדשת המצלמה צעיר בשם הרצל חנוכה המניף כלפיו "אצבע משולשת" או כפי שרבים במערך ובתקשורת, ובהם פרס עצמו, כינו אותה, אולי בלי לשים לב לכפל המשמעות: "תנועה מזרחית מגונה". בעצרת בחירות של המערך בפתח תקווה ב-14 ביוני נפצעו שמונה עשר אנשים ונעצרו עשרים ושישה. המתפרעים חיבלו במכוניות שנשאו סטיקרים של המערך, השליכו על פרס עגבניות, ויצרו עימות אלים עם שומרי ראשו של פרס ועם המשטרה. בשיאה של ההתפרעות נבזז מטה המערך בעיר, ושמשותיו נופצו.

המערך עשה בטיפול בעניין זה את כל השגיאות האפשריות. אופיינית הייתה התבטאותו של מרדכי גור, בעצרת בחירות של המערך לפיה "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". פרס עצמו נראה לעיתים קרובות אובד עצות, ובנאומיו נכנס לוויכוחים עם קוראי קריאות גנאי, כשהוא קורא לצועקים לשתוק ובפועל מעצים את הוויכוח והצעקות.

בגין לא פעל על מנת להקטין את הלהבות. לאחר הבחירות התייחס לתופעות האלימות בביטול, וכדבריו:

"מה יפה הדמוקרטיה. מה יפה העם הנפלא. האנשים הולכים לקלפי, מטילים פתק, שבים הביתה, מחכים לתוצאות. אבל בשבועות האחרונים ניסו להוציא דיבת הדמוקרטיה הישראלית רעה. עם מתווכח לעיתים בחריפות. ישנו מקרה אחד או שניים - בגלל זה יש אלימות? בגלל זה אין דמוקרטיה?"

ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-67 נראה כמי ששואב הנאה רבה ממסע הבחירות ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות.

בעצרת הבחירות המסכמת של הליכוד בכיכר מלכי ישראל ניצל בגין התבטאות של הבדרן דודו טופז בעצרת הבחירות המקבילה של המערך, שנערכה יום קודם. טופז אמר בעצרת המערך, בה נאם: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

בגין ניצל את ההתבטאות הזו במיומנות רבה:

"אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו פז, דודו טופז, כאן הוא אמר ... באוזני מאה אלף אנשי המערך: 'הטשחטשחים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים... כאן...נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות'... כאשר אותו, מה שמו, דו דו טו פז, אמר את האיוולת... כל הקהל שעמד אמש פה, הריע... עדיין איש לא פגע בכבודו של שבט שלם בישראל, כמו שהמערך פגע אמש במקום הזה... מה שאני מבקש מכם... ערכו מפעל שיחות טלפוניות... תספרו להם... משפט אחד בסך הכל: "הטשחטשחים כולם במצודת זאב". אשרינו שהם במצודת זאב...".

הפגישה באופירה והשמדת הכור האטומי

במאי 1981 התפתח משבר טילים מול סוריה בלבנון, והיו שייחסו למשבר זה את התאוששות הליכוד בסקרים, שהגיעה במאי 1981 לשוויון מול המערך. כחלק ממסע הבחירות ניסה בגין לשפר את היחסים עם אנואר סאדאת. לאחר חודשים של נתק, שנגרם כתוצאה מקבלת חוק ירושלים, הסכים סאדאת בראשית יוני 1981 להפגש עם בגין. הפגישה לא הביאה לכל תוצאה משמעותית. הנסיגה מסיני על פי הסכם השלום הייתה אמורה להתבצע רק בעוד כשנה, ואילו שיחות האוטונומיה הוקפאו, ואף הפגישה באופירה לא הביאה לחידושן. עם זאת, בשל חוק שאסר להראות מועמדים לבחירות, הייתה הטלוויזיה מנועה מלשדר במהדורות החדשות את פניו של בגין, ולכן הוצגו רק תצלומיו של סאדאת בפגישה באופירה. תשדירי הבחירות של הליכוד היו המקום היחיד בו ניתן היה לצפות באירוע כולו.

ב-7 ביוני 1981 השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור האטומי בעיראק. בעת המבצע היו רבים שראו בו תעלול בחירות של בגין, בדומה לניסוי הטיל שביט 2 במהלך מערכת הבחירות לכנסת החמישית. פרס הגיב בביקורת חריפה על ההחלטה להפציץ את הכור העיראקי. לעומתו, יצחק רבין הגיב באופן מתון. דוברים אחרים של מפלגת העבודה, כאבא אבן, אמרו במפורש ש"צריך היה לדחות את הפעולה עד לאחר הבחירות". כיום ידוע כי בגין נועץ עם פרס בטרם בוצעה המשימה, פרס יעץ לו שלא לבצעה, והמשימה בוצעה בניגוד לדעתו. בעיתונות יוחסה העלייה של הליכוד בסקרים לפגישה של בגין עם סאדאת ולהפצצת הכור.

תוצאות הבחירות

בבחירות, שהתקיימו ב־30 ביוני 1981, נמנו 1,954,609 מצביעים מתוך 2,490,014 בעלי זכות הצבעה, ואחוז ההצבעה עמד על כ־78.5%. אחוז החסימה עמד בהתאם על 19,374 קולות. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

תוצאות הבחירות לכנסת העשירית

רשימה				מושבים בכנסת			קולות
כינוי הרשימה		סימן	ראש הרשימה	מס'		±	מס'	אחוז		±
הליכוד		מחל	מנחם בגין	48	48 / 120	5	718,941	37.1%		3.4
המערך - מפלגת העבודה הישראלית, מפלגת הפועלים המאוחדת ובלתי מפלגתיים		אמת	שמעון פרס	47	47 / 120	15	708,536	36.6%		12
חזית דתית לאומית - המזרחי, הפועל המזרחי ובלתי מפלגתיים		ב	יוסף בורג	6	6 / 120	6	95,232	4.9%		4.3
יהדות התורה, אגודת ישראל		ג	אברהם יוסף שפירא	4	4 / 120		72,312	3.7%		0.4
חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון - המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח)		ו	מאיר וילנר	4	4 / 120	1	64,918	3.4%		1.2
תמ"י - תנועת מסורת ישראל		ני	אהרן אבוחצירא	3	3 / 120	חדש	44,466	2.3%		חדש
התחיה		ת	יובל נאמן	3	3 / 120	חדש	44,700	2.3%		חדש
תלם - תנועה להתחדשות ממלכתית		כן	משה דיין	2	2 / 120	חדש	30,600	1.6%		חדש
שינוי - מפלגת המרכז		הן	אמנון רובינשטיין	2	2 / 120	חדש	29,837	1.5%		חדש
התנועה לזכויות האזרח ולשלום		רצ	שולמית אלוני	1	1 / 120		27,921	1.4%		0.2
אחוז החסימה: 1%
המחנה התורתי - פועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים		ד	אברהם ורדיגר	0		1	17,090	0.9%		0.4
המפלגה הליברלית העצמאית ובלתי מפלגתיים		לע	יצחק ארצי	0		1	11,764	0.6%		0.6
הרשימה הערבית המאוחדת		מ	סיף א-דין א-זועבי	0		1	11,590	0.6%		0.8
פיתוח ושלום בראשות פלאטו שרון		פש	שמואל פלאטו-שרון	0		1	10,823	0.6%		1.4
מחנה שלי		ש	מאיר פעיל	0		2	8,691	0.4%		1.2
רשימת האחווה הערבית		נז	חנא חדאד	0		חדש	8,304	0.4%		חדש
הרשימה למען עלייה		נס	אברהם פיינבלום	0		חדש	6,992	0.4%		חדש
תנועת כך מיסודו של הרב מאיר כהנא		כך	מאיר כהנא	0			5,128	0.3%
עצמאות		כט	עזרה זהר	0		חדש	4,710	0.2%		חדש
ישראל אחת		ט	יצחק יצחקי	0		חדש	3,726	0.2%		חדש
תנועת האזרחים הערבים בישראל		נק	נורי חסן אלעוקבי	0		חדש	2,596	0.1%		חדש
רשימת הגמלאים והקשישים בישראל		קז	מרים גהתיה	0		חדש	2,404	0.1%		חדש
מפלגת האיחוד		זה	מרדכי אלגרבלי	0		חדש	1,293	0.1%		חדש
יעד		יט	אסף יגורי	0		חדש	1,228	0.1%		חדש
עוצמה		קי	רפאל הלפרין	0		חדש	839	זניח		חדש
תנועת האוהלים		סז	ימין סויסה	0		חדש	545	זניח		חדש
ביטול חוק מס הכנסה		הס	יעקב ברגר	0		חדש	503	זניח		חדש
עמך		ס	הטי תייר	0		חדש	460	זניח		חדש
תנועת הצעירים		טי	אליהו מזרחי	0		חדש	412	זניח		חדש
המועצה להצלת המולדת - רשימה משותפת לכנסת		טז	אליה שמעון	0		חדש	405	זניח		חדש
יוזמה - תנועת העצמאיים בישראל		כה	יהושע נהרי	0		חדש	400	זניח		חדש
סה"כ				120			1,937,366	100%
בעלי זכות הצבעה			2,490,014	קולות כשרים				78.5%		0.7
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 2721 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 2727 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)

לאחר הבחירות

ערך מורחב – ממשלת ישראל התשע עשרה

מדגם הטלוויזיה הצביע בהתחלה על יתרון קטן של המערך, מה שגרם לתומכיו להתחיל לחגוג. פרס הוכרז כ"ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל" בידי ישראל פלג, דובר מטה הבחירות, אולם אט אט החלו זורמות תוצאות האמת והמגמה התהפכה לטובת הליכוד. הפרש הקולות בין המערך ובין הליכוד עמד על כעשרת אלפים קולות, אך די היה בו כדי למנוע מהמערך להקים ממשלה. הליכוד קיבל את תמיכתן האוטומטית של המפלגות הדתיות והחרדיות, וכן את זו של התחייה, והגוש בראשותו הגיע ל-64 מנדטים. תוך שלושה שבועות הרכיב בגין ממשלה, אשר הדמות הבולטת בה הייתה אריאל שרון שקיבל את תיק הביטחון לו נכסף זה מכבר.

משבר אירע עת נלקח תיק הקליטה מידי דוד לוי וניתן לאהרן אבוחצירא, אך לאחר תקופה קצרה שבה הסתגר לוי בבית שאן, שב לכהן כסגן ראש הממשלה. הממשלה החדשה נראתה כממשלת המשך לקודמתה, אך בהשוואה לממשלה שהוקמה בשנת 1977 לקתה בחוסר איזון: אנשים כמשה דיין, יגאל ידין ועזר ויצמן, שהיו בעלי משקל ציבורי בזכות עצמם והיוו גורמים מאזנים, לא כיהנו עוד בממשלה. את מקומם של שמחה ארליך ויגאל הורביץ במשרד האוצר מילא עתה יורם ארידור אשר המשיך במדיניות "להיטיב עם העם" שהחלה לפני הבחירות. מתקופת כהונתה של ממשלה זו ייזכרו מלחמת לבנון הראשונה וההיפר אינפלציה, כמו גם התפטרותו של בגין באמצע הקדנציה באמירה "איני יכול עוד".

לקריאה נוספת

• יואב לביא, ההחמצה הגדולה, רמת גן: הוצאת רביבים, 1982

קישורים חיצוניים

• רשימת המועמדים לכנסת העשירית, י"פ 2721 מ-21 ביוני 1981
• תוצאות הבחירות לכנסת העשירית, באתר הכנסת
• הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת העשירית, ילקוט הפרסומים 2727, התשמ"א, 10 ביולי 1981, עמ' 2190
• תוצאות הבחירות לכנסת העשירית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• גדעון לוי, היסטוריה של אלימות, באתר הארץ, 2 בפברואר 2009
• סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
• משה פוקסמן שעל, גנבו להם את המדינה: 35 שנה לבחירות 1981, המהפך האמיתי - אתר מידה
• אייל לוי, ‏הרגע שבו התפרץ השד העדתי, באתר מעריב אונליין, 3 ביולי 2021

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34518394הבחירות לכנסת העשירית