ברל כצנלסון
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |
| ברל כצנלסון, 1934 | |
| לידה |
25 בינואר 1887 בוברויסק |
|---|---|
| פטירה |
12 באוגוסט 1944 (בגיל 57) ירושלים |
| מדינה | ישראל |
| תפקיד |
|
ברל (בארי) כצנלסון (25 בינואר 1887, בוברויסק – כ"ד באב תש"ד 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות.
תולדותיו ומפעליו
ברל יעקב כצנלסון נולד בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), לטייבל ומשה אשר גידלו חמישה ילדים ונחשבו למשפחה יהודית משכילה. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר. בגיל 8 קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית על עשרת הדיברות.[1] את עיקר השכלתו קיבל מקריאה וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, ועוד בבית אביו התפתחה השקפת העולם הציונית סוציאליסטית שלו. בשנת 1899 נפטר אביו בגיל 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. לאחר שבגר רצה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. הוא עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות אך גם כמורה וספרן, ולאחר שרכש השכלה מקצועית לפי רוחו, עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה, ליישוב עטרות. עמו עלתה בת עירו וזוגתו הראשונה, שרה שמוקלר, שנפטרה כעשר שנים לאחר עלייתהּ ארצה (לאחר מותהּ הפכה חברתם המשותפת ובת עירם של השניים, לאה מירון, לבת-זוגו של כצנלסון).
בתחילה שהה כצנלסון ביפו, ובה פגש את הסופר יוסף חיים ברנר – אירוע שעתיד היה להשפיע על דרכו בארץ. ברנר הפגיש אותו עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה, שהעלה את העבודה הפיזית של הפועל הפשוט למדרגת ערך עליון. ברל נדד כפועל ברחבי ארץ ישראל, הגיע למושבות הוותיקות ולפתח תקווה, עלה לגליל והפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים.
מנהיג פועלים
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות. בשנים אלה היה כצנלסון בין ראשי הפועלים, והגיע למעמד של מנהיג בין בני דורו. במעמד זה ברל החזיק עד סוף ימיו, הודות למשקלו הסגולי כאדם, וכאשר איננו נושא בתפקידים רשמיים[דרושה הבהרה].
הדמות המרכזית בחידוש הפעלתה של "קופת חולים של פועלי הגליל" היה כצנלסון שעקר אל הגליל בראשית שנת 1915.[2]
כצנלסון, אשר הושפע מרעיונות סינדיקליסטיים על הקשר האורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני, יישם אותם בהקשר הארצישראלי. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא כצנלסון לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. כצנלסון היה זה שניסח את המצע של תנועת אחדות העבודה שנוצרה מהאיחוד.
כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה", "בנק הפועלים", המשביר לצרכן ומוסדות וארגונים נוספים. היה דירקטור באוניברסיטה העברית ואחד ממקימי הוצאות הספרים "עם עובד" וספרית פועלים. בשנת 1925 הקים את העיתון "דבר", והיה עורכו הראשי עד פטירתו. בשנים 1942–1944 היה יושב ראש משותף של הקרן הקיימת לישראל. במרוצת השנים רכש לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית. בשנות ה-30 הוא גינה בתקיפות את ההשוואה בין הרוויזיוניסטים לנאצים.[3] לדברי הביוגרפית שלו, אניטה שפירא, שתיקתו של כצנלסון בעניין השואה הייתה כמעט מוחלטת והוא לא עשה דבר למען הצלת היהודים.[4]
לאחר שכל חייו סבל מבעיות בריאות, נפטר כצנלסון בירושלים ממפרצת בשנת 1944, בגיל 57, ונקבר בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת. לכצנלסון לא היו צאצאים.
דוד בן-גוריון כתב עליו לידידתו, מרים כהן: "איני מכיר בדורנו מישהו הדומה לו בתבונתו, בחזונו, בכנותו, בעוצמתו המוסרית והאינטלקטואלית, בעומק הבעתו ובברק סגנונו, בכתב או בעל פה, באומץ לבו, בחושיו, וכמובן במסירותו האין סופית".[5]
הגותו וכתביו
ברל כצנלסון חיבר לזכרם של נופלי תל חי תפילת יזכור אשר פורסמה תחילה בכתב העת קונטרס.[6] היא היוותה את הבסיס לתפילת היזכור של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
- יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו
- שניאור שפושניק
אהרון שֶר
דבורה דראכלר
בנימין מונטר
(זאב) שַרף
שרה צ'יז'יק
(יעקב) טוקר- יוסף טרומפלדור
- הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.
- יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה.
- אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בֹּא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.
כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. כך ניסח זאת כצנלסון: ”כי דור בדור ימרוד, זה מדרך הטבע, אבל דור לא ידע את קודמו - זו הקללה של הדור שלנו... הרי עם שאין לו עבר, אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו”[7].
בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.[8]
בין היתר, פורסמו טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934),[9] לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:
את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה...כיצד נגיע לכך?
האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים.
דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.
אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:
כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה
— נאום מב' בתמוז 1940
כצנלסון פרסם עשרות ספרים וחוברות, ובהם כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספריו יצאו לאור ביידיש.
כתביו שראו אור
- כתבי ב. כצנלסון, א'-י"ב, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י 1945–1950
- בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ה 1945
- במבחן: שיחות עם מדריכים, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935
- דרכי לארץ, המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945
- מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו 1946
- מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), י. גולן, 1996
- הסולם אל החזון (עורך: מרדכי קושניר), לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו 1946
- עם חזיון ההגנה, הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח 1948
- ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), עיינות, תש"ד 1944
- הפועל בעמו: כתבים נבחרים (הביא לדפוס: יהודה ארז), הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964
ממאמריו
- "ליסוד בנק הפועלים", קונטרס, כ"ב, ג' שבט ה'תר"פ, עמ' 3–6.
- חורבן ותלישות, דבר, 1934
ייצוגיו בתרבות
הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב מאד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת נפרדת. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעיצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון". המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מות", שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.
ישראל קולת, משה שרת, ודב סדן פרסמו את הספר "דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון", בכינוסו של זאב גולדברג, בהוצאת צופית, בית ברל, תשכ"ח (1967).[10]
על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, אוניית המעפילים ברל כצנלסון, קיבוץ בארי (שמו העברי), המכינה הקדם צבאית "בארי" הנמצאת בבית ברל ורחובות בערים.
ברל כצנלסון גר בתל אביב ברחוב מזא"ה 65 בדירה שכונתה "מעונו", לוחית זיכרון על בית זה מציינת זאת.
לקריאה נוספת
- זאב גולדברג, פרקים במשנתו החברתית של ברל כצנלסון, מכללת בית ברל, 1964
- זאב גולדברג, דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, בית-ברל, 1968
- חנה כצנלסון-נשר, אח ואחות: זכרונות, עם עובד, 1978
- אב"א אחימאיר, לאחר האהבה, לאחר השנאה, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, כרך ד', 1974
- שמעון פרס, לך עם האנשים: שבעה דיוקנאות, עידנים, 1978
- אברהם צביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, ספרית פועלים, 1984
- ישראל קיסר, ברל כצנלסון – 100 שנה להולדתו, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תשמ"ז-1987
- מרדכי שניר, על ברל כצנלסון: זכרונות ודברי הערכה, מפלגת פועלי א"י, 1952
- אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד, 1980
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ברל כצנלסון |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברל כצנלסון |
- כתבי ברל כצנלסון בפרויקט בן-יהודה
- ב. כצנלסון איננו - העמוד הראשון של "דבר" למחרת פטירתו של ברל כצנלסון
- ביוגרפיה של ברל כצנלסון, בארכיון מפלגת העבודה
- ארכיונו האישי של ברל כצנלסון שמור ב ארכיון מפלגת העבודה
- ברל כצנלסון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- ברל כצנלסון, באתר מכללת בית ברל
- ברל כצנלסון, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ברל כצנלסון, בלקסיקון לתרבות ישראל
- ברל כצנלסון, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ברל כצנלסון, במיזם "אישי רחוב"
- אסף ענברי, האופציה של ברל
- ברל כצנלסון, חורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934 מאמר על תשעה באב
- קובי דנה, ברל כצנלסון: ההגשמה הציונית בכתביו - עיונים, מגזין אימגו, 2013
צבי צמרת, יורשת היהדות הקדומה, בעיתון מקור ראשון, 15 באפריל 2018- הספרים של ברל כצנלסון, באתר "סימניה"
- סרטונים קטעי ארכיון מחייו של ברל כצנלסון מוצגים לרגל עשור למותו, יומני כרמל 1954
הערות שוליים
- ^ מרדכי חיימוביץ, "ברל", מעריב - המוסף, יום ששי, י"ח בסיוון תשע"ו, 24.6.2016, עמודים 6–11, (ראיון עם אחייניתו דיתה ורד-כצנלסון).
- ^ שפרה שוורץ, "קופת-חולים הכללית" - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 20, 45
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 25; עמ' 480, הערה 71; עמ' 478, הערה 20: אניטה שפירא, ברל, עמ' 403.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, ב, 3, עמ' 86, הערה; עמ' 491, הערה 11: אניטה שפירא, ברל, עמ' 672.
- ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114.
- ^ ברל כצנלסון, (יזכור), קונטרס, כ"ט, כ"ב אדר תר"פ, עמ' 1.
- ^ בל כתבי ברל, כרך ז, מאמר קודמי קודמנו.
- ^ מקורות לא אכזב, מתוך במבחן, כתבים, כרך ו.
- ^ (קישור למאמר), וכן ממאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". בתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים, א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 425–426, עמ' 426–429.
- ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : דב סדן, "דרכי איש :שלוש מסות על ברל כצנלסון", ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", פרופ' דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית, בית ברל, תשכ"ח, 77 עמודים
23765191ברל כצנלסון
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- אישים שחיו במאה ה-19
- אישים במאה ה-20
- ברל כצנלסון
- אנשי העלייה השנייה
- חברי אספות הנבחרים
- חברי הוועד הלאומי
- יהודים בלארוסים
- עורכי דבר
- עורכי עיתונים בשפה העברית
- עיתונאים עבריים ביישוב
- עיתונאים יהודים
- פעילי ההסתדרות הכללית
- ציונים סוציאליסטיים
- לוחמי הגדודים העבריים
- אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
- תנועת העבודה
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- יושבי ראש הקרן הקיימת לישראל
- עובדי הוצאת עם עובד
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- חברי אחדות העבודה
- נפטרים ב-1944