עוג'ה אל-חפיר
עוג'ה אל-חפיר (בערבית: عوجة الحفير) היא צומת דרכים עתיק סמוך לבארות מים בוואדי עוג'ה אל-חפיר, בנגב המערבי על גבול מדבר סיני. בצומת נפגשו דרכי המסחר העתיקות שהובילו מאזור פטרה, וחצי האי ערב בדרום לחוף הים התיכון בצפון, מצרים ומדבר סיני ממזרח והרי יהודה ממערב. המקום היה למעבר הגבול ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים.
מקור השם
הנחל הסמוך, ואדי עוג'ה פירושו בערבית המתפתל או המפותל, חפיר בערבית משמעו סכר או מאגר מים, על שם בורות המים והסכרים הרבים באזור שנבנו עוד מימי הממלכה הנבטית.
היסטוריה
ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים עלתה חשיבותו של המקום, משום היותו נקודת גבול, והעות'מאנים הקימו במקום מרכז מינהלי לאזור בשם "עוג'ה אלחפיר" (או עוג'ה עלע'פיר). נבנה גם בית חולים אשר חלקו נשתמר עד ימינו.
במלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה עוג'ה אלחפיר למרכז לוגיסטי צבאי ונקודת יציאה ליחידות הצבא העות'מאניות והגרמניות שפעלו במרחב חצי האי סיני במלחמת העולם הראשונה. מסילת הרכבת הצבאית שסללו העות'מאנים בסיוע הגרמני - מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה, הגיעה ב-10 במאי 1916 לעוג'ה, ומשם נמתחה לקוסיימה. בחציית נחל ניצנה בנו הטורקים גשר בן 8 קשתות ממנו נותרו רק האומנות. השרידים היחידים לתחנת הרכבת הם מגדל מים למילוי דוודי המים של מנועי הקיטור של הקטרים, קיר מבית מנהל התחנה ושרידי הסוללות עליהם הונחו פסי הרכבת (המסילה התפצלה ל-8 הסתעפויות).
בתקופת המנדט
בתקופת המנדט הבריטי, בשנים 1935 - 1938, נערכו חפירות ארכאולוגיות במקום ונתגלה העיר הנבטית ניצנה ו-195 מגילות פפירוס בחורבות העיר, הידועות בשם הפפירוסים של ניצנה. כמו כן נבנתה במקום תחנת משטרה. בזמן המרד הערבי הגדול נבנה במקום גם מחנה מעצר[1]. בשנת 1934 החלה ממשלת המנדט לסלול כביש בין עזה, עוג'ה אל-חפיר ועקבה[2], ונסללה הדרך בין ביר עסלוג', שמדרום לבאר שבע לעוג'ה אל-חפיר[3]. ב-1946 החלו להקים גדר לאורך הגבול בין ארץ ישראל ומצרים[4].
תוכנית החלוקה
באוגוסט 1947, המליצה ועדת אונסקופ, ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, לכלול את אזור עוג'ה אל חפיר בשטח המדינה היהודית. אך בתחילת נובמבר 1947 הסכים משה שרת, שהיה נציג היישוב היהודי בעצרת או"ם לוותר על רצועה ברוחב 30 קילומטר באזור עוג'ה לטובת המדינה הערבית[5]. על פי תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף ב-29 בנובמבר 1947, הייתה עוג'ה אל-חפיר חלק משטח המדינה הערבית יחד עם רצועת עזה.
לאחר קום המדינה
לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948, בהתאם לתוכנית החלוקה, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על ידי הצבא המצרי. האזור נכבש במהלך מבצע חורב ב-30 בדצמבר 1948[6][7], על ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור הנגב המערבי[8]. ובמהלך ינואר 1949 אף חדרה החטיבה לתוך שטח סיני[9] .
במהלך הדיונים על הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים הייתה מחלוקת לגבי האזור[10]. המתווך האמריקאי ראלף באנץ' הציע שהוא יהיה אזור מפורז, אך תחילה מדינת ישראל התנגדה להצעה[11]. ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949 וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, ושאזור עוג'ה אל חפיר יפורז[12].
במקום ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית עד סוף 1955, שכללה קצינים ישראלים ומצרים, אנשי או"ם וצוות משמר מתחלף מצרי-ישראלי[13]. בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע הקימה ישראל מזרחית לניצנה היאחזויות נח"ל, על ידי פלוגה בפיקודו של דני מט, שהתחזתה לאזרחים[14]. תחילה הוקמה "גבעת רות"[15] בסיוע הקיבוץ המאוחד[16] מחוץ לשטח המפורז, שיושבה ב-1 בספטמבר 1953. גבעת רות נקראה על שם תל אבו רות'ה הסמוך[17][18]. לאחר כחודש הוקמה היאחזות נח"ל קציעות בתוך השטח המפורז. בתגובה לטענות מצרים על הפרת הסכם הפירוז טענה ישראל שמדובר ביישוב אזרחי לגמרי וכי הכוחות באזור לא עובו[19][20][21]. באוקטובר אירעו באזור מספר תקריות בין ישראל למצרים בעקבות המחלוקת[22].
בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע נסוגה ישראל מהסכם הפירוז, ולבסוף השתלטה על האזור המפורז במבצע הר געש, קרב לילי בין 2 ל-3 בנובמבר 1955, אל מול גדוד מצרי שנסוג מן המקום. במרץ 1956 הוקמה מדרום להיאחזות קציעות היאחזות נח"ל בארותיים[23]. בספטמבר 1956 פרק צה"ל את המבנים הספורים (הבנייה העות'מאנית והבריטית מראשית המאה ה-20) שנותרו במקום.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נחנך במקום, בשנת 1982, מעבר גבול בין ישראל למצרים, ותחילה שימש לתנועת נוסעים וסחורה, אך בשל התנועה הדלה, הופסקה תנועת הנוסעים והוא משמש למעבר סחורות בלבד. היקף התנועה במסוף נמצא במגמת עלייה מאז שנת 2001 עת עברו בו 4,322 משאיות ועד שנת 2007 עת עמד נתון זה על 10,875 משאיות[24]. החל משנה 2010 חלה ירידה משמעותית בהיקף התנועה במסוף ובשנת 2012 היא עמדה על 6197 משאיות לשנה. המסוף אינו פעיל בסופי שבוע ובחגים יהודים ומוסלמים. החל משנת 2013 נקרא המעבר על שמו של אריה אליאב - מעבר לובה אליאב. צידו המצרי של המעבר נקרא "אל עוג'ה".
ביולי 2006 אישרה להפקדה, הוועדה לתכנון ובנייה במחוז הדרום, תוכנית ליישוב פרברי במקום בשם "ניצנית". התוכנית כוללת בשלב הראשוני הקמת 1,500 יחידות דיור ובהמשך עתידה לאכלס כעשרת אלפים איש[25][26].
-
עוג'ה אל-חפיר - העיירה הצבאית העות'מאנית, 1915. בקדמת התמונה ומימין המבנה הדו-קומתי שלאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות 1949 ועד סוף 1955 ישמש בית האו"ם - מושב התכנסותה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית, מאחוריו בית המשמר הישראלי ולצדו בית המשמר המצרי -
הסוללה עליה הוצבה מסילת הברזל: בין ניצנה לעזוז - 17 ק"מ - 2014 -
חורבות הגשר המנדטורי ולשמאלן אומנות גשר הרכבת הטורקי על נחל ניצנה למרגלות תל ניצנה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- נגדעה זרוע האויב מעוג'ה ונותק כביש רפיח, דבר, 9 בינואר 1949
- דייויד סלע, "העולים מפונקים מדי", באתר ישראל היום, 25 במאי 2022
הערות שוליים
- ^ עוג'ה אל־חפיר, דואר היום, 4 ביוני 1936
- ^ כביש עזה- עקבה, דואר היום, 15 באפריל 1934
- ^ בערבות הנגב נגדעה זרועו המזרחית של הפולש, דבר, 6 בינואר 1949
- ^ גדר תיל דוקרני בנבול מצרים־א"י, הבוקר, 15 באפריל 1946
- ^ י ז לוריא, אמר־קה תובעת: עקבה לערבים, משמר, 19 בנובמבר 1947
- ^ עוג'ה אל חפיר בידי היהודים, דבר, 30 בדצמבר 1948
- ^ עוג'ה־אל־חפיר וביר־עסלוג' נכבשו וכוחות־האויב מוגרו, הארץ, 2 בינואר 1949
- ^ הנספח הצבאי הבריטי יצא מקהיר לגבול מצרים - ישראל, על המשמר, 31 בדצמבר 1948
- ^ צבא ישראל 80 מיל מסואץ, מעריב, 12 בינואר 1949
- ^ עוג'ה אל-חפיר - אבן-הנגף בשיחות רודוס, דבר, 31 בינואר 1949
- ^ ישראל תתנגד לנטראליזצייה של חבל עוג'ה אל-חפיר, על המשמר, 13 בפברואר 1949
- ^ נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים, הארץ, 25 בפברואר 1949
- ^ "הרובינזונים" עוג'ה אל חפיר, על המשמר, 29 ביוני 1949
- ^ יוסי ביילין, תא"ל דני מט שיבה אל השורשים, דבר, 20 בספטמבר 1974
- ^ ניצנה יישוב נוסף בדרום, דבר, 3 ביוני 1953
- ^ סוכלו נסיונות חרירה נוספים לגבעת רחל, דבר, 7 באוקטובר 1953
- ^ המערב הפרוע, זמנים, 25 באוקטובר 1953
- ^ גבעת רות פורקה לאחר זמן לא רב. בעיתונות נאמר שתושביו הצטרפו לגבעת רחל. ראו: אלי ניסן, שתי אצבעות שמאלה מסוף העולם, למרחב, 5 בדצמבר 1957. גרסה אחרת הייתה שתושבי גבעת רות עברו לקציעות לאחר שהתברר שבגבעת רות אין מים. ראו: קציעות חוגגת שנתיים, דבר, 23 בספטמבר 1955. על אי קיומה בתחילת 1956 ראו: גאוגרפיה רשמית, מעריב, 2 בינואר 1956
- ^ מצרים מבקשת לחץ ארה"ב להוצאת ישראל מאזור עוג'ה, מעריב, 30 בספטמבר 1953
- ^ ועדת שביתת הנשק דחתה טענות מצרים בענין ניצנה, הצופה, 4 באוקטובר 1953
- ^ גירסא מצרית לתקרית ניצנה, חרות, 7 באוקטובר 1953
- ^ סוכלו נסיונות מצריים לחדור לאזור ניצנה, דבר, 11 באוקטובר 1953
- ^ יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, יד טבנקין, 1992, עמוד 176
- ^ האתר הרשמי - סטטיסטיקה
- ^ מיכל גרינברג, יישוב חדש מתוכנן לקום על גבול מצרים - ניצנית, באתר הארץ, 4 ביולי 2006
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים אסתר זנדברג, עוד שממה וגמרנו, באתר הארץ
33970671עוג'ה אל-חפיר