מאורעות תר"פ
מאורעות תר"פ הוא כינוי להתקפות מצד ערבים על יישובים עבריים בגליל ועל שכונות של יהודים בירושלים שאירעו בשנת תר"פ-1920.
רקע
עם נסיגת הצבא העות'מאני בסופה של המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ולמרות שבאופן רשמי השטח היה נתון תחת מנהלת הגג של שטחי האויב הכבושים (OETA) המשותפת לבריטים ולצרפתים שהוקמה באוקטובר 1918 נלחמו הערבים בצרפתים בשטח ההפקר ללא כוח אכיפה שהתהווה באיזור הגליל העליון המזרחי.
המורדים הערבים התקיפו את מטולה, איילת השחר, דגניה ב' ומנחמיה. בא הקץ למושבה בני יהודה שממזרח לכנרת. מאורעות תל חי, ובכלל זה הקרב שבו נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו, היו לחלק מהמורשת הציונית. יש הרואים בפרעות תר"פ את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.[1]
יש המפרידים בין מאבקם של ערביי סוריה בחלוקת צפון ארץ ישראל בין צרפת לבריטניה, לבין מאורעות תר"פ עצמם, כחודש לאחר מכן, בירושלים וסביבתה. אולם, גם האירועים בירושלים נבעו בראש וראשונה מהרצון לצרף את ארץ ישראל - סוריה הדרומית בראייתם, אל הממלכה הערבית של סוריה של פייסל, ליצירתה של סוריה הגדולה, כך שמקובל יותר לראות באירועים בגליל ובירושלים רצף אחד ולכנותם בשם אחד - מאורעות תר"פ.
ערב המאורעות
בחורף 1920 ארגנה המנהיגות הערבית הפגנות של אלפי אנשים בעד עצמאות ונגד הציונות והבריטים. לרוב הן עברו בשקט, אולם היו מקרים של קטטות עם עוברי אורח יהודים.[2] מלבד השבתת חנויות והגשת עצומות, הופצו כרוזי "הלאה הציונות!" ו"מוות ליהודים!". ב-8 במרץ היה גל מחאה נוסף, שבמהלכו הותקפו יהודים אחדים בערי הארץ. המפגינים שהיו נלהבים מהידיעות על פינוי אצבע הגליל, צעקו "פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו" ו"איטבח אל יהוד!" ("טבחו ביהודים").[3]
לקראת מועד חגיגות נבי מוסא, הזהיר ועד הצירים את השלטונות הבריטים, כפי שעשה גם לפני החגיגות של 1919 (שעברו ללא תקלות), שיש לצפות להתפרעויות, אולם הגנרל לואי ג'ין בולס, המושל הצבאי (קצין המנהלה הראשי על פי תיאור התפקיד הבריטי) של מנהלת שטחי האויב הכבושים - דרום, לימים פלשתינה-א"י, הבטיח שכוחותיו ערוכים. ועד העיר ירושלים פנה בעניין אל המושל רונלד סטורס וזה הבטיח שעשה הכל כדי למנוע התדרדרות למהומות. הוא הזהיר מספר ימים קודם לכן את ראשי הציבור הערבי. ערב המאורעות, כתב זאב ז'בוטינסקי לחיים ויצמן, שהיה בדרכו ממצרים, כי "הפוגרום עלול לפרוץ עכשיו בכל יום". כשהגיע ויצמן לירושלים, ביקר אצל הגנרל אלנבי במצודת אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים, שם היו איתו גם הרברט סמואל, שהגיע לארץ כדי לבחון את המצב בה לקראת ההכרעה על עתידה, והגנרל בולס. ויצמן הזהיר אותם שיש מתיחות בעיר והוא מזהה אוירה של פוגרום, אולם בולס ואלנבי הבטיחו לו כי הצבא שולט במצב.[2]
הפרעות בירושלים
ב-1920 חגיגות נבי מוסא חלו ב-4 באפריל, במקביל לחג הפסח ולחג הפסחא של היוונים האורתודוקסים. אמין אל חוסייני, שהיה אז בתחילת דרכו, ועארף אל-עארף התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), וקריאה שהתבררה בהמשך כנכונה - "א-דאולה מענא"[4] ("הממשלה איתנו").
בשעות הבוקר התקהלו כ-60–70 אלף איש ברחבת העירייה. הם נשאו כרזות והניפו דגלים והונפה גם תמונתו של המלך פייסל. על מרפסת "המועדון הערבי" נישאו נאומים על ידי נכבדים ערבים, שהרבו לדבר בגנות הציונות. ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, נאם מעל מרפסת העירייה. הוא השביע את ההמונים לשפוך את דמם למען פלסטין. עארף אל-עארף, עורך העיתון "סוריא אל-ג'נוביה", נאם מעל סוסו. הוא הכריז: "אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם". ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים"). ההתקהלות הייתה מעורבת, של מוסלמים ונוצרים. על כרזה אחת נכתב: "הנסגיר את ארצנו לצולבי אלוהינו אותו האיש?". הקהל צעק "עצמאות עצמאות" ושר: "פלסטין ארצנו - היהודים כלבינו".[5][6] בכל הזמן הזה השתוללו בריונים ערבים ברובע היהודי, הכו עוברי אורח, פרצו לחנויות של יהודים ובזזו אותן.[5] לקראת סיום ההפגנה, מי שעמד בראש קבוצה של 600 עולי רגל מחברון צעק "איטבח אל יהוד". ההמון החל להתפרע ונע לכיוון ירושלים המערבית. ברחוב יפו נסקלו יהודים וחנויות יהודיות נבזזו.[6] המחנך הערבי-הנוצרי ח'ליל א-סכאכיני, שהיה עד למאורעות, סיפר שאנשים הניפו מקלות וסכינים:
- "האנשים החלו מתרוצצים ואבנים נזרקו על היהודים... ראיתי חייל ציוני [כלומר, יהודי-בריטי] מאובק בעפר ומגואל בדם... אחר כך ראיתי חברוני אחד ניגש אל מצחצח נעליים יהודי, אשר התחבא מאחורי שק באחת מפינות החומה ליד שער יפו, לוקח את התיבה שלו ומכה בה בראשו. הוא צעק והחל לרוץ, ראשו נוטף דם, והחברוני עזב אותו וחזר אל התהלוכה... כולם צעקו 'דת מוחמד קמה בחרב'".[6]
יחידות הצבא הבריטי, שהיו ביישוב היהודי דאז, שקיוו שיגן עליהם, יצאו את העיר כמה ימים לפני כן. שוטרים ערבים חברו במקרים רבים לפורעים. טייס צבאי בריטי שנקלע למקום, ניסה לעצור את ההמון והוכה למוות. התהלוכה שבה בחזרה מרחוב יפו אל העיר העתיקה, שם הסתערו עולי רגל על חנויות היהודים ועוברי אורח יהודים, באלות, סכינים ואבנים. השוטרים הערבים מהיחידה האחראית על העיר העתיקה לא עזרו וגם מהם היו שהצטרפו לפורעים. ארגון ההגנה העצמית, ה"הגנה", שלח שתי חוליות מצוידות באלות עץ ומתכת אל העיר העתיקה, אך חיילים בריטים חסמו בפניהם את הדרך. הבריטים שלחו יחידות של חיילים הודים להגן על הרובע היהודי, אולם הדבר נעשה מאוחר מדי ובאותו לילה הורה המושל הצבאי סטורס ליחידה ההודית לצאת מהעיר העתיקה.[4] בעיר הוטל עוצר לילה וכמה עשרות מתפרעים ערבים שנעצרו, שוחררו למחרת.[7]
בבוקר היום השני (5 באפריל) התחדשו המהומות. גם הפעם מנעו חיילים בריטים שהוצבו בשער יפו את כניסת יחידת התגבורת היהודית לעיר העתיקה, אולם כמה יהודים חמושים במדי אנשי רפואה חדרו פנימה באמבולנסים.[4] בריונים תקפו בסכינים יהודים ואף חדרו לבתי יהודים, בעיקר בחצרות שרוב דייריהן ערבים. בין היתר, בזזו את ישיבת "תורת חיים", קרעו את ספרי התורה והציתו אש. באותו בוקר נרצחו שני עוברי אורח בדקירות סכין. העיר העתיקה נסגרה ויהודים שרצו לברוח, לא הורשו לצאת. אחר הצהריים הוכרז מצב חירום. בניגוד למקובל, נערך חיפוש גם על גופן של הנשים הערביות והתברר שרוב כלי הנשק האסורים הוסתרו אצלן. בתים הוצתו באש ובבית הקברות היהודי בהר הזיתים נופצו מצבות. בערב פונו החיילים מהעיר העתיקה.[7]
בבוקר של היום השלישי (6 באפריל), תקפו בריונים את החצר של חנה יפה, סמוך ל"שער החטא" של הר הבית, ברובע המוסלמי, בו התגוררו שלוש משפחות יהודיות, שמתחילת המהומות היו נתונות במצור. התוקפים פרצו את דלתות החצר והדיירים ברחו אל הקומה העליונה. הפורעים שברו רהיטים ובזזו את הבית ואז עלו אל הקומה השנייה והכו את הדיירים, גם את הילדים. משה ליפשיץ הוכה בראשו במוט ברזל ונפצע קשה. אחר כך עינו התוקפים בזה אחר זה את אחיותיו. אחת נשואה בת 25 והאחרת בת 15.[7]
ה"הגנה" הצליחה לפנות מהעיר העתיקה כ-300 יהודים שהתגוררו בבתים מבודדים מחוץ לרובע היהודי.[4] היהודים אמנם שיערו את התחוללות המהומות, וזאב ז'בוטינסקי אף ארגן מבעוד מועד קבוצת לוחמים, אך המעט שהוכן לא הספיק. בפרעות שעשו הערבים נהרגו שבעה יהודים תושבי העיר העתיקה באזור המכונה כיום בשם הרובע המוסלמי, וכמאתיים נפצעו. נשים שנתפשו על ידי הפורעים, עונו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעמו. הם הואשמו בכך שהם שגרמו למהומות בכך שנשתלו בקהל וניסו לגנוב את הדגלים של עולי הרגל. העצורים (ובהם ז'בוטינסקי) נידונו למאסר בכלא עכו, אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר.[8]
מלבד ההרוגים, נפצעו גם 216 יהודים, בהם 18 קשה. במהומות נהרגו 4 ערבים ונפצעו 23. יותר מ-200 איש הועמדו למשפט, בהם 39 יהודים. אחד הפורעים שעינה את שתי האחיות ליפשיץ נידון ל-15 שנות מאסר. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף נידונו ל-10 שנות מאסר, אך כבר נמלטו מהעיר. ראש העיר אל-חוסייני הודח ובמקומו מונה ראע'ב נשאשיבי, ממשפחת נשאשיבי היריבה.[9] זאב ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך.[4] למעלה מתריסר חברי "הגנה" נשפטו ל-3 שנות מאסר עם עבודת פרך. לעומתם, רוב הפורעים הערבים שהועמדו לדין יצאו בעונשים קלים.[10]
ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב באותם ימים בעיתון הארץ:
"בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה... ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".
ועדת חקירה
כעבור חודשים רבים, נכתב דוח ועדת החקירה הבריטית של פלין.[10] חברי ועדת החקירה היו שני גנרלים, קולונל ויועץ משפטי, והופיעו בפניהם 152 עדים.[11] לוועדת החקירה נמסרו עדויות שונות לגבי מה שהצית את המהומות. רבים העידו על ערבים שתקפו יהודי זקן בכניסה למלון אמדורסקי. הם הכו אותו בראשו עם מקלות. מישהו ניסה לעזור לו ונדקר בסכין.[5] בדוח נכתב: "כל העדויות מלמדות, שהתקפות אלה נשאו אופי פחדני ובוגדני. רובן היו נגד זקנים, נשים וילדים - הרוב נפגעו בעורפם".[4]
אחד העדים שהעידו לפני הוועדה היה קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, שכיהן מאז ספטמבר 1919 כקצין המדיני הראשי של הממשל הצבאי. הוא טען כי במהלך הפרעות התייצבה הפקידות הבריטית לצד הערבים. הוא אף האשים את בולס וקצינים אחרים בגרימת הפרעות. ביומנו רשם: "אני מוצא את עצמי בודד פה, בין הלא-יהודים, בתמיכתי ביהודים". הוא הודח זמן-מה לאחר מכן.[10]
הדוח תמך בטענות היהודיות לגבי אחריות הערבים למהומות ואף האשים בעצם את הבריטים בקנוניה עם הערבים.[10] הוועדה הגיעה למסקנה שהמושל סטורס נכשל בשל "ביטחון עצמי מופרז", שהמשטרה תוכל לשמור על הסדר בחגיגות נבי מוסא, כפי שעשתה בהפגנות שקדמו לחגיגות. הוועדה מצאה שכוחות הביטחון לא היו ערוכים כיאות ושהקורבנות העיקריים היו היהודים. לעומת זאת, הם קבעו כי כל הצרות החלו עם פרסום הצהרת בלפור, והעריכו שהתנועה הציונית יצאה משליטתו של חיים ויצמן המתון ועברה לשליטת גורמים קיצוניים. הם תיארו את הציונות כתנועה לאומנית ורודנית, שמתכוונת לגרש את הערבים מהארץ, ועל כן הגיעו למסקנה שיש סיבה לחששותיהם של הערבים. חברי הוועדה כתבו גם לא מעט דברים מופרכים: הם ערכו סקירה היסטורית, בה ציינו כי הריבונות היהודית בארץ ישראל הקדומה נמשכה 300 שנה בלבד; הם כתבו שבלבה של התנועה הציונית זורם הבולשביזם ושרבים מהיהודים העולים לארץ ישראל מביאים איתם השקפות בולשביקיות. אחד כזה הוא "לוטננט ז'בוטינסקי", שאומרים שייסד מועדון בולשביקי בשם "פועלי ציון"; הם ציינו שהעדים שהופיעו בפני הוועדה דיברו בשמונה לשונות, ביניהן "יידיש" ו"ז'רגון", מבלי לדעת שז'רגון הוא כינוי ליידיש. "דוח פלין" לא פורסם מעולם. הוא נחתם ביולי 1920, אבל אז כבר הוחלף הממשל הצבאי בממשל האזרחי.[11]
מרגע פרוץ המהומות, עצר הממשל הבריטי את העלייה היהודית לארץ ישראל.[10] ב-1 ביולי החל הרברט סמואל בתפקידו כנציב העליון ומיד שחרר את כל הפעילים היהודים שנעצרו בימי המאורעות ופתח את שערי הארץ לעלייה יהודית. ב-8 ביולי הוכרזה חנינה כללית וכל הערבים שהורשעו בעקבות הפרעות - שוחררו. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.[12] דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[13]
בין הנופלים בתקופה זו
- י"א באדר (1 במרץ), תל חי - דבורה דרכלר, שניאור שפושניק, אהרון שר, בנימין מונטר, זאב וולף שרף, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור.
- י"ז בניסן (5 באפריל), ירושלים - האגרונום שמואל אברהם הרמתי שווארץ, יועץ בוועד הצירים ושופט בית משפט השלום בירושלים.
- י"ז בניסן (5 באפריל), ירושלים - מיכל גרוס, יליד ירושלים.
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים - יהודה לייב לזובסקי.
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים - הרב שמואל אליעזר "שמולייזר" זילברמן הנגר, משירו הידוע של דן אלמגור.[14][15]
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים - מאיר גנין.
- י"ח בניסן (6 באפריל), ירושלים - יוסף בן שלום חמדי, בן 13.
- כ"א בניסן (19 באפריל), בדרך להגנת המושבה מצפה - יצחק קמין (תיאודור קאמינסקי).
- ו' באייר (24 באפריל), בהגנת היישוב מלחמיה - אריה צבי כץ.
- ו' באייר (24 באפריל), בהגנת היישוב מלחמיה - שולמין יעקב.
- ז' באייר (25 באפריל), בני יהודה - משה ברנשטיין ואמו פרומה ברנשטיין.
- בחודש אייר - (אפריל), ירושלים, זלמן דרוק, אברך חסידי שנדקר בפרעות בשער יפו ומת כשבועיים לאחר מכן מפצעיו.
- י"ג באייר (1 במאי), גבעת עדה - בנימין קרופיק.
- י"ז באייר (6 במאי), ירושלים - רבי מרדכי טברסקי, בן 90, האדמו"ר מרחמסטריווקא, נפטר מהפצעים שנפצע כחודש קודם לכן.
- י"ג בסיוון (29 במאי), כפר תבור - משה קלימנטובסקי.
- כ"ב בסיוון (8 ביוני), יסוד המעלה - שרגא פייבל אייזנברג.
- ח' בתמוז (24 ביוני), יסוד המעלה - יהודה פרידלנדר, (היה גם בין מגיני תל-חי).
- א' באלול (14 באוגוסט), בית ג'ן - דב אופר.
- ח' בתשרי תרפ"א (20 בספטמבר 1920), כפר תבור - ליפא יעקב סולוביצ'יק.
- י"ח בכסלו תרפ"א (29 בנובמבר 1920), כרכור - משה פרוז'ינין.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרעות תר"פ |
- יהודה לפידות, פרעות תר"פ באתר "דעת"
- ביוגרפיה של הנופלים ב-אתר "יזכור" - אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל, משרד הביטחון
- ביוגרפיה של הנופלים ב-אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה, ביטוח לאומי ומשרד הרווחה.
- לואיז פישר, פרעות תר"פ, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: לואיז פישר, ימימה רוזנטל (עורכים), חיים ויצמן: הנשיא הראשון, הוצאת גנזך המדינה, ישראל, 1995
- גדעון ביגר, הקונסוליה האמריקנית בירושלים ומאורעות תר"פ-תרפ"א (1921-1920), קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 133–143, 159-158
- נדב שרגאי, כך הכל התחיל, באתר ישראל היום, 25 במרץ 2013
- סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850.
הערות שוליים
- ^ נדב שרגאי, "כך הכל התחיל", "ישראל היום", 25 במרץ 2013
- ^ 2.0 2.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 111-110.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 96.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 בני מוריס, קורבנות, עמ' 98-97.
- ^ 5.0 5.1 5.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 109-108.
- ^ 6.0 6.1 6.2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 97.
- ^ 7.0 7.1 7.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 114.
- ^ יהודה לפידות, העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר "דעת"
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 117.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 בני מוריס, קורבנות, עמ' 99.
- ^ 11.0 11.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 119-118.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 100.
- ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13, 16.
- ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, עמודים 45-46
- ^ סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850
| המאורעות | |
|---|---|
|
