ברכה חבס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברכה חבס
תחום סיקור יישובי חומה ומגדל, המרד הערבי הגדול, גדר הצפון

ברכה חַבָּס-הכהן (20 בינואר 1900, כ' בשבט תר"ס – 31 ביולי 1968, ו' באב תשכ"ט) הייתה עיתונאית, עורכת, סופרת ואשת חינוך ישראלית. חברת מערכת דבר, ממייסדי עיתון הילדים דבר לילדים, מראשוני הוצאת הספרים עם עובד. מחברת הביוגרפיה הראשונה של דוד בן-גוריון. עיתונאית השטח הראשונה בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל.

ילדות ונעורים

ברכה חבס נולדה בכ' בשבט תר"ס, 20 בינואר 1900, בעיירה אליטא שעל גדות נהר הניימן, בפלך סובאלק שבצפון-מערב האימפריה הרוסית (כיום בליטא), השישית משבעת ילדיהם של נחמה דבורה לבית שלזינגר וישראל חבס, נצר למשפחת לומדים, בעל עסק למכירת עורות[1] ומעסקני הציונות הדתית בארץ ישראל. אחיה הצעיר נחמן היה לימים מחלוצי תעשיית העורות בארץ. המשפחה הגיעה לארץ ישראל בשנת 1907, בימי העלייה השנייה.[2] ההורים התכוונו להעניק לילדים חינוך חרדי בשילוב עבודת האדמה, אך התקשו למצוא מסגרת מתאימה. האב הקים שבועון חרדי בשם "עיתון היסוד", שאותו כתב וערך עד מותו, ונהג ללמד את בנות המשפחה שיעורים בפרקי אבות, בספר הכוזרי ובחובות הלבבות, אך הן בחרו להתרחק מאורח החיים החרדי.[3]
המשפחה התגוררה במושבה פתח תקווה ובחיפה, שם למדה בבית הספר אליאנס ואחר כך עברו לתל אביב, בה למדה בבית הספר העממי לבנות בנווה צדק.[1] כשאחותה הבכורה רצתה ללמוד במחזור הראשון בבית המדרש למורות התנגד האב, אך לבסוף השתכנע. הכרעה זו סללה גם את דרכה ללמוד הוראה והיא למדה בסמינר לוינסקי שבנווה צדק, שם למדה עד 1921.[4] עם מוריה נמנה יוסף חיים ברנר, אותו העריצה. בשנת 1919, במהלך לימודיה, הצטרפה לתנועת אחדות העבודה. שנה לאחר סיום לימודיה בסמינר נסעה ללייפציג שבגרמניה ולמדה חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה שלה. ב-1933 נסעה לווינה בירת אוסטריה להשתלמות פדגוגית.

פעילות חינוכית

בשנת הלימודים האחרונה בסמינר לוינסקי החלה ללמד נערים עובדים במועדון נווה שלום, שהיה כבית לילדי השכונה. עם הסמכתה להוראה (1921) לימדה ילדות ונערות מטעם ועדת התרבות של תנועת העבודה. בעבודתה החינוכית התרכזה בשכבות החלשות של יפו ותל אביב, אוכלוסייה שהעסיקה אותה גם בכתיבתה. הסיפור הראשון שכתבה תיאר את פעילותו של בית הילדים ביפו, מוסד שבו עבדה שהיה בית למשפחות נזקקות וסייע לילדיהן בלימודים, ופורסם בחוברת "התחלה" (1921) בהוצאת ועדת התרבות של אחדות העבודה. היא נמנתה עם הצוות המייסד של בית הספר הראשון של הנוער העובד והלומד בתל אביב. כמו כן כתבה ופיתחה תוכניות לימודים. בשנת 1924 לימדה בבית הספר בכנרת ועבדה כלולנית במשק פועלות בנחלת יהודה. הקימה עם ברל כצנלסון את מרכז הנוער של ההסתדרות והייתה אחראית על כתיבת החומרים ההסברתיים והספרותיים והוצאתם לאור. מספר חודשים לאחר שנסעה ללמוד בווינה נקראה לוורשה בירת פולין לסייע בהוצאה לאור של חוברות קריאה לנוער ועיתונים מטעם תנועת החלוץ.

עבודתה כעיתונאית

כעיתונאית ועורכת בעיתון דבר

רשימותיה הראשונות של חבס התפרסמו בכתב העת הספרותי "הדים" שבעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש.[5] עם היווסדו של "דבר", ביטאון ההסתדרות הכללית, ביוני 1925, הייתה חבס חברת המערכת שלו. בתיווכו של מייסד העיתון ועורכו ברל כצנלסון יצרה קשר עם ראשי היישוב, בהם דוד בן-גוריון, משה שרתוק, זלמן שזר, רחל כצנלסון-שזר, גולדה מאיר, דוד רמז, משה בילינסון ואברהם הרצפלד. בשנת 1935 ערכה את המוסף "דבר לעולה".[6] פרסמה כתבות רבות בנושאים שונים, בהם השוליים החברתיים ביישוב העברי, כיבוש העבודה, הקמת יישובים יהודיים חדשים, הקונגרסים הציוניים, ההעפלה, הבריגדה, הפלמ"ח וההגנה. ב-1931 חברה ליצחק יציב, ויחד עם הצייר נחום גוטמן נמנתה עם מייסדי העיתון "דבר לילדים", שבו כתבה טורים וסיפורים קצרים. לאחר מותה סיפר אוריאל אופק: ”שעות היינו יושבים ומשוחחים לקראת כל חוברת חדשה: מה נספר בה מכל המתרחש בעולם הגדול? איך נספר על העמל ועל זיעת האפיים? על חידושי החוכמה והדעת? מה צריך כל איש להבין ומה חייב להבין כל ילד יהודי?”.[7]

כעיתונאית שטח

סיקור המרד הערבי הגדול לעיתון "דבר" קידם משמעותית את הקריירה העיתונאית שלה, והיא הייתה לכתבת הצבאית הראשונה של העיתונות העברית בארץ.[6] סיקרה את הקמת יישובי חומה ומגדל וגדר הצפון ושלחה דיווחים מגבולות לבנון וסוריה. אלה תועדו בספרה "מאורעות תרצ"ו".[6] במהלך מלחמת העולם השנייה סיירה בארץ ובשכנותיה, ראיינה ניצולי השואה ופרסמה את רשימותיה גם בספרים. במקביל המשיכה לכתוב ל"דבר לילדים" והשתתפה בהכנת מוספים חדשים של העיתון, בהם "דבר השבוע" ו"דבר לגולה". בשנת 1946 סיקרה את הקונגרס הציוני בבזל ומשם המשיכה כדי לדווח על המתרחש במחנות העקורים באיטליה.

סופרת, עורכת וביוגרפית

ספריה הרבים מתארים את תולדות ההתיישבות העובדת, פועלם של מנהיגי היישוב, החלוצים, מפעל ההעפלה, ימי המדינה שבדרך ודמות היהודי החדש. במקביל לתפקידיה העיתונאיים השתלבה בהוצאת הספרים עם עובד כעורכת ספרי הילדים והנוער. מתוך ארבע ה"ספריות" בהוצאה, הייתה חבס אחראית ל"שחרות" (לנוער) ול"לילד".[8]

כעולה בעלייה השנייה וכעיתונאית, זכתה להערכה מצד דוד בן-גוריון, שנהג לזמנה לדיונים שעסקו בעיצוב הזהות הישראלית ובתקשורת. הצליחה לקבל את הסכמתו של בן-גוריון לכתיבת הביוגרפיה שלו. בתום שעות של ראיונות פרסמה קובץ מאמרים שהפך לביוגרפיה בשם "האחד בדורו".

חיי משפחה ופעילות ציבורית נוספת

בשנות ה-30 נישאה חבס ליוסף בֶּרְצֶ'נְקוֹ, אחיו של ישראל גלילי, והשניים התגרשו כעבור מספר שנים. בשנת 1945 נישאה לדוד הכהן, ממנהיגי היישוב ולימים חבר הכנסת, מדינאי ודיפלומט, לאחר שהתאלמן מחברתה הטובה רות הכהן, והתקבלה בברכה על ידי שלושת ילדיו. זמן לא רב אחרי שנישאו נעצר דוד הכהן בשבת השחורה למשך ארבעה חודשים, והיא טיפלה בילדיו.

בשנת 1947 סיקרה את הוועידה הכול-אסייתית בניו דלהי, שאליה הוזמנה משלחת של היישוב בראשות הוגו ברגמן שכללה גם את הכהן. בוועידה פגשו את מהטמה גנדי.[9] בעקבות נסיעה זו יצא לאור ספרם המשותף "עשרים יום בהודו". באותה שנה ראה אור "ספר העלייה השנייה" בעריכתה.

עם קבלתה של מדינת ישראל כחברה באומות המאוחדות, נסעה עם הכהן לארצות הברית והמשיכה משם את עבודתה העיתונאית. בשנת 1951 סיקרה את ישיבת האו"ם בפריז. בשנת 1953, כשמונה הכהן לתפקיד שגריר ישראל בבורמה, יצאו לשליחות בת שנתיים, שבמהלכה, לצד עבודתה העיתונאית ומעמדה כאשת השגריר, הקימה מסגרת ללימוד עברית בעבור מאה משפחות יהודיות מקומיות.[10] במסגרת השהייה בבורמה נמנו עם המשלחת הישראלית הראשונה לסין העממית וביקרו ביפן. לאחר ביקוריה בתאילנד והונג קונג שלחה כתבות בנושא לדבר השבוע.

כיהנה כחברה במועצה הציבורית של קול ישראל, במועצת בית ברל, במועצה הציבורית של קרן התרבות אמריקה-ישראל, במזכירות בית הדין העליון של מפא"י ובמועצה הציבורית לתרבות ואמנות.[11] בנוסף, עזרה לעולים חדשים להשתלב בשוק העבודה, ביניהם לסופרת והעיתונאית רות בונדי ולמחזאי היידי דוד פינסקי.[10]

נפטרה בישראל ב-31 ביולי 1968 בעקבות מחלה קשה. היא נטמנה בבנימינה, באחוזת משפחת הכהן. בשנת 1972 נקרא רחוב על שמה בעיר חיפה.[12] על שמה רחוב בבאר שבע.

ספריה

ילדי עמל, ורשה: הוצאת משרד החלוץ העולמי ומשרד החלוץ בפולין, 1933.

  • גיבורים קטנים, תל אביב: הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, 1933.
  • הארבעה מכנרת, תל אביב: הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, 1935.
  • מאורעות תרצ"ו, תל אביב: הוצאת דבר, 1937.
  • אלכסנדר זייד- פרשת חייו, תל אביב: הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, 1938.
  • חומה ומגדל: ההתיישבות החדשה בשנת המצור, תל אביב: הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, 1939.
  • מקרוב: אדם ונוף בארץ, תל אביב: הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים, 1940.[13]
  • קורות מעפיל צעיר, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1942.
  • מכתבים מן הגטאות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1943.
  • אחים קרובים נדחים, תל אביב: עם עובד (מן המוקד), תש"ג.[14] (על היהודים הכורדים)
  • ילדים מוצלים, איור: לאה גרונדיג, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1945.
  • שנים עשר פליטים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1943.
  • ברל כצנלסון – מורה לעמו, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – הוועד הפועל – המרכז לתרבות ולחינוך – המחלקה להסברה, 1964.[15]
  • הדרכים האבלות, תל אביב: הוצאת עם עובד, תל אביב, 1946.
  • עשרים יום בהודו, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1947.
  • אהרון שר תל חי, 1952.
  • ביאליק בכתה בית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958.
  • פורצי השערים ממזרח ומים, תל אביב: הוצאת מערכות, 1960.
  • הנרייטה סולד: חייה ואישיותה, תל אביב: הוצאת מסדה, 1960.
  • בדרכי אפריקה, תל אביב: הוצאת יבנה, 1964.
  • בנות חיל: ספר אי-טי-אס, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1964.
  • דוד בן-גוריון: חייו ופועלו, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות, 1967.
  • חיים שטורמן האיש וקורות חייו, הוצאת ההתיישבות הכללית של העובדים בארץ ישראל.
  • חייו ומותו של יופ וסטרוויל, הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל.

בעריכתה

  • הגודרים בצפון, תל אביב: הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, 1939.
  • ספר עליית הנוער, ירושלים: המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בא"י, הלשכה לעליית הנוער ליד הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, 1940.
  • ספר העלייה השנייה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1947.
  • כתבי משה בילינסון, תל אביב: הוצאת דבר, 1949.
  • הספינה שנצחה : קורות "יציאת אירופה תש"ז" (רשמה וערכה: ברכה חבס). תל אביב: מערכות, 1949 (יצא שוב ב-1954).
  • אהרן שר : ילקוט דברים עליו ומשלו, תל אביב: עם עובד, 1952.
  • ילקוט יום-טוב: לשבת, לחגים ולימי-זיכרון, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1953.
  • אחת הראשונות: חיי חנה צ'יזיק, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1954.
  • דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב: הוצאת מועצת הפועלים, ועדת התרבות, 1957.
  • פגודת הזהב, תל אביב: הוצאת מסדה, 1959.
  • אורו הגנוז: חייו ומותו של יופ וסטרוויל, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל- מרכז לתרבות ולחינוך, 1964.
  • החצר והגבעה: סיפורה של קבוצת כנרת, תל אביב : עם עובד, תשכ"ט 1968.[16] (התוכן: ברכה חבס: כל הדרך; ברכה חבס: ימי החוה וראשית הקבוצה; שלמה כנרתי: הרעיון והמעשה; שמואל סטולר: הנפתולים עם האדמה; ברכה חבס: פגישות יובל)

לקריאה נוספת

  • ברכה חבס (הכהן), 'סיפור בית אבי: קטעי זכרונות על ישראל חבס ומשפחתו', בתוך: ברכה חבס-הכהן, בית אבי; דברים לזכרה; מכתבי תנחומים, חיפה: ד. הכהן, תשכ"ט 1969.
  • מרדכי נאור, ‏'כתבת השטח הראשונה: ברכה חבס ודרכה בעתונות ובספרות', קשר 30 , סתיו 2001, 100–108. (התפרסם גם בקובץ מאמריו רבותי, העיתונות: פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ה.)
  • יעל דר-קליין, "אגדת הלאום המתהווה: הסיפורים לילדים ולנוער שכתבה וערכה ברכה חבס בשנים 1933–1940", עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1997.
  • יעל דר, ומספסל הלמודים לקחנו: היישוב לנוכח שואה ולקראת מדינה בספרות הילדים הארץ-ישראלית, 1939–1948, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס – האוניברסיטה העברית (ספריית אשכולות), תשס"ו 2006.
  • יעל דר, קנון בכמה קולות: ספרות הילדים של תנועת הפועלים, 1950-1930, יד יצחק בן-צבי: ירושלים, 2013, עמ' 38–52.
  • הערך "ברכה חבס" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 170, 2018, חיפה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברכה חבס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ברכה חבס הכהן, בית אבי, רשימות בכתב ידה, ארכיון גנזים, תל אביב.
  2. ^ יהודית הררי, אשה ואם בישראל, מסדה, 1959, עמ' 470
  3. ^ ברכה חבס-הכהן, בית אבי, דברים לזכרה מכתבי תנחומים, תל אביב: דפוס עופר, תשכ"ט.
  4. ^ יפה ברלוביץ', ברכה חבס, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  5. ^ רבקה כצנלסון, עובדי הדפוס והמנהלה מעלים זכרונות, דבר, עמ' 2, טור 1, 23 ביוני 1965.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 מרדכי נאור, עיתונאית מס' 1, דרכה בעיתונאות ובספרות, באתר של ד"ר מרדכי נאור.
  7. ^ אוריאל אופק, ברכה של "דבר לילדים", דבר, 8 באוגוסט 1968 (בשבעה למותה).
  8. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 650.
  9. ^ ראו גם: דוד הכהן, דפים מיומן אישי | פגישה עם גאנדי לפני 36 שנים, דבר, 8 במאי 1983.
  10. ^ 10.0 10.1 אורי בן עוזר בריאיון עם חזי הכהן, במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", תל אביב, 21.1.2014.
  11. ^ ברכה חבס, קורות חיים, ארכיון גנזים, תל אביב.
  12. ^ שם רחוב: חבס (הכהן), ברכה, אתר מדריך רחובות חיפה.
  13. ^ סקירה: מ. קורא, בארץ ישראל המתחדשת, דבר, 17 במאי 1940.
  14. ^ י. אלעזר, ברכה חבס וספרה אחים קרובים נדחים, הד-המזרח, 29 באוקטובר 1943.
  15. ^ סקירה: איטה פקטורית, ברל כצנלסון לדור הצעיר, דבר, 2 באוקטובר 1964.
  16. ^ סקירה: מילא אהל, סיפורה של קבוצת כנרת, מעריב, 13 בדצמבר 1968; אנדה עמיר, החצר והגבעה, דבר, 24 בינואר 1969.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34218544ברכה חבס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ברכה_חבס&oldid=2203839"