סיני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בחצי האי סיני. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סיני (פירושונים).
מפה של סיני
סיני וישראל - צולם ממעבורת החלל קולומביה בשנת 2002
חצי האי סיני בלילה, צילום מהחלל, ספטמבר 2016
נוף אופייני להר הגבוה בסיני
הגבול בין ישראל למצרים
אי האלמוגים
קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים
גבול ישראל-מצרים מצפון לאילת
חוף בביר סוויר

חצי האי סִינַי (בערבית: سيناء) הוא חצי אי במצרים, בצורה דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, אוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015).

מבחינה מדינית אזור זה הוא חלק ממצרים מאז שנת 1982, והוא נחלק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים וישראל.

גאוגרפיה

סיני ברובו מדברי, ומיושב בעיקר לאורך חופיו. בחוף המזרחי לאורך מפרץ אילת, השלוחה המזרחית של הים האדום, ממוקמים היישובים טאבה, נואיבה, דהב, ושארם א-שייח. בחוף הצפוני, ליד רצועת עזה, נמצאת העיר אל-עריש ובחוף המערבי שלאורכו של מפרץ סואץ נמצאת העיר א-טור.

הטופוגרפיה של סיני מורכבת משלושה אזורים עיקריים:

  1. ההר הגבוה - אזור הררי הכולל פסגות המגיעות לגובה שיא של 2,629 מטר (ג'בל קתרינה) - האזור מאופיין בהרי גרניט תלולים ומבותרים, ומהווה חלק שהתפצל מהמסיב הערבו-נובי. אזור זה מכסה את השליש הדרומי של חצי האי.
  2. סיני התיכון: השליש המרכזי של חצי האי מכונה רמת א-תיה, רמה הבנויה סלעי משקע המשתפלת בכיוון צפון מגובה 1000 מטר ועד לגובה 600 מטר. מהרמה מתפצלים לכל הכיוונים ואדיות עמוקים.
  3. צפון סיני: אזור גבעתי בדרומו עם מספר פסגות בודדות בגובה 900–1000 מטר, ומשתפל לרצועה חולית ברוחב 45–70 ק"מ לאורך חוף הים התיכון.

מקור השם

מקור השם סיני הוא בתנ"ך: ”בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי” (ספר שמות, פרק י"ט, פסוק א'). הפסוק מדבר על הגעתם של בני ישראל למדבר סיני לאחר שחצו את ים סוף. מניתוח פשוט של הדברים עולה כי מדבר סיני הוא אותו סיני של ימינו. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אליל הירח האכדי - סין (Suen או Nanna), אליל שיש לו חשיבות מרכזית אצל עמי המדבר שמרכז חייהם היה בלילות[דרוש מקור]. בכל מקרה, לא נמצאו בחצי האי סיני עדויות ארכאולוגיות לקיום פולחן אליל הירח. גרסה אחרת קושרת את השם סיני עם "סין" - שמה הקדום של העיר העתיקה פלוסיום ששכנה בקצהו הצפון מערבי של חצי האי[1]. יש המשערים כי הר סיני, המקום בו קיבל משה את לוחות הברית, נמצא באזור ההר הגבוה.

היסטוריה

נוכחותו של האדם בחצי האי סיני החלה לפי ההערכות לפני אלפי שנים. בשנים שלאחר ההתיישבות הראשונה הגיעו מתיישבי תקופת הברונזה שבאו בעקבות מרבצי הנחושת והטורקיז בחצי האי. המתיישבים נקראו "מוניטו"[דרוש מקור] והארץ נקראה "מפקאת"[דרוש מקור] או "ארץ הטורקיז". הם פיתחו את הנחושת של חצי האי ומכרות הטורקיז שמשכו את הפרעונים שכבשו ושיעבדו את המקומיים. מימי הממלכה הראשונה או אפילו לפני כן המצרים כרו טורקיז בסיני בשני מקומות, ואדי מע'רה וסרביט אל-ח'אדם. הם תופעלו והופסקו על בסיס עונתי למשך אלפי שנים. ניסיונות מודרניים לנצל את המרבצים היו חסרי כל רווח. אלו הם כפי הנראה המכרות הראשונים הנודעים.

כמו כן, נמצאו מבנים מסוג נואמיס שתיארוכם לפני אלפי שנים. הנואמיס נמצאו בשני אתרים: ליד עין ח'ודרה שמדרום לנואיבה, ובוואדי פיראן באזור ג'בל סירבל[2].

בני ישראל נדדו במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות, י"ט, א'). מיקומו המדויק של הר סיני שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב.

למשך אלפי השנים הבאות סיני נותר מיושב באופן דליל, משרת בעיקר כאזור כרייה וכמסלול צבאי בין מצרים והציוויליזציות הגדולות של חצי הסהר הפורה.

נצרות ואסלאם

הנוצרים קידשו את הר סיני כבר בראשית הנצרות. כבר בשנים הראשונות בהן הייתה הנצרות דת האימפריה הרומית, נשלחו נזירים לחצי האי. במאה השישית לספירה הקים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527-565) את מנזר סנטה קתרינה ששימש מרכז נוצרי חשוב מאות בשנים.

עם עליית האסלאם באזור שימש חצי האי סיני גשר יבשתי למעבר עולי רגל ממצרים וצפון אפריקה בדרכם למכה ומדינה בחצי האי ערב. השריד הבולט ביותר לתקופה זו הוא המבצר שבנה צלאח א-דין באי האלמוגים, מול טאבה.

היסטוריה מודרנית

במשך כמעט ארבע מאות שנה היה סיני תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. הנוכחות הזרה היחידה הייתה בעת כיבושי נפוליאון. בסוף המאה ה-19 השתלטו הבריטים על תעלת סואץ והשטחים הסמוכים אליה שכללו את הפינה הצפון מערבית של סיני, בין העיר סואץ לאל עריש על חוף הים התיכון. זה היה קו הגבול הדרום מערבי של האימפריה העות'מאנית. סיני נחצה בין הצדדים.

ב-1906 ניסו הבריטים להרחיק את הטורקים מהתעלה, ולחצו עליהם להסכים לקו גבול שיכלול את כל סיני תחת שלטונם. הם הציבו אולטימטום לטורקים לשנות את קו הגבול לקו ישר בין עקבה לרפיח. הטורקים ניסו להביא לפשרה סביב קו בין אל עריש וראס מוחמד (חלוקת חצי האי לשני חלקים שווים) אך הבריטים לא הסכימו. הפשרה היחידה שהתקבלה, בעקבות התעקשות של מפקד כוח המשטרה הטורקי באום-רשרש (אילת של היום) הייתה להעביר את קו הגבול בין טאבה לרפיח. קו זה שימש כגבול המזרחי של סיני מאז ועד היום. כיום גבול זה הוא הגבול הבינלאומי בין מצרים וישראל. בזכות הסגתו לטאבה יש למדינת ישראל 11 קילומטר של חוף במפרץ אילת ונמל עם גישה לאסיה ולאפריקה.

המאבקים בין ישראל למצרים

ערך מורחב – יחסי ישראל-מצרים

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, אף על פי שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי.

בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי. בריטניה וצרפת, שניהלו במקביל את מבצע מוסקטר, והיו אמורות לפי התכנון להשתלט על תעלת סואץ, נסוגו מכוונתן בעקבות לחץ בינלאומי. גם ישראל נאלצה להסיג את כוחותיה מסיני כעבור חודשיים, בעקבות לחצים של ברית המועצות וארצות הברית.

במשך השנים שלאחר מכן היה סיני מפורז וחנו בו כוחות או"ם. בשנת 1967 החזירה מצרים את צבאה לחצי האי, ההסגר הימי על אילת חודש, וכוחות האו"ם לשמירת השלום נדרשו לעזוב את האזור. זו הייתה העילה הישראלית לפתיחת מלחמת ששת הימים, שלא אחרה לבוא. במהלך המלחמה הצבא המצרי הובס, וישראל, כבשה פעם נוספת את חצי האי. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. הכיבוש השני של סיני לווה בהקמה של מספר יישובים אזרחיים בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. סך הכול הוקמו בסיני 19 יישובים שהכילו כ-4,300 איש. היישוב הגדול ביותר היה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. בדרום חצי האי הוקמה העיירה אופירה ובה היו מלונות, בית ספר שדה ואף מנחת מטוסים. בין אופירה ואילת הוקמו המושבים די זהב, הסמוך לדהב ונביעות בסמוך לנואיבה.

בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. מצרים נענתה ליוזמה אך ישראל סרבה לה. בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים התקיפו בהפתעה את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ.

המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של היישובים הישראלים, בהם העיר ימית.

על פי הסכמי השלום, לא יהיו חיילים מצרים בתחומי סיני, אלא שוטרים בלבד, אך סעיף זה שונה לאחר ההתנתקות מעזה שקבע שמצרים תפרוס כ-750 חיילים על ציר פילדלפי בין סיני לרצועת עזה.

במהלך השנים, ובעיקר משנת 2007, הפך סיני למרכז מעבר בהסתננות מאפריקה לישראל של כ-60,000 מסתננים. בעקבות תופעה זו, החלה ישראל בשנת 2010, בהקמת גדר ביטחון לאורך הגבול בינה לבין מצרים.

ביטחון וטרור

ערך מורחב – המלחמה בטרור בסיני
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

[דרוש מקור]

מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות, גבול ישראל-מצרים שקט יחסית. עם זאת, לאורך הגבול מתקיימות חדירות של מבריחים, טרוריסטים ומסתננים. ב-29 בינואר 2007 אף חדר דרכו מחבל שביצע פיגוע באילת. בנוסף, התרחשו מספר התקפות טרור שכוונו לעבר אזרחים ישראלים ותיירים:

תיירות

אתר הצלילה החור הכחול
מתחם חושות, חוף "מון איילנד" בראס א-שטן (יוני 2004)
בית מלון בטאבה

מאז החזרת סיני למצרים, עבר חצי האי פיתוח על ידי המצרים כאתר תיירות המיועד לקהל אירופי וישראלי. רוב הפעילות התיירותית שאליה נהגו להגיע ישראלים היא לאורך החוף הסמוך למפרץ אילת ובשארם א-שייח', שמשמשת כמרכז לכנסים בינלאומיים. בחצי האי נבנו כפרי נופש רבים ומלונות מפוארים השייכים לרשתות בתי מלון בינלאומיות.

בשל מחירי הלינה הזולים, ובשל חופי הים השקטים, הביטחון היחסי והשירות בשפה העברית, נחשב סיני ליעד תיירות מועדף על צעירים ישראלים, עד לפיגוע במלון הילטון טאבה באוקטובר 2004. מתחמי חופים פופולריים במיוחד היו ראס א-שטן, ביר סוויר, נואיבה, אל מחאש, הדיונות ומעגנה. בחופים האלה נמצאים מלונות פאר לצד חושות, צריפי קש עם מזרן, לעיתים ללא חיבור לגנרטור.

כמו כן, לאורך 600 הקילומטרים של חופי הים האדום בחצי האי שוכנים כמה אתרי צלילה מהיפים בעולם, אשר משמשים מוקד עלייה לרגל עבור צוללים מכל רחבי תבל. השוניות, אשר נמשכות לאורך כל חצי האי, הן במצב מעולה ביחס לשוניות אשר שוכנות מצפון לגבול, לאורך חופי אילת, הן בשל מיעוט הצוללים באופן יחסי והן בשל הפיתוח התיירותי הדל יחסית לכמות החופים.

ממשלת מצרים השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח האזור, שהפך לאבן שואבת כסף זר עבור המדינה הענייה, ולכן היא מנסה להבטיח את השקט במקום, לעיתים על חשבון זכויות האדם של הבדווים והמצרים. מאז הנסיגה הישראלית מסיני פותחו מאד מתחמי התיירות בחצי האי: בשארם א-שייח' נבנו בתי מלון מפוארים ובחופי נואיבה ודהב נבנו חושות ובתי מלון בדרגה בינונית ונמוכה. ב-2005, נפתח באזור טאבה מתחם תיירות יוקרתי בשם 'טאבה הייטס' הכולל חמישה בתי מלון מפוארים אליהם מגיעים תיירים מערביים בטיסות צ'רטר לשדה התעופה בטאבה. כדי לשמור על הביטחון באזורים הפופולריים לישראלים, מקשה גם היום הממשלה על כניסת אזרחים מצרים ואזרחים של מדינות ערביות אחרות לשטח שמנואיבה ועד טאבה. עם זאת, מאז פיגועי הטרור בטאבה, שארם א-שייח' ודהב ב-2004–2006, ניתנה התרעה ביטחונית של משרד החוץ שלא לצאת לסיני. וכך, על אף המאמצים המצריים לשמור על ביטחון התיירים, התמעטה מאד התיירות הישראלית לסיני ואתרי נופש רבים שהיו מבוססים על קהל ישראלי נעלו את שעריהם או שהחלו להתבסס על תיירות אירופאית.

בעקבות המהפכה במצרים בשנת 2011, נפגעה התיירות במצרים כולה באופן קשה, אך החל משנת 2016 נרשמת התאוששות בתחום זה, בפרט בקרב תיירים מישראל. בתקופת החגים של שנת 2016 נרשם זינוק במספר הישראלים שנכנסו לסיני[5], ובקיץ 2017 אף גדל שיעור התיירים הנכנסים לסיני מישראל ב-54% בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2016[6].

בשנת 2018 חל זינוק נוסף, כשלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה בשנה זו עליה של 95 אחוזים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, כשמהחודשים ינואר עד ספטמבר נכנסו 321 אלף ישראלים לסיני, לעומת 164 אלף בתקופה המקבילה בשנת 2017[7].

במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה ממצרים לסיני שכולל אכלוס של ערים במערב חצי האי, ועובדים רבים, מצרים וסודנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה הפר את ההגמוניה הבדואית בסיני.

מעמדה ההלכתי של סיני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה



פסגת ג'בל מוסא

הערות שוליים

  1. ^ סיני, אנציקלופדיה עברית, כרך כ"ה, תשל"ד, עמ' 962-950
  2. ^ נוואמיס, באתר gosinai.co.il
  3. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, טל לוי, רוי-שטיין, שתי קטיושות נורו מצפון סיני לאילת, באתר הארץ, 22 באפריל 2010
  4. ^ גילי כהן, אלי אשכנזי, ג'קי חורי, זוהר בלומנקרנץ, ארבעה הרוגים בפיצוץ באוטובוס תיירים במסוף טאבה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2014.
  5. ^ דני שדה, הישראלים חוזרים לסיני: זינוק של 140% באוקטובר, באתר ynet, 31 באוקטובר 2016
  6. ^ לי אברמוביץ', ‏הישראלים שבים לסיני: "לא מפחדים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏24 בספטמבר 2017‏
  7. ^ אתר למנויים בלבד יאיר קראוס, ‏למרות אזהרות המסע: הישראלים נוהרים לסיני, בעיתון מקור ראשון, 7 באוקטובר 2018
  8. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25947283סיני

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סיני&oldid=2099402"