אמנון רובינשטיין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמנון רובינשטיין
לידה 5 בספטמבר 1931
כ"ג באלול ה'תרצ"א
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 18 בינואר 2024 (בגיל 92)
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה בית הספר לכלכלה בלונדון, האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק משפטן, פובליציסט, סופר, פוליטיקאי, אקדמאי
מפלגה התנועה הדמוקרטית לשינוי, מפלגת שינוי, מרצ
שר התקשורת ה־16
13 בספטמבר 1984 – 26 במאי 1987
(שנתיים ו־36 שבועות)
תחת ראשי הממשלות שמעון פרס ויצחק שמיר
שר האנרגיה והתשתית ה־7
13 ביולי 1992 – 7 ביוני 1993
(47 שבועות ויום)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
שר המדע והטכנולוגיה ה־6
13 ביולי 1992 – 31 בדצמבר 1993
(שנה ו־24 שבועות)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
שר החינוך, התרבות והספורט ה־6
30 במאי 1994 – 18 ביוני 1996
(שנתיים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס
חבר הכנסת
13 ביוני 1977 – 31 באוקטובר 2002
(25 שנים)
כנסות 9 - 15
תפקידים בולטים נוספים
רובינשטיין (משמאל), 1969
רובינשטיין בסימפוזיון בנושא יהדות ואמונה בשנת 1969, יחד עם הרב חיים פרדס רב צפון ת"א.

אמנון רובינשטיין (5 בספטמבר 1931 – 18 בינואר 2024) היה משפטן, פובליציסט, סופר, ופוליטיקאי ישראלי. שכיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, חתן פרס ישראל למשפטים לשנת תשס"ו (2006) וחתן פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט לשנת 2010. היה פרופסור למשפטים ודיקן באוניברסיטת תל אביב ובעשור השלישי של המאה ה-21, בבית ספר רדזינר למשפטים של אוניברסיטת רייכמן.

ביוגרפיה

רובינשטיין נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין מייסד "קבוצת רובינשטיין", ורחל, שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל[1]. רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ולסייע לעולים חדשים. רובינשטיין למד בתיכון למסחר גאולה שבתל אביב, ולאחר מכן בבית ספר תיכון בבולטימור שבארצות הברית. בצה"ל שירת כקצין בחיל התותחנים[2]. לאחר מכן עבר הסבה ושירת במערך הנ"מ, והוסיף לשרת במערך גם בשירות מילואים.

לאחר סיום שירותו הצבאי פנה רובינשטיין ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים[3] את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה[4] וכן אצל עורך הדין חיים צדוק (לימים שר המשפטים). הוסמך לעורך דין בשנת 1961[4]. את תואר דוקטור למשפטים קיבל מבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ב-1960[5]. עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "Void and voidable actions in administrative law", פורסמה כספר בהוצאת אוקספורד.

קריירה פוליטית

רובינשטיין החל בפעילות ציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים כשהקים במרץ 1974 את תנועת שינוי כחלק מתנועות המחאה שקמו בתקופה זו[6][7]. מאוחר יותר חבר עם יגאל ידין והקים את מפלגת ד"ש - התנועה הדמוקרטית לשינוי. עיקר מצעה של המפלגה התמקד בשינוי שיטת הבחירות ותמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות וחלוקה שווה בנטל, כינון חוקה והפרדת דת ומדינה. מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977, אולם תקוותה כי תהיה לשון מאזניים נכזבה ומנחם בגין הצליח להרכיב ממשלה בלעדי ד"ש. לאחר מספר חודשים הסכימה ד"ש להצטרף לממשלת בגין אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא "התנועה לשינוי ויוזמה" שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי – מפלגת מרכז". סיעת שינוי נבחרה לכנסות ה־10, ה־11 וה־12. בשנת 1992 אוחדה מפלגת שינוי עם מפלגת רצ ומפלגת מפ"ם והוקמה מפלגת מרצ כרשימה משותפת של מפלגות השלום והרפורמה החברתית-כלכלית.

רובינשטיין תרם משמעותית לקידום פרויקט חוקה לישראל[8]. בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם רובינשטיין את הצעת חוק יסוד זכויות האדם והציע את פיצולו לארבע הצעות חוק נפרדות, בהן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. פיצול זה הביא לפריצת דרך, ושתי הצעות החוק נתקבלו על ידי הכנסת והפכו לחוקי־יסוד.

ב-1977 נבחר לראשונה לכנסת התשיעית וכיהן ברציפות עד 2002. במסגרת כהונתו כחבר הכנסת, שימש כיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט (בכנסת ה-15), יושב ראש ועדת הכלכלה (בכנסת ה-14), יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה (בכנסת ה-15) וכן כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים.

בשנת 1999, במה שנחשב לאחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, ובעקבות הודעת כזב שקיבל אברהם בורג, יו"ר הכנסת, מזלמן שושי, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. בורג נשא הספד ואף נשא את תפילת א-ל מלא רחמים לזכרו[9].

ביולי 2002 הודיע רובינשטיין כי יפרוש מהכנסת.[10] ההתפטרות נכנסה לתוקף בסוף אוקטובר אותה שנה.

רובינשטיין משמש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון.

בממשלה

עם הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בשנת 1984 מונה רובינשטיין לשר התקשורת, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1987, בממשלה ה-21 וה-22[11]. במסגרת תפקידו הנהיג מספר רפורמות, בהן הקמת הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה בכבלים, הקמת הרדיו האזורי והפיכת "בזק" לחברה מסחרית[12]. לאחר הקמתה של ממשלת רבין, בבחירות של 1992, מונה לשר המדע והטכנולוגיה ולשר האנרגיה והתשתיות. במסגרת תפקידו יזם רובינשטיין את חוק משק החשמל, התשנ"ו 1996[13] המורה על הקמתה של הרשות לשירותים ציבוריים–חשמל, ופעל לביטול מונופול חברות הדלק באמצעות הכנסת תחרות בייבוא הדלק.

אמנון רובינשטיין חותם על הסכם עם שגריר ארצות הברית בישראל תומאס פיקרינג ,1986. מתוך אוסף דן הדני שבספרייה הלאומית.

בשנת 1994, לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה גורמים דתיים בממשלה בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך, התרבות והספורט. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 1996. כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות, וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים.

כשר חינוך, יזם רובינשטיין, שתי רפורמות[14] האחת עסקה במתכונת בחינות הבגרות. משרד החינוך בראשותו הגדיל את שעור התלמידים העוברים את בחינות הבגרות בהצלחה. הדבר נעשה בין היתר על ידי שיטת ההגרלות בה הוגרלו מספר מקצועות חובה בהם לא היה צורך בבחינה חיצונית. כך, בין שנת הלימודים תשנ"ד (1994) לשנת הלימודים תשנ"ו (1996) עלה שיעור הזכאות לבגרות ביותר מ-5% לשיעור של כ-45% מהמחזור הזכאים לבגרות[15].

הרפורמה השנייה שיזם רובינשטיין היא הקמת המכללות האקדמיות[16], הן המתוקצבות, כדוגמת המכללה האקדמית תל אביב יפו והלא מתוקצבות כמו המרכז הבינתחומי הרצליה. רפורמה זו הנגישה את ההשכלה גבוהה לאוכלוסיות מוחלשות. בשנת 2016, דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 89,944[17] סטודנטים בעלי תואר ראשון ממכללות אקדמיות. מדיווחי המל"ג[18](המועצה להשכלה גבוהה), 97,580 סטודנטים לומדים כיום במכללות אקדמיות - 66% מכלל הסטודנטים בישראל.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, בנוסף לביקורתו את הימין הישראלי, הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם[19].

במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן במספר נושאים, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה לְהָזֵם את הרושם שהפרופסורים באוניברסיטאות יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות"[20].

קריירה אקדמית

בשנת 1963 מונה רובינשטיין לדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב[21][22], תפקיד בו כיהן עד לשנת 1970. מחקריו התמקדו במשפט החוקתי של מדינת ישראל - בצביונה של מדינת ישראל, ציונות, מעמדו של חוק השבות וזכויות האזרח של ערביי ישראל. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא -

אבי המשפט החוקתי של ישראל. בכתיבתו המחקרית המעמיקה ובפעילותו הציבורית המגוונת הוא מקדם ערכי דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינת ישראל כפרופ' אמנון רובינשטיין, כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר וכמשפטן מבריק.

לאחר שסיים את כהונתו בכנסת, בשנת 2002, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה (2002–2004) ואף מונה לתקופה קצרה לנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה[23].

רובינשטיין שימש כפרופ' אורח במוסדות אקדמיים מחוץ לישראל, ביניהם אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת קולומביה[24].

פובליציסטיקה וספרות

לרובינשטיין קריירה תקשורתית כפובליציסט. בשנות ה-60 כתב מאמרים בעיתונות נגד מה שהוא כינה כפייה דתית וכניעה לדתיים[25] ונודע כפובליציסט ומרואיין פופולרי[26]. בין השנים 1969 ל-1972 הגיש תוכנית ויכוחים בטלוויזיה החינוכית בשם "בומרנג"[27]. משנת 1964 ועד לשנת 2004 היה חבר במערכת "הארץ" וכותב קבוע בעיתון, שם עסק בשיטתיות בנושאי דת ומדינה ובמאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה[28]. כמו כן כתב בקביעות במוסף לשבת של עיתון מעריב ובעיתונים שונים בעולם ובהם ה-New York Times.

בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות ישראליות מימי טרום הקמת המדינה ועד ימינו אנו. דרך עלילות מורכבות בחייהן נפרשת יריעה רחבה העוסקת בנושאים הנוגעים למהותה של החברה הישראלית. בתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". בשנת 2007 יצא לאור רומן שלישי, "הים שמעלינו", ולאחריו שני רומנים נוספים - "כניסה נפרדת" (2009), "אהבות אסורות" (2010) ו"השמש השחורה" (2013)[29]. בשנים האחרונות הנחה רובינשטיין תוכנית רדיו בתחנת קול המוסיקה – "שחרית מוזיקלית לנהגי משאיות ואוטובוסים" (2014-2015)[30]. ב-2022 יצא לאור הרומן מתושלח.

רובינשטיין פרסם מספר מאמרים בנושא חקירות והעמדה לדין של אישי ציבור בישראל, וטען כי גופי האכיפה בישראל מחזיקים בכח רב מידי כלפי נבחרי הציבור, כח שאינו מרוסן[31], והצביע על מספר מקרים בהם ייתכן ונעשה שימוש כזה[32][33]

רובינשטיין ב-1982

רובינשטיין התגורר בתל אביב. היה נשוי לעורכת הדין רוני רובינשטיין, נכדתם של יעקב ופרלה שלוש, ממייסדי תל אביב. הם הורים לשניים וסבים לנכדים.

הוקרה

רובינשטיין היה חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)[24].

בשנת 2003 קיבל את תואר אביר איכות השלטון (בקטגוריית מפעל חיים) מטעם התנועה לאיכות השלטון[34].

הוא זכה בפרסים רבים ובהם פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט (2010)[35] ופרסים ואותות נוספים, כגון פרס גורני למשפט ציבורי לשנת 2016, על תרומה למשפט הציבורי; אות אייסף על תרומה חברתית, בשנת תשע"ג, ופרס עיריית רמת גן לספרות (2015). בשנת 2022 הוענק לו פרס א.מ.ת. בתחום המשפטים.[36]

בשנת 2022 נקרא על שמו באוניברסיטת רייכמן "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים".[37]

מבין ספריו של אמנון רובינשטיין

ספרי עיון:

  • 1965: Jurisdiction and Illegality (הוצאת אוקספורד) (באנגלית)
  • 1969: המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן (מהדורה שישית יצאה ב-2005 עם ד"ר ברק מדינה).
  • 1975: אכיפת המוסר בחברה מתירנית, הוצאת שוקן.
  • 1997: מהרצל עד רבין והלאה, הוצאת שוקן.
  • 1998: ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת ידיעות אחרונות.
  • 1982: מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן.
  • 1984: The Zionist Dream Revisited, הוצאת ספריי שוקן, ניו יורק, וקלמן לוי פריז (באנגלית) (יצא לאור גם בצרפתית).
  • 1993: חוק יסוד: הכנסת, בסדרת פירוש לחוקי היסוד, מכון הארי סאקר, יחד עם רענן הר-זהב.
  • 2000: from Herzl to Rabin: The Changing Image of Zionism, הוצאת הולמס ומאיר ניו יורק (באנגלית) (יצא לאור גם ברוסית).
  • 2001: Geschichte des Zionismus: Von Theodor Herzl bis Heute
  • 2001: דעת יחיד, הוצאת שוקן.
  • 2003: ישראל ומשפחת העמים (יחד עם אלכסנדר יעקובסון), הוצאת שוקן.
  • 2009: Israel and the family of nations - (עם אלכסנדר יעקבסון), הוצאת ראוטלידג', לונדון. (באנגלית) (יצא לאור גם בצרפתית).
  • 2012: באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר (עם אדם וולפסון), הוצאת זמורה ביתן.
  • 2014: סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה (עם יצחק פשה), הוצאת נבו והוצאת דביר.
  • 2017: שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר[38].
  • 2019: סיפורם של היהודים החילונים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר[39]

רומנים:

  • השמיכה, הוצאת שוקן, 2005.
  • כביש מספר חמש, הוצאת שוקן, 2006.
  • הים שמעלינו, הוצאת שוקן, 2007.
  • כניסה נפרדת (סיפורים קצרים) הוצאת זמורה ביתן, 2009.
  • אהבות אסורות, הוצאת זמורה ביתן, 2010.
  • השמש השחורה, הוצאת זמורה ביתן, 2013.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אמנון רובינשטיין

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ דיאנה בחור-ניר, פרופ' אמנון רובינשטיין: "אכזבתי את אבא כשלא רציתי להמשיך בעסקי הבנייה", באתר כלכליסט, 24 במרץ 2011
  2. ^ חותם אישי – אמנון רובינשטיין, סרטון בערוץ "כאן חינוכית", באתר יוטיוב (אורך: 25:02)
  3. ^ מוסמך למשפטים, חרות, 2 במאי 1957
  4. ^ 4.0 4.1 הערכה לפרקליטות המדינה בהסמכת 72 עורכי דין חדשים, דבר, 6 באוקטובר 1961
  5. ^ אמנון רובינשטיין, קורות חיים באתר פרס ישראל
  6. ^ כנס יסוד של תנועת "שינוי", דבר, 27 במרץ 1974
  7. ^ יוסי ביילין, מחאה על פרשת דרכים, דבר, 12 ביולי 1974
  8. ^ אמנון רובינשטיין, סיפורם של חוקי־היסוד, משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012
  9. ^ אפרת וייס, זלמן שושי לא יישפט על הודעת "מותו" של רובינשטיין, באתר ynet, 16 בינואר 2003.
  10. ^ לירון מרוז‏, אמנון רובינשטיין פורש מהכנסת, באתר וואלה!‏, 1 ביולי 2002
  11. ^ כל השרים במשרד התקשורת, באתר הכנסת
  12. ^ משה בר-ניב, מישאל חשין, דניאל פרידמן, שיחה אישית עם פרופ' אמנון רובינשטיין, משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, עמ' 31–76
  13. ^ חוק משק החשמל, התשנ"ו–1996
  14. ^ עופר ברנדס, משפטן אוהב אדם: אמנון רובינשטיין מגדיר מחדש את מטרות החינוך, משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, עמ' 761–766
  15. ^ דפנה סחייק, ‏בחינות הבגרות – סקירת השינויים שחלו בבחינות הבגרות במהלך השנים ודיון במטרותיהן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 1 בינואר 2003
  16. ^ המהלכים הראשונים להקמת המכללות המתוקצבות (על ידי המדינה) תוכננו ובוצעו על ידי פרופסור אמנון פזי יו"ר ות"ת וצוות ות"ת. תוכניתו המפורטת של פזי לפיתוח המכללות הוגשה לות"ת בשנת 1993 ואושרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה. התוכנית אומצה אחר כך על ידי הממשלה ונוצלה בעזרת חוק להרחבתה למכללות פרטיות: החלטת ממשלה מס. 3964 מיום 28.9.1994.
  17. ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  18. ^ לקט נתונים לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ו – 2015/16, המועצה להשכלה גבוהה.
  19. ^ ארי שביט, מה קרה לי? מה קרה לכם!, באתר הארץ, 14 בפברואר 2007
  20. ^ יובל יועז, עצומת הפרופסורים נגד פרידמן פורסמה; משפטנים אחרים פירסמו עצומת תמיכה בו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2007
  21. ^ יעקב בן אמיר, חברי המלומד אתה מיותר, דבר, 20 בדצמבר 1969
  22. ^ קציני משטרה סיימו קורס לבכירים, דבר, 26 ביולי 1974.
  23. ^ פרופ' אוריאל רייכמן, "ברכות לאמנון רובינשטיין", משפט ואדם – משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, 25-29.
  24. ^ 24.0 24.1 אתר פרס ישראל
  25. ^ האדמו"ר קולק כראש עיריית ירושלים, דבר, 17 בנובמבר 1965
    שלמה גרודזנסקי, מטבחו של ד"ר רובינשטיין, דבר, 7 ביוני 1966; המשך
  26. ^ יהושע ביצור, מרחוק תראה את הארץ, מעריב, 10 בפברואר 1967
  27. ^ צבי לביא, תוהו ובוהו, מעריב, 10 בדצמבר 1968
    בומרנג שהכזיב, דבר, 4 בינואר 1973
  28. ^ אמנון רובינשטיין, האנטישמיות של השמאל הליברלי, האתר של רובינשטיין, במקור פורסם בהארץ, 30 באוקטובר 2003.
  29. ^ זיוה שמיר, "נזיר אחיו – על אמנון רובינשטיין הסופר", משפט ועסקים י"ד, (2012).
  30. ^ הצגת בוקר עם נתיב רובינזון, רשת ב', 21 במרץ 2012
  31. ^ אמנון רובינשטיין, כח משחית, ‏10 בנובמבר 2006
  32. ^ אמנון רובינשטיין, פרשת רפול חיה וקיימת, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2007
  33. ^ אמנון רובינשטיין, צחוק משלטון החוק, ‏16 בפברואר 2007
  34. ^ אתר התנועה לאיכות השלטון (ארכיון)
  35. ^ פרס השופט שניאור זלמן חשין למצוינות אקדמית במשפט, באתר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים
  36. ^ פרופ' אמנון רובינשטיין, באתר פרס א.מ.ת.
  37. ^ אנו נרגשים לבשר על פתיחתו של מרכז חדש: "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים", באתר של אוניברסיטת רייכמן
  38. ^ אתר למנויים בלבד שלמה אבינרי, "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד": אין סתירה בין רב-תרבותיות ובין מדינת לאום, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017
  39. ^ שאול בן שושן, ‏אינסטינקט של יהודי, באתר ישראל היום, 28 יוני 2019


אמנון רובינשטיין - תבניות ניווט
שרי החינוך בממשלות ישראל
זלמן שזר • דוד רמז • דוד בן-גוריון • בן-ציון דינור • זלמן ארן • אבא אבן • זלמן ארן • יגאל אלון • אהרן ידלין • זבולון המר • יצחק נבון • יצחק שמיר • זבולון המר • שולמית אלוני • אמנון רובינשטיין • זבולון המר • יצחק לוי • יוסי שריד • אהוד ברק • לימור לבנת • מאיר שטרית • יולי תמיר • גדעון סער • שי פירון • בנימין נתניהו • נפתלי בנט • רפי פרץ • יואב גלנט • יפעת שאשא-ביטון • יואב קיש סמל מדינת ישראל
שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל
יובל נאמן • גדעון פת • עזר ויצמן • אמנון רובינשטיין • שמעון שטרית • שולמית אלוני • זאב בנימין בגין • בנימין נתניהו • מיכאל איתן • סילבן שלום • אהוד ברק • מתן וילנאי • אליעזר זנדברג • אילן שלגי • ויקטור בריילובסקי • אריאל שרון • מתן וילנאי • רוני בר-און • אופיר פינס-פז • יולי תמיר • ראלב מג'אדלה • בנימין נתניהו • דניאל הרשקוביץ • יעקב פרי • בנימין נתניהו • דני דנון • אופיר אקוניס • יזהר שי • חילי טרופר • אורית פרקש-הכהן • אופיר אקוניס • גילה גמליאל סמל מדינת ישראל
שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל
שרי הדואר מרדכי נורוק • יוסף בורג • ישראל ברזילי • בכור-שלום שטרית • בנימין מינץ • אליהו ששון • ישראל ישעיהו-שרעבי • אלימלך-שמעון רימלט סמל משרד התקשורת
שרי התקשורת שמעון פרס • אהרן אוזן • יצחק רבין • מנחם בגין • מאיר עמית • יצחק מודעי • יורם ארידור • מרדכי צפורי • אמנון רובינשטיין • גד יעקבי • רפאל פנחסי • משה שחל • שולמית אלוני • לימור לבנת • בנימין בן אליעזר • ראובן ריבלין • אריאל שרון • אהוד אולמרט • דליה איציק • אברהם הירשזון • אריאל אטיאס • משה כחלון • גלעד ארדן • בנימין נתניהו • צחי הנגבי • איוב קרא • דודי אמסלם • יועז הנדל • איתן גינזבורג • יועז הנדל • שלמה קרעי
שרי האנרגיה בממשלות ישראל
שרי האנרגיה והתשתית יצחק מודעי • יצחק ברמן • משה שחל • יובל נאמן • אמנון רובינשטיין • גונן שגב • יצחק לוי סמל מדינת ישראל
שרי התשתיות הלאומיות אריאל שרון • אליהו סויסה • אברהם בייגה שוחט • אביגדור ליברמן • אפי איתם • יוסף פריצקי • אליעזר זנדברג • בנימין בן אליעזר • רוני בר-און
שרי האנרגיה והמים עוזי לנדאו
שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום
שרי האנרגיה יובל שטייניץ • קארין אלהרר • ישראל כ"ץ • אלי כהן
יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת
מנחם בדר • מרדכי בנטוב • בנימין אבניאל • אברהם שכטרמן • יגאל הורביץ • שמואל תמיר • גד יעקבי • אליהו שפייזר • שושנה ארבלי-אלמוזלינו • אברהם בייגה שוחט • צחי הנגבי • גדעון פת • אלי גולדשמידט • אברהם יחזקאל • אמנון רובינשטיין • אברהם פורז • איתן כבל • אמנון כהן • שלום שמחון • משה כחלון • גלעד ארדן • ישראל חסון • רוברט אילטוב • אופיר אקוניס • כרמל שאמה הכהן • אבישי ברוורמן • איתן כבל • יעקב מרגי • מיכאל ביטון • דוד ביטן
יושבי ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת
נחום ניר-רפאלקס • משה אונא • זרח ורהפטיג • משה אונא • נחום ניר-רפאלקס • זרח ורהפטיג • משה אונא • יצחק רפאל • ישראל שלמה בן-מאיר • יוסף גולדשמידט • זרח ורהפטיג • דוד גלס • אליעזר קולס • אוריאל לין • דוד צוקר • שאול יהלום • חנן פורת • מיכאל איתן • אופיר פינס-פז • אמנון רובינשטיין • מיכאל איתן • מנחם בן-ששון • דוד רותם • ניסן סלומינסקי • יעקב אשר • גלעד קריב • שמחה רוטמן
יושבי ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת
יוחנן בדר • יוסף תמיר • שמואל טולידאנו • אברהם כ"ץ-עוז • דוד ליבאי • דוד מגן • דן תיכון • רן כהן • יוסי כץ • רן כהן • עוזי לנדאו • אמנון רובינשטיין • אמנון כהן • מלי פולישוק-בלוך • יורי שטרן • זבולון אורלב • מיכאל איתן • יורי שטרן • אסתרינה טרטמן • יואל חסון • רוני בר-און • אורי אריאל • אמנון כהן • קארין אלהרר • שלי יחימוביץ' • עפר שלח • אלעזר שטרן • מיקי לוי
יושבי ראש ועדת האתיקה של הכנסת
איתן לבני • מיכאל דקל • אמנון רובינשטיין • ויקטור שם-טוב • אברהם ורדיגר • יצחק לוי • חיים אורון • יהודה לנקרי • קולט אביטל • דליה רבין • אריה אלדד • חיים אורון • שלי יחימוביץ' • יצחק וקנין • יצחק כהן • יצחק וקנין • איל בן ראובן • טלי פלוסקוב • ינון אזולאי • משה רוט
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37890367אמנון רובינשטיין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אמנון_רובינשטיין&oldid=2537087"