יאזור
 | |
| קבר שייח' אל-קטנאן, כיום בצומת אזור, בכניסה לאזור התעשייה של חולון | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 11,800 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע חמץ |
| תאריך נטישה | אפריל 1948 |
| יישובים יורשים | אזור, מקוה ישראל, חלק מחולון |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 4,030 (1945) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת גוש דן רגילה)   יאזור | |
יאזוּר (בערבית: يازور), הייתה עיירה ערבית ששכנה כ-6 ק"מ ממזרח ליפו, במקום שבו שוכנת בימינו אזור. במהלך מלחמת העצמאות התרוקנה העיירה מתושביה.
היסטוריה
השם אזור הופיע בכתובת אשורית במאה ה-8 לפנה"ס, ושמו הערבי של היישוב יאזור, מוכר מאז המאה ה-13. משערים שהיישוב במקום החל לפני כמה אלפי שנים, כאשר הביצה שכסתה את בקעת אונו נסוגה.
במקום התגלה מקווה מים עשוי אבן, שגילו מוערך בכ-1,800 שנה. לידו שני עצי שקמה שגילם לכל היותר הוא אלפים שנה. במקום נמצא גם סרקופג ביזנטי ששימש כשוקת.
באזור התגלו שרידיו של מבנה מן התקופה הביזנטית, ששימש כבית כנסת. ייתכן שהמבנה, השוכן בסמוך לכביש 44 ונראה ממנו היטב, שימש ככנסייה בתקופת השלטון הצלבני, אך לאחר מכן היה למסגד שלו תשע כיפות. המסגד היה אחד המקומות אשר הוקדשו לאימאם עלי.
הצלבנים הקימו מבצר צלבני על ראשה של הגבעה הניצבת במרכזה של העיירה אזור. המבצר הוקם בשנת 1099 במהלך מסע הצלב הראשון, וזכה לשם מצודת המישור (chateau de plain), שכן חלש על המישור המקיף את הגבעה. בשנת 1187 החריב צלאח א-דין את המצודה, אך ב-1191 שב ריצ'רד לב הארי והקימה מחדש. לאחר מכן נמסר המבצר לידי המסדר הטמפלרי. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הממלוכים, הרס בייברס את המצודה באופן סופי, וכיום נותרו ממנה רק שרידים, הניצבים במרכזו של גן.
במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התבססו בכפר קבוצות ערביות שתקפו את התחבורה בכביש הראשי מיפו לרמלה, והפילו קרבנות רבים מקרב הנוסעים היהודים.[1]
על פי סקר הכפרים 1945 ב-1945 השתרעה העיירה על פני שטח של 11,800 דונם ואוכלוסיית המקום נאמדה בכ-4,030 תושבים. התושבים היו מבוססים מבחינה כלכלית, חלקם התפרנסו בחקלאות בפרדסי הסביבה וחלקם במסחר ובבתי חרושת כבית חרושת לקרח, טחנת קמח ובבית החרושת היהודי לעורות בשכונת מולדת שבחולון, שמחצית מעובדיו היו ערבים. הכביש הראשי מיפו לרמלה (שהמשיך לירושלים) חצה את העיירה ובשוליו חנויות ובתי קפה על אם הדרך. על תוואי הכביש זה סלול היום כביש 44.
במלחמת העצמאות
על פי תוכנית החלוקה נועד הכפר להכלל בתחום המדינה היהודית.
כבר בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות נרגמו מכוניות יהודים באזור, אך "ההגנה" נמנעה מפעולות תגמול כל עוד דרך הביטחון לא הושלמה ולא ניתן היה לעקוף את יאזור. גם רוב התושבים לא היו מעוניינים בשיבוש התחבורה היהודית מחשש לפעולות תגמול ומלחץ של נכבדי יפו לנהוג במתינות מחשש לחסימת הדרך ליפו.
ב-9 בדצמבר 1947 נזרקה פצצה לבית הקפה ביאזור ממכונית נוסעת נהוגה בידי אנשי אצ"ל. בית הקפה נהרס ושבעה מיושביו נהרגו. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה יהודית סמוך לכפר. נהג משאית מכפר ורבורג נהרג וארבעה נפצעו.[2] בתגובה לכך הופיעו שוב אנשי אצ"ל וזרקו רימונים לבית הקפה. שישה ערבים נהרגו ורבים נפצעו.
בעקבות אירועים אלו חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של "ההגנה" סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור.
ב-21 בדצמבר 1947 פתחו ערביי יאזור באש על שיירה יהודית. במשאית הראשונה נהג חבר קיבוץ כפר מנחם המשאית השנייה הייתה של קיבוץ גת והשלישית של קיבוץ דורות. שתי המשאיות הראשונות הצליחו להיחלץ אבל התוקפים הצליחו להרוג את נהג משאית דורות ועוזרו. את המשאית העמוסה חביות סולר העלו באש. תימרות האש והעשן נראו עד מקווה ישראל. בהתקפה נוספת נפצעו 5 יהודים שנסעו מרחובות לתל אביב.[3] הכביש שוב נחסם למשך יממה. ב-30 בדצמבר נכנסה קבוצת יהודים לכפר ופוצצה שני בתים ששימשו אכסניה לאנשי הכנופיות. בהתקפה זו נהרג ערבי אחד ואחר נפצע.[4]
ב-22 בינואר 1948 עלה באזור טנדר שבו שבעה נוטרים על מוקש, חלקם נהרגו מפיצוץ המוקש והשאר לאחר שהמון הסתער עליהם (ראו נפילת שבעת הנוטרים). בתגובה לכך פגעו כוחות פלמ"ח בתחבורה הערבית ליפו והרגו 20 ערבים.[5] כמה ימים אחר כך פוצצה אנשי ההגנה שני בתים בכפר.[6] ב-9 בפברואר הותקפה שיירה נוספת שעברה בכפר.[7] ב-14 בפברואר תקפו כוחות גבעתי ביאזור במסגרת פעולת יאזור במבצע יונה (ע"ש יונה רסין) ופוצצו מספר מבנים.[8] עם שחר י' באדר תש"ח (20 בפברואר 1948), יצאו ממקוה ישראל כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח ותקפו את מפקדת אנשי חסן סלאמה ביאזור. במפקדה זו התבצרו לוחמים ערבים ויועציהם הגרמנים, והיא מוקמה בבית החרושת לקרח ושני בתים נוספים. הפעולה תוכננה על ידי קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין כפעולת תגמול ליום השלושים לרצח השבעה במטרה לשים קץ להתקפות החוזרות על השיירות ממתחם זה. מפקד הפשיטה היה נחום אריאלי, מפקד פלוגה ד' בגדוד החמישי ("פלוגת הקו") של הפלמ"ח, שתפקידה היה להגן על השיירות, והיא התבססה על אנשי "הרזרבה" (מילואים) בפלמ"ח. בפשיטה זו נעזרו לוחמי "פלוגת הקו" ביחידת נשק מסייע ממטה ההגנה בפיקודו של ישראל טל (טליק). בפעולה פוצצו חבלניי הפלמ"ח בקרב קשה את שלושת הבתים המבוצרים, ונסוגו דרך הפרדסים למקוה ישראל, נושאים את הפצועים ואת חברם רחמים הוורד, שנהרג בהתנדבו לחפות בנשקו על החבלן אמנון חינסקי בעת שהטמין את חומר הנפץ בבית החרושת לקרח. בנסיגתם, הערבים וגם הבריטים, דלקו אחריהם וירו לעברם. הקרב היווה ציון דרך במעבר ה"הגנה" ללחימה של צבא סדיר במלחמת העצמאות: זה הקרב הראשון בו תקפו כוחות ה"הגנה" עם שחר, והראשון בו נעשה שימוש בנשק מסייע כבד. את שרידי בית החרושת לקרח וסימני היריות על קורות הבטון שנותרו אפשר לראות גם היום בסמוך ל"אנדרטת השבעה" בשוליי כביש 44 החולף באזור.
עם סיום "מבצע חמץ" נטשו התושבים והלוחמים הערבים את יאזור. ב-30 באפריל 1948 נכנס ליאזור כוח של חטיבת גבעתי.[9] הבריטים לא השלימו עם תפיסת יאזור על ידי היהודים מחשש לפגיעה בתנועה ליפו. הם הגישו אולטימטום לנסיגת כוחות גבעתי מיאזור ואיימו בהפגזה. לבסוף הוסכם שהכוחות ישארו ביאזור ורק שורת הבתים לאורך הכביש תשאר באחריות בריטית.[10] כך היה עד לפנוי הבריטים מארץ ישראל.
קישורים חיצוניים
- מירון רפופורט, פעם היה כאן מסגד, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2005
- יאזור באתר palestineremembered.com
הערות שוליים
- ^ קן מרצחים זה עד מתי, דבר, 9 ביוני 1936
תל אביב (שוב רגמו מכונית), דבר, 12 במאי 1936
מאורעות הימים האחרונים (יריות), דבר, 2 בנובמבר 1938
יהודי נפצע קשה ליד יאזור, דבר, 13 בפברואר 1939 - ^ הותקפה שיירה ביאזור, דבר, 12 בדצמבר 1947
- ^ שנים נהרגו וחמשה נפצעו ביאזור, דבר, 22 בדצמבר 1947
- ^ אצ"ל מודה בהטלת הפצצה ליד שער בתי-הזיקוק, דבר, 1 בינואר 1948
- ^ שבעה נוטרים נרצחו בכפר יאזור, דבר, 23 בינואר 1948
- ^ פעולה נגד יאזור, דבר, 1 בפברואר 1948
- ^ יאזור מוסיפה להתקיף, דבר, 10 בפברואר 1948
- ^ ההגנה חדרה לאבו כביר יאזור וג'בליה, דבר, 15 בפברואר 1948
- ^ סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948
- ^ בלחץ הצבא פונה חלק מיאזור, דבר, 4 במאי 1948