דוד בן-גוריון

דוד בן-גוריון
	דוד בן־גוריון, פברואר 1960
לידה	י"ז בתשרי ה'תרמ"ז; פלונסק, האימפריה הרוסית
פטירה	ו' בכסלו ה'תשל"ד (בגיל 87); רמת גן, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	6 בספטמבר 1906
מקום קבורה	מדרשת בן־גוריון (שדה בוקר), ישראל
מפלגה	מפא"י, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית
דת	יהדות
בת זוג	פולה בן־גוריון
	14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954; (5 שנים ו־36 שבועות)
סגן	אליעזר קפלן
תחת הנשיאים	חיים ויצמן; יצחק בן-צבי
	משה שרת ←
	3 בנובמבר 1955 – 26 ביוני 1963; (7 שנים ו־33 שבועות)
תחת הנשיאים	יצחק בן־צבי; זלמן שזר
	→ משה שרת לוי אשכול ←
	14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954; (5 שנים ו־36 שבועות)
	פנחס לבון ←
	21 בפברואר 1955 – 26 ביוני 1963; (8 שנים ו־18 שבועות)
	→ פנחס לבון לוי אשכול ←
	19 במאי 1951 – 8 באוקטובר 1951; (20 שבועות ו־3 ימים)
	→ דוד רמז בן-ציון דינור ←
	14 באוגוסט 1952 – 24 בדצמבר 1952; (19 שבועות)
	→ דוד צבי פנקס יוסף סרלין ←
	14 בפברואר 1949 – 27 במאי 1970; (21 שנים)
כנסות	1 - 7

המונח "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים).

דָּוִד בֶּן־גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע • עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

בן־גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר במפלגות פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי הראשון של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ומנהיגה הראשון של מפא"י.

בתפקידיו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש ההנהלה הציונית, עמד בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ובתפקידו כיושב ראש מנהלת העם מילא תפקיד מרכזי בניסוח מגילת העצמאות, והכריז ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינת ישראל. עם הקמת המדינה החל לפעול למען הממלכתיות, ובזמן מלחמת העצמאות החליט על פירוק המחתרות, וחתם על הפקודה להקמת צה"ל. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה להפגיז את האונייה אלטלנה ופירק את מטה הפלמ"ח.

הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשר וחצי שנים עד 1963 (מלבד פסק זמן בן כשנתיים, בשנים 1953–1955). כראש הממשלה הראשון היה אחראי במידה רבה על עיצוב דמותה הדמוקרטית של ישראל, על אופי יחסי הגומלין בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, ועל עיצוב מנגנוני הביצוע של רבים ממשרדי הממשלה. במהלך כהונתו נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, נערכה מלחמת סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה, ונקלטו מאות אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב־1965 את רשימת פועלי ישראל (רפ"י). ב־1970 פרש מהחיים הפוליטיים.

נעוריו ותחילת דרכו

נולד כ-"דוד יוסף גרין" לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות, דוד היה הבן השישי, ואפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה.^[1] הוא למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך בחדר "מתוקן" שהקים אביו, חבר בתנועת "חובבי ציון". בגיל 10 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה.

בשנת 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה.

ב-1904 עבר לורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים.

ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. כעבור שנים, אמר כי היה זה היום הגדול בחייו, ששני לו היה יום שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים.^[2].

בשנותיו הראשונות בארץ עבד בעבודה חקלאית במושבות פתח תקוה, סג'רה, שם היה גם שומר וכן במנחמיה, זכרון יעקב, כפר סבא וחוות כנרת.

הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", היה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה ואחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.^[3] ב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.^[4]

בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 לאחד העורכים של העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". על מאמרו הראשון^[5] חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שם יוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת 1911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים.

במלחמת העולם הראשונה, במהלך חופשת הקיץ בארץ ישראל, גורש בן-גוריון בשל נתינותו הרוסית ופעילותו הציונית שנחשבה חתרנית. בן-גוריון ויצחק בן-צבי גורשו לאלכסנדריה וממנה יצאו ב-1915 לארצות הברית והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". נישא לפולה מונבז, ב-1917 בטקס אזרחי בעיר ניו יורק.

בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן-גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".

קריירה ציבורית

בהנהגת היישוב

בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.

בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ, ונתמנה ליושב ראש ההנהלה הציונית שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים.

לאחר כישלון חלוקת הארץ לשתי מדינות בשנת 1939 פירסמו שלטונות המנדט הבריטי ספר לבן שבו הוגבלה לראשונה מכסת עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים.

בן-גוריון הכריז על מאבק שקט בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן". בן-גוריון הבטיח שהיישוב יילחם לצד הבריטים נגד גרמניה הנאצית כאילו אין "ספר לבן", וימשיך להילחם נגד ה"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה נגד הנאצים.^[6]

פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית.

בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.

לתחושתו במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל והתעלם ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. לאחר המלחמה החריפה הנהגת היישוב את מאבקה בבריטים, ובמקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית.

בשנת 1946 קיבל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. בתפקידו זה תמך בהקמת תנועת המרי העברי כדי לארגן מאבק משותף בבריטים מצד שלוש המחתרות. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, ובעיקר נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. תנועת המרי פורקה זמן קצר לאחר הקמתה, והאצ"ל והלח"י חזרו לפעול באופן עצמאי.

בחודשים מאי-יולי 1947, פתח בן גוריון בתהליך למידה שכונה לימים הסמינר של בן גוריון (היה זה אחד מתוך שלושה סמינרים שערך בתחום הביטחון). במהלך חודשים אלו סקר בן- גוריון חומרים שנכתבו בעקבות מלחמת העולם השנייה, ונפגש עם ותיקי המלחמה ועם בכירי הפלמ"ח וההגנה. במהלך הסמינר גיבש בן- גוריון את התפיסה כי לא ניתן יהיה להגן על ישראל במלחמה באמצעות המחתרות, ולאור תובנות אלו חתר להקמת צה"ל עם קום המדינה. לסמינר נחשבת השפעה מכרעת על תפיסת הביטחון הלאומית של ישראל עד היום.^[7]

בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להמנע מנישואים אזרחיים, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

כראש הממשלה הראשון של ישראל

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה ב-25 בינואר 1949 המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכל, זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".

לאחר הקמת מדינת ישראל פלשו חמישה צבאות ערב לישראל. ב-26 במאי 1948 נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.

בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר בראשית קיומה של המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתיים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו:

ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לגל העלייה הגדול, מ-650,000 ל-1.37 מיליון בני אדם. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.^[8]^[9]^[10] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנת ענק אלימה בכיכר ציון מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון.^[11] למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צבא הגנה לישראל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.

בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב.

פרישה לשדה בוקר

בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו העצומים, ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר שהוקם שנה קודם לכן, בן-גוריון השתלב בעבודות השונות בשדה, בדיר העזים ובתחנה המטאורולוגית. פולה ודוד בן-גוריון היו החברים המבוגרים ביותר במשק הצעיר, ולדבריו הגיע לשדה-בוקר משום שאהב את המקום ורצה להשתתף בעצמו בהפרחת השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דיין (הרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לפעולות תגמול ברצועת עזה כנגד פיגועי הפדאיון. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון.

אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה וכשר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח שרת את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להתפטרות שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו.

באוקטובר 1956, לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים, הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע מוסקטר נגד מצרים. החלק הישראלי במבצע קיבל את השם מבצע קדש. מצרים, אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני תוך כמה ימים. לאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתם עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

ב-29 באוקטובר 1957 אושפז למספר ימים לאחר שנפצע קל מרימון שהושלך בכנסת. מספר ימים לאחר מכן התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו נחמיה ארגוב לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים עם רוכב אופניים. דבר התאבדותו הוסתר מבן גוריון באמצעות גיליונות עיתונים מצונזרים שהודפסו במיוחד והופצו בבית החולים.

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" (הקשורה בפרשת "העסק הביש" שמרכזה פרשת ריגול ישראלית במצרים). השאלה הייתה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולת הריגול האלימה במצרים, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בגיל 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. יש הסבורים כי משבר המדענים הגרמנים במצרים הוא שהביא להתפטרות. לעומתם יש הסבורים כי החלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" בפרשת לבון, ורצונו של בן-גוריון להקדיש את מלוא זמנו לפרשה זו (באותה תקופה העביר לו העיתונאי חגי אשד מסמך בן מאות עמודים אשר כלל עובדות חדשות בעניין), הוא שהביא להתפטרות.

הסבר אחר קושר את ההתפטרות להתחזקות הלחצים מצד נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי על בן-גוריון לאפשר לצוות מומחים אמריקנים לבחון שוב את הנעשה בכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון נקט עד אז בסחבת ובתרגילי התחמקות ולמעשה בהונאה שיטתית של המומחים האמריקנים שהחלו מבקרים בכור אחרי חשיפתו בשלהי 1960. הלחץ המתגבר מצד הבית הלבן הגיע לשיאו ובן-גוריון שרצה להרוויח זמן החליט להתפטר ובכך לטרוף את הקלפים, שכן הנימוס הדיפלומטי הנהוג בין שתי מדינות ריבוניות מחייב תהליך מחודש של תיאום ביקור המומחים בכור. בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי, ויורשו בבית הלבן, לינדון ג'ונסון, נקט בעמדה אוהדת יותר כלפי פרויקט הגרעין הישראלי הצעיר. בן-גוריון לא נימק את התפטרותו אלא תלה אותה ב"טעמים אישיים".^[12] הוא הכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז.

בן-גוריון באופוזיציה

בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפס כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך מפא"י, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה לחקר פרשת לבון. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו לבחירה כמועמד המפלגה לראשות הממשלה,^[13] אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול. בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא. מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), הייתה לעובדה קיימת. הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו). בבחירות לכנסת השישית ב-1965 זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים ונותרה באופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה המפלגה לממשלת ליכוד לאומי בראשות לוי אשכול. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים אך ב-1970 התפטר מהכנסת וב-1971 הודיע במכתב, שאיננו שייך יותר לרשימה הממלכתית, וכי פרש מפעילות פוליטית.

בשנת 1968 פוצץ מחבל מכונית תופת לא הרחק מביתו של דוד בן גוריון. הוא התכוון לפוצץ אותה בסמוך לבית, אך ניידת משטרה שבמקרה חנתה שם בעת ששוטר סיור הגיע למקום לבדיקה שגרתית, גרמה לו לשנות את תוכניתו.^[14] באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

מבחינה אישית, אלה היו שנים של דעיכה, במיוחד לאחר מותה של רעייתו פולה ב-1968.^[15] את שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. בשנים אלו הוא למד יוונית כדי לקרוא את כתבי אפלטון במקורם; החל להתעניין בתרבות הודו ובבודהיזם; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלקים, אם כי היה רחוק מהיהדות האורתודוקסית.

פטירתו והלוויתו

דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קבריהם של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצאים בגן לאומי קבר בן גוריון סמוך למדרשת בן-גוריון, מול נחל צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה.

משפחתו

בשנת 1917, במהלך שהותו בניו יורק, נישא בן-גוריון לפולה מונבז. פולה, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון, לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות.

לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (בן אליעזר, לאחר נישואיה), עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה.

אחד מנכדיו הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר. שמו הפרטי שימש את בן גוריון כאשר זה פרסם בעיתון דבר מספר טורי דעה בשם העט "ס. ש. יריב" ("סבא של יריב").^[16]

דעותיו

על היישוב הישן

בדברים שנשא דוד בן-גוריון בשנת תשי"ג-(1953), במעמד 75 שנה לפתח תקוה נאמר:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם".

— דוד בן-גוריון דברי פתיחה ל-אם המושבות פתח תקוה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

יחסו לדת היהודית

יחסו של בן-גוריון ליהדות היה מורכב. הייתה לו אהבה גדולה לתנ"ך, אותו פירש על פי דרכו, והוא הקים את החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה. בפני ועדת פיל ב-1936 טען בן-גוריון: "זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה... אנו בני העם העברי וזו ארץ-מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת". בן-גוריון ראה את מדינת ישראל כממשיכת ממלכת יהודה. הוא הסמיך את מלחמת העצמאות והקמת המדינה למלחמות ישראל בסוף תקופת בית שני (עד תום מרד בר כוכבא). בעיניו המשמעות של תולדות עם ישראל הייתה רק בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, תוך המעטת החשיבות של כל מה שביניהן.

בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלקים (הוא אף שוחח עם איינשטיין על הנושא), אם כי היה רחוק מהדת. אניטה שפירא טוענת כי בן-גוריון היה אגנוסטיקן.^[17]

עם זאת, בן-גוריון ניהל חליפת מכתבים עם הרב דב צבי רוטשטיין בנושאים פילוסופיים והשקפתיים^[18] וכאות הערכה תרם 500 ל"י לישיבתו של רוטשטיין ברמלה. כמו כן, תרם לישיבה בחברון כחלק מתמיכתו בהתיישבות יהודית בעיר^[19]. נפגש מספר פעמים עם רבי יהודה לייב הלוי אשלג מתוך עניין בתורת הסוד, ביומנו כתב: "אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא איתי על סוציאליזם".^[20], במכתב משנת תשי"א לבנו של הרב אשלג רבי ברוך שלום במענה להזמנתו לשמחה משפחתית, מציין כי הוא מתגעגע לפגישות אלה "עם אביך בעל הסולם שליט"א"^[21].

לאחר הפגישה המפורסמת עם החזון איש בשנת 1952, כתב בן-גוריון ביומנו על החזון איש: "יש לו פנים ועניינים של איש רוח... דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין".

ב-1947 בן-גוריון שלח לאגודת ישראל את מכתב הסטטוס קוו, בו נקבעו יחסי דת ומדינה במדינה העתידית. מטרת המכתב הייתה לאחד את כל היהודים בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא קבע את אופייה של ישראל בנושא זה עד ימינו. בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחיית שירותם הצבאי לשלושה חודשים של כ-400 בחורי ישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". עם השנים גדל מאד היקף השחרור שניתן לתלמידי ישיבות חרדיות ומספרם הגיע לכמה אלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של בן-גוריון לשנות את המעמד הקיים של מתן הדחייה (אשר בפועל הפכה לפטור) לתלמידי הישיבות החרדיות. כוונתו הייתה לגייס את כולם מלבד מי שמקדיש את כל חייו ללימוד תורה, שגם הוא ילך לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים. ההצעה עוררה חשש בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, והרב הרצוג שלח לבן-גוריון מכתב בו הביע את דאגתו וביקש "שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה". על כך בן-גוריון השיב לו: ”כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היא מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלם כשאר צעירי ירושלם. המצב מאז השתנה. בחורי הישיבות רבו”.

בשנות ה-50 תמך בן-גוריון בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים ממשפחות מעורבות, בעיקר ממדינות מזרח אירופה. הוא שלל הליך גיור כלשהו עבורם אף למול הפצרות השרים הדתיים בממשלתו, וטען בתוקף שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי. בן-גוריון סבר כי יש לרשום ככזה כל המצהיר זאת בתום לב ואל לה למדינה להתערב בענייני דת; הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי.^[22] עד 1958 אכן נוהלו הדברים ברוחו, אם כי באופן לא רשמי, והרשויות רשמו כל מהגר שהצהיר על כך כיהודי. ניסיון הממשלה למסד זאת כמדיניות גלויה הוביל לפרישת המפד"ל מהקואליציה ביולי, והמשבר אילץ את בן-גוריון לפנות לחמישים ממי שהגדיר כ"חכמי ישראל" בעת ההיא. מתוך ארבעים-וחמישה שהשיבו, תמכו שלושים ושבעה בהגדרה המקובלת. בינואר 1960 נקבע שיירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."^[23]

בחוגים הדתיים מצויות הערכות שונות כלפיו. הדתיים לאומיים מעריכים אותו על שהקים את המדינה, אך בציבור החרדי היחס אליו שלילי ביותר, בייחוד על פעולותיו לחילון העולים במסגרת כור ההיתוך, ועקב כך הוא לעיתים מושווה על ידם לגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי וגזרו גזירות נגד הדת. החרדים מרבים להזכיר בלעג את אימרתו "עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים".

פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהיה ממבקריו החריפים של בן-גוריון,^[24] כתב על שיחה פרטית שהייתה להם בתחילת שנות ה-50 בנושא הפרדת הדת מהמדינה, בה בן-גוריון אמר לו: ”אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו - אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה”.^[25]

יחסו לשטחי יהודה שומרון ועזה

על שולחנו בלשכה שבקריה בתל אביב נכחו שני הפסוקים משמות כג: "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". וכששאלו עמוס עוז, במפגש ביניהם בשנת 1962, לפשר הדבר אמר בן גוריון שההיסטוריה היהודית עדיין לא אמרה את דברה האחרון. גבולות ישראל הם גבולות לדור הזה. ולכשיתקיימו התנאים ישתנו הגבולות.^[26]

בתום מלחמת ששת הימים תמך בן-גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה,^[27] וכעבור ארבע שנים חזר על עמדה דומה, לפיה תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.^[28]^[29] הוא גם תמך ביוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים והפציר ב-1970 בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה.^[30] כעבור שנתיים, לאחר כישלון יוזמת רוג'רס, הוסיף סייג נוסף בנוגע להתנחלויות בסיני ואמר: ”כיום השתנה המצב, המנהיגים הערבים אינם מסכימים לכרות עמנו שלום, וההתנחלות בסיני משנה פני המדבר. אילו הייתה היום הסמכות בידי, לא היתי פוקד על פירוק היישובים ועל החזרת שטחם למצרים”.^[31] כמו כן, התבטא מספר פעמים ביחס לצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר חברון, ובין השאר אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל"^[33] בתשובה למכתב שנשלח אליו, כתב בן-גוריון: ”אם אנו עומדים לפני ברירה - ואנו עומדים בפני ברירה זו - שלמות הארץ או שלום, בעיניי שלום קודם, כי בשטח שהיה בידינו לפני מלחמת ששת הימים יש מקום לכל עם ישראל... יודע אני שלא רק חברון ובית לחם אלא כל הארץ קדושה לנו, וכאשר יבוא משיח ישובו כל היהודים לארץ, אבל לפני בוא משיח - שלום עם שכנינו קודם לתפיסת כל הארץ”.^[34] נכדו של בן-גוריון, יריב בן אליעזר, סיפר בעניין זה: "הוא הסביר לי ש'בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים'. אחר כך הוסיף לזה גם את רמת הגולן".^[30]

יחסו לשלטון החוק ולמערכת המשפטית

לימודי המשפטים בטורקיה ניכרו לאורך השנים במחשבתו ובתפיסת העולם של בן-גוריון. הוא האמין במרכזיות שלטון החוק כתנאי לקיום חברה צודקת ומתפקדת. את מגילת העצמאות ראה כמסמך בעל תוקף משפטי, עירב בכתיבתה משפטנים מומחים ועיצב את נוסחה הסופי בתבנית זו. אחרי הקמת המדינה התנגד לחקיקת חוקה כתובה, בעיקר משום שגרס, ששיטת המשפט הבריטית מתאימה יותר לאומה, למדינה ולמערכת משפט בהתהוות ובהתעצבות. יש הגורסים שהביא בחשבון גם את התנגדותן של המפלגות הדתיות לחוקה כתובה. בסופו של דבר, תמך בהצעת חה"כ יזהר הררי, שלפיה החוקה תיכתב פרקים פרקים, בדמות חוקי יסוד, שיצטברו ברבות הימים לכדי חוקה כתובה. כאמור, העדיף את שיטת המשפט הבריטית משום שהסתייג מהמודל האמריקני של הפיקוח המשפטי על השלטון. לטעמו, שיטת "האיזונים והבלמים" האמריקנית הייתה מושתתת לעיתים קרובות על ערכים קיצוניים, המאיימים על יכולתן של מערכות שלטוניות ופוליטיות לתפקד כהלכה. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, אך תמך בעקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון השלטון, ויש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כך גם גרס בנוגע לעצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה כתובע כללי.^[35] מאבקו לחקירת פרשת לבון באמצעות ועדת חקירה משפטית נכשל מבחינה פוליטית ומעשית, אבל היה, בסופו של דבר, הבסיס לחקיקת חוק ועדות חקירה.

הנצחה וייצוגיו בתרבות

יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק ליום זיכרון ממלכתי. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון".

בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון^[36] "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:

המכון למורשת בן-גוריון, המכיל ארכיון, מכון חינוכי ומכון מחקר
בית בן-גוריון השוכן בבית שבן-גוריון ציווה למדינה, בשדרות בן-גוריון בתל אביב
המכון לחקר המדבר, כחלק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב

על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים כגון חולון, עכו, לוד ושדרות ובתי ספר. במרכז העיר ברלין רחוב על שמו.

בעיר הולדתו פלונסק, נקראה כיכר על שמו.

על שמו - רחוב במרכז ברלין.