קטמון

קטמון

בית מילקן, ברחוב רחל אמנו
מידע
שם נוסף	גונן, קטמון הישנה
עיר	ירושלים
תאריך ייסוד	1900
שכונות נוספות בירושלים

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" - גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון ההיסטורית. בתיה הראשונים של השכונה הוקמו סמוך למנזר סן סימון, והיא נבדלת מן "הקטמונים" היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית.

מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ומדרום-מערב שכונת גוננים או קטמונים ורסקו. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון.

מקור השם

בית קזאזיה, נבנה בראשית המאה ה-20. אחד הבתים הראשונים בקטמון.

טלביה וקטמון בשנת 1942, צילום: מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית

מפת קטמון בזמן המנדט

הקרב על קטמון, 1948

הקרב על קטמון, 1948

בית מילקן

גן סן סימון

שער בקטמון

גני קטמון וגן אופירה נבון

ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהשורש "قطم קטם" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. הגרסה השנייה היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון.

מקור שמה העברי של השכונה גונן, שלא נקלט בקרב תושבי העיר, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967, והתגוננותה מפני התקפות הירדנים.

היסטוריה

מנזר סן סימון, שמהווה את מרכז השכונה, נבנה ב-1881 על חורבות מבנה מנזר נוצרי קדום, על בסיס מסורת שקשרה החל מהמאה ה-14 את המקום לביתו, ואף למקום קבורתו, של שמעון ה"קדוש", מראשוני המאמינים באותו האיש. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19. היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות "קדושות"". ב-1890 חנך ניקודמוס, הפטריאך היווני-אורתודקסי של ירושלים את בית הקיץ שלו בסמוך למנזר.

הבתים הראשונים שנבנו בשכונה הוקמו החל משנת 1900 לערך. הריחוק של השכונה מן העיר הציע למתגוררים בו סביבה עם "אוויר נקי" ושאליה ניתן להגיע "בכביש עגלה" (כלומר: דרך סלולה). החלקות היו גדולות (כ-500 מטר רבוע), ואפשרו בניית בתים גדולים. היהודים, לעומתם, העדיפו שלא לרכוש קרקעות באזור זה, ששכן בסביבתן של השכונות הנוצריות המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ובקעה .

עד למלחמת העולם הראשונה הוקמו בשכונה רק חמישה בתים, אך לאחריה, ובעיקר לאחר שנת 1924 התפתחה וצמחה השכונה, ונבנו בה בתים מפוארים שברובם התגוררו משפחות ערביות-נוצריות מהמעמד הגבוה, כולל פקידים רבים שעבדו בשירות המנהל והצבא הבריטי. אחד התושבים הידועים בשכונה היה ח'ליל אל-סכאכיני, סופר, מחנך, ומנהיג לציבור הערבי-נוצרי. נציגויות דיפלומטיות זרות התמקמו בה ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, סוריה ולבנון. בניין הקונסוליה האיטלקית שהוקם באותה תקופה, משמש אותה עד היום.

הגיוון בארצות המוצא ובעדותיהם של תושבי השכונה (יוונים-אורתודוקסים, קתולים, ארמנים ועוד), והיותם משכילים, הקנתה לשכונה אופי קוסמופוליטי. ילדי השכונה למדו בבתי ספר פרטיים, שבחלקם שפות הלימוד היו אנגלית, גרמנית או איטלקית. הפעילויות התרבותיות היו מערביות באופיין, ורבים מתושבי השכונה היו חברים במועדון ימק"א. הלבוש המקובל היה אף הוא מערבי באופיו: שמלות מעוצבות לנשים וחליפות ועניבות לגברים.

בשכונה פעלו גם מספר בתי מלון קטנים ובהם מלון סמירמיס שפוצץ בתחילת 1948 על ידי ההגנה עקב זיהויו, השגוי ככל הנראה, של הבניין כמפקדת ארגון הנג'אדה . בשכונה היה גם בסיס ומועדון ספורט בריטי, שבחלקו הפך לאחר קום המדינה למגרש קטמון של קבוצת הפועל ירושלים. לימים הוקמו במקום בתי דירות ופארק.

הבניה בשכונה הייתה בשני סגנונות עיקריים, בין-לאומי ואקלקטי. המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מוארכים לאורך חדרי המדרגות.

קטמון במלחמת העצמאות

ערך מורחב – קרב סן סימון

במלחמת העצמאות עמדה השכונה כחיץ בין השכונות העבריות שבדרום העיר - מקור חיים, תלפיות וארנונה - לבין רחביה ומרכז העיר, ולכן הוטל על ההגנה לכבוש את מנזר סן סימון החולש עליה ממערב.

במהלך החודשים הראשונים של 1948, החלו תושביה הערבים של קטמון לנטוש אותה. תהליך העזיבה החל בעקבות הבהלה הרבה שעורר פיצוץ מלון סמירמיס בו נהרגו 26 איש. במהלך חודש ינואר עזבו משפחות רבות נוספות, מרביתם לעיר העתיקה ולבית לחם. ב-10 בפברואר כללו הבריטים את חלקה המזרחי של השכונה ב"אזור ביטחון A", שהוקף בגדר תיל והכניסה אליו נאסרה, פרט לתושביו הערבים. ב-8 במרץ הורתה הוועדה הלאומית בירושלים על פינוי הנשים הילדים והזקנים על מנת למנוע הפרעה ללחימה. התקפת הפלמ"ח על שייח' ג'ארח ב-25 באפריל זירזה גם היא את תהליך הבריחה. ערב כיבוש השכונה בסוף אפריל נותרו בשכונה רק לוחמים מהכפרים הערבים הסמוכים בראשות איברהים אבו דאיה שהגנו על השכונה.

בין 26 ו-27 באפריל, במסגרת מבצע יבוסי, ניסה "גדוד הפורצים" של חטיבת הראל לכבוש את המנזר לראשונה, אך כוחות צבא ההצלה שהיו במקום הדפו אותם. ב-29 וב-30 באפריל שוב הסתער הגדוד וכבש את המקום, אך נתקל בהתקפות נגד חוזרות ונשנות, ובמקום הייתה מלחמת התשה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, הצליחו כוחות גדוד הפורצים להדוף את כוחות צבא ההצלה ולהשתלט על המנזר.

במהלך ההשתלטות על השכונה, נבזזו רבים מבתיה, כפי שתיאר זאת אחד ממפקדי ההגנה, יצחק לוי:

בעוד טיהורה של קטמון נמשך, החלו מעשי שוד וביזה בהשתתפות חיילים ואזרחים, שפרצו לבתים הריקים ונשאו משם רהיטים, בגדים, מכשירי חשמל ומוצרי מזון. היה זה מחזה מביש. רבים מן החיילים והמפקדים נתמלאו סלידה לנוכח המתרחש לעיניהם אך קצרה ידם מלרסן את היצרים המשתוללים של חבריהם. עד כה לא התנסה הפיקוד בתופעה מעין זו. עברו ימים עד שהצליח מטה המחוז להשתלט על שארית הרכוש בקטמון.

— יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות (1986), עמ' 219.

לאחר הקרב דיווח העיתון הבקר, כי כל תושבי השכונה ברחו וכמחצית מבתי השכונה נהרסו או נפגעו קשות במהלך הקרב..

ב-17 בספטמבר 1948 נרצח בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי דהיום, הדיפלומט בן משפחת המלוכה השוודית פולקה ברנדוט על ידי ארגון הלח"י.

קטמון לאחר הקמת מדינת ישראל

לאחר הקמת מדינת ישראל, יושבה השכונה בידי יהודים, רבים מהם מפליטי הרובע היהודי. המושל הצבאי של ירושלים באותה העת, דב יוסף, הסביר לימים כי "הפתרון הפשוט ביותר היה לקבל לרשותנו את הבתים בקטמון שבעליהם ברחו... בכמה בתים מצאו עוד את השולחן ערוך והקדירות על התנור שהאש כבתה בו זה כבר. תוך חמש שעות סידור שיכון ארעי לכל מפוני העיר העתיקה...". אחד מבתי הכנסת של מפוני העיר העתיקה, "פליטי תש"ח", שוכן ברחוב חזקיהו המלך, ואחר ברחוב השיירות פינת הגדנ"ע זכה לשם "צעקת הדל".

מלבד פליטי העיר העתיקה, יושבו בקטמון עולים ופקידי ממשלה. בשל מצוקת הדיור חולק השטח המקורי של הבתים למספר דירות קטנות. גם מרפסות נאטמו ונבנו תוספות בניה, מה שפגע בחזות הארכיטקטונית של הבתים המקוריים. כמה מהמבנים הוסבו למבני ציבור, כגון בית החולים משגב לדך במיקומו בפינת הרחובות רבי זעירא וברוריה, לאחר שעבר לשם מעיר העתיקה.

בשנות ה-50 נבנו בשכונה בין הבתים הוותיקים גם בתי שיכון לעולים חדשים.

לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו כמה מהערבים שנטשו את בתיהם ב-1948 לביקור בשכונה. אחת מהם, האלה סכאכיני, תיארה את אכזבתה ממראה השכונה:

בכל מקום יש סממנים של הזנחה - תריסי הברזל, החלונות והמעקות מעלים חלודה; מבנים מאולתרים מעץ או מפח נבנו על מרפסות כדי להרחיב את אזור המגורים עבור הדיירים החדשים; הגנים יבשו והם מכוסים אשפה

— Hala Sakakini, Jerusalem and I, A Personal Record (1990), עמ' 105, מצוטטת אצל דוד קרויאנקר, שכונות בירושלים - טלביה, קטמון והמושבה היוונית (2002), עמ' 188.

מרבית רחובות השכונה קיבלו שמות מתקופת מלחמת השחרור ותקומת ישראל: "השיירות", "מחלקי המים" (בתקופה שבה ירושלים הייתה במצור והמים חולקו במשאיות לשכונות), המצור, "יורדי הסירה", "משמר העם", "החי"ש", "הפורצים" (על שם גדוד של הפלמ"ח), "הפלמ"ח", "הגדוד העברי", "כובשי קטמון", "כ"ט בנובמבר", "החי"מ", "הל"ה", "הגדנ"ע", "חיל נשים", "תל-חי", "בית אשל", "יד מרדכי" ו"נגבה" (שלושה יאותו האישבים שעמדו בפני התקפות קשות במלחמת השחרור), "מבצע קדש" ו"נתיב זהרה", על שם הטייסת זהרה לביטוב.

משנות ה-70 של המאה ה-20

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, החלו משפחות בעלות אמצעים, רבות מהן של עולים מארצות הרווחה (ארצות הברית, קנדה, בריטניה וצרפת) לגלות עניין בבתי השכונה. כמה מרוכשי הבתים איחדו מחדש את הדירות שפוצלו ב-1948, וכך נוצרו מחדש בתים מפוארים. בתהליך דומה לשכנותיה, בקעה והמושבה הגרמנית והיוונית, ערכם של הבתים בשכונה עלה בהדרגה, והיא הפכה בורגנית יותר באופיה. סביב המנזר הוקם בשנות ה-80 גן רחב ידיים הקרוי גן סן-סימון ומהווה את אחד הריאות הירוקות המרכזיות של השכונה.

בשנת 1963, ביקשה הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית למכור שטח של 40 דונם שבבעלותה ממערב למנזר, לצורך בנייה. קרקע זו נרכשה על ידי איש העסקים חיים שיף שקידם את תוכניות הבנייה באזור בשותפות עם חבר כנסת ואיש העסקים יוסף קרמרמן. קרמרמן ושיף הקימו בשטח, החל מ-1978, את שכונת גבעת אורנים הסמוכה.

במקרים רבים, נבנו קומות נוספות בבתי השכונה. חלק מהמבנים שמרו על צביונם המקורי, אך אחרים, כגון בית אלבינה שברחוב החי"ש ובית זוסמן שברחוב המצור, נבנו בסגנון מודרני יותר.

משנות ה-90 נוצרה בשכונה שכבה גדולה של רווקים ורווקות דתיים-לאומיים המתגוררים בה בשכירות, המכונה "הביצה הירושלמית", בעקבותיה נוצרה סדרת הטלוויזיה "סרוגים" .

מבנים בעלי חשיבות

• 
  בית קזאזיה, בית "ליוואן" גדול שנבנה בראשית המאה ה-20.
• 
  מנזר סן סימון
• 
  בית מילקן (כיום המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה)
• 
  מרפסת גמלון עץ בוילה טוטח
• 
  בית לואיזידיס
• 
  בית המשורר שאול טשרניחובסקי במעון הפטריארך היווני
• 
  הקונסוליה האיטלקית בשכונת קטמון
• 
  בית כאמלה ברחוב בוסתנאי, לשעבר דירת שרד של שר האוצר לוי אשכול שהוסיף להתגורר בו גם אחרי שנבחר לראש הממשלה (ב-1964 עבר למען ראש הממשלה), לאחר עזיבתו התמקמה בבית שגרירות קוסטה ריקה.
• 
  וילה שרקסי (כיום השגרירות הנוצרית הבינלאומית ירושלים) ברחוב רחל אמנו
• 
  הקונסוליה היוונית בשכונת קטמון (עד 1948 הקונסוליה המצרית) ברחוב רחל אמנו
• 
  בית התווים ברחוב בוסתנאי (בעבר שימש את בית מדרש אלול)
• 
  בית אולמרט ברחוב כ"ט בנובמבר בו התגרורו עליזה ואהוד אולמרט עד בחירתו לתפקיד ראש הממשלה
• 
  בית משפחת נתניהו ברחוב הפורצים אותו רכש ראש המשפחה פרופ' בנציון נתניהו, ובו גדלו ראש הממשלה בנימין נתניהו, יוני נתניהו ועידו נתניהו

בתי כנסת

בין פליטי העיר העתיקה המפורסמים שהתיישבו בשכונה היה הרב ישראל זאב מינצברג, שייסד את ה"שטיבלאך" בשכונה. בתי הכנסת רבים נבנו בשכונה, רובם נסגרו לאחר פטירת דור המתיישבים הראשונים. הבולטים בבתי הכנסת היו: קרלין, בית הכנסת רמב"ן (שהיה היחיד מבתי הכנסת שנבנה ולא הוקם בבית נטוש), בית הכנסת שערי שמים בו התפלל הרב דב בער אליעזרוב רב השכונה, בית הכנסת שלמי חיים (מופדלי) בו התפלל המקובל הרב יצחק אלפייה, בית הכנסת כתר תורה ובית המדרש הצמוד אליו פורת יוסף שהוקם על ידי בוגרי ישיבת פורת יוסף ופליטי העיר העתיקה בראשות הרב משה גבאי, אור אברהם של חסידי ברסלב (בין מתפלליו היו הרב אברהם שטרנהרץ, הרב שמואל הורביץ והרב שמואל שפירא), תפארת ישראל של חסידי בויאן יוצאי בתי הכנסת "ווארשעווער שול" בעיר העתיקה (בו התפללו הרב אריה מרדכי רבינוביץ, הרב יוסף נפתלי שטרן והרב דוד שפירא מחבר הספר "בני ציון"), "צעקת הדל ועוזר דלים" של עדת הכורדים, בית הכנסת הגר"א לפליטי ימין משה שהוקם על ידי הרב יצחק זאב גולדברג-יאדלר (בנו של הרב בן ציון יאדלר שהיה מוסר בו את דרשתו בליל תשעה באב וכן גיסו הרב שלמה סובול היה מוסר בו שיעור מדי שבוע). בהמשך הוקמו גם בית כנסת של חסידי סאטמר בו כיהנו ברבנות הרב יחזקאל ראטה ואחריו הרב חיים אליהו שטרנברג, בית הכנסת "הכללי" בראשות הרב יהושע דייטש ובו התפלל בהמשך גם חותנו הרב דוד שפרבר ובית הכנסת "הראל". כמו כן התקיימו ב"שטיבלאך" מניינים של חסידי חב"ד וחסידי סלונים. חסידי סאטמר אף פתחו תלמוד תורה בשכונה ושיכון בשם "רב טוב".

האדמו"ר מבעלז נהג לבוא לשכונה מדי קיץ, ושהה בה עד לאחר הימים הנוראים, בית זה נקנה בשנת תשע"ח על ידי האדמו"ר מערלוי. בשנת תשי"ג הקים רבי יוחנן סופר שהיה רבה של ערלוי, את ישיבת "אוהל שמעון" על שם סבו. בהתחלה שכנה הישיבה בבית הכנסת של חסידי קרלין שם למדו וישנו ולאחר חצי שנה עברו לבניין של הקונסוליה הסורית ברחוב יותם ובתשכ"א עברה לבניין חדש במגרש הסמוך.

החל משנת 1992 פועל בית הכנסת יקר בו רוב המתפללים הם ממוצא אנגלו-סקסי.

מוסדות ציבור

מכוני מחקר:

• המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• מכון ליאו בק ירושלים
• מכון אריק לפיוס סובלנות ושלום

תרבות אומנות:

• המוזיאון לאמנות האסלאם
• בית אלישבע (כיום משמש כסניף הירושלמי של בית הספר למשחק ניסן נתיב)
• בית הצייר פנחס ליטבינובסקי (כיום משמש את גלריה "סטודיו משלך")

מוסדות חינוך:

• מדרשיית הרטמן לבנות
• בית ספר הדתי חורב
• בית ספר ממ"ד ע"ש רבי יהודה הלוי
• בית ספר ממלכתי ע"ש הנרייטה סאלד
• בית ספר ממלכתי לוריא
• בית ספר אדם ולדורף (יסודי ותיכון‏)
• בית חינוך - תיכון עירוני ג'
• בית הספר קשת (יסודי ותיכון‏)
• חוות הנוער הציוני

בריאות, ספורט וקהילה:

• בית החולים משגב לדך
• מטה עמותת משפחה אחת
• מועדון הספורט והטניס הירושלמי

בתי כנסת:

• השטיבלך
• בית הכנסת ״יקר״ לתורה, יצירה והתחדשות
• בית הכנסת רמב"ן
• ישיבת ערלוי
• ישיבת יד אהרון
• מכון גבוה ללימודי היהדות ארץ חמדה
• מבקשי דרך – יהדות מתקדמת

גנים:

• גן סן סימון
• חורשת הירח
• גן אופירה נבון (גני קטמון)

קונסוליות ושגרירויות בשכונת קטמון

מאז תקפות המנדט הבריטי התמקמו בשכונת קטמון קונסוליות ונציגויות דיפלומטיות זרות, רובם רוכזו במרכז השכונה סביב כיכר ריחה פרייר, צומת הכרחית למעבר בין דרום מזרח העיר לצפון מערב העיר אשר חוצים אותה ששה רחובות.

פועלות כיום:

• הקונסוליה האיטלקית ברחוב כ”ט בנובמבר
• הקונסוליה היוונית ברחוב רחל אמנו
• השגרירות הנוצרית הבינלאומית ברחוב רחל אמנו

רשימת הקונסוליות והשגרירויות בעבר:

• שגרירות קוסטה ריקה (1982-2006) – ברחוב בוסתנאי, לשעבר בית לוי אשכול
• שגרירות אורוגוואי (1957-1980) –ברחוב רחל אמנו, לשעבר בית גוליאס מתיא מורק
• שגרירות ונצואלה (1980-1990) – רחוב רחל אימנו, לשעבר בית עבדין בי חושיימי
• שגרירות חוף השנהב (1980-1990) – ברחוב רחל אימנו, לשעבר וילה ציקסי
• הקונסוליה המצרית (עד 1948) - בצומת הרחובות רחל-אמנו ותל-חי
• הקונסוליה הלבנונית (עד 1948) - ברחוב כובשי קטמון 32.
• הקונסוליה הסורית (עד 1948) - ברחוב יהואש פינת רחל אמנו.
• הקונסוליה העיראקית (עד 1948) - ברחוב חזקיהו המלך
• הקונסוליה הבלגית (1949 -1975) – בבית פנסיון לוירר ברחוב רחל אמנו
• הקונסוליה הפולנית (1949-1967) – ברחוב רחל אמנו, לשעבר בית עבדין בי חושיימי
• הקונסוליה של צ'כוסלובקיה (עד 1948) - ברחוב רחל אמנו, וילה שרקסי

לקריאה נוספת

• דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, מדריך טיולים בשכונות ובתים, כתר, 1996.
• דוד קרויאנקר, שכונות ירושלים-טלביה, קטמון והמושבה היוונית, כתר, 2002.
• ח'ליל אל-סכאכיני, כזה אני, רבותי!, כתר, 1990.

קאותו האישרים חיצוניים

• שכונת קטמון - גונן(הקישור אינו פעיל), איציק שוויקי, באתר המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות
• קטמון - מקצת בתים וסיפורים
• תיאור קרב סן סימון מתוך אתר הפלמ"ח.
• הפועל קטמון ירושלים אתר קבוצת הפועל קטמון ירושלים
• מיכאל יעקובסון: מתחם גני קטמון - סקירה אדריכלית, באתר 'חלון אחורי', 20 ביוני 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32789182קטמון