מנחם בגין

מנחם בגין

מנחם בגין, 1978
לידה	16 באוגוסט 1913 י"ג באב תרע"ג ברסט, האימפריה הרוסית
פטירה	9 במרץ 1992 (בגיל 78) ד' באדר ב' תשנ"ב תל אביב-יפו, ישראל
מדינה
תאריך עלייה	1942
מקום קבורה	בית הקברות בהר הזיתים, ירושלים
מפלגה	חרות
סיעה	חרות, גח"ל, הליכוד
דת	יהדות
בת זוג	עליזה בגין
שר הביטחון ה־7 26 במאי 1980 – 5 באוגוסט 1981 (שנה ו־10 שבועות) → עזר ויצמן אריאל שרון ←
14 בפברואר 1983 – 23 בפברואר 1983 (10 ימים) → אריאל שרון משה ארנס ←
שר החוץ ה־6 23 באוקטובר 1979 – 10 במרץ 1980 (20 שבועות) → משה דיין יצחק שמיר ←
שר התקשורת ה־11 20 ביוני 1977 – 24 באוקטובר 1977 (18 שבועות ויום) → אהרן אוזן מאיר עמית ←
חבר הכנסת 14 בפברואר 1949 – 13 באוגוסט 1984 (35 שנים) כנסות 1–10
יושב ראש הליכוד 13 בספטמבר 1973 – 2 בספטמבר 1983 (10 שנים) יצחק שמיר ←

מנחם בגין (להאזנה (מידע • עזרה); ‏16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, ברסט ליטובסק – 9 במרץ 1992, ד' באדר ב' תשנ"ב, תל אביב) היה ראש ממשלת ישראל השישי, יו"ר תנועת החרות והליכוד, שר בממשלות ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, חותם הסכם השלום בין ישראל למצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978 ומי שהחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן והורה להשמיד את הכור הגרעיני העיראקי ב-1981.

בגין החל את דרכו הפוליטית כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר בבלארוס ובמזרח אירופה. במלחמת העולם השנייה נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד. ונשלח לגולאג. לאחר שחרורו, יחד עם אזרחים פולנים נוספים, התגייס לצבא הפולני. בעת שירותו בצבא הפולני הגיע לארץ ישראל, יצר קשרים עם אצ"ל, והפך למפקד הארגון בסוף שנת 1943. בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות.

לאחר פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים כיהן כמנהיגה הבלתי מעורער. בגין התנגד בחריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה המערבית, ותמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. עם עליית הליכוד לשלטון ב"מהפך" של 1977 התמנה בגין לראש הממשלה. שנה לאחר מכן חתם על הסכם השלום עם מצרים וב-1982 יצא ל"מבצע שלום הגליל" שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה. ב-1983 התפטר בגין מתפקידו והסתגר בביתו. הוא סירב לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.

ראשית חייו

מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נַחֲמוּ, ומכך נגזר שמו. הוריו היו וולף (זאב דב) וחסיה (לבית קוסובסקי) בגין. מקור שם המשפחה הוא המילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות.

בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא הדרדר עם השנים. ב-1915, כשהיה בגין תינוק, נאלצה משפחתו לנטוש את ביתם בשל מלחמת העולם הראשונה. המשפחה עקרה לדרוהיצין, נדדה במשך שנה ביער בין כפרים במזרח פולין והשתקעה בקוברין. עם תום המלחמה, ב-1919, חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין, ששמו בפולנית נרשם "מייצ'יסלב בייגון" (Mieczysław Biegun), החל את מסלול לימודיו: ב-1920 החל ללמוד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר ל"תחכמוני", בית ספר עברי-דתי.

כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. הוא היה חבר בה עד גיל 13. ב-1929 הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם באותה שנה. בגין הצטרף לאחר ששמע באותה שנה לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו".

בגין למד בגימנסיה הממשלתית בבריסק וב-1930 סיים בהצטיינות את לימודיו בה. ב-1931 נסע לוורשה והחל ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים. בתקופת לימודיו בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.

מנהיג ציוני בבית"ר

זאב ז'בוטינסקי נפגש עם מנהיגי בית"ר בורשה, פולין, 1939. משמאל למטה, מנחם בגין.

ב-1929 היה בגין מפקד קן בית"ר בבריסק ובהדרגה טיפס בסולם התפקידים בבית"ר. ב-1932 התמנה למפקד מחוז בריסק וב-1933 התמנה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 הופקד על מחלקת ההסברה בבית"ר והחל לפרסם מאמרים ולארגן כנסים. באותה שנה נערך הכינוס העולמי השני של התנועה בקרקוב.

בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בגין פנה אל ז'בוטינסקי בנאום: ”אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר”. על כך ענה לו ז'בוטינסקי: ”לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם”. למרות המחלוקת, מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות.

בגין במסדר בית"ר, פולין 1939. לצדו: משה (מוניה) כהן

לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית ב-1936 התמנה לממלא מקום נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בוורשה כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא שישה שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה. באותה שנה החל להתמחות במשרד עורכי דין בבוריסלב.

בכינוס העולמי השלישי של בית"ר, ב-1938 בוורשה, היה בגין נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא הביא את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: ”אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים”. כמו כן הציע בגין תיקון לנוסח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל: לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי" הוחלף האמור "ולא אשא זרועי אלא להגנה" ב-"ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לבגין ואמר על נאומו שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרן צבי פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו.

ב-29 במאי 1939 נשא בגין לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים.

החיים המשותפים של מנחם ועליזה בגין ומערכת היחסים שלהם היו ייחודיים גם במסגרת החיים הפוליטיים של מנחם בגין אבל גם מחוץ לפוליטיקה, ויצרו מערכת מוגנת כנגד התהפוכות והמערבולות במהלך הקריירה הציבורית הסוערת של מנחם. במהלך חייה סיפקה עליזה בגין תמיכה ללא סייג לבעלה והשפעתה עליו הייתה ניכרת וגדולה. למרות הדמיון בגישה הצנועה של בני הזוג היו גם הבדלים: עליזה בגין הייתה קרת רוח ומחושבת בניגוד לאופי הרגשני והסוער של מנחם בגין והיוותה משקל נגד לעליות ולמורדות בהתנהגותו של בעלה. לצד ניהול משק הבית וגידול ילדיהם היא גם הייתה מעורבת בחיים הפוליטיים וידוע כי מנחם בגין התייעץ איתה לעיתים תכופות, אך היה ברור לכל כי הזירה הפוליטית הציבורית שמורה למנחם בגין בלבד.

במלחמת העולם השנייה

ארבעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה הבית"רית האחרונה, ועמה בגין, הגיעה אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול, ושם נתקעה. הם נאלצו לחזור לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו אותה עת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין-מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת שנסעו בה נתקעה, והם נאלצו להמשיך את המסע בעגלות וברגל. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן הוא שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. בהמשך הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה. בווילנה חידש בגין את עבודת נציבות בית"ר ואת הוצאתו לאור של השבועון "המדינה".

בכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נודע על פטירת ז'בוטינסקי. בגין קיים טקס אזכרה צנוע לזכרו ממקום המסתור, למרות הסכנה שנשקפה מן המשטרה הסובייטית, וקרא בו קדיש. מאוחר יותר כתב בספרו "בלילות לבנים" שעם מותו של ז'בוטינסקי, שבו ראה "נושא התקווה", הוא הרגיש שאבדה עמו גם "התקווה עצמה".

בגין העצור על ידי הנ. ק. ו. ד.

ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ. ק. ו. ד., והובל אל כלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת לידי המינסטריון העממי לענייני פנים" על היותו גורם מסוכן לחברה, ובסוף מרץ 1941 נידון לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן" בעוון פעילותו הציונית. ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, ושם החל לעסוק בעבודת פרך מענה של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה ועל השהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". בגין שוחרר מוקדם מהצפוי, בתאריך לא ידוע בחודש ספטמבר 1941, בזכות הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, שלפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה.

בגין, אשר היה במצב של תשישות, יצא למחנה בסמוך לעיר טשקנט והתגייס כטוראי לצבא אנדרס ("צבא פולין החופשית"). במאי 1942, תחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, הגיע דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין והוסיף לשרת בו כשנה וחצי. באוגוסט 1942 התמנה לנציב בית"ר בארץ ישראל, תפקיד ששימש בו במהלך חצי השנה האחרונה לשירותו בצבא. בתפקידו זה קיים מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל.

ארגון האצ"ל נוסד בירושלים בשנת 1931 על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר וקרובים למנחם בגין מבחינה רעיונית. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נהרג בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק ב-1941. הארגון הגיע לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל התקשה לשקמו. אחד ממנהיגי הארגון, אליהו לנקין, מציין באוטוביוגרפיה שלו כי הוא פעל לגייס ול"הצניח" את מנחם בגין לתפקיד מפקד האצ"ל מאחר שהארגון היה זקוק "לדמות פוליטית, יועץ ומחנך לא רק מנהיג בעל הכשרה צבאית שלמעשה לא מהווה אפילו דרישה מוקדמת". בגין ניהל משא ומתן וקיים כמה פגישות בעניין. הוא סירב לשקול את האפשרות להצטרף לאצ"ל בטרם שוחרר רשמית מהצבא הפולני. מחקר מאוחר מציע את שבגין סירב לקחת את התפקיד בשל רצונו להנהיג את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי, מאחר שראה בה פלטפורמה פוליטית מתאימה יותר למטרותיו.

הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941. הגרמנים הוציאו את אמו מבית החולים ורצחו אותה. לדברי בגין, את אביו חטפו הגרמנים יחד עם 500 יהודים, אותם הוליכו אל עיקול הנהר בוג. אביו ככל הנראה הבין את הצפוי להם, הלך בראש הקבוצה ושר "אני מאמין בביאת המשיח" ואת "התקווה". הגרמנים קשרו את היהודים והשליכו אותם לנהר.

במרץ 1943 נולד לבגין בנו הבכור, זאב בנימין.

כמפקד אצ"ל

מודעת מבוקשים של משטרת המנדט על לוחמי אצ"ל ולוחמי לח"י. משמאל לימין: מנחם בגין, אריה בן-אליעזר, ליב בויקו, ראובן פרנקו, מרק קהאן. (למטה) יצחק רובינשטין, חיים זקס, עמנואל שטרסברג, יעקב מרידור, הרצל ורהפטיג

אריה בן-אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בגיל 30, עזב כטוראי את הצבא וב-1 בדצמבר הפך למפקד האצ"ל.

בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור, והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944 פורסם הכרוז הראשון שבו ניכרת רוחו של מנחם בגין. בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית, ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו ”נלחם, כל יהודי במולדת ילחם, – אלוקי ישראל, א-ל צב-אות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה, חרות – או מות. חומת ברזל תיצרו סביב הנוער הלוחם שלכם”.

הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. באפריל 1944 עבר מירושלים לתל אביב והסתתר במלון "סבוי" כחודשיים, לשם בהמשך הועברו אשתו ובנו. כשראה מחלון חדרו פשיטה של הבריטים, החליט לעבור למקום מסתור אחר. הוא הועבר לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה, שם התגורר תקופת מה בבית מבודד בקצה המושב. הוא בלט במראהו השונה על רקע בני המקום, יהודים תימנים, ולכן הועבר לדירת מסתור אחרת בפתח תקווה, בשכונת חסידוף, בשם הבדוי "ישראל הלפרין", שם שהה עם אשתו ובנו במשך 9 חודשים. לאנשי המקום נאמר שהוא עורך דין המתכונן בביתו לבחינות בעניין החוק הארצישראלי. בספטמבר עבר לצפון תל אביב, לרחוב הבשן פינת יהושע בן נון, שם התחפש לחרדי והציג את עצמו כישראל ססובר. ב-1946 נולדה בתו, חסיה. בתחילת 1947 עבר לדירת קרקע ברחוב רוזנבאום 1 פינת יוסף אליהו בשם ד"ר יונה קניגסהופר. בדירה בת השניים וחצי חדרים היו שלוש יציאות לחצר, כדי לאפשר מילוט במקרה הצורך. משפחת בגין התגוררה בדירה זו בדמי מפתח עד להתמנותו של מנחם בגין לראש ממשלה ב-1977.

בגין קבע סייגים נוקשים למלחמה בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, אל חייליו ואל מתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה לכך, לאחר פגישות הידברות שנערכו באוקטובר 1944 בין בגין לראשי "ההגנה" גולומב וסנה, פתח היישוב ובראשו ארגון "ההגנה" ב"סזון" – מעשי רדיפה נגד אנשי אצ"ל שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד-משמעית לאנשי הארגון: "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי אצ"ל ביישוב היהודי, והורה להבליג על כך.

באפריל 1947 הוציא השלטון הבריטי להורג אנשי אצ"ל (עולי הגרדום). בגין ראה זאת בחומרה, וביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף אצ"ל שני סמלים ("סרג'נטים") בריטים (שהיו למעשה מודיעים של ההגנה) והודיע כי תליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב-31 ביולי 1947, לאחר שהעלו הבריטים לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן חיים לנדאו, ראש מטה האצ"ל את ההוראה לתלות את שני הסמלים. מאז הבריטים הפסיקו את העליות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם.

ב-26 ביוני 1947 נפגש בגין, יחד עם חברי מפקדת אצ"ל חיים לנדאו ושמואל כץ, במקום מפגש סודי - ביתו של המשורר יעקב כהן, עם חברי ועדת אונסקו"פ, השופט השוודי סנדסטרום, סגן מזכיר האו"ם ראלף באנץ' והדיפלומט הסיני ד"ר הו. ב-3 בספטמבר 1947, ימים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת אונסקו"פ, הביע דעתו בשידור רדיו נגד תוכנית החלוקה ואמר:

ברור לכל מי שאינו מוכן למכור למען חיי שעה עלובים את מולדתו ולהפקיר, למען שלוותו החולפת, את עמו, כי "פתרון" החלוקה, אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית. העם היהודי ייקרא למנוע את השואה הזאת.

— שידורו של מנחם בגין נגד תכנית החלוקה של ועדת האו"ם, באתר "דעת"

בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, הפריצה לכלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947 ומבצע אצ"ל בכיבוש יפו. במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מארץ ישראל והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.

ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של אצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה:

קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא... הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים לאין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון עברי, ומולם בא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת עברית. אהה, אחים, היש אושר גדול מאושר זה?

— שידורו של מנחם בגין עם קום מדינת ישראל, באתר "דעת"

ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.

פרשת אלטלנה

אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק שרכש אצ"ל. נציגי הממשלה הציעו למנחם בגין לרכוש את הנשק שעל סיפונה, וההצעה נידונה בישיבה של מפקדי האצ"ל. בגין התנגד נחרצות בטענה כי אין אנשי האצ"ל סוחרי נשק. לאחר שאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, החליט דוד בן-גוריון לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה להביא לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי אצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל).

הוא הגיע לחוף סמוך לכפר ויתקין, שם עגנה הספינה, וקיבל אולטימטום ממפקד צה"ל במקום להיכנע ללא תנאי ולמסור את כל הנשק לממשלה בתוך 10 דקות, אך הוא סירב. לאחר מספר שעות התפתח קרב שבו נהרגו 4 אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. שני אנשי אצ"ל נוספים נהרגו באזור בית דגן בדרכם לכפר ויתקין. בגין עלה על סיפון האנייה שהפליגה לחופי תל אביב. בשעות הבוקר המאוחרות החל קרב בין אנשי אצ"ל, שחלקם ירד מהאניה וחלקם היו בחוף תל אביב, לבין חיילי צה"ל. בגין הורה לאנשיו על האונייה לא להשיב אש, מחשש למלחמת אזרחים, אך חלקם לא הקשיבו לו. בשעות אחר הצהריים הופגזה האניה והחלה לעלות בלהבות. מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כשפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרב זה נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל. סה"כ נהרגו בקרבות הפרשה ששה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

בערב נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של אצ"ל, וכשהוא מתייפח בבכי הורה על כניעה ללא תנאי של אצ"ל. הנאום נמשך שעתיים ובגין גולל בו את הפרשה מנקודת מבטו וקרא לפקודיו: "אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". במשך שנים לאחר הנאום זכה בגין ללגלוג מצד יריביו הפוליטיים. לימים כתב על כך: "אני יודע שישנן דמעות אשר כל גבר רשאי להתגאות בהן. לעיתים היא באה, הדמעה, כדם מן הלב".

עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן-יהודה. אלפים רבים (לפי הערכת העיתונים: 15,000) הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק קולו נשמע ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: ”שלום לך תל אביב תכלת-לבן” – אותן מילים שבהן היה פותח ז'בוטינסקי, שתמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה, את נאומיו בתל אביב.

ב-1948 נולדה לבגין בתו, לאה.

מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה

בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל אצ"ל

מנחם בגין במסדרונות הכנסת בתל אביב ינואר 1949

עם פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו ימני מובהק, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו אצ"ל, ”שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן” בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות, שאותה כינו "פשיסטית".

בחירות לכנסת הראשונה

ערך מורחב – הבחירות לאספה המכוננת

שתי המתמודדות העיקריות בבחירות אלו היו מפלגות הפועלים מפא"י ששלטה במוסדות היישוב למן ייסודה בשנת 1930, ושבראשה עמד דוד בן-גוריון, מנהיגו הבלתי מעורער של היישוב ומולה מפלגת מפ"ם. השאלה העיקרית שהועמדה בפני הבוחר הייתה המשך הקרבות במלחמת העצמאות או לחתור להסדרים לסיומה, הכרוכים בוויתורים. תנועת החרות ומנחם בגין דרשו את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה, ואי-קיום משא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. עמדות אלו נתפסו כקיצוניות והמפלגה סומנה כמפלגת שוליים, אשר תיוותר לאחר הבחירות מחוץ למעגל ההשפעה. לפני הבחירות קרא מנחם בגין לנציגי ברית הציונים הרוויזיוניסטים, שהייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, להצטרף לחרות, אך נתקל בסירוב.

תנועת החירות טענה שלוחמי האצ"ל הם אלו שבזכותם קמה המדינה. מפ"ם וחירות האשימו את מפא"י בתבוסתנות במלחמה ובתככנות, וטענו שהקמת המדינה היא הזמן לנסות אלטרנטיבה חדשה. הגדיל לעשות בגין, שכינה את ממשלת בן-גוריון "ממשלת יודנראט" והבטיח שאם יבחר, יעמיד את בן-גוריון לדין. מפא"י וחירות תקפו את מפ"ם על הנאמנות הבלתי-מתפשרת שלה כלפי ברית המועצות. ואילו מפא"י ומפ"ם טענו שתנועת החירות היא פאשיסטית, תוך כדי השוואת בגין לאדולף היטלר. בבחירות זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, 14 מושבים בכנסת. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת, לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר".

בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ומק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול. בנאומיו בכנסת נמנע מלקרוא לו בשמו והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת בדר" או "המרטירר מ'חירות'".

למהלך הדה-לגיטימציה של בן-גוריון הייתה השפעה מיידית לא רק על הדרתה של תנועת החרות במשא ומתן הקואליציוני אלא גם בהרחקת המפלגה וחבריה מתפקידי ארגון וביצוע, שלא לומר תפקידי ניהול, במחנות העולים ובמעברות. רוב המפלגות הציוניות זכו, על פי מפתח קבוע מראש, בדריסת רגל במעברות, על פי מפתח מפלגתי, ורכשו דרכים ליצירת תלות של העולים בבעלי תפקידים, אך תנועת החרות נדחקה אל מחוץ למשחק ולא הייתה מסוגלת לרתום תמיכה עקרונית לכלל דיבידנדים פוליטיים. לטווח הארוך עמדה זו של גוף הנמצא מחוץ לגדר המשחק הפוליטי של הממסד הקולט והמפלה סייעה לתנועת החרות לזכות בתמיכת העולים הוותיקים ולהפוך למייצגת של גוף בעל משקל אלקטורלי מכריע.

סיעת למרחב

במהלך שנות הארבעים התגבשה תנועה של פעילים של תנועת בית"ר בארצות הברית לכלל גרעין קשה ומיליטנטי בשם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה". הפעילים העיקרים היו הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי, ירמיהו הלפרן ואחרים, בעלי זיקה וקשר אידאולוגי לתנועת "הכנענים" בהשפעת עדיה חורון. את קבלת תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ ראה "הוועד" כ"בגידה לאומית" של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית העולמית, טען שהם מעלו בתפקידם, וקרא לאצ"ל לשתף פעולה בהקמת אלטרנטיבה בדמות ממשלה גולה זמנית בראשות "הוועד", שתקבל ייפוי כוח מהציבור ותנהל משא ומתן על ענייני גבולות הארץ. האצ"ל מצידו אמנם פרסם מפעם לפעם כרוזים בהם האשים את הסוכנות ב"קוויזלינגיות" בשל ההסכמה, אך מנחם בגין הבהיר לחברי הוועד, שגם אם אינו מתנגד באופן עקרוני לתוכניתם, לא הגיעה העת לממשה בשל הסכנה האפשרית ביצירת "מלחמת אחים" בעקבות צעד שכזה. כמו כן, מהלך שכזה היה הלכה למעשה הופך את האצ"ל מכוח פוליטי מחתרתי ללא יותר מאשר הזרוע הצבאית של הממשלה הגולה, ופוגע במנהיגותו של בגין. תוצאות הבחירות לכנסת היו אכזבה לחברים בתנועה שציפו שתהיה לסיעה שנייה בגודלה רק למפא"י, וחשפו קרעים פנימיים בתנועה, בעיקר בין חברי "הוועד" לשעבר וחברים בעלי נטיות כנעניות, לבין רוב חברי מפקדת האצ"ל בארץ. בוועידה הראשונה של התנועה, ביוני 1949, הצליח שמואל מרלין להתמנות למזכ"ל התנועה, ובנוסף להביא לבחירתם של שלושה מאנשי אמונו למזכירות בת שבעת החברים, ובכך ליצור רוב אופוזיציוני למנחם בגין במזכירות התנועה.

בינואר 1950 הדף בגין במעט את האופוזיציה הפנימית, דחק את מרלין מתפקידו כמזכ"ל ומתפקידו כעורך ביטאונה של התנועה, והעביר את המזכירות לשליטתו עם רוב התומך בו, כשרק מרלין הוא הנותר בה מבין חבריו. חברי האופוזיציה הפנימית בראשותו של מרלין התנגדו להתמסדותה של חירות ולהשתלבותה במוסדות התנועה הציונית, הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. האכזבה עקב תוצאות הבחירות, והחשש מפני הישנות התוצאה המאכזבת בבחירות לכנסת השנייה שיועדו ל-1951, הובילו להקמתה המפורשת של סיעה אופוזיציונית בתוך חרות, תחת הנהגתו של מרלין, בשם סיעת "למרחב", שהאשימו את בגין ואת ההנהגה במצב הירוד של המפלגה, בקיפאון רעיוני ובהיעדר אקטיביזם.

הוועידה השנייה של חרות נפתחה ב-26 בפברואר 1951, התנהלה בשני מושבים והסתיימה ב-5 באפריל. במועצה הארצית שהתקיימה כחודש לפני כן, דאגו בגין ומקורביו לשנות את חוקת הבחירות לוועידה, והמירו את שיטת הבחירות היחסיות, לפי רשימות ארציות, לבחירות מקומיות ואישיות, נוהל שנועד לפרק או למצער להחליש את כוחן של קבוצות מאורגנות נגד בגין, בהן "למרחב" ו"הסתדרות העובדים הלאומית". סיעת "למרחב" הובסה בוועידה, ומיד לאחר מכן ביקשו חברי הכנסת ערי ז'בוטינסקי והלל קוק לפרוש מן הסיעה, ולהכיר בכל אחד מהם כסיעת יחיד. חברי "למרחב", כולל מרלין, שנמנו על חברי מרכז התנועה לפני הוועידה לא נבחרו לתפקיד זה לאחריה, והוא התמלא גם כן בתומכי בגין.

בחירות לכנסת השנייה

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השניה

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, המשברים הקואליציוניים הלכו והחמירו ובפברואר 1951 החליט בן-גוריון להגיש את התפטרותו לנשיא המדינה. תנועת החירות שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנחם בגין לבין חברי סיעת למרחב, והתקשתה לנהל מערכת בחירות יעילה. סיבה נוספת לקשיי תנועת החרות היה הניתוק הכפוי ממאגר הבוחרים הטבעיים - עולים חדשים בכלל ועולים מקרב עדות המזרח בפרט. מאגר זה שעתיד להתגלות ככוח שיעלה את הליכוד לשלטון, היה "שבוי" בעת הבחירות של 1951, שכן רובם הגדול של העולים שהו במעברות והיו נתונים לחלוטין לחסדי המנגנון הפקידותי שנשלט על ידי מפא"י, וכתוצאה מכך זכתה תנועת החרות לתמיכה זעומה במעברות.

בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה. בחודשים העוקבים הוא התגורר בחדר שכור בירושלים והתכונן לבחינה במשפט פלילי.

ממשלת ישראל השלישית התקשתה להתמודד עם הקשיים והלחצים הפנימיים ובעיקר עם משבר כלכלי חריף שהתבטא בהידלדלות יתרות המט"ח. במהלך כהונת הממשלה התמוטטה לחלוטין מדיניות הקיצוב, לכן, שר האוצר אליעזר קפלן החליט להנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה, שהתחילה משא ומתן על הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, בקשת סיוע מארצות הברית, ומכירת איגרות חוב של המדינה מחוץ לישראל.

הסכם השילומים (1952)

מנחם בגין נואם בעצרת כנגד הסכם השילומים בכיכר מוגרבי בתל אביב 1952

על רקע הירידה ההדרגתית בתמיכה הציבורית במפלגת החרות חל משבר הנהגה במפלגה, שהונהגה על ידי דמויות אפורות ובראשן אריה בן-אליעזר ומזכיר התנועה יעקב רובין. מפלגת חרות נזקקה להתעוררות לאומית סביב נושא חשוב, והרגע הגיע עם הצהרת החרטה של קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, בעקבות משא ומתן חשאי עם ישראל על תשלום פיצויים. מתנגדי המשא ומתן עם גרמניה חיפשו מנהיג, וחברי תנועת החרות פנו לבגין בבקשה שיחזור לזירה הפוליטית, נישא על גלי תמיכה ציבורית חוצת קווים. בסוף שנת 1951 ביקר יוחנן בדר ממייסדי "תנועת החרות" בביתו של בגין בירושלים וקרא לו לחזור ולהנהיג את התנועה כדי למלא את חובתו המוסרית למשפחתו ולאמו שנרצחה.

בן-גוריון ראה בהסכם השילומים הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה; בגין ראה בהסכם כזה מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, ובגידה בקורבנות השואה. בעצרת-עם שנערכה בתל אביב ב-5 בינואר 1952, פנה בגין אל ראש הממשלה: "אני מזהיר אותך, אדון בן-גוריון... אם תעז לעשות את הדבר הזה – רשום לפניך את המסקנה שכל יהודי יהיה רשאי להסיק ממנו: אם זה מותר במדינת ישראל – הכל מותר במדינת ישראל!". ב-7 בינואר 1952 דנה הכנסת בהצעה לקיים משא ומתן עם גרמניה על ההסכם. בגין הגיע אל הכנסת לראשונה זה יותר מחמישה חודשים, וכדי שיוכל להשתתף בישיבה, נשבע אמונים לכנסת. במהלך הישיבה, יצא אל כיכר ציון, התייצב על מרפסת מלון "אביב" בראש הפגנת ענק נגד הסכם השילומים, שנערכה בקור ובגשם שוטף, ותקף בנאומו את כוונת הממשלה לקיים קשר עם גרמניה:

”הם אומרים שקמה ממשלה גרמנית חדשה שאתה אפשר לדבר, לנהל מו"מ ולחתום על הסכם. לפני בוא היטלר לשלטון הצביע עבורו העם הגרמני. בצבא הגרמני שירתו 12 מיליון נאצים. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו. כל גרמני הוא נאצי. כל גרמני הוא רוצח. אדנאואר הוא רוצח (...) כל עוזריו מרצחים הם”

ועוד הוא אמר:

”כאשר יריתם בי בתותח [הכוונה להפגזת אלטלנה], נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.”

בתום נאומו, חזר בגין לכנסת עם אנשיו, ההפגנה יצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין, והדרדרה לאלימות. בגין עלה לנאום על רקע הרעש שבקע מחזית הבניין. הוא חזר על עיקרי דבריו וגם פנה אל חברי הכנסת הערבים בבקשה: "זהו עניין שלנו, דמם של אמותינו, אחינו ואחיותינו מעורב בו, תנו לנו להכריע בעניין זה". בתגובה לקריאת ביניים של בן-גוריון על "החוליגאנים" שבחוץ, השיב לו בגין: "אתה חוליגאן". בתגובה לצעקות חברי הכנסת של מפא"י, "הוא לא ידבר", אמר בגין: "אם אני לא אדבר – אף אחד לא ידבר. רק בכוח תוציאו אותי", ויושב ראש הכנסת הפסיק את הישיבה. קרוב ל-400 מפגינים נעצרו וכעבור מספר שעות חודש הדיון. בגין הסכים לחזור בו מהתבטאותו והורשה לסיים את נאומו. למחרת שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו טען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי" והאשים את בגין ב"מרד". ב-9 בינואר, כאשר מעגלי שוטרים וחיילים חמושים מקיפים את הבניין, הצביעה הכנסת בעד החלטה לייפות את כוחה של הוועדה לענייני חוץ וביטחון לקבוע את פעולתה לגבי משא ומתן עם גרמניה (61 בעד, 50 נגד, 5 נמנעים). כשלושה שבועות לאחר מכן, החליטה הכנסת להשעות את בגין ליותר משלושה חודשים, כעונש על שאיים במעשי אלימות. חרף התנגדותו של בגין, אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של ששה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך".

מנחם בגין בנאום בלוד. שנות השישים.

הבחירות לכנסת השלישית

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השלישית

מנחם בגין נפגש בכנסת עם משלחת של עולים מיון 1964

דברי ימי הכנסת השנייה היו סוערים ועיקרם מאבק כוחות בין דוד בן-גוריון, שלכאורה פרש והסתגר בשדה בוקר ולמעשה פעל מאחרי הקלעים, כנגד משה שרת, שהחזיק בתפקיד ראש הממשלה, אך התקשה לשלוט. ערב הבחירות נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין בעניינו של ישראל קסטנר. במשפט הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר, אך סניגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח להפוך את המשפט למשפטו של קסטנר, שהיה מאנשי ממסד מפא"י, ושל משטר מפא"י בכללו, אשר לא עשה כביכול את המרב להצלת יהודי אירופה. בפסק הדין קבע בית המשפט כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן". על רקע פסק הדין הגישה חרות הצעת אי אמון בממשלה, ב-28 ביוני 1955.

במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב רבה. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג, בנאומיו הוא תקף ישירות ובאופן בוטה את מתנגדיו תוך שהוא משתמש בלעג ושנינה על מנת לגמד את הצד שכנגד. במהלך מסע הבחירות נאם מנחם בגין באספות שבהן נכחו לעיתים אף כ-5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות נגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעיתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. בתעמולה זו הצליח בגין לרכוש את לבם של רבים מבני השכבות החלשות, עולים חדשים ובני עדות המזרח, ציבור אשר נותר נאמן לבגין ולתנועתו במשך שנים רבות, בגין השכיל ליצור חיבור אפקטיבי בין תחושת הקיפוח, העלבון והכעס על הממסד, שהלכו והצטברו בקרב העולים המזרחים, לבין תחושת ההדרה והדחיקה ממרכז החברה, ולהציג עצמו ואת חרות כחלופה לשלטון מפא"י. הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955. הפתעת הבחירות הייתה תנועת החרות. תנועה זו, שבן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי להציגה כמי שנמצאת מחוץ לגדר הקונצנזוס הלאומי וכתנועת שוליים של הימין הקיצוני, הפכה באופן מפתיע לתנועת האופוזיציה המרכזית לשלטון מפא"י וזכתה לחמישה-עשר מנדטים, שהיוו כמעט הכפלה של כוחה.

מבצע קדש

ערך מורחב – מבצע קדש

ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה, ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. בגין העניק לבן-גוריון את תמיכת תנועתו. מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה והסתיימה בניצחון מובהק, הניצחון הביא את רוב סיעות הכנסת (מלבד מק"י) וחברי הכנסת לכלל אופוריה, בדיון שנערך בכנסת, ביום 7 בנובמבר, לאחר נאום ראש הממשלה, הצביעו כל חברי הכנסת, מלבד נציגי מק"י, בעד החלטה המאמצת את עיקרי הנאום. מנהיג האופוזיציה מנחם בגין קרא אל עבר ספסלי הממשלה "יישר כוחכם". שלושה ימים לאחר מכן נאלץ ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, להודיע, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. בישראל התעורר ויכוח ציבורי בשאלת המשך הנסיגה. מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועת החרות בהנהגתו של בגין, התנגדו להמשך הנסיגה. הן הגישו הצעת אי-אמון בממשלה שנפלה בהצבעה בכנסת, ב-15 בינואר, ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה וכן מק"י והסיעות החרדיות ובהימנעות סיעת הציונים הכלליים, כנגד 11 קולות סיעת חרות. הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידיאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוקים – לך!", רמז לקריאתו של לאופולד אמרי לעבר ראש הממשלה הפייסן נוויל צ'מברלין בפרלמנט הבריטי במאי 1940. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוקים", שבשמם לדבריו התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות".

אירועי ואדי סאליב

ערך מורחב – אירועי ואדי סאליב

אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שהחלו ביום 9 ביולי 1959, בשכונת ואדי סאליב בחיפה והפכו להתפרעויות אלימות, בעקבות ההפגנות "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית וב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק. האירועים היו מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

אף על פי שההפגנות התפרצו זמן קצר לפני יום הבחירות לכנסת הרביעית ובשעה שמערכת התעמולה כבר נכנסה להילוך גבוה, ואף על פי שהזעם של המפגינים הופנה במפורש כלפי מפלגות השלטון והממשלה, בגין לא מיהר לעלות על גל המחאה, ויתר על-כן החליט לדחות אספת בחירות שתכנן לקיים בוואדי סאליב עקב חשש מהימשכות האירועים. לאחר מספר ימים, משנתבהרה התמונה הפך בגין את נושא קליטת העלייה ואפליית העולים בני עדות המזרח למרכז מערכת הבחירות של תנועת הליכוד. העובדה שהאירועים פרצו ב"חיפה האדומה" - מרכז כוחה של תנועת הפועלים – הגבירה את הזדהות מנחם בגין עם המחאה, ובדיון הסוער שנערך בכנסת ב-13 ביולי תקפו מנהיגי חרות את הממשלה על מצב העולים במעברות. רבים ממנהיגי מפא"י היו משוכנעים שבגין עומד מאחרי התססת העולים ואחראי להתפשטות ההפגנות. בישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר הדיון בכנסת טען לוי אשכול כי המחאה מקבלת את השראתה מנאומיו של מנחם בגין וכי המפגינים קוראים בשמו. עם זאת, המשבר שנחשף באירועי וואדי סליב לא התגבש לכלל תנועה פוליטית והון אלקטורלי.

הבחירות לכנסת הרביעית

ערך מורחב – הבחירות לכנסת הרביעית

ביוני 1957 פרש בגין מתפקידו כמפקד בית"ר, במטרה להקדיש את כל זמנו למערכת הבחירות.

תנועת החרות ומנחם בגין מנהיגה ניהלו את מערכת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 מתוך אמונה כי התנופה של ההצלחה בבחירות הקודמת וההתמרמרות בקרב ציבור העולים כפי שבא לידי ביטוי באירועי וואדי סליב יאפשרו לתנועה להרחיב את בסיס התמיכה ולתרגם זאת לגידול משמעותי של מספר המושבים בכנסת. מערכת הבחירות נפתחה בנאום שנשא בגין בוועידה הארצית החמישית של תנועת החרות בנובמבר 1958 ובה הציג בגין את האסטרטגיה של התנועה לבחירות "מאופוזיציה לשלטון" תחת סיסמת הבחירות "אלקים לשלטון בחרתנו". ככל הנראה התקפותיו האגרסיביות של מנחם בגין על מה שנתפס כעמודי תווך של מדינת ישראל - קליטת עליה ושלמות מערכות השלטון - הרחיקו מהתנועה בוחרים פוטנציאליים מקרב מעמד הביניים וגם מקרב העולים החדשים, שנרתעו מההתקפה שלוחת הרסן. יום לפני הבחירות עשה מנחם בגין משגה חמור נוסף. הוא נסע במכונית קאדילק פתוחה כשלפניו פמליה של אופנוענים. האירוע, על סממניו הכוחניים, חזר ומיצב את מנחם בגין כמנהיג בעל תדמית כוחנית, שלא לומר פאשיסטית, והאוכלוסייה הוותיקה והמבוססת נרתעה מהמצעד והתדמית הקיצונית. כשהתפרסמו תוצאות הבחירות התברר שמפא"י זכתה בניצחון הגדול ביותר בתולדותיה ועלתה מ-40 מנדטים ל-47 ואילו תנועת החירות עלתה מ-15 ל-17 מנדטים בלבד - תוצאה שלאור הצפיות המוקדמות נחשבה לכישלון שנזקף לחובת מנחם בגין. תנועת החרות נכנסה למשבר קשה שהוחמר על ידי קשיים כלכליים. הלקח, שנלמד ויושם על ידי מנחם בגין על מנת לקדם את תנועת החרות לכלל מקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית, הצביע על הצורך לקרב אל התנועה את קהל הבוחרים במרכז המפה הפוליטית - דרך שהובילה בשלב ראשון להקמת גח"ל, בין היתר על ידי קשר עם מפלגה שותפה לדרך לברית פוליטית, ובמקביל, שינוי פנימי של התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות על מנת לפרוץ משולי המערכת הפוליטית למרכזה. הצעד הראשון בשינוי זה היה הקמת סיעה בתוך ההסתדרות הכללית - צעד אותו מגדיר החוקר אמיר גולדשטיין "ההחלטה המהפכנית ביותר שקיבל מנחם בגין בימיו כמנהיג חרות האופוזיציונית".

הצטרפות להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל

ערך מורחב – סיעת תכלת לבן

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל קמה ב-1920 כאיגוד מקצועי אך למעשה הפכה לגוף ביצועי של מפלגת השלטון, מפא"י. צד האיגוד המקצועי שבה - מגן העובדים ובעיקר העולים החדשים - נשחק. הציונות הרוויזיוניסטית, ובראשה זאב ז'בוטינסקי, התנגדה לגוף שנתפס כבולשביסטי ומעכב כל פיתוח כלכלי. בשנות השלושים אף הגיעו הסכסוכים בין הרוויזיוניסטים להסתדרות לתגרות והיוו רקע לקרע ביישוב העברי. התגובה הרוויזיוניסטית להסתדרות הייתה הקמת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בשנת 1934. בכנס תנועת החירות ב-1963 הציע בגין הצעת החלטה להקמת סיעה שתתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. התנגדות ליזמת בגין הגיעה משני מקורות. האחד, אנשי הע"ל, שהבינו שבגין מנסה למשוך מתחת לרגליהם את בסיס הכוח שלהם במפלגה. השני הגיע מוותיקי האצ"ל והלח"י, שראו ביוזמה בגידה ברעיון הז'בוטינסקאי של "חד-נס", כלומר התמסרות לדגל הלאומי מבלי להניף דגלים נוספים, ובפרט לא את הדגל האדום של ההסתדרות. דוברם העיקרי והחריף היה ישראל אלדד. הדיון בין תומכי הקמת הסיעה בהסתדרות למתנגדיה הביא לעימות בשאלת יחסה של תנועת החרות לזהותה, לעברה ולמורשת הרוויזיוניסטית שאותה ייצגה. לבסוף קיבלה חירות את הצעת ההחלטה של בגין וב-14 במרץ 1964 הוקמה הסיעה בראשות אריה בן-אליעזר. הסיעה ריכזה את אנשי "הקו השמאלי" של חירות והצעירים שביקשו לראות בה מפלגת המון הפונה אל הציבור המקופח והעני בפריפריה ולא מפלגה קיצונית ומנודה הדבקה בעקרונות רוויזיוניסטים מיושנים. החוקר אמיר גולדשטיין קובע כי מהלך הכניסה של חרות אל ההסתדרות "מסמל את התפנית החשובה ביותר בדרכו של מנחם בגין מאז הקמת המדינה". ההחלטה ציירה קו מפריד בין מחויבות עמוקה למורשת הרוויזיוניסטית לבין החלטה לפתוח בהשתלבות במערכת הפוליטית. דרך זו סטתה מדרכו של זאב ז׳בוטינסקי, שעל רקע חילוקי־דעות החליט לפרוש מהמערכת הציונית המרכזית ולנסות להשיג את מטרותיו באמצעות כלים עצמאיים שהובילו אותו לשולי העשייה הציונית.

הבחירות לכנסת החמישית

ערך מורחב – הבחירות לכנסת החמישית

הבחירות לכנסת החמישית שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול ה'תשכ"א, לאחר שהוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1963 היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצד מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע עסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית שאך זה הוקמה קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. תנועת החרות בהנהגת בגין זכתה גם היא ב-17 מנדטים (כמו בבחירות לכנסת הרביעית), ובגין זכה לתואר "ראש האופוזיציה".

הקמת גח"ל

ערכים מורחבים – הציונים הכלליים, המפלגה הפרוגרסיבית

במהלך ההיסטוריה הפוליטית ובמהלך הבחירות בשנות החמישים פעלו מפלגות בעלות השקפה כלכלית, המנוגדת להשקפת העולם הסוציאליסטית של מפלגות הפועלים, ומבוססות על הליברליזם הכלכלי. מפלגות אלו ובראשם הציונים הכללים היו בעלי השקפה "מתונה" בנושאים מדיניים, ובדרך כלל שיתפו פעולה עם מפא"י כחלק מהממשלות בראשותו. למרות הצלחות מרשימות בקלפי לא הצליחו המפלגות הליברליות לממש את הפוטנציאל לכלל השפעה או הישגים.

לאורך השנים עד להקמת גח"ל היו מגעים בין תנועת החרות לליברלים על מתווה של שיתוף פעולה ומיזוג בין המפלגות, אך התנגדות בשני הצדדים מנעה מימוש היוזמה. אבן הנגף העיקרית הייתה עמדתה הניצית והבדלנית של תנועת החרות בסוגיית "שלמות המולדת", בעוד הליברלים תמכו בסטאטוס קוו כפי שבא לידי בהסכמי שביתת הנשק שלאחר מלחמת העצמאות. במהלך כהונת הכנסת הרביעית ועל רקע פרשת לבון ומאבקי הכוח שקרעו את מפא"י התאחדו הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית באפריל 1961 ונמנעו מכניסה לקואליציה. לבחירות לכנסת החמישית ניגשה רשימה משותפת בשם המפלגה הליברלית שזכתה ב17 מנדטים, אך נותרה באופוזיציה. על רקע כישלונות המיזוג בעבר הציע מנחם בגין כי המפלגות יקימו "גוש", שבו כל מפלגה תשמור על זהותה העצמאית, כצעד ראשון לאיחוד עתידי אפשרי, מבלי שחילוקי הדעות הפוליטיים יעלו את המשא ומתן על שרטון או יהוו אבן נגף בהמשך. לאחר הבחירות לכנסת החמישית שלח מנחם בגין מכתב לראשי המפלגה הליברלית בהצעה להקמת הגוש אך חילוקי הדעות בנושא ארץ ישראל השלימה היו המכשלה העיקרית. לבסוף נוסח סעיף פשרה בהקדמה להסכם ולפיו "תנועת החרות תמשיך לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת". בספרו על מנחם בגין מציין אריה נאור כי פסקה זו מהווה גם הצהרה כי מנחם בגין שינה את מרכז הכובד של תפיסת ארץ ישראל השלמה מתורה שבכתב המהווה נר לרגלי תנועת החירות ועליו יש להילחם, לעיקרון שהוא שאיפה רעיונית שעומד לרגלי תנועת החרות, אך לא מחייב את המפלגה הליברלית ולמעשה לא מחייב את הגוש חרות-ליברלים.

באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. הקמת גח"ל מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הימין הציוני ושלב מכריע בדרך ליצירת שיווי משקל פוליטי מול מפלגות השמאל ותנועת העבודה.

בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, שציווה שיועלו לישראל רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים.

ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב אמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה; אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני כ-5,000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה.

הבחירות לכנסת השישית

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השישית

הבחירות לכנסת השישית התקיימו ב-2 בנובמבר 1965, עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, לבין רפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה. בתום מערכת הבחירות זכה לוי אשכול בניצחון מוחץ והקריירה הפוליטית של בן-גוריון באה למעשה אל קיצה. במקביל ומנגד התייצב גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, בתום הבחירות זכתה המפלגה המאוחדת בעשרים ושישה מנדטים בלבד; הדבר נחשב לכישלון צורב שזיעזע את מפלגת החרות. הממסד הפוליטי הרוויזיוניסטי הגיע למסקנה כי הציבור הישראלי לא היה מוכן לקבל את האלטרנטיבה השלטונית שבגין הציע. דמותו הייתה מוכתמת במחלוקת שנתפסה כסיבה העיקרית לכישלון בלוק המפלגות, ואף על פי שבגין היה מנהיג אופוזיציה מוכשר וללא מתחרים בזירה הפוליטית, נשבו רוחות של שינוי בחירות ובגח"ל, מלובות בהרגשה כי הגיע עת שינוי שיאפשר לזכות בתמיכה ציבורית נרחבת בגח"ל בראשות דמות מקובלת יותר.

בפרספקטיבה היסטורית, אירוע פרישתו של דוד בן-גוריון מהחיים הפוליטיים סילק מעל הבמה את דמות האב, שהצליחה לאחד את רוב פלגי האומה הישראלית תחת כנפיו וחזונו. היעלמותו הותירה ציבורים גדולים צמאים לדמות חלופית, דמות שאיש מיורשי בן-גוריון לא יכול היה למלא. הדמות הקרובה ביותר (אך עדיין מרוחקת) הייתה של מנחם בגין, שלאורך הקריירה שלו ביקש, וגם הצליח חלקית, להיות דמות סמכותית. הוא הצליח אט אט לפלס את הדרך לתפקיד המנהיג שהיה חלק ממקימי מדינת ישראל ולהיות דמות אב בעלת מעמד וניסיון.

תנועת החרות הגיעה בשנת 1966 לנקודת שפל, הכשלונות הרצופים במערכות הבחירות ותחושת הייאוש שאחזה במפלגה, יצרו תנאים אידיאליים לגיבושה של אופוזיציה פנימית רבת עוצמה בתנועת החרות. המשבר פרץ בכל עוזו במהלך הוועידה הארצית השמינית של תנועת החרות שהתכנסה בכפר המכביה בסוף חודש יוני 1966. בוועידה, קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכישלון בבחירות. שמואל תמיר בתמיכת אולמרט ואחרים קראו תיגר על בגין והועידה הפכה למהומה. כבר במהלך ההצבעות הראשונות בוועידה, התברר כי האופוזיציה הפנימית בהנהגת שמואל תמיר זכתה ברוב גדול במוסדות הוועידה, ומששקע האבק התברר כי תמיר הצליח לקבל גם את המינוי לתפקיד יושב הראש. בגין שהתקשה לקבל את ההפסד התפטר בנאום מאולתר מלא בזעם ורחמים עצמיים. חברי תנועת החרות, שנותרו נאמנים לבגין, עלו על במת הנאומים, נשאו דברי צער עמוקים ומלאים פאתוס והתחננו בפני מנחם בגין לחזור בו מהתפטרותו. ביטויים אלו חשפו את התרבות הפוליטית של תנועת החרות כמפלגה פטריארכלית במבנה משפחתי, כשבגין כדמות אב בראשה. חברי תנועת החרות וחברי גח"ל נדרשו בראש ובראשונה לנאמנות למנחם בגין, ששימר את בסיס כוחו באמצעות מערכת יחסים אישית עם פעילי מפלגתו. לאחר לכתו שררה בקרב רבים מהם תחושה של אובדן אישי ואובדן הדרך.

בעקבות אירועי הוועידה נוצרו שני מחנות בתנועת החרות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו. בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי", שצירפה לשורותיה את ערי ז'בוטינסקי ואת נאמנו לשעבר של בגין עמיחי פאגלין, והציגה עצמה כממשיכת דרכו האמיתית של ז'בוטינסקי. תנועת החרות נותרה ללא מנהיג, ואיש ממנהיגי התנועה לא העז להציע ממלא מקום לבגין. בגין עצמו, שלכאורה פרש מתפקידו, המשיך להפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים והביא את המפלגה לקיפאון מוחלט, וגרוע מכך לסכנת התפוררות. בפברואר 1967, לאחר שבית־הדין של תנועת החרות החליט על השעייתו של שמואל תמיר, הסכים מנחם בגין לבקשת חבריו לחזור לתפקיד על מנת "לטהר את האוויר". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו הסופית.

במלחמת ששת הימים (1967)

ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, ישראל במלחמת ששת הימים

מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילי צה"ל בסיני בתום מלחמת ששת הימים

לאחר מערכת הבחירות של שנת 1965 המצב הפוליטי בישראל היה מעורער. ראש הממשלה, לוי אשכול, נלחם על מעמדו הפוליטי מול יריבים מתוך מפלגתו מפא"י וממפלגות של יוצאי המפלגה, בעיקר רפ"י שבראשה עמד דוד בן-גוריון, המנהיג לשעבר שהפך ליריבו הפוליטי המר. עם זאת עיקר מאבקי הכוח בפוליטיקה הישראלית התנהלו מעל ראשו של בגין, שהיה מבודד ומרוחק מעמדות השפעה. בעוד המשבר שקרע את תנועת החרות הותיר אותה משותקת פוליטית, הייתה מפלגת רפ"י אופוזיציה חסרת מעצורים וראשיה פעלו לחתור תחת ממשלת המערך בניסיון לפורר את הקואליציה. ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה תקופת ההמתנה. רוחות המלחמה שינו את מערך הכוחות והחלו מגעים קדחתניים מאחורי הקלעים, בעיקר על ידי שמעון פרס, במטרה ראשונית להחזיר את רפ"י לממשלה מתוך רצון ליצור קואליציה של רפ"י-מפדל-וגח"ל לצידה של מפא"י ובהמשך מינוי מחודש של בן-גוריון לראש הממשלה או לשר הביטחון. מהלכים אלו הביאו לכך שבן-גוריון, לשעבר יריבו המר של בגין ומי שלא חסך משבט לשונו כנגד תנועת החרות והעומד בראשה, שינה את עמדתו רבת השנים והיה מוכן לקבל את מנחם בגין כשותף ראוי ולגיטימי, ובכך הפך את מנחם בגין ממוקצה מחמת המיאוס לדמות הראויה לכבוד.

פרס פנה לבגין עם רעיון ממשלת האחדות והציע שבגין ייפגש עם אשכול לסגירת העסקה. הפגישה התקיימה ואשכול דחה על הסף את הרעיון להנהגה משותפת עם בן-גוריון. במהלך מפתיע וללא תיאום נפגש בגין עם בן-גוריון שסירב לשתף פעולה וחזר על דרישתו שאשכול יתפטר. פרס חזר והציע ממשלת אחדות, הפעם עם משה דיין כשר ביטחון, ואשכול נאלץ להסכים לתכתיב לאחר שבגין וחיים משה שפירא מנהיג המפד"ל הטילו את כל כובד משקלם. ב-5 ביוני אישרה הכנסת את השינויים בהרכב הממשלה, בגין ועמו יוסף ספיר מטעם גח"ל התמנו כשרים ללא תיק. איומי המלחמה שימשו קרקע נוחה לחולל תמורה נוספת בדרכם של מנחם בגין, תנועת החרות וגח"ל. בעוד שחברים בתנועת החרות דבקו בעמדה כי יש לפעול מחוץ לממשלה (עמדה שבה דבק מנחם בגין באדיקות עד חודשים ספורים קודם־לכן), בסיטואציה שנוצרה החליט בגין לקבל את ההצעה להצטרף לממשלה. נראה כי בגין ביקש, לצד רצונו לסייע לממשלת ישראל להתמודד עם שעת החירום, גם לקדם את תנועת החרות ממפלגה שנאבקת על חייה ב"מדבר הפוליטי" של האופוזיציה למעמד של שותפה לשלטון, מתוך ההכרה כי שותפות זו היא תחנה הכרחית עבור מי שמעוניין בסיכומו של דבר להיות בשלטון.

לראשונה היה בגין לחבר ממשלה ויצא ממעגל הבידוד הפוליטי. הצטרפותו לממשלת הליכוד הלאומי בראשותו של לוי אשכול, והדו-שיח שיצר עם בן-גוריון כשווה שבין שווים, הביאו לגיבוש דמותו של בגין כמנהיג לגיטימי בחברה הישראלית, ולסמל ציוני בעיני הציבור הישראלי. באופן מעשי מינוי מנחם בגין כשר בלי תיק נועד בראש וראשונה להרים את מורל אזרחי מדינת ישראל ולסמל את האחדות, אך בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע כי בתקופת ההמתנה ובמהלך מלחמת ששת הימים היה מנחם בגין מעורב באופן פעיל בדיוני המערכת הפוליטית ונמנה עם הדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות בישראל בצומת מבחן והכרעה לאומי. אף על פי שהשפעתו על ההכרעות בימי הקרבות ולאחר סיומן הייתה מוגבלת, לעצם חברותו בממשלה הייתה חשיבות סמלית בעלת משקל והוא זכה להנות מתהילת הניצחון. לראשונה ובמשך שלוש השנים שבהן הייתה גח"ל שותפה בממשלה, הופיע הימין כשותף לגיטימי של המוסדות הציוניים ומערכת הממשלה. בקרב הישראלים הוותיקים והמבוגרים פחתה ההתנגדות לבגין ולמפלגתו, ויתר על כן, צעירים שנולדו אל תוך המציאות שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים אימצו את השפה והפרשנות שהציע מנחם בגין למציאות הישראלית. שינוי נוסף, שעתיד להוות גורם מכריע בעת המהפך הפוליטי, היה שיתוף הפעולה של בגין וחבריו עם מפלגת המפד"ל והציונות הדתית שהתהדק סביב נושא השטחים. תהליך זה הגדיל את מרחב התמרון הפוליטי של תנועת החרות ואת יכולתו של מנחם בגין לגבש קואליציה חלופית לזו של תנועת העבודה.

ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: ”איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו”. ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, בג'נין ובחברון. במאי 1968 ערכה תנועת החירות את הוועידה הארצית התשיעית, לראשונה בירושלים, במהלכה נאם בגין במשך שעתיים ונשא נאום מפויס ומאחד בו קיבע את קווי היסוד המחודשים: שמירה על הישגי המלחמה ועל הגבולות החדשים כגבולות דה-פקטו של מדינת ישראל, סיפוח ירושלים והשארות בממשלה על מנת להבטיח את קיום עקרונות אלו.

בשנת 1969 ניסה בן-גוריון לרתום את בגין למאבקו באשכול וכתב לו: "מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר".

בממשלתה של גולדה מאיר (1969–1970)

לוי אשכול נפטר ב-26 בפברואר 1969 ואת מקומו תפסה גולדה מאיר, שהייתה מועמדת של פשרה, והרכיבה ממשלת ליכוד לאומי, על בסיס הקואליציה הקודמת כפי שהיה מאז יוני 1967. אומנם גולדה מאיר שוב צירפה לממשלתה את גח"ל בראשות מנחם בגין, שמונה לשר בלי תיק, אך חל פיחות במעמדו, הוא הפך למנודה, ונדחק על ידי גולדה מאיר לתפקידים שוליים כגון יו"ר ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.

בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך ב-56 מנדטים, ומפלגת גח"ל שמרה על כוחה וזכתה ב-26 מנדטים. מבחינת מנחם בגין היו בחירות אלו נקודת ציון; הוא החל את חייו הפוליטיים כאופוזיציונר ולאורך שנות החמישים הקפיד להציב את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון, לאחר מלחמת ששת הימים הוא הפך לשותף בממשלה, ועתה פנה לשלב השלישי - סלילת דרכו מהשוליים אל מרכז הבמה הפוליטית. במהלך מערכת הבחירות הוא הציג עצמו כמנהיג לאומי ושקול. במסגרת תהליך הרכבת הממשלה הציעה לו גולדה מאיר להצטרף שוב לקואליציה עם 4 שרים בממשלה - הישג פוליטי משמעותי - בעיקר לאור העובדה שהפעם ההצעה לא נבעה ממצב חירום לאומי, אלא מקבלה מלאה של גח"ל כשותפה טבעית.

אבי שילון, חוקר מדע המדינה וביוגרף של מנחם בגין, מציין כי בניגוד למצופה, בגין בחר עבור עצמו את תפקיד השר בלי תיק, אף על פי שיכול היה לקחת תיק עם סמכויות ביצועיות, בחירה שתומכיו ראו בה סימן לצניעות. אפשרות אחרת שמעלה החוקר, היא שבגין העדיף שלא להתחייב למשרד בעל סמכויות ביצועיות מהדרג השני והעדיף תיק בו הוא יכול היה - לפי הבנתו - לעסוק בסוגיות המתאימות למנהיג והוגה דעות במעמד של מגן על עם ישראל. בחירתו בתפקיד נבעה מנטייתו לפעול על פי השראה, כמנתח של תהליכים ואסטרטג. מהלך נוסף, מפתיע לא פחות, היה בחירת שרי גח"ל לתיקים בממשלה. בגין דחה את מי שראו עצמם כמקורביו, אך נתפסו על ידו כיריבים בעלי השפעה פוליטית או אידאולוגית ואינדיבידואליסטים, ובחר לקרב ולמנות לשרים דמויות משניות במפלגה. כך נותר יוחנן בדר, שנתפס כיריב שווה ובעל יכולות אינטלקטואליות, מחוץ לממשלה, וחיים לנדאו נבחר לקבל את משרד הפיתוח. מינוי מפתיע נוסף היה עזר ויצמן. משנראה כי לא יקבל את תפקיד הרמטכ"ל, אם בשל היותו איש חיל האוויר, אם בשל דעותיו הפוליטיות שנטו לימין, ויצמן פרש מצה"ל במפתיע ב-15 בדצמבר 1969, ובאותו הערב כבר מונה לשר התחבורה מטעם גח"ל. ויצמן, שהיה עצמאי באופיו, נכנס לעימותים תכופים מול בגין, ולבסוף לא מצא את מקומו בתנועת החרות. מעמדו של בגין בתנועה הלך ונחלש בגין סכסוכים אלו, ועם מותו של אריה בן-אליעזר ופרישתו של יעקב מרידור, הוא נותר מבודד בצמרת.

בין השנים 1969–1971, הציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן. לאחר כישלון התוכנית הראשונה, פרס רוג'רס ביוני 1970 תוכנית שנייה בפני הצדדים. הייתה זו תוכנית למשא ומתן שהתבססה על נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, סיום מלחמת ההתשה וכניסה לשיחות שלום. בגין הודיע על התנגדותו לעיקרי התוכנית, אותה כינה הסכם מינכן השני. הודעת הפרישה מהממשלה נתקלה בהתנגדות מצד סיעת הליברלים בגח"ל מחד ובהפתעה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שטענה בפני בגין כי הכניסה למשא ומתן היא מהלך טקטי שעשוי לסיים את מלמת ההתשה, אך לא יביא לנסיגה. בגין התחפר בעמדתו העקרונית ומרכז המפלגה אישר את הפרישה ברוב זעום. באוגוסט 1970 חזרה מפלגת גח"ל ובראשה מנחם בגין לאופוזיציה.

לאחר הפרישה נאלץ בגין להתמודד עם חוסר שביעות רצון בגח"ל וקריאות תגר על מנהיגותו. הפעם היה זה עזר ויצמן שהוביל את המתנגדים תוך השמעת ביקורת על דרכו הפוליטית, אותה תיאר כגלותית ותלושה מהמציאות ומהצרכים של מדינת ישראל. הוא התנגד מלכתחילה ליציאה לאופוזיציה וניסה לגבש אסטרטגיה שתאפשר חזרה לשלטון. בשנת 1970 נבחר ויצמן ליו"ר המפלגה בתמיכתו של בגין ומיד החל לפעול לארגון מחדש של מוסדות התנועה, בניסיון לחתור תחת מוקדי הכוח של בגין. בשנת 1972 התמנה אלימלך רימלט ליו"ר תנועת הליברלים וחבר לויצמן במאבק כנגד בגין, שנאלץ לגייס את כל סמכותו וקשריו האישיים על מנת לחסום את ויצמן, שבסופו של דבר נטש את המאבק ועזב את מפלגת גח"ל בטענה כי "לעיתים נראה כי השפעתו של בגין על המפלגה היא תוצאה של היפנוזה".

מלחמת יום הכיפורים

ערכים מורחבים – מלחמת יום הכיפורים, ישראל במלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

בישראל שלטה ממשלה בהובלת מפלגת המערך בראשות גולדה מאיר, ממשלה ממנה פרש בגין בשנת 1970 והייתה בסוף דרכה, מאחר שב-30 באוקטובר 1973 עמדו להיערך הבחירות לכנסת השמינית. מיד עם פרוץ המלחמה, עוד במוצאי שבת, 6 באוקטובר 1973, הציע מנחם בגין לראש הממשלה גולדה מאיר להפסיק את תעמולת הבחירות עד לאחר המלחמה. ראש הממשלה נענתה להצעה וסיעות המערך, הליכוד והמפד"ל הסכימו על הדחייה. במשך כל ימי הלחימה לא התחוללו זעזועים פוליטיים במדינה. בכנסת לא הופרה ההסכמה הכללית לתמוך בצה"ל בעת מלחמה, אך עם סיום הקרבות קרא מנחם בגין מעל בימת הכנסת את קריאתו הנוקבת כלפי שרי הממשלה "מדוע לא קרבתם את הכלים?":

”למה אינכם אומרים לעולם כולו: בזה שלא גייסנו בעוד מועד, כפי שיכולנו, טעינו, שגינו, חטאנו. ובגלל החלטה זו שלא לגייס עמד צבא ישראל בארבעים ושמונה השעות הראשונות במצב של נחיתות.”

אחת מתוצאות פעילות בגין בעת המלחמה, הייתה הקרבה שנוצרה בינו לבין האלוף אריאל שרון, שביוני 1973 פרש מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית. הוא חזר לצבא במהלך המלחמה ושמר על קשר רצוף עם בגין, בו ראה נכס פוליטי במאבקו מול אלופים אחרים בזירת הדרום, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הדרום, שמואל גונן. ביוגרפים של מנחם בגין עמדו על הקסם שהילכו עליו אנשי צבא בכירים ובהם משה דיין, רפאל איתן ואריק שרון, שהיו מפקדי-שטח בעלי רקע של עבודת אדמה וצברים ילידי הארץ - דמויות שהיו ניגוד גמור למנחם בגין וסימלו את מקבץ התכונות שהעריך.

הקמת הליכוד (1973–1977)

ערך מורחב – הליכוד

בחודש ספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. הבחירות לכנסת השמינית, היו בחירות תחת השפעת המלחמה והמדינה הייתה עדיין נתונה במצב חירום. אמנם היה זה חודשיים ושבוע לאחר הפסקת האש, אך חיילי המילואים טרם שוחררו, כוחות צה"ל היו פרושֹים בגדה המערבית של תעלת סואץ ובחזית הסורית היה המצב נפיץ. תוצאות הבחירות הראו כי המערך ירד מ-56 מנדטים ל-51 מנדטים, הליכוד זכה ב-39 מנדטים לעומת 32 המנדטים שהיו למפלגות שהרכיבו אותו בכנסת היוצאת, ושאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה. לאחר חזרת אנשי המילואים אל מסגרת החיים האזרחיים החלה להתארגן באופן ספונטני תנועת מחאה עממית שהביעה מחאה על כשלי המלחמה. הפגנה ספונטנית של סרן מוטי אשכנזי הפכה לתנועה המונית שהייתה לה השפעה מכרעת על ההתפתחות הפוליטית בהמשך. בסופו של דבר השיגה תנועת המחאה את מבוקשה, גולדה מאיר התפטרה והוחלפה כראש ממשלה על ידי יצחק רבין. פעילותה של תנועת המחאה, שאומנם לא הייתה תנועה פוליטית ואשר בין הרבבות שהשתתפו בהפגנותיה היו אנשי מילואים ואזרחים בעלי דעות והשקפות שונות, הייתה למעשה בין הגורמים שסללו את הדרך למהפך הפוליטי של 1977.

במסגרת מפלגת הליכוד החדשה נשמר כוחה של תנועת החירות כגוש המרכזי אך כוחם של ותיקי האצ"ל ונאמני בגין נחלש. בהצבעות בחודש מאי 1975 על הקמה של התנחלות בעיר שכם, והצעת הממשלה לפחת את הלירה הישראלית, הצביעו רוב חברי הליכוד בניגוד לעמדת בגין, שבשיחות עם נאמניו הביע את מחשבותיו כי אם לא יצליח להחליף את השלטון בבחירות הבאות הוא יפרוש סופית מהחיים הפוליטיים.

בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם, נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לוּוה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין סוערות, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם.

באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס ולהקצאת כספים, אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות כי הקרן עומדת לקרוס תחת גל של חובות אדירים, שמקורם היה בהלוואות בריבית גבוהה שנלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים, ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים, שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בישראל ובעולם, ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלוֹוים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן, אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן.

"המהפך" (1977)

ערך מורחב – הבחירות לכנסת התשיעית

ביקור מנחם בגין באופקים לקראת הבחירות לכנסת 1977

ראש הממשלה מנחם בגין מבקר פליטים וייטנאמים במקום מגוריהם בעפולה. 1980

ראש הממשלה מנחם בגין מדליק חנוכיה בבית הכנסת בסיינט ג'ון ווד בלונדון דצמבר 1977

ראש הממשלה מנחם בגין בביקור במעון ראש ממשלת אנגליה ג'יימס קלהאן 4 דצמבר 1977

ממשלתו של יצחק רבין תפקדה על כרעי תרנגולת. חילוקי הדעות הפנימיים הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון הועצמו על רקע פרשות שחיתות שהעכירו את האווירה הציבורית והקשו על תפקוד הממשלה. רבין החליט להקדים את הבחירות. ההזדמנות לכך הגיעה ב־14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל־17 במאי 1977. בליכוד הייתה תחושה, שהסקרים אישרו, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה היה מחלת הלב הקשה של מנחם בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.

אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם שלומציון. את התפקיד המרכזי בליכוד בהכנה לבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הלא מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים.

חרף כישלונותיו הרבים במערכות הבחירות לאורך השנים, לא נואש בגין ונותר אופטימי. הוא העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה. בגין השקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות ונשא נאומים רבים. עם השנים גדלה התמיכה בגופים הפוליטיים שבראשם עמד. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות או מקופחות על ידי "השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות". במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת, אשר היו מוקצים ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים", ומורשת לחימתם לא זכתה להתייחסות. בגין הביא לפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש קיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי", על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועת העבודה והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה.

מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים וכמי שעלול להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה. הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגת בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. למרות מחלתו הופיע בגין בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כפי שהראתה התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לשמעון פרס וניצחון לבגין.

ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, בראש מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים שבחייו. הוא צפה עד אמצע הלילה בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים:

היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום...

— תולדות חייו של בגין, בפסקה "המהפך הפוליטי"

לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (על אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם"), וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא לידי משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: ”זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים”. המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד, בזכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם. ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד התפוררות ד"ש.

ב-20 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מווייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות, ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.

ראש הממשלה

ראש ממשלת ישראל ה-18 מנחם בגין במליאת הכנסת ב-27 בספטמבר 1978, ועמו (מימין לשמאל) שר הביטחון עזר ויצמן, שר החוץ משה דיין, סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ושר האוצר שמחה ארליך

קדנציה ראשונה

ערך מורחב – ממשלת ישראל השמונה עשרה

לאחר הניצחון בבחירות, נשאל בגין בריאיון לטלוויזיה "באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?" וענה: "סגנון יהודי טוב". בעת הרכבת ממשלתו הראשונה התברר כי נאמניו מתחילת הדרך נותרו מאחור, חלקם נפטרו, חלקם פרשו מהפוליטיקה, ובגין החל במלאכת הרכבת ממשלה, שחלקה הגדול הורכב מקבוצת המפלגות שהרכיבו את הליכוד ועם דגש מועט על חברי תנועת החרות. אריאל שרון, בו ראה בגין בן-ברית, מיזג מייד לאחר הבחירות את מפלגתו "שלומציון" אל תוך הליכוד וקיבל מקום בממשלה לפי בקשתו - משרד החקלאות. מינוי נוסף שהסעיר את הרוחות היה מינוי משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה, כשר חוץ. מנחם בגין היה מעוניין בדיין, בו ראה גרסה מודרנית של לוחם עברי כמו בר-כוכבא, בשל הילת המדינאי הבכיר שהייתה לו ובשל היותו מקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין הסכים "לחצות את הקווים" תמורת הבטחה של בגין כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים. בגין גם נמנע מלערוך "טיהור" במערך המקצועי של משרדי הממשלה מתוך תפיסה של משרדי הממשלה על פי המודל הבריטי של סיביל סרוויס (Civil service) ונמנע מלפטר פקידים שמונו על ידי ראשי ממשלה קודמים כגון שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות הברית, שמונה על ידי גולדה מאיר, ולאחר הבחירות הציע לבגין כי יתפטר מתפקידו אך נתבקש להשאר. פעילי השטח של תנועת החרות ומפלגת הליכוד התקוממו כנגד גישה זו ודרשו את חלקם בעוגת הניצחון, אך נתקלו בקיר אטום של סירוב מצד בגין שבאחת הפגישות אמר "לא עליתי לשלטון על מנת לחלק עבודות לחברי אצ"ל", וטבע את הסיסמה "באנו לשרת לא לרשת". דבריו לא הפסיקו את ההתמרמרות והביקורת, וחברי המפלגה טענו כי גישתו של בגין נובעת מחוסר אמון ביכולתם לנהל את מוסדות המדינה.

שינוי נוסף מדרך הממשלות הקודמות, ומהלך שנעשה מתוך אמונה פנימית עמוקה, היה המשא ומתן עם המפלגות הדתיות והחרדיות. שותפות מידית נקשרה עוד לפני הבחירות עם מפלגת המפד"ל ולאחר הקמת הממשלה קיבלה המפלגה את משרד החינוך, שנמסר לראשונה למפלגה דתית, יחד עם תיקי הפנים והדתות. תחת ממשלת בגין זכתה המפד"ל לפריחה פוליטית, אך החיבור הביא בסיכומו של דבר לדעיכתה, מאחר שמנחם בגין ייצג עמדה ממלכתית-דתית-לאומית אותנטית וסחף אחריו מצביעי מפד"ל מתונים. מתוך אותה גישה פנה בגין למפלגה החרדית פועלי אגודת ישראל (ובניגוד למקובל, לפני הפגישה עם החברה הבכירה בקואליציה התנועה הדמוקרטית לשינוי), והציע להם להיכנס לקבינט. גישה זו של חיזור אקטיבי נבעה מתפיסת עולם אישית-יהודית, שהכתיבה את מהלכיו הפוליטיים, והשקפה כי ממשלות ישראל הקודמות התרחקו מהדת היהודית. הוא הסכים לדרישות החרדים ללא בקשת תמורה פוליטית: פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד; הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל: פטור); הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות והפסקת טיסות אל-על בשבת. בגין גם הנהיג סגנון חדש: הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה הייתה חשובה לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. כאמור לעיל גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת מאוד בסמליות דתית. זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הגיעו הוא ועוזריו לבית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופייניים לראשי ממשלה קודמים.

אבי שילון, הביוגרף של בגין, מציין כי במהלך תקופת ישיבתו של בגין כראש הממשלה, הפכה מערכת קבלת ההחלטות למערכת המודרכת על ידי רגש, שמביאה לידי ביטוי טקסיות וסמלים, והכוח העיקרי שהניע אותה היה מצב רוחו והטמפרמנט של מנחם בגין. הוא מיעט להתייעץ בשרים חברי ממשלתו, ומאחר שמעמדו במוסדות מפלגת הליכוד היה איתן ולא היה מי שיקרא עליו תיגר, הוא נטה לקבל את ההחלטות החשובות ביותר בעצמו.

הממשלה הראשונה בראשות מנחם בגין סבלה מאי יציבות פנימית, שנבעה הן מלחצים פנימיים של השותפות לקואליציה והן עקב מתחים בתוך מפלגת הליכוד שמקורם בחילוקי דעות, בעיקר על רקע המהלכים המדיניים ותהליך השלום ועל רקע המשבר הכלכלי החריף שיצא מכלל שליטה.

מפלגת התנועה הדמוקרטית לשינוי, שלמרות גודלה היחסי הייתה שותף בעל משקל מועט בממשלה, התחילה להתפורר זמן קצר לאחר הבחירות: ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה המפלגה לשתיים: התנועה הדמוקרטית של יגאל ידין עם 6 חברי כנסת שנשארו בקואליציה, והתנועה לשינוי ויוזמה של אמנון רובינשטיין עם 6 חברי כנסת אשר פרשו מהקואליציה. המפלגה המשיכה בתהליך התפוררות ובמהלך 1980 התפרקה לחלוטין.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. בנוסף, דיין חפץ להתקדם במשא ומתן לכוון הסדר קבע, בעוד שבגין, לתפיסתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן. חילוקי דעות אלו, שנתגלו כבר במהלך שיחות קמפ דייוויד, הלכו והעמיקו ככל שעבר הזמן וככל שהלכו והתגלעו פערים בעמדות הצדדים. חילוקי דעות והפערים בעמדות הביאו להצבתו של שר הפנים, יוסף בורג, בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (תפקיד שבאופן טבעי נועד לשר החוץ), ובעקבות כך לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. יצחק שמיר החליפו בתפקיד.

שר הביטחון, עזר ויצמן, שהיה ממנהלי המשא ומתן המרכזיים על הסכם השלום עם מצרים, שינה את דעותיו המדיניות עם ביקורו של סאדאת בישראל. הוא החל להשמיע דעות נגד ההתנחלויות, ונגד התנהלותה של ממשלת בגין ("הקלקולים" בלשונו של בגין), אך בעיקר הייתה ביקורתו מופנית כלפי מנחם בגין עצמו. הוא ביקר בריש גלי את דבקותו של בגין בפרוטוקול וניסוחים מדויקים, את חיבתו לטקסים ואת דבקותו בעקרונות ארץ ישראל השלמה. משהתברר כי בגין מעדיף את דעתו וקרבתו של אריאל שרון, יריבו הפוליטי של ויצמן, הוא החל בשנת 1980 לקיים שיחות עם חברי הליכוד, שהיו אופוזיציה פנימית למנחם בגין, במטרה להביא להדחתו או הרחקתו ממוקד הכוח, תחת הטענה כי הוא פוגע במעשיו בתהליך השלום ומונע כל אפשרות של התאוששות כלכלית. משהתברר לויצמן כי מעמדו של בגין איתן במפלגה ובממשלה, הדברים הגיעו לידי משבר והוא התפטר ב-25 במאי 1980, לאחר שנשא נאום ארוך כנגד הקיצוץ בתקציב הביטחון, וכנגד הדרך בה מנהל בגין את השיחות עם מצרים. בגין לא מינה שר אחר במקומו, והוא עצמו מילא את התפקיד עד הבחירות.

מהלכים אלו מדגישים דרך פעולה של מנחם בגין כמנהיג וראש ממשלה, שאומנם לא פיטר שרים, אך הצליח לדחוק את יריביו הפוליטיים ואת אלו שסר חינם בעיניו עד להתפטרותם.

התפטרותו של ויצמן חשפה גם את המורכבות במערכת היחסים בין אריאל שרון, שרצה לקבל את המינוי כשר ביטחון ואף איים להתפטר אם לא יקבל את התפקיד, לבין מנחם בגין שסירב בכל תוקף מלמנות אותו לתפקיד. למרות היחס הקרוב בין השניים והעובדה שבגין העריך את אריאל שרון איש הצבא, חשש בגין מהכוחניות וחוסר הגבולות שאפיינו את שרון, ועל כן התעקש להחזיק בתיק הביטחון בעצמו. למקורביו אמר כי אם שרון יהיה שר הביטחון הוא "יקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים" (מקורות אחרים מייחסים את מקור המשפט לשמחה ארליך).

הסכם שלום עם מצרים

ערך מורחב – ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל

הנשיא סאדאת נואם במליאת הכנסת. מימין: הנשיא אפרים קציר, במרכז: יושב ראש הכנסת יצחק שמיר

ראש הממשלה בגין נואם בהגיעו לקמפ דייוויד, 5 בספטמבר 1978

מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת בקמפ דייוויד ב-1978

בגין משחק שחמט עם היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי בעת חתימת הסכמי קמפ דייוויד

מעמד החתימה על הסכמי קמפ דייוויד בבית הלבן, 17 בספטמבר 1978

שיחות קמפ דוויד. יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק

מנחם בגין עם המשלחת הישראלית לשיחות קמפ דוויד.

ביקורו של סאדאת בישראל החל להתגבש עם מינויו של משה דיין לשר החוץ בממשלת בגין הראשונה לאחר המהפך בשנת 1977. אז החלו המגעים עם מצרים, שנוהלו בחשאי על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להערכת כוונותיו של סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן. באוגוסט 1977 נפגש בגין עם צ'אושסקו ברומניה וביקש ממנו להעביר מסר לסאדאת ולאסד, נשיא סוריה, שישראל מעוניינת בכנות בשלום. צ'אושסקו חזר ועדכן את בגין שסאדאת הסכים לעריכת פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים. ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים בפנייה באנגלית לעם המצרי:

”הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם”

שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד. בגין אמר מעל אותה במה:

”המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע... אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום”.

ביום האחרון של הביקור ב-21 בנובמבר נועד סאדאת עם חברי סיעות הקואליציה והאופוזיציה בכנסת. לאחר מכן הופיעו בגין וסאדאת במסיבת עיתונאים ופורסמה הודעה משותפת לסיכום הביקור, שהשניים הסכימו בה על הצורך בהמשך הדו-שיח בין המדינות. בשעה ארבע אחר הצהריים המריא סאדאת לקהיר וזכה לקבלת פנים של גיבור. ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים, מלווה בשר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. לבגין הצטרף כאורחו האישי איש העסקים ובעל ההון נסים גאון. באסמאעיליה נפגש עם הנשיא סאדאת.

לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים, אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את מנחם בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד, שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר. למצרים חשוב היה לקשר בין ההסכמים הנוגעים לגדה המערבית ורצועת עזה לבין תהליך השלום עם ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכת מצרים לשלום נפרד והזנחת הסוגיה הפלסטינית. דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל, וסאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ-דייוויד ב-27 בספטמבר 1978; 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 13 חברי כנסת הצביעו נגד (ביניהם משה ארנס, משה שמיר וגאולה כהן מהליכוד). לפני חתימת ההסכם הסופי, זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, והוענק לו פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ב-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר, שנפטרה יומיים לפני כן, הוא המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות, בפירוט על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר:

”הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו”.

ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. בנאומו בטקס החתימה אמר בגין כי זהו "היום השלישי הגדול ביותר" בחייו, אחרי יום הכרזת המדינה ב-1948 ויום איחוד ירושלים ב-1967.

ב-6 באוקטובר 1981, בעת שכבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר", מה שעורר חשש לגבי עתידו של הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינוים של היישובים הישראליים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארכ, שרר בהמשך מה שכונה "שלום קר". מנחם בגין, הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר בכנסת ב-2 במרץ 1982:

אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!

— מנחם בגין

חתימת ההסכמים עם מצריים, הנסיגה משטח חצי האי סיני וההסכמה לפנות את היישובים הישראלים בחצי האי היו מהלכים בעלי חשיבות וסמליות גדולה עבור מנחם בגין. במאמץ להטביע את חותמו על ההיסטוריה היהודית-ישראלית ומתוך שכנוע עמוק בצדקת הדרך, השיג מנחם בגין פריצת דרך היסטורית והסכם שלום עם מדינה שהייתה אויב מר. בשיחות עם מזכיר הממשלה הוא הבהיר כי לא הייתה לו רתיעה מנסיגה מחצי האי סיני וכי הוא שלם עם החתימה על הסכמי השלום. בגין עשה הפרדה אידאולוגית היסטורית ודתית בין חצי האי סיני, בו ראה נכס אסטרטגי, לבין שאר חלקי ארץ ישראל שלא היו נתונים למשא ומתן מבחינתו. במישור המשפטי ראה מנחם בגין בנסיגה מסיני את הביטוי והמימוש של החלטה 242 של ארגון האומות המאוחדות, שאושרה על ידי ממשלות ישראל הקודמות, כמו גם מהלך דיפלומטי, שיאפשר להדוף לחץ בין לאומי לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן, ומהלך שבו זמנית איפשר את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית.

בתחום הכלכלי-חברתי

ראש הממשלה מנחם בגין לוחץ את ידו של נשיא המדינה יצחק נבון מרץ 1979

לאורך הקריירה הפוליטית שלו, הראה בגין עניין מועט בנושאי מיקרו או מקרו כלכלה וגם לא ניסה לרכוש ידע מעמיק בתחומים אלו. הוא העניק את מרב תשומת לבו לנושאים פוליטיים-מדיניים ואידאולוגיים, וכאשר נדרש להתייחס לנושאי כלכלה הפנה את בני שיחו ל"מומחים שלנו" וכיוון בעיקר לשמחה ארליך מהמפלגה הליברלית, שתפיסת עולמו הכלכלית-ליברלית הייתה קיצונית יותר מעמדות תנועת החרות בנושאי כלכלה. בגין עצמו פסח על שני הסעיפים – מחד גישה כלכלית ליברלית והתנגדות לסוציאליזם, על בסיס אמונתו בעקרונות החופש והיוזמה החופשית, ומאידך רצון לצדק חברתי, שבא לידי ביטוי בהצהרות בוטות על חלוקת משאבים שווה בין עשירים לעניים ותמיכה בחוק הקובע שכר מינימום, בניגוד לעמדת ממשלת מפלגת העבודה.

עם הקמת ממשלתו, מינה בגין את שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, לסגן ראש הממשלה ולשר האוצר, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, שנועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז. התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", כללה שורה של רפורמות שוק חופשי, וביניהן הסרת המגבלות על החזקה וסחר במטבע חוץ, ניוד שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, ביטול והפחתת מיסים כגון מס הנסיעות וצעדים נוספים. במקביל, ביטלה התוכנית את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. צעדים אלו הביאו לגל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני, אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית.

בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר. כולם התפטרו מקץ זמן קצר, משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם". לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, מינה כשר אוצר את יורם ארידור, שלו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסה כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום. רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אם כי הפערים רק גדלו. היות שמדיניותו נעדרה נכונות לקצץ בתקציב או להטיל מיסוי על הציבור, מומנו פעולות אלה באמצעות "הדפסת כסף".

פרויקט שיקום שכונות

ערך מורחב – פרויקט שיקום שכונות

עם הצטרפות יגאל ידין לממשלה ב-24 באוקטובר 1977, החליטה הממשלה להעמיד את ידין בראש פרויקט בין משרדי שאפתני לפתרון מצוקת הדיור בישראל, והנחתה את משרד השיכון להכין תוכנית מפורטת לביצוע. עלות המיזם הוערכה ב-1.2 מיליארד דולרים, חלק מהסכום מתרומות יהודים מחוץ לישראל באותו חודש פרסם משרד השיכון תוכנית לשיקום 160 שכונות, כולל שתי שכונות עם אחוז גבוה של אוכלוסייה ערבית. התוכנית שמה דגש על בנייה ושיקום, אך כללה גם תוכניות חינוכיות וחברתיות. בינואר 1979 החליטה הממשלה לאשר את התוכנית של הפרויקט, ברוב של 6 נגד 4 וארבעה נמנעים. מימונה אמור היה להגיע מתקציב המדינה ומתרומות של יהודי התפוצות. לתוכנית היו שלושה חלקים: שיקום מבנים ותשתיות, בניית מבני ציבור חינוכיים וחברתיים ושירותים חברתיים בתחומי חינוך, הכשרה מקצועית, בריאות ורווחה. במסגרת הפרויקט שופצו בין השנים 1977–1985 כ-45,000 יחידות דיור, כ-35% מיחידות הדיור שהוגדרו כדורשות שיקום. כ-13,000 יחידות דיור הורחבו. שנה לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הפרויקט, תיאר יגאל ידין את התוכנית במילים "המפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל. ראשיתה ביוזמתו של ראש הממשלה לפתרון בעיות הדיור בשכונות המצוקה... מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול... הפרויקט הזה של שיקום השכונות... הוא מהפכה שלמה בכל דפוסי השיקום השכונתי". בין השנים 1977–1981 הוקמו במשרדי הממשלה ובסוכנות היהודית מספר גופי שיקום שכונות מתחרים שפעלו למימוש התוכנית. התושבים, בניגוד לתוכנית המקורית, שותפו מעט מאוד בניהול הפרויקט.

התיישבות

מנחם בגין עם שר החקלאות אריאל שרון בפגישה במשרד ראש הממשלה אוגוסט 1977

ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת, הכריז מנחם בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" במחנה קדום, ש"בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו. אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, וב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין, אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום. בעיתונות התפתח ויכוח על נחיצות ההפקעה, אל מול היתכנות הרכישה. בתחילת יוני 1979 בוצעה ההפקעה והיישוב הוקם. חלק מחברי הגרעין עברו לאתר אלון מורה המקורי (היום איתמר), וחלקם נשארו במחנה קדום שהפך ליישוב קדומים. בישיבת הקבינט הכריז בגין: ”כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן - אשיב: אלון מורה”.

בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות. המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז. הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שהתנחלות נוגדת את החוק הבינלאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית. "גרעין שילה" נשאר במקום, שהפך להתנחלות שילה.

כריתת הסכמי השלום עם מצרים, תוך ויתור טריטוריאלי ופינוי יישובים בחצי האי סיני, עמדה במתח מול האידאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" אשר גרסה כי אין לוותר על חלקי מולדת, ששוחררו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. עמידתו של הליכוד מאחורי מנהיגו במהלך המשא ומתן שקדם להסכם השלום, כאשר ברור היה כי המדובר בויתור טריטוריאלי, הביאה לשבר אידאולוגי. שניים מחברי הכנסת של הליכוד, גאולה כהן, אשר הייתה פעילה במחתרות הלח"י והאצ"ל, ומשה שמיר, הסופר ואיש התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ייצגו את הקו הבלתי מתפשר. לאחר כריתת הסכמי קמפ דייוויד, אשר התייחסו אף אל מתן "אוטונומיה" לפלסטינים, וחתימת חוזה השלום עם מצרים, שהפך את הוויתור הטריטוריאלי בסיני לעובדה, הלך השבר האידאולוגי בתוך הליכוד וגדל. רבים ממצביעי הימין האידאולוגי חשו כי בגין ותומכיו אינם מייצגים אותם יותר. ב-15 במאי 1979 פרש משה שמיר מן הליכוד, וב-17 ביולי 1979 פרשה גאולה כהן מן הליכוד. השניים הקימו את תנועת בנא"י (ברית נאמני ארץ ישראל) אשר עד מהרה הסבה את שמה ל"התחיה - בנא"י" ולבסוף התחיה. בסיכומו של דבר, ממשלתו הראשונה של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוקמו בית חורון, בית אל ושבי שומרון תוך שיכונן בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה, כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר, כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל.

מבצע ליטני

ערך מורחב – מבצע ליטני

בשנת 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני, נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף – אירוע שכונה "אוטובוס הדמים", שבו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.

הפצצת הכור העיראקי

ערך מורחב – תקיפת הכור הגרעיני בעיראק

בשנות ה-70 החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום, ועיראק חתמה על הסכם עם צרפת, במסגרתו הבטיחה צרפת לספק לעיראק שני כורים גרעיניים - "תמוז 1" ו"תמוז 2". ישראל החלה לגלות עניין במאמצים העיראקיים במרץ 1975, והמודיעין הישראלי ניסה להשיג מידע על הכורים הגרעיניים ועל התקדמות בנייתם. באוגוסט 1980, בנאום תוקפני במיוחד, שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל ("יש לכתוש את תל אביב בפצצות").

ב-28 באוקטובר 1980 כינס מנחם בגין ישיבת ממשלה מיוחדת שדנה בהפצצת הכור בעיראק. בישיבה זו סיכם בגין את השקפתו על מצבה של ישראל לנוכח האיום הגרעיני:

”שעון גדול תלוי מעל לראשינו, והוא מתקתק. אי שם על גדות הפרת והחידקל יושבים אנשים הזוממים להשמידנו... כל יום שחולף מקרב אותם אל מטרתם... בעוד חמש שנים, אולי רק שלוש שנים, יהיו לעיראקים שתיים או שלוש פצצות אטום, שעוצמת כל אחת מהן כעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה. סדאם חוסיין הוא רודן אכזר, שבמו ידיו רצח את טובי חבריו, כדי לתפוס את השלטון. הוא לא יהסס להשתמש בנשק להשמדה המונית, המכוון נגדנו... האם נוכח סכנה כזו אנו רשאים לשבת בחיבוק ידיים? אם יהיה נשק גרעיני בידי עיראק תקרה אחת מהשתיים: או שניאלץ להיכנע לתביעותיהם, או שנסתכן בהשמדה המונית... עם אינו חי על זמן שאול. הגיע הזמן לקבל החלטה”.

במהלך 1980 ו-1981 גובשה בצה"ל תוכנית שאפתנית ונועזת להשמדת הכור שנדחתה מספר פעמים משיקולי ביטחון שדה ואחרים. מדען הגרעין פרופ' עוזי אבן הדליף ידיעה על התוכנית לשמעון פרס, ראש האופוזיציה. פרס התנגד לתוכנית במכתב ששלח לראש הממשלה ב-9 במאי: "...אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר [...] אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים." עם המתנגדים לתקיפה נמנו גם סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, ושר הביטחון עד מאי 1980 עזר ויצמן. תאריך נוסף שנקבע היה 31 במאי, אלא שב-4 ביוני הייתה אמורה להתקיים פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח', וכדי להימנע מפגיעה בפגישת הפסגה נדחתה הפעולה ל-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות ה'תשמ"א. התקיפה בוצעה על ידי רביעיית מטוסי F-16 מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), רביעייה נוספת של מטוסי F-16 מטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון") ומבנה של שישה מטוסי F-15 לחיפוי, שהמריאו מבסיס חיל-האוויר "עציון" וטסו 1,100 ק"מ מעל ערב הסעודית. בתום הפעולה הושמד הכור העיראקי לחלוטין. לאחר שפורסם בתקשורת דבר ההפצצה בעיראק, פרסם בגין את הודעת הממשלה, שהסבירה את השיקולים שחייבו את הפצצת הכור והסתיימה בהצהרת מדיניות שמאז מהווה את הבסיס למדיניות מדינת ישראל כלפי איום גרעיני וזכתה לשם דוקטרינת בגין:

”אנחנו, בשום תנאי לא נרשה לאוייב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית. נגן על אזרחי ישראל, ובעוד מועד, בכל האמצעים העומדים לרשותנו”.

התקיפה הפכה במהרה לסוגיה מרכזית בקרב מפלגות הליכוד והמערך במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו שלושה שבועות לאחר מכן. בין דברי הביקורת על המבצע בלטה התבטאותו של ראש מטה ההסברה של המערך אותה עת ולימים נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. בריאיון לכתב ה-BBC בישראל בוב סיימון, זמן קצר לאחר פרסום ההתקפה, אמר הרצוג כי "יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)"

מודעות הבחירות של המערך טענו שהפעולה מעוררת שאלות קשות והגדירו את בגין כאדם קל לשון וחסר שיקול דעת שלא ניתן לסמוך עליו. בעקבות הביקורת הפנימית בישראל הגיב בגין בחריפות וטען כי הוא לא היה מסכן אנשים במוות ובשבי למען שיקולי בחירות. בתגובתו לביקורת מצד הממשל האמריקאי של רייגן, אמר בגין כי ההחלטה על עיתוי התקיפה נפלה לאור התקדמות הכור לעבר הפעלה מעשית, כך שאילולא הושמד באותו עיתוי, תוך זמן קצר הייתה פגיעה בו כרוכה ביצירת ענן של נשורת גרעינית שהייתה פוגעת בילדי בגדד.

הבחירות לכנסת העשירית

ראש הממשלה מנחם בגין בטקס בכותל המערבי לזכר קורבנות השואה יוני 1981

ערך מורחב – הבחירות לכנסת העשירית

לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה, היו אף סקרים שנתנו למערך רוב מוחלט בכנסת. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב והצטייר כמנותק וכלא שולט במפלגתו. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981.

ראש הממשלה מנחם בגין יושב בדד ומביט אל האופק בעת מלחמת לבנון הראשונה, 8 ביוני 1982

בחירות 1981 נערכו בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין. במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים ומנוכרים על ידי מערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. על בסיס זה ניהל מנחם בגין את מערכת הבחירות הסוערת בתולדות מדינת ישראל, בהובילו עצרות המונים ברחבי ישראל ואת הנושא העדתי לנושא מרכזי בבחירות, והוא הרבה לתקוף את "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם" ולהציגם כנצלנים. אסיפות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. בגין מצידו לא פעל על מנת להקטין את הלהבות, ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-67 נראה כמי ששואב הנאה רבה ממסע הבחירות ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות. המערך מאידך לא טמן ידו בצלחת וניהל מערכת בחירות שעיקרה התקפה על מנחם בגין בכל דרך אפשרית מבלי לברור מילים, במטרה לנסות ולבלום את ההתאוששות של הליכוד בסקרים שנתפסה כהתאוששות אישית של בגין.

נאום הצ'חצ'חים

ערך מורחב – נאום הצ'חצ'חים

ביום שבת, 27 ביוני, נערכה בכיכר מלכי ישראל עצרת הבחירות המסכמת של המערך. הגיעו עשרות אלפי אנשים לעצרת, תוך כדי שהם מניפים דגלים אדומים ושרים שירי פלמ"ח. בתחילת הערב עלה לבמה השחקן דודו טופז. באותו הזמן עוד לא באו לאספה אנשי תקשורת, פרט לכתב מעיתון "הארץ", וצוות צילום של חיים יבין לכבוד הסדרה שיועדה לשידור לאחר הבחירות, "הנבחרים". בנאומו, טופז אמר: ”תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות”. דבריו זכו לתשואות בעצרת.

למחרת נערכה במקום עצרת בחירות של הליכוד, ובה עלה מנחם בגין לנאום. את נאומו פתח בגין בניתוח ההבדל בין הליכוד לבין המערך. הוא טען שאנשי הקיבוצים הניפו דגלים אדומים, ואילו אנשי הליכוד מניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. הוא הוסיף וטען כנגד הקיבוצים, אותם הרבה לתקוף באותה מערכת בחירות, "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!". לאחר מכן הגיע שיא הנאום, בגין סיפר בפני ההמון שבעצרת המערך, עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שקרא בעילגות מכוונת "דודו טופז". הוא ציטט את דבריו של טופז ותיאר כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז, ואז פנה לדבר על עדות המזרח, והצהיר כי טופז חילל את כבודו של שבט שלם בישראל. בגין גם תקף את חברי המערך מעדות המזרח, ובמיוחד את ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (שהוצבה במקום השני ברשימה באותה מערכת בחירות), אשר לטענתו היו צריכים למחות על הפגיעה בעדות המזרח כפגיעה אישית. לסיום נאומו, קרא בגין לנוכחים להתקשר אל כל מכריהם ברחבי הארץ: ”רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך-הכל: הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב”.

הקמת הממשלה

ערב הבחירות נדמה כי ישנו שוויון בין המערך והליכוד, לאחר ספירת הקולות התברר כי הליכוד ניצח את המערך בהפרש של עשרת אלפים קולות, והנשיא יצחק נבון הפקיד בידי מנחם בגין את הרכבת הקואליציה. בגין הצליח להקים קואליציה מבוססת על רוב דחוק של 61 ח"כים, והממשלה יצאה לדרכה ב-5 באוגוסט 1981, ה באב ה'תשמ"א. ביולי 1982 הצטרפה סיעת התחיה לקואליציה, וזו גדלה ל-66 ח"כים. ב-5 ביולי 1982 הצטרפה סיעת היחיד "התנועה להתחדשות ציונית חברתית", וחברה מרדכי בן-פורת מונה לשר בלי תיק.

קדנציה שנייה בראשות הממשלה

ערך מורחב – ממשלת ישראל התשע עשרה

יוזמות חקיקתיות

בדצמבר החל תהליך חקיקה מזורז של "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. שמונה מחברי הכנסת של המערך הצביעו בעד החוק, וכל שלוש הקריאות הדרושות עברו ביום אחד. בנאומו מאותו יום הצדיק בגין את החוק:

...לא ימצא איש... שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... מאז חידוש עצמאותנו... הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים (ישראלים) לגיהנום... שבתי ואמרתי כי אני מוכן לצאת לדמשק למען פתיחת משא ומתן על השכנת שלום ביננו. הסורים דחו את ידנו המושטת, בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים,

הממשל האמריקאי הודיע כי הוא אינו מכיר בחוק וכי בתגובה לו הוא מבטל רכש מישראל. על כך הגיב בגין באומרו בזעם: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?"

במרץ 1982 יזם בגין את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין רצח ארלוזורוב, בשם ועדת בכור. הוועדה קבעה כי שני הצעירים הרוויזיוניסטים, אשר בשעתו הואשמו ברצח או באחריות לו, הם חפים מפשע, אך מאידך ציינה כי לא ניתן לקבוע מי היו הרוצחים והאם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב, ונמתחה ביקורת על עצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית לסוגיה היסטורית.

מלחמת לבנון

ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה

הפגנת תמיכה במנחם בגין מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור, ירושלים. תאריך לא ידוע, ככל הנראה 1982–1983

מלחמת לבנון נפתחה כפעולה צבאית מוגבלת בשם "מבצע שלום הגליל". העילה למבצע הייתה התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון פת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. הממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק עם אש"ף מיוני 1981, על הפצצת מתקני אש"ף בלבנון, לאחר שנוכחותו והתבססותו נתפסה כמאיימת. אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון ישראל. ביום 6 ביוני 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. בגין ואריאל שרון הורו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". מטרות המבצע השתנו במהלכו והן עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. ברם, צה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה וחבירה לפלנגות הנוצריות, ששיתפו פעולה עם ישראל, ויצירת ברית אסטרטגית עמן.

אחד האירועים התקשורתיים המפורסמים בזמן המלחמה אירע סביב כיבוש מצודת הבופור. אחר כיבושה הגיע מנחם בגין לביקור במצודה שצולם לטלוויזיה. במהלך הביקור פנה ושאל את אחד הקצינים "האם היו להם מכונות ירייה?" בהתייחסו למחבלים ששהו במתחם. שאלה זו נחרטה בתודעה כביטוי לחוסר בקיאותו של ראש הממשלה במהלכי הלחימה. בגין אף דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקדה, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה.

בגין קיווה כי המבצע לא יאריך ימים, כי כוחות צה"ל יישארו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תשקוט הארץ 40 שנה". אולם האירועים השתלשלו אחרת. ב-29 ביוני, בנאום שנשא בכנסת, הביא את ההצדקה ליציאה למבצע:

צבא ישראל הלך ללבנון לא כדי לכבוש שטח, לא כדי לשעבד עם, לא כדי להשאר בארץ לא לו, אלא למטרה שלא הייתה אצילה ממנה.. להבטיח שאנשים, נשים וילדים יוכלו לחיות את חייהם, ושלא יוכל מחבל לומר כפי שאמר בטלוויזיה כאשר נשאל: הרגת ילדים? -כן; -מדוע עשית זאת? והתשובה: משום שהם יתבגרו. ... זהו אותו ארגון המחלל את המילים שחרור וחירות, שפל שלא היה בזוי ממנו מימי הנאצים ועד עצם היום הזה ... מה קרה לקו של 45 הקילומטרים? ... מדוע ממשיכה המלחמה? ... (המחבלים) הוסיפו ללחום, הוסיפו לנסות להרוג בחיילינו. מה היינו צריכים לעשות, אנחנו הממשלה? מה היו צריכים לעשות החיילים? התשובה ברורה, וכך נמשכה המלחמה ... רבותי, איננו רוצים אפילו מילימטר מרובע של אדמת לבנון. לבנון איננה ארץ ישראל ... נחדש את הברית עם לבנון... אבל קודם צריך להיפטר מן הצרה הזאת שאינה כתובה בתורה ... אדוני היושב ראש, עם ישראל יכול להתקיים, בעזרת השם, רק על ידי נכונות להקרבה של טובי בנינו, רק בנכונות למסירות נפש, אלמלא היא, לא היינו מגיעים לעצמאות... ואינני יכול לנחם את המשפחות ששכלו את יקיריהן, רק המקום יכול לנחם אותן וינחם אותי.

לאחר המצור על ביירות, עזבו באוגוסט 1982 8,900 אנשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת, את לבנון דרך נמל ביירות והעבירו את מרכזם המדיני לתוניסיה. בכך הושג אחד היעדים של המבצע; אולם זה הסתבך, והפך למלחמה של ממש. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכל, התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח, ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. גם מעדותו בפני הוועדה עלה הנתק בין בגין לדרג הביטחוני.

המלחמה זכתה לפופולריות רבה בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה מאוד בסקרים. בראשית אוגוסט, העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים. אך ככל שהתקדמה המלחמה, החלה עולה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", טענה שחזרה והועלתה בהפגנות רבות נגד בגין מצד גורמים בשמאל. בחלק מהפגנות אלו נישאו שלטים שכינו את בגין ושרון רוצחים. מול בית ראש הממשלה התקיימה משמרת מחאה שקטה של אנשי שמאל, שבלטה בה כרזה עם מספר החללים במלחמת לבנון אשר כבר עבר את ה-600. שב"כ קבע כי הפגנה כזו, המתקיימת כ-8 מטרים מפתח בית ראש הממשלה עלולה להוות עבורו סיכון, אולם בגין סירב לבקש כי ירחיקו את המפגינים, על אף שמשמרת המחאה הטרידה את רוחו.

לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מעבר לטווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו את סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה.

התפטרותו והסתגרותו

במהלך השנים, הובאו עדויות רבות על תקופות של חוסר תפקוד במהלך כהונתו כראש ממשלה. ב-26 בנובמבר 1981 מעד בגין בחדר האמבטיה שבמעון ראש הממשלה, שבר את אגן הירכיים ואושפז בבית החולים הדסה עין-כרם. ב-14 בדצמבר יצא מבית החולים. בעקבות זאת הוא נאלץ להלך עם מקל או לנוע בכיסא גלגלים.

על פי עדותו של מזכירו הצבאי, עזריאל נבו, מאז ספטמבר 1982 ניתק בגין את עצמו מכלל המערכת ושמר על קשר רק עם דן מרידור, יחיאל קדישאי ועזריאל נבו. בישיבת הממשלה שנערכה ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כוונתו לפרוש:

מבקש אני למסור הודעה, ואני מבקש לציין כי אין לה כל קשר לדיון שנתקיים (זה עתה) בממשלה, ולא עם דיונים אחרים שהתקיימו לאחרונה. הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי - איני יודע.
ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, ובאתי באופן מיוחד לישיבה זו של הממשלה כדי למסור את ההודעה, משום שבזה קשור תהליך קונסטיטוציוני מיוחד, וכל עוד לא מסרתי את ההודעה הזאת - תהליך זה כלל לא יתחיל

— שלמה נקדימון, יחיאל, היום זה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012

השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו. אל מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו, ולצדם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. בגין הסתגר בבית ראש הממשלה, ורק כעבור כמה שבועות, ב-15 בספטמבר, הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא. החל מראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין בביתו.

מספר השערות הועלו להסבר חוסר תפקודו והמניעים להתפטרותו. היו שייחסו את השבר למותה של עליזה רעייתו, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות, ב-13 בנובמבר 1982. במיוחד הוא כאב את העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה על מותה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב לישראל. לפי הסבר אחר, הקשתה והכבידה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה מלחמת לבנון הראשונה, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית. הסבר זה נשלל על ידי מזכירו האישי קדישאי. עפר גרוזברד טען בספרו "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג" שבגין סבל מדיכאון קליני מאז ילדותו ודיכאון זה התפרץ והחמיר במהלך כהונתו כראש ממשלה, לא בגלל מאורע חיצוני כלשהו.

בבחירות הכלליות שהתקיימו ביולי 1984, הביע בגין תמיכה ביצחק שמיר ובליכוד, אולם סירב להופיע בתשדיר בחירות. אחרי הבחירות, דיבר בגין ברדיו ופסל את חבר הכנסת מאיר כהנא כשותף לקואלציה. בינואר 1985, בעקבות ניצחון אריאל שרון בתביעת דיבה שהגיש בארצות הברית נגד השבועון "טיים" בנושא טבח סברה ושתילה, שיגר בגין מכתב ברכה לשרון ואף התראיין ל"קול ישראל" ואמר שזה "ניצחון מוסרי מוחלט".

שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות הובל בכיסא גלגלים ולא יצא מביתו ברחוב צמח מספר 1 בירושלים, אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה ובכמה מקרים שבהם אושפז בבית חולים. הוא לא התבטא בפומבי, לא התראיין ולא פרסם מאמרים. הוא גם לא כתב בסופו של דבר את הספר שהתכוון קודם לכן לכתוב, "בדור השואה והתקומה". מכתבים רבים שנשלחו אליו נענו בקיצור ובנימוס. באוגוסט 1990 עבר לתל אביב, לאחר שאושפז בבית החולים איכילוב. בשנה וחצי האחרונות עבר להתגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4 בתל אביב. רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, בהם משפחתו הקרובה, עורך הדין דן מרידור, מזכיר ממשלתו השנייה, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום.

בסוף 1991 השתתף בגין בחתונת נכדתו, דורית.

ב-9 במרץ 1992, ד' באדר ב' ה'תשנ"ב, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 78. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני...". כך קבור בגין בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלוויתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר.

בגין השאיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין, גאולוג בהשכלתו, חבר הכנסת ושר מטעם הליכוד בממשלות ישראל. אחיינו מצד אחותו, רחל, הוא העיתונאי עמנואל הלפרין.

עמדות ואידאולוגיות במרוצת השנים

מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. הניגוד המוחלט בין הגולה הממארת והטראגית לבין תחולת החיים והפדות בארץ ישראל, עיצבו את השקפת עולמו. החתירה להגשמת חזון הבית הלאומי, שאימץ ממורו ורבו, זאב ולדימיר ז'בוטינסקי, הייתה כאש בעצמותיו. הכאב החד על אובדן המיליונים בשואה, הפך למדרבן שהאיץ בו לפעול ולהיאבק ללא הרף למען שחרור הארץ מעול זרים והקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל. אמונתו של מנחם בגין בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית, משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד ישראל ובניה. לבגין הייתה תפיסת עולם שמרנית, לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה מדינית וצבאית, והוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר.

כמנהיג ליכוד בשנת 1973

בגין נואם מעל בימת הכנסת, 1973

מנחם בגין בביקור ברפא"ל 1973

מרכז מצעה של תנועת הליכוד היה העיקרון ש"אדמת ישראל", בין הים ונהר הירדן, לעולם לא תחולק שוב, ושהממשלה שמונהגת על ידי הליכוד, תעשה כל שביכולתה להרחיב את החקיקה הישראלית ליהודה והשומרון. במצע הבחירות של הליכוד לקראת הכנסת העשירית נאמר כי כל תוכנית שיש בה מסירת חלקי ארץ-ישראל המערבית לשלטון זר, כפי שהציע המערך, מערערת את זכותנו לארץ, מביאה באופן בלתי נמנע להקמת מדינה פלסטינית, פוגעת בביטחונה של האוכלוסייה האזרחית, מסכנת את קיומה של מדינת ישראל ומסכלת כל סיכוי לשלום.

האידאולוגיה של בגין, שהונחתה בעיקר על ידי עקרון שלמות ארץ ישראל, התבטאה במדיניותו והלא מתפשרת של מנחם בגין שהיה מדינאי מפוכח, והחליט להתמקד במאבק על שלמותה של ארץ ישראל המערבית, דהיינו: אי-ויתור על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וחתירה להחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה במסגרת של הסדר קבע עתידי. המציאות הפוליטית הפנימית בישראל והקונסטלציה הבינלאומית שישראל הייתה נתונה בה בשנים 1965–1983 הביאו את בגין להכרה, עוד בשבתו באופוזיציה וביתר שאת כשהיה בעמדות שלטוניות, שאין זה מן התבונה לקרוא תיגר על הלגיטימיות של השלטון ההאשמי בגדה המזרחית של הירדן, והוא נקט במדיניות ששמה לה למטרה להיאבק על האפשרי, על מה שניתן להשגה, על הנכסים הנמצאים בידי ישראל ואשר הוא האמין בכל לבבו כי אין לוותר עליהם.

שנת 1973, אשר שילבה את הכישלון של מלחמת יום הכיפורים בזמן שלטון המערך, הביאה עמה את התבטאותם ההרסנית של הפלסטינים כלפי ארץ-ישראל ואי רצונם של מנהיגי ארצות ערב לשיתוף פעולה עם ישראל, הייתה זו שהעלתה על נס את עמדתו הברורה והבלתי מתפשרת של מנחם בגין – העמדה ה"נִצית" שתרמה לו את התמיכה בקרב הציבור הישראלי שאהד את ההשקפה הנחרצת שלו באותה תקופה.

ביקור שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר בארץ-ישראל למטרת גישור בין ישראל לבין מצרים בשנת 1975 היה רק גורם מחזק לאידאולוגיה של בגין, שטען בזמנו כי: ”אנו מוותרים על יתרונות אסטרטגיה חשובים בשביל כלום, אנו מפקירים למצרים את האינטרס הביטחוני החיוני שלנו מבלי לקבל כלום חזרה, נסיגות כאלו יכולות להביא את האויב למפתן ביתנו” – כך ביטא בגין את דעתו ביחס להצעת קיסינג'ר לויתור על חצי האי סיני לטובת מצרים. אך עם זאת, בוועידת הליכוד בחברון בשנת 1976 הכריז כי יש להבחין בין חצי האי סיני לאדמות המולדת, ולראשונה תמך באופן רשמי ומוצהר בפשרה באשר לסיני ולגולן. בגין לא ראה בהחלטה ויתור על עמדותיו, אלא פתרון מדיני שיביא לידי הסכם שלום וישמר את "נחלת אבותינו" מכיוון שתפיסת עולמו נבעה מהאמונה כי אלוקים הבטיח את ארץ-ישראל לעם ישראל, ראה בסיני ובגולן אך ורק פתרון מבחינה ביטחונית שיהיה אפשר ליישם בהסדרים מדיניים.

ב-20 ביוני, שנה לאחר מכן, ראה בגין בחתימת חוזה השלום עם מצרים אינטרס ראשון במעלה, שכן מדובר פה במפנה היסטורי במעמדה של ישראל במזרח התיכון, ובהזדמנות להפסקת שפיכות הדמים, הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד כדי שלא להחמיץ הזדמנות היסטורית זו. פינוי היישובים העבריים בפתחת רפיח היה מחיר כבד בעיניו, אבל הוא היה מוכן לשלם מחיר זה כדי להגיע לחוזה שלום חתום עם מצרים.

כראש ממשלה משנת 1977

בגין החשיב עצמו כמנהיג יהודים ולא רק "ראש ממשלת ישראל". על-פי מקורבו יצחק שמיר: "אהבתו לעם היהודי הייתה לשם דבר ובכל אשר הלך, הקרין גאווה יהודית". ביום שנתמנה לראש ממשלת ישראל אמר: "ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, כי תכיר בנו להתקיים".

ב-21 ביוני 1977, לאחר מינויו של בגין לראש ממשלת ישראל, נאלץ ממשל קרטר לשערך את האסטרטגיה שלו במזרח התיכון. עד אז רווחה בקרבו ההנחה שהמשא-ומתן על השלום יוכל להתנהל על יסוד הנוסחה "שטחים תמורת שלום" המגולמת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הבחירה במנחם בגין לראש ממשלה שכנעה את האמריקאים שעליהם להתאים את האסטרטגיה לנסיבות החדשות. הסיבה ודאי הייתה דבקותו של בגין בתביעתה של ישראל – לרבות יהודה ושומרון וחבל עזה – ומחויבותו הנחרצת להוספת התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים. אלו היו שני הנושאים שבהם נראה בגין שונה ביותר מקודמיו.

מנגד, יחסו של בגין כלפי ארצות הברית ותפקידה היה שונה בעליל מזה של קודמיו. בעוד שראשי ממשלה ישראלים קודמים דיברו בבירור על הצורך לתאם את מדיניותם עם וושינגטון, שלל בגין בתוקף את הרעיון של פעילות דיפלומטית יזומה, בחששו שמדיניות זו עלולה לכפות על ישראל "נוסחה שגובשה מבחוץ". תפקידה של ארצות-הברית, לדעתו של בגין, הוא רק לעזור בהבאת הצדדים לשולחן הדיונים.

דוגמה לעמדותיו הימניות, גם לאחר מינויו לראש ממשלה, ניתן לראות עוד ב-48 השעות הראשונות לכהונתו כראש ממשלה כשיצא עם קבוצת כתבים להרי שכם. שם, בפני מתנחלי אלון מורה, יישוב שהוקם על אפה וחמתה של ממשלת העבודה, הוא הכריז: "בעוד כמה שבועות או חודשים יהיו הרבה אלוני מורה" – כך התבטא לגבי המשך הקמת התנחלויות למורת רוח ארצות הברית ותנועות השמאל.

במקביל, במצעה של הממשלה החדשה נאמר כי ישראל מקבלת את החלטת האו"ם 242 ואת כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמו ממשלות ישראל הקודמות. דברים אלו עוררו צחוק בספסלי האופוזיציה בכנסת. הם השמיעו קריאות שבגין דחה את החלטת 242 בשנת 1970 ושעכשיו הוא מוכן לקבל רבים מן ההסכמים של ממשלות קודמות שבעבר מתח עליהן ביקורת. ההסבר הטוב ביותר לשינוי הזה הוא אולי עול האחריות.

בחודשים הראשונים שלו כראש ממשלה אימץ בגין החלטות מעשיות יותר מאשר החלטות דוגמטיות. כלומר, הוא לא הגיע לכדי יישום חקיקה ישראלית בגדה המערבית על אף שהתחייבות כזו נכללה במצע הליכוד. בגין הנחה את ממשלתו בהנהגת הליכוד לאימוץ יוזמות שלום ומניעת מלחמה, ולקראת סוף 1977, כאשר הסכם השלום עם מצרים היה על הפרק, הפך לאיש בעל אמירה המסוגל לשנות את השקפותיו כדי לשמור על הנסיבות. זה משקף מעבר קיצוני בעמדותיו הידועות.

ביוני 1977 נשאל בגין מה יעשה כשיצטרך ללחוץ את ידו של מדינאי גרמני. בגין השיב: "אנהג כראש ממשלה".

במהלך הפגישות עם סאדאת וקרטר בקמפ דייוויד שהובילו להסכם השלום עם מצרים

ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא ארצות הברית גימי קרטר בארצות הברית יוני 1980

לבגין הייתה תפיסה כוללת שאותה ביקש לבטא בהסכמי קמפ דייוויד. ביסוד תפיסתו הייתה השאיפה לשמור על ארץ ישראל מכל משמר ולא לפגוע במאומה בתביעה לבעלות וריבונות עליה. הוא לא ראה שום סתירה בין ארץ-ישראל יהודית ובין אמונתו בשלום עם שכניה של ישראל. כאשר ויתר על שליטה ישראלית בסיני, ביקש בזה להבטיח ריבונות ישראלית מלאה בארץ ישראל המערבית כולה, כולל ירושלים, יהודה, שומרון ועזה.

כשהציע קרטר ויתור בנושא ההתנחלויות בסיני השיב בגין שלעולם לא ימכור את זכותם של "ילדי השואה" על ארצם. הוא הרגיש מעומק לבו שתפקידו ההיסטורי הוא להגן על המקומות הקדושים לעם היהודי ועל זכותם של ילדי השואה על ארצם התנ"כית. הוא היה מוכן לוותר על יישובים בסיני רק בלית בררה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהם שקל בגין אפשרות של כניעה ישראלית. בגין מעולם לא ראה בפינוי סיני ויתור על עקרון. מעולם לא הייתה פתחת רפיח חלק מארץ-ישראל אשר על שלמותה התחייב לשמור. לא בכדי החליט בגין כי ההחלטה בנושא יישובי סיני תובא להכרעת הכנסת. הוא ידע את עומק הכאב ואת עומק הדילמה, אך הוא חש והחליט לא להחמיץ את השעה.

כחצי שנה לאחר כינון ממשלתו של בגין חל שינוי בעקבות ביקור סאדאת בשנת 1977. תחילה בגין דיבר על אוטונומיה מנהלית ולבסוף הוסכם על אוטונומיה מלאה. על אף שהבטיח אוטונומיה מלאה בגדה המערבית ובחבל עזה, סירב בגין לפרט מה עשויה אוטונומיה זו להיות למעשה ולא הסכים לבטל את הממשל הצבאי, אלא רק "להסיג אותו לאחור". בגין עמד איתן בעמדתו הבסיסית לגבי הגדה וחבל עזה וויתר רק על עמדות סמליות בתמורה לוויתורים מרכזיים מצד סאדאת. המצרים סבורים כי הוויתור הגדול היחיד שחילצו מבגין הוא פינוי התנחלויות מסיני והקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית ובחבל עזה לשלושה חודשים.

נראה כי עמדתו הבלתי מתפשרת של בגין בנושא האוטונומיה הפלסטינית נבעה מהבנתו שהשליטה על השטחים יש בה ערובה לקבוע את עתידם, בלא יחס לכל מחויבות בינלאומית שנטל על עצמו. לטענתו, רשלנות דיפלומטית, במקרה זה מצד סאדאת, עשויה לעיתים להצמיח הישג היסטורי לטובת הצד השני. אך הוסיף, כי אף שגילה תקיפות, למעשה איחר להציב, בדומה לסאדאת, מחסום ברור ומוגדר לוויתוריו ולבסוף התפשר על מה שלא נראה לו אפשרי לפני הוועידה.

בשאלת ירושלים התנגד בגין לאורך כל החזית. הוא סירב לשוחח על הנושא או להסכים לשיתוף תושביה במסגרת האוטונומיה. לדברי משה דיין, אחד מיועציו העיקריים של בגין בוועידה: "ראש הממשלה אינו יכול לקשור עצמו לנוסח שאינו מכיר בסיפוחה של העיר לישראל".

לאחר ימים ממושכים של משא ומתן, נראה כי בסיום הוועידה נראו קרטר ובגין שרויים באופוריה, אך לא סאדאת. הוא לא השיג אף לא אחת ממטרותיו העיקריות – נסיגה מלאה של ישראל מהשטחים, מדינה פלסטינית והסכם שלום עם כל מדינות ערב. סאדאת הצליח רק להשיג הסכם שלום נפרד עם ישראל. בגין היה בבירור הנושא ונותן המקצועי ביותר בקמפ-דייוויד. הוא לא הסיר מעיניו סוגיות מסוימות. הוא אכן ויתר פה ושם על נקודות בעלות חשיבות סמלית אך בלתי מוחשית, רק כדי להשיג משהו ממשי יותר ורב ערך לדעתו. בתמורה, זכה לא רק בשלום עם מצרים, אלא גם ביד חופשית, יחסית, בגדה המערבית ובחבל עזה. מבחינתו הקריב את סיני, אך זכה בישראל.

לפי עפר גרוזברד, בגין הקריב את חצי האי סיני לטובת יהודה ושומרון, או לטובת ישראל, שעה שסאדאת הקריב את הפלסטינים ואת יתר מדינות ערב. בגין ניהל את השיחות "כהתגלמות העם היהודי" ועל כן לא מיהר לוותר על עקרונותיו ועמדותיו, בהתאם לפרספקטיבה ההיסטורית שלו ולהשקפתו האסטרטגית. היו לו קווים אדומים ברורים בכל הנוגע לארץ-ישראל.

ניתן להסביר את אידאולוגיות בגין ועמדותיו לאור מסקנות וועידת קמפ-דייוויד משני כיוונים: אריה נאור, מזכיר ממשלתו הראשונה, מסביר כי בעצם נכונותו לעשות שלום ויתר בגין למעשה, אם לא גם להלכה, על תביעתו המקורית לשלמות המולדת משתי גדות הירדן, אך מוסיף כי לטענתו של בגין המדיניות עשויה להשתנות גם כשאין שינוי מקביל באידאולוגיה המשמשת לה מקור והצדקה. קצב השינוי במדיניות מהיר יותר מקצב השינוי באידאולוגיה.

החוקר ששון סופר מנמק את התנהגותו של בגין בכך שקו הפריצה של אדם המעמיד את התנגדותו על עקרונות, עשוי במקרים מסוימים להיות מעמיק יותר משל אדם פרגמטי. כך, במקרה הראשון, כאשר נפרצת חומת העקרונות, נפרץ גם קו ההגנה העצמי, התוצאה לרוב, ויתור ממשי או הודאה בכישלון. הראייה הפרגמטית מקלה על הוויתור הטקטי לצורך תועלתני – זו הייתה התוצאה של קמפ-דייוויד. ההפרדה בין שני הסכמים, דחיית ההכרעה בסוגיית הריבונות על יהודה ושומרון ועקיפת הסעיפים באשר להתנחלויות, החלטה 242 וירושלים, כל אלה הובילו לוויתוריו של ראש-הממשלה. הם אפשרו את הרציונליזציה והשכנוע העצמי מול מציאות הסותרת את אמונותיו העמוקות ביותר.

משפט

בגין החזיק ביראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל ותמך ב"עליונות המשפט". הוא כתב: ”חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות”. הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד.

בנאום של בגין על הסכם השלום עם מצרים הוא אמר "יש שופטים בישראל". בעקבות כך נהוג לייחס לו את הביטוי "יש שופטים בירושלים".

ירושלים והר הבית

כבר בראשית דרכו כפוליטיקאי כלל בגין בנאומיו התייחסויות להר הבית, לבית המקדש ולמעמדה של ירושלים שבין החומות. באוגוסט 1948 הוא הכריז בעצרת בנתניה: "הצבא העברי שיכבוש את העיר העתיקה — ובודאי יכבוש — לא יעזבנה לעולם, לא צו, ולא בכוח החלטה של מוסד ויהא החשוב ביותר!
בדור הבא, או אולי עוד בדורנו, נכונן במקום בו עמד תמיד, את בית מקדשנו השלישי. בלי תותחים קדושים..."

מוקדם יותר באותו חודש, בעצרת הראשונה שלו בירושלים מאז שעלה מהמחתרת הוא נאם והתייחס לעניין ירושלים: "חומת העיר העתיקה אינה גבולה של ירושלים; הירדן אינו גבול ארצנו והים אינו גבול עמנו. קשר אחיד יש בין ירושלים החדשה והעתיקה, בין הגלעד והשומרון, בין פיזורי ישראל ומדינת ישראל".

הנצחת מנחם ועליזה בגין

נשיא המדינה ראובן ריבלין עולה לקברו של מנחם בגין. פברואר 2018

שמו של בגין מונצח במקומות ואתרים רבים בישראל, בהם כביש בגין בירושלים ודרך בגין (לשעבר דרך פתח תקווה) בתל אביב. ב-1998 חוקקה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של מנחם בגין ולפיו הוקם המוסד "מרכז מורשת מנחם בגין" השוכן בירושלים, אשר מופקד על טיפוח זכרו ומורשתו, ובו מוזיאון, ארכיון, ספרייה, מכון מחקר, ומתקיימים בו פעילויות חינוכיות ואירועים שונים. החל מ-2002 מחולק מדי שנה פרס בגין על שמו.

דמותו של בגין הופיעה בסרט הטלוויזיה "בגין" משנת 1998, בגילומו של השחקן משה איבגי. הסרט, בבימויו של אורי ענבר על-פי תסריט של אמנון דנקנר, מתרחש כולו בביתו של בגין בתקופה שאחרי הפרישה מראשות הממשלה.

על שם רעייתו, עליזה בגין, נקראו היישוב עלי זהב, שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, רחובות בערי ישראל, בתי ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין, בית ספר תיכון ע"ש מנחם בגין, אילת ומקומות נוספים.

ב-24 ביולי 2013, במסגרת חגיגות 100 שנה להולדת מנחם בגין, הוסר הלוט מעל עמוד הנצחה למנחם בגין ומשפחתו בכניסה לביתם ברחוב רוזנבאום 1. באותה שנה, חנכה ממשלת בלארוס אנדרטה לזכרו בכיכר עיר הולדתו ברסט ליטובסק.

ב-2016 שונה שמו של מעבר טאבה למעבר מנחם בגין.

מרכז מורשת מנחם בגין

ב-1999, הוקם בירושלים מרכז מורשת מנחם בגין המופקד מכוח החוק להנצחת מנחם בגין, התשנ"ח-1998 על הנצחת מורשתו וזכרו של מנחם בגין המרכז כולל אתר ההנצחה לזכרו מכון למחקר על שמו ואת ארכיון המרכז. במרכז מופעלים ספריה וארכיון העוסקים בחייו ופועלו של בגין, מוזיאון בגין המציג את סיפור חייו ומורשתו, המסופרים בחלקם בקולו של בגין עצמו ומתקיימים בו ימי עיון והרצאות בנושאים הקשורים לבגין ולמורשתו. המרכז מעניק מדי שנה, החל מ-2002 את "פרס בגין", ליחיד או לקבוצה, כאות הכרה על מעשה מיוחד, תרומה או הישג למען עם ישראל או מדינת ישראל. הפרס הוענק בין היתר לארגוני סיוע ישראלים אזרחיים וצבאיים, לטייס החלל אילן רמון, לתושבי שדרות, לשייטת 13, לארגון רבני צהר ולארגון השומר החדש.

• 
  שלט ברחוב צירלסון 15 בשכונת חסידוף בפתח תקווה, בו הסתתרו מנחם בגין ומשפחתו
• 
  שלט הנצחה ליד הבית בו גר בגין בשנים 1944–1946 ברחוב הבשן פינת יהושע בן נון
• 
  לוחית זיכרון בבית הכנסת "שלום", יהושע בן נון 67, שם התפלל בגין כ"ישראל ססובר".
• 
  מבנה מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים
• 
  עמוד הנצחה ליד בית משפחת בגין ברח' רוזנבאום 1 בתל אביב
• 
  כיכר מנחם בגין במודיעין

ספריו

• המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל, נדפס לראשונה בירושלים בשנת תש"י (1950) ואחר כך במהדורות רבות. תורגם גם לאנגלית ולערבית.
• בלילות לבנים: סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין בצירוף הפרוטוקולים של ה־נ.ק.וו.ד., הוצאת קרני, 1953; הוצאת דביר, 1995.
• במחתרת: כתבים, כרכים א'-ד' (וגם בשני כרכים), תל אביב: הוצאת "הדר", תשי"ט-תשכ"ב.
  • הספר "במחתרת", באתר "סימניה", (הספר בקטלוג ULI)
• השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), הוצאת "בסער", תל אביב: נציבות בית"ר בארץ ישראל, 1952, הוצאה מחודשת, מרכז מורשת מנחם בגין, תשס"ז, 2007.
• מורי זאב ז'בוטינסקי, ירושלים: הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי, 2001.

לקריאה נוספת

• סופר, ש. (1986), מנחם בגין בוועידת קמפ דייוויד: פרק בדיפלומטיה החדשה ירושלים: האוניברסיטה העברית (הספר בקטלוג ULI)
• אריה נאור, בגין בשלטון: עדות אישית, הוצאת ידיעות אחרונות, 1993
• קרניאל, מ. (1998), מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג ירושלים: הוצאת ראובן מס
• מרדכי קרניאל, מורשתו של מנחם בגין, הוצאת פסגות, 1999
• מירון ח. איזקסון (עורך), בגין;, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003
• אריה נאור וארנון למפרום (עורכים), מנחם בגין ראש הממשלה השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913), ירושלים, ארכיון המדינה, תשע"ד
• עפר גרוזברד, מנחם בגין דיוקנו של מנהיג - ביוגרפיה, הוצאת רסלינג, 2006
• אבי שילון, בגין, 1992-1913, הוצאת עם עובד, 2007
• דניאל גורדיס, מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל, כתר הוצאה לאור, 2015

• Haber, E (1978), Menachem Begin-The Legend and the Men New York: Delacorte Press
• Silver, e (1984), Begin- A Biography London: Wieidenfleld and Nicolson
• אריה אלדד, דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?, פרק 1: מנחם בגין או: תשכח ימיני הרועדת,כנרת זמורה _ ביתן דביר, תשע"ו - 2016, עמ' 11 - 184

קישורים חיצוניים

• מנחם בגין, באתר פרס נובל (באנגלית)
• מרכז מורשת מנחם בגין, באתר תמונות, מאמרים, נאומים וחומרי קריאה.
• מנחם בגין, באתר הכנסת
• מנחם בגין, באתר כנסת פתוחה
• מנחם בגין, באתר של משרד ראש הממשלה
• במלאת 10 למותו, באתר הכנסת.
• יוסי אחימאיר, מנחם בגין האיש שהביא את השלום, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה, 1992
• מנחם בגין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
• הספרים של מנחם בגין, באתר "סימניה"
• מנחם בגין: המנהיג בעל אינספור המהפכים: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב

על אודותיו

• מנחם בגין, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998, באתר הכנסת.
• מנחם בגין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מורשת מנחם בגין, כנס במלאת עשור לפטירתו: היום הראשון, היום השני - מסמכים ובהם תמליל הכנס, 19-20, במרץ 2002
• אלי חזן, ואז הגיע בגין נענע 10, ‏17 במאי 2007
• שי פוגלמן, בגין מחלק את ירושלים, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2011
• שלמה נקדימון, יחיאל, היום זה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
• 20 שנה למות בגין, הארץ - אוסף כתבות
  • אסתי אהרונוביץ, 20 שנה למות בגין: תחנות בחייו של מנחם בגין, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
• כרטיס הקבר של מנחם בגין, באתר הר הזיתים
• 20 שנה למותו: סיור בתחנות חייו של מנחם בגין, באתר ynet, 27 בפברואר 2012
• עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
• 100 שנה להולדת מנחם בגין, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה, 15 באוגוסט 2013
• רוביק רוזנטל, 100 שנה להיוולדו: מילון מנחם בגין השלם, באתר nrg‏, 17 באוגוסט 2013
• אהרל'ה ויסברג, ‏חשיפה: המכתבים הגנוזים של מנחם בגין, באתר ישראל היום, 3 באוקטובר 2014
• הפרק הראשון מהביוגרפיה "בגין" מאת אבי שילון, באתר וואלה.
• שרה ליבוביץ-דר, 40 שנה למהפך: כך הפך מנחם בגין ליקיר השמאל באתר מעריב
• ד"ר דניאל גורדיס בשיחה על מנחם בגין
• במלאת 100 שנה להולדתו של מנחם בגין ז"ל - תערוכת תצלומים ומסמכים מארכיון צה"ל בשיתוף מערכת הביטחון מנחם בגין ז"ל, אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

• כתבות וסיפורים על מנחם בגין, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.

דבריו

• מאגר נאומים וכתבים של מנחם בגין (מרכז מורשת מנחם בגין)
• נאומים, מאמרים וכרוזים של בגין מימיו במחתרת, באתר דעת.
• מבחר מנאומיו בכנסת, עד כניסתו לממשלה, באתר דעת.
• השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), נציבות בית"ר בארץ-ישראל, 1951
• מנחם בגין, דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• ענבר טויזר, "אין דרך אחרת מדרך הייסורים": נאום נדיר של בגין יועמד למכירה פומבית, באתר ynet, 18 באוקטובר 2018

הערות שוליים

​

מנחם בגין
הקודם: - יושב ראש מפלגת הליכוד הבא: יצחק שמיר

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31501953מנחם בגין