ליל המיקרופונים
ליל המיקרופונים הוא כינוי שניתן על ידי התקשורת לכינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 (י"ז בשבט ה'תש"ן) שבמהלכו הודיע אריאל שרון על התפטרותו מכהונתו כשר התעשייה והמסחר בממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר, ועל ידי השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.
רקע היסטורי
בנובמבר 1988 נבחר ג'ורג' בוש (האב) לנשיאה החדש של ארצות הברית. הממשל החדש בארצות הברית, אשר נכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989, לאחר ששב שמיר מפגישה עם ראשי הממשל בוושינגטון אישרה הממשלה תוכנית בת ארבעה שלבים שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות:
- חיזוק היחסים בין מצרים לישראל.
- כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב.
- פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.
- קיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה.
עמדת "הליכוד" הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה העת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין. "החישוקאים" דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון חברו נגדו, וטענו שתוכנית זאת מנוגדת למצע המפלגה ותוביל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה שומרון ועזה. הם דרשו להציב, כתנאי מקדים לתוכנית, את חיסול הטרור, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, אותם אין על שמיר לעבור.
תיאור האירוע
ב-12 בפברואר 1990 התכנס מרכז הליכוד לוועידה שהייתה אמורה להיות דיון על התוכנית המדינית, העלאת הצעות מדיניות שונות על ידי ראשי המפלגה והצבעה חשאית בקלפי על ההצעות הנ"ל. שרון חשש ששמיר יבצע הצבעת מחטף בוועידה וכיושב ראש המרכז, בסיועו של עוזרו אורי שני, אירגן את הכינוס באופן שימנע משמיר לעשות כן, הם השתלטו על מערכת ההגברה במקום ומילאו את השורות הראשונות באולם באנשי שלומם.
הכינוס נפתח בשעה היעודה ובתחילתה הסביר שרון את סדר יומה. כשסיים לעשות כן ביקש מחברי המרכז להקריא הודעה אישית:
ברצוני להקריא כאן מכתב ששלחתי הערב לראש הממשלה: אני מגיש לך בזאת את התפטרותי(...) אדוני ראש הממשלה, תחת ממשלתך משתולל הטרור הפלסטיני בתוך ארץ ישראל כולה(...) אני יודע ומשוכנע כי ניתן לחסל טרור זה. תוך זמן קצר ניתן להחזיר חוק וסדר לרחבי ארץ ישראל ולהשכין שלום בינינו לבין הערבים, על בסיס זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל(...) יש רגעים בהם אדם צריך לדעת לקום מכיסאו ולהתחיל לצעוד. יש רגעים בחיי עם, ובחיי אנשים, שבהם עליהם להתעורר ולהיאבק בטרם פורענות. זוהי אולי השעה האחרונה לעשות כן.
את התדהמה והדממה שחלפה בקהל החליפה במהרה מהומה רבתי כשמאות תומכים ואוהדים החלו לצעוק "אריק, אריק". כשסיים שרון את דבריו ביקש מראש הממשלה לשאת את דבריו. שמיר, כמו חבריו ה"חישוקאים" של שרון, היה מופתע ממהלך זה של שרון, אך התחמק מעימות ישיר מול שרון ואמר כי "טרם קיבלתי את מכתב ההתפטרות, ורק לאחר שאקבל אותו אגיב" ומיד לאחר הצהרה זו פנה להקראת נאומו שהוכן מראש. בסיומו של נאום זה ביקש לערוך הצבעה ספונטנית, כפי שחשש שרון, וביקש מכל מי שתומך בו ובתוכניתו המדינית להרים את ידו, "הציבור צריך לדעת מי מייצג את הליכוד - אני או משמיצי. אני פונה לחברי בבקשה ובשאלה: האם הם מקבלים את הצעתי להבעת אמון?".
זו הייתה יריית הפתיחה להתגוששות ביו השניים, אורי שני ששלט על מערכת ההגברה השתיק כמעט לגמרי את המיקרופון של שמיר והגביר את המיקרופון של שרון, שרון קם ושאג "אני שואל את חברי המרכז. מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו. מי נגד שיתוף מגורשים, שירים ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים, ירים ידו". שמיר הנבוך ניסה ללא הצלחה להשיב את ההצבעה לכנה וקרא "מי בעדי, מי בעדי".
במהומה שנוצרה במקום לא ניתן היה לדעת בעבור מי הידיים מורמות. שמיר נעל את הכינוס לאחר שהצהיר כי הצבעתו התקבלה ברוב מאסיבי והודה לחברי המרכז על האמון והתמיכה בו. פיצוץ הכינוס בסופו של דבר הועיל לשמיר כיוון שאי קבלת הכרעה כלשהי איפשרה לו להמשיך בתוכניתו המדינית.
אירוע זה נתפס בעיני רבים מהציבור הישראלי כאחד המעמדים המבישים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ונשמעו התבטאויות רבות של שאט נפש מהתנהגות הפוליטקאים בכלל וחברי הליכוד בפרט.
לקריאה נוספת
- גדי בלום וניר חפץ, הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
קישורים חיצוניים
- ynet, ליל המיקרופונים הראשון: כך זה היה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2004
אריק שרון מפוצץ את נאום שמיר-"מי בעד חיסול הטרור", 1990. מתוך: אתר יוטיוב, סרטון באתר יוטיוב
