לוי אשכול

לוי אשכול

תמונת דיוקנו של אשכול, אוגוסט 1963
לידה	ז' בחשוון ה'תרנ"ו אורטוב , רוסיה
פטירה	ח' באדר ה'תשכ"ט (בגיל 73) ירושלים, ישראל
תאריך עלייה	1914
מקום קבורה	חלקת גדולי האומה, ירושלים
סיעה	מפא"י המערך העבודה
בת זוג	רבקה מהרש"ק (1922–1927) אלישבע קפלן (1930–1959) מרים זליקוביץ' (1964–1969)
שר הביטחון ה־3 26 ביוני 1963 – 2 ביוני 1967 (4 שנים) → דוד בן-גוריון משה דיין ←
שר האוצר ה־2 25 ביוני 1952 – 26 ביוני 1963 (11 שנים) → אליעזר קפלן פנחס ספיר ←
שר החקלאות ה־4 8 באוקטובר 1951 – 25 ביוני 1952 (37 שבועות ו־3 ימים) → פנחס לבון פרץ נפתלי ←
שר השיכון ה־3 31 במאי 1965 – 12 בינואר 1966 (32 שבועות ו־3 ימים) → יוסף אלמוגי מרדכי בנטוב ←
חבר הכנסת 20 באוגוסט 1951 – 26 בפברואר 1969 (17 שנים) ארי אנקוריון ← כנסות ה־2–6

לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק) (25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל (1963–1969) ושר בממשלות ישראל.

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי, מהן כ-11 שנים שימש כשר האוצר - תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה בתולדות המדינה. עבודתו קירבה אותו אל דוד בן-גוריון, וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישת בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הוא הביא למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישת בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לחקר פרשת מודיעין שהסתבכה, ונודעה לימים בשם "עסק הביש". הסכסוך הביא לפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו לניצחון גדול של אשכול על בן-גוריון ואנשי סיעתו: רפ"י זכתה ב-10 מנדטים בלבד, ואשכול המשיך להחזיק, כמנהיג מפא"י, בכהונת ראש הממשלה, בימים קשים של מתיחות ביטחונית ומיתון כלכלי.

במהלך כהונתו כראש הממשלה עברה מדינת ישראל תמורות רבות במישור החברתי, הכלכלי והפוליטי. אשכול הביא לביטולו של הממשל הצבאי על ערביי ישראל והנהיג מדיניות מפויסת כלפי מפלגות יריבות. בין היתר הוביל את המגעים ליצירת המערך הראשון וב-1968 ניצח על איחוד המפלגות על בסיסו הוקמה מפלגת העבודה הישראלית. במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ למנות כשר ביטחון את משה דיין, ולהקים את ממשלת הליכוד הלאומי בהשתתפות תנועת החרות. לשותפות זו קדמה החלטתו מ-1964 להעלאת עצמותיו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל.

ביוגרפיה

לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בעיירה אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; באוקראינית: Оратів, אוראטיב) שבפלך קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לעיר קייב (כיום נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה באוקראינה), בנם של דבורה לבית קרַסניַינסקי ויוסף שקולניק. אמו באה ממשפחה עשירה ובעלת נטייה למתנגדים, למרות קרבתה המשפחתית לאדמו"ר יהושע השל ממונסטרישץ', ואילו אביו היה מנהל משק חקלאי זעיר, שהיה מחסידי הרב ממונסטרישץ'. אשכול התחנך בילדותו בחדר ולצד זאת, גם למד לימודי חול. בסתיו 1909 נסע ללמוד בגימנסיה היהודית לבנים הרוסית-עברית של פאבל קָגָן בווילנה.

במהלך לימודיו בווילנה הצטרף לאגודת צעירי ציון והיה לחבר הנהלתה. עם סיום לימודיו בשנת 1914, בשלהי תקופת העלייה השנייה, עלה אשכול לארץ ישראל והתיישב בפתח תקווה. הוא הצטיין בעבודה חקלאית מעשית ואף עבד תקופה בסיוע לנתן שיפריס בתחזוקת מערכת ההשקיה של המושבה. השתתף בהקמת קבוצת "עבודה" ועבד שנים מספר כפועל חקלאי במטרה לסייע לפועלים שנותרו במצוקה עקב המלחמה. הוא לקח חלק בניסיונות ההתיישבות ועיבוד הקרקע באזור קלנדיה, קריית ענבים וכפר אוריה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבד עבור הצבא הטורקי בעזה, עקרון ולטרון. בשנים 1918-1916 השתתף בהנהגת "הסתדרות פועלי יהודה" עם אברהם הרצפלד ונטע גולדברג/הרפז. עם התקדמות האנגלים צפונה וכיבוש ראשון לציון נשלח מפתח תקווה כדי לחצות את קו החזית ולהגיע לאנגלים בראשון לציון. לקראת סוף המלחמה, ב-1918, התנדב לגדוד ה-40 "הארץ ישראלי" של הגדודים העבריים שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. את האימון הבסיס וכן את השירות הפעיל עשה אשכול במצרים. כשהגדוד הגיע ארצה קודם אשכול לדרגת קורפורל. בתקופה זו, נרצח אביו בפוגרום שערכו "הלבנים" (אויבי הבולשביקים "האדומים") באוראטוב; האישור הוודאי למות אביו התקבל רק מקץ ארבע שנים, אף על פי ששמועות על כך הגיעוהו כבר קודם.

בשנת 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', בו היה חבר במשך שנים רבות; בשנים הראשונות היה מרכז ענף הירקות. באותו זמן נמנה אשכול עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית ונבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. כן היה ממייסדי ארגון ההגנה, חבר "המפקדה הארצית" הראשונה ובשנת 1921 יצא לאחת מן השליחויות הראשונות של ההגנה לאירופה לצורך רכישת נשק.

בשנת 1924 יצא עם דוד בן-גוריון בשליחות לברית המועצות במטרה למנוע פילוג בתנועת החלוץ. בשנת 1925 השתתף לראשונה כציר בקונגרס הציוני ועם חזרתו לארץ היה אחראי להקמת תחנת המים בעמק הירדן. בשנת 1929 נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני ועם הקמת הסוכנות היהודית נבחר להנהלתה (כממלא מקום) והחל לעסוק בהרחבת ההתיישבות (במסגרת המענה של המוסדות הלאומיים לדו"ח ועדת שאו), וכן בקידום תוכנית התיישבות האלף באזורים חקלאיים.

בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר, שאליה השתייך אשכול.

אשכול פעל במקביל והתקדם הן בשורות המפלגה, הן בהסתדרות והן בהגנה. בין השנים 1942–1944 היה מזכיר המפלגה.

בין השנים 1944–1948 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב-יפו.

מפעל המים הלאומי

כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאוהו להיות איש מפתח במספר יוזמות מרכזיות: ב-1937 הוא ייסד את חברת מקורות, שנוסדה כמפעל משותף של ההסתדרות (50%), הסוכנות היהודית (25%), והקרן הקיימת (25%). מפעל המים הראשון שהקימה החברה היה מפעל הקישון, שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם 3 שהוקמו הודות למפעל זה), להר הכרמל ולשכונת הדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג אשכול במסגרת הסכם העברה, אשר נחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם הפקעתם על ידי השלטונות. לאחר המכירה יכלו היהודים לקחת את התמורה איתם לארץ ישראל, וכך לעלות לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם. אשכול כיהן בהנהלת חברת מקורות עד 1951.

עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את תוכניתו "הפנטזיונרית" שהגיש לד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהצגה זאת הובאו שלושת המקורות האפשריים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי נחל הירקון ומים מן הצפון. ב-12 בפברואר 1941 קיבל אשכול את התזכיר שהגיש בלאס למקורות על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים", שבו הציע להשקות כ-15–17 מיליון דונם בנגב, באזור הכנרת ובצפון ישראל, באמצעות מקורות מים גלויים בלבד, וללא קידוחים. על בסיס תזכיר זה, ולאחר ועדת בדיקה, השיג אשכול, יחד עם פנחס ספיר, את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי שהזכיר את המוביל הארצי העתידי, שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה.

בהתקבל החלטת הקונגרס הציוני לתמוך בהצעתו, הוא החל בעבודות תכנון מפורטות (ביחד עם המהנדס שמחה בלאס) ורתם את חברת ניר לביצוע קידוחים. בראשית 1937 הוקמה חברת מקורות ובמשך ארבע-עשרה השנים הבאות, עד 1951, אשכול היה מנהל-שותף בחברה. ב-1938 הורחבה פעילותה גם אל המגזר העירוני. תוכנית החברה ליישוב מדבריות היוותה ב-1941 את הבסיס לתוכנית ארוכת טווח להקמת המוביל הארצי.

כבר מ-1941 פעלה מקורות גם במרכז הארץ וגם בדרומה. עד 1948 הניחה החברה מעל מאתיים קילומטרים של צינורות מים, אשר נמתחו בין היתר אל אתרי ההקמה של 11 הנקודות בדרום הארץ, עובדה שהכריעה את גורל הנגב בתוכנית החלוקה.

בהגנה ובהקמת צה"ל

מאז היה שותף להקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, אשכול היה פעיל בארגון, במיוחד בנושאי כספים ורכש. בין השנים 1940–1948 הוא היה חבר המפקדה הארצית (המ"א) של ההגנה, וגזבר הארגון. בתקופה זו כינויו המחתרתי היה "ליש".

בשנות מלחמת העולם השנייה תמך בתחילה בהתגייסות ארץ-ישראלית לשורות הצבא הבריטי. מאוחר יותר סבר כי ההתגייסות לצד הבריטים לא הביאה תוצאות מדיניות מספקות ותמך בהחלטת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל לחדש את המאבק בשלטון המנדט. עם הקמתה של ועדת x לתיאום בין המחתרות היהודיות, אשכול היה חבר בוועדה זו.

בשנת 1947 מונה אשכול לחבר ועד הביטחון של היישוב היהודי. הוא שימש כעוזרו של דוד בן-גוריון ועמד בראש מרכז המיפקדה הארצית, שם רוכזה פעילות הגיוס הצבאי מקרב היישוב היהודי כולו. בחודשי מלחמת העצמאות אשכול פעל בתפקידו זה בתחומי גיוס, אספקה ורכש, ועם הקמת מדינת ישראל הוא שימש כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. הוא המשיך ועסק בארגון הצבא, ברכש, בהנחת יסודות לתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. כן היה לו חלק בארגון סלילת "דרך בורמה".

אשכול עמד בראש משרד הביטחון עד ינואר 1949. בתפקידו זה שימש למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. הוא עסק בין היתר גם בפירוק הפלמ"ח ובאיחוד המחתרות לכדי יצירת צבא מאוחד. את כישוריו הכלכליים יישם גם בתפקידו כיושב ראש ועדה לייעול הצבא.

הנהגת מחלקת ההתיישבות

אשכול נואם בטקס הקמת יישוב חדש במועצה אזורית גזר, 1950

בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר. נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול כראש מחלקת ההתיישבות יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. ביום השבת השחורה הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את תוכנית הקמת 11 הנקודות בנגב, אותה הוא יזם. הנקודות הוקמו בערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל, ועדת אונסקופ, המליצה להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית.

בשנת 1948 נבחר אשכול להיות ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, בראשה עמד 15 שנה, עד כניסתו לתפקיד ראש הממשלה. עד 1952 ייסד ואיכלס במסגרת תפקידו 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה. לאחר מכן ריכז מאמצים בחיסול מחנות העולים: בתחילה הגה את רעיון הקמת המעברות ולאחר מכן דחף להקמת עיירות הפיתוח. כן שימש בין השנים 1949–1953 יו"ר מועצת המנהלים של עמידר – תפקיד חשוב ומרכזי בימי קליטת העלייה והפיתוח המואץ. במחצית השנייה של שנות החמישים יזם וליווה בין היתר את מפעלי ההתיישבות בחבל לכיש ובחבל עדולם.

עד שנת 1949 נשא במקביל לנ"ל, גם בתפקיד מנהל משרד הביטחון; עד שנת 1952 כיהן, בנוסף, גם בתפקיד גזבר הסוכנות ומנהל חברת המים "מקורות".

שר האוצר

שר האוצר אשכול (מימין) עם נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ, 1956

בשנת 1951 אשכול נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י. תקופה קצרה שימש כשר החקלאות והפיתוח, וב-25 ביוני 1952 מונה לשר האוצר, בהחליפו בתפקיד את השר אליעזר קפלן, שהתפטר עקב מחלה. בתפקיד שר האוצר שימש אשכול במשך אחת-עשרה שנים.

בתפקידו כשר האוצר הוא עבד במחיצת ראש הממשלה דוד בן-גוריון. בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי האחראי בלעדית לענייני החוץ והביטחון, לנושאי הקשר עם יהדות התפוצות ועיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל, כולל הדפוסים הלאומיים והממלכתיים. את ענייני היום-יום והכלכלה הותיר לאשכול.

בתחילה המשיך ב"מדיניות הכלכלית החדשה", כינוי להחלטת ממשלה שהתקבלה עוד במהלך כהונת קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי: סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים (1954–1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, שהשיג בהרבה את גידול התל"ג לנפש, מה שהביא לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן לתופעות של אי-שוויוניות ופער בין עשירים לעניים.

ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר. הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליות מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה, משימה שאכן הושגה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים, עקב הפיחות, התקזזה עם מנגנון הצמדת השכר במשק. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה למיתון הגדול עליו הכריז אשכול ב-1966, אף הוא על רקע העלייה בצריכה הפרטית, בלא עלייה מקבילה בתוצר הלאומי.^{[דרוש מקור]}

פרשת לבון והבחירות לכנסת החמישית

ערך מורחב – העסק הביש

במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. למעשה, כאשר פרש בן-גוריון לראשונה לשדה בוקר, בשנת 1953, העדיף למסור את תפקידו לאשכול או לגולדה מאיר, אך סירובו של אשכול ולחצים מפלגתיים אחרים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י.

בזמן כהונתו של משה שרת כראש ממשלה (ופנחס לבון כשר הביטחון) אירעה פרשת העסק הביש – הנחיה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים שם, על מנת לסכסך בין מצרים למדינות אלו, ולמנוע, או לדחות, את הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו ונעצרו, וחלקם הוצאו להורג. הוויכוח הפוליטי בעניין זה, שכונה "הפרשה", הפך משנת 1960 ואילך לעניין מרכזי ששיאו בעימות בין בן-גוריון לאשכול. לאחר גלגולים שונים בחקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 גרס בן-גוריון שיש להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "העסק הביש", בעוד שצמרת מפא"י העדיפה לסיים את העניין. אשכול חתר להגיע לפשרה, ולסיים בהקמת ועדת שרים לחקר "הפרשה". ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה וזיכתה את לבון, שר הביטחון, מכל אשמה.

ב-31 בינואר 1961, לאחר חודש של סכסוכים ועימותים, הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה לאחר שלא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. ב-21 במרץ 1961 הוחלט על קיום בחירות בחודש אוגוסט. אחרי הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים ללא תקדים בהרכבת ממשלה. בתום חודש של מגעים עקרים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואת אחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהוא סומן כיורש לבן-גוריון, ולכך שמעמדו בצמרת מפא"י הוא כשל מס' 2.

דוד בן-גוריון ולוי אשכול, 1 ביוני 1963

כעבור שנתיים, ב-16 ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון ומונה בהסכמה כללית לראש הממשלה. בתוך שבוע ימים הקים את ממשלת ישראל האחת עשרה, באותו הרכב קואליציוני שבו פעלה ממשלת ישראל העשירית.

ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה

כשהקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי בניגוד לבן-גוריון, הוא ימנה כשר ביטחון אדם בעל רקע מתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידיו; אולם אשכול החליט לכהן גם כשר הביטחון. בנאום שנשא בכנסת, אחרי הקמת הממשלה, הוא הבהיר שזו "ממשלת המשך" ושיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו, בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, ועם זאת - לבזר מעט את ריכוזיות הכח בידי ראש הממשלה, וליצור הנהגה קולקטיבית של "זקני מפא"י".

חתימת הסכם ידידות בין ישראל לקונגו, 1963. יושבים, מימין לשמאל: לוי אשכול, נשיא מדינת ישראל זלמן שזר, נשיא קונגו ז'וזף קסאוובו

תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות לכך שהמדינה עוסקת בפיתוח ומטפלת בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של 1962 טרם חלף, הגם שהנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתל"ג, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' ועל 'ריסון' נשמעו כבר במהלך 1964, והממשלה אכן נקטה בצעדי ריסון תקציבי, ששיאם היה המיתון היזום שבוצע במהלך 1966.

בגבול ירדן שרר שלום דה-פקטו, זאת לאחר מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו אז, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השקט היחסי הופר בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, כשנעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולת עונשין רחבת היקף כדי לגרום לפעולות החבלה להיפסק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 הייתה הסלמה עד כדי שימוש באש טנקים וארטילריה, בשל ניסיון סורי להטות את מקורות הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים.

אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו.

לוי אשכול ונשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, בביקורו של אשכול בבית הלבן

בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית הלכו והשתפרו. במרץ 1964 החליטה הכנסת לכונן יחסים רשמיים עם גרמניה המערבית. בזמן שהופעל לחץ כבד מצד מדינות ערב על גרמניה, ואף על פי שרבים בארץ חשבו כי טרם הגיעה השעה לכונן יחסים עם גרמניה, פחות מעשרים שנה מאז השואה, עלה בידי אשכול להעביר בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה. ב-19 באוגוסט 1964 הגיש שגרירה הראשון של גרמניה, ד"ר רולף פאולס, את כתב האמנתו לנשיא המדינה. במאי 1964 ביקר אשכול ביקור ממלכתי בארצות הברית, כראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית. הוא הניח את התשתית ליחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שעזרו למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן.

בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. אשכול יזם את העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, וקבורתן בטקס ממלכתי ב-9 ביולי 1964. באווירה של התקדמות שקטה, צוינו אירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, והתחלת הניסיונות להפעלת הטלוויזיה הישראלית.

הלחץ האמריקני בבעיית הגרעין

אשכול (מימין) עם שמעון פרס, שנות ה-60

עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הביע דאגה פן הכור ישמש לבניית פצצת אטום, והממשל האמריקאי העלה דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. עד אז הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם היכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה.

שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם צרפת הביא לישראל בין השאר את מטוסי המיראז' 3, וכן חימוש רב נוסף ביחד עם ידע בתחום הגרעין; לעומתם, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (בעיקר מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו בהמשך את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח) - כל זאת בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני, לכאורה.

שמעון פרס, שכונה "גשר על הים התיכון", ושהיה יוזם הקשר עם צרפת, ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית - היה בעד הידוק היחסים המיוחדים עם צרפת, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו, והגיע להבנה חשאית עם ארצות הברית, בדבר קבלת הסיוע האמריקאי והאטת הפיתוח הגרעיני-כביכול.

ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר אז, כנראה על רקע זה.

הפילוג במפא"י

אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה האחרון, הלך והתרחק מבן-גוריון, ועל כך העידו פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי ארצה (בן-גוריון הוציא בזמנו את חרות ואת ראשיה "אל מחוץ למחנה"). הקרע האמיתי ביניהם נוצר בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק מעמדו של לבון, ולהשבתו עם שאר אנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת אחרי שבדיקת משפטנים מצאה כי "ועדת השבעה" עיוותה את הדין. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי "ועדת השבעה" פעלה ללא מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה נטולת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהיו חברים בה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חש עצמו חופשי להחליט כרצונו בעניין ממלכתי - הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון - שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים ואחרי שנשיא המדינה הטיל שוב על אשכול להרכיב ממשלה, הוא הרכיב את הממשלה בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים מאז התפטרותו.

בוועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965 נשא אשכול נאום בו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה", להקים את המערך החדש (המערך הראשון), וכן קרא לבן-גוריון: "תן לי אשראי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון. ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול. ב-29 ביוני, בן-גוריון פרש משורות המפלגה והקים את רשימת פועלי ישראל.

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.

בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכתה רפ"י ב-10 מנדטים בלבד אל מול 45 מנדטים שבהם זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול. כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה.

ראש ממשלה - הקדנציה השנייה

ערך מורחב – ממשלת ישראל השלוש עשרה

מיד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר שחרורו מן האשפוז, כעבור כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י הקשו על התהליך. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966 ונתמכה על ידי 71 הח"כים של מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. את עיקר נאום הבכורה הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואלה אכן עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו.

המיתון

ערך מורחב – מיתון 1966 בישראל

עוד לפני תום שנת 1966 הסתיימו כמה פרויקטים גדולים: המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום שלב הפיצויים הלאומיים (להבדיל מהאישיים) של הסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים גדולים במשק, בראשם ארגון 'האקדמאים' (שערכו ב-1965 שביתה פראית), כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקיטת צעדי ריסון תקציבי, כלומר - מיתון יזום.

בנאום מ־14 בפברואר 1966, תוך כדי הצגת תקציב המדינה בכנסת, פרט שר האוצר פנחס ספיר את הבעיות העיקריות העומדות בפני המשק הישראלי: גירעון במאזן התשלומים, עליות שכר במשק, הגדלת תקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלה: העלאת מסים וכן התייקרויות, או בלשונו של ספיר "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". המדיניות כונתה "מיתון", ובפי מתנגדיה הוצגה כ"יציאה מכלל שליטה" של המשק. את הפרשנות הזו הובילו חברי האופוזיציה מימין - (גח"ל), ומשמאל - (רפ"י).

בחלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי המדיניות הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה ראתה ישראל מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים אליה. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בנוסף, בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים פרטיים קטנים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות ומעילות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו".

מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" כשלו. ראש הממשלה ושר האוצר שלו ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "ניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי שניהם. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה במשבר רפ"י, נראתה עתה כחוסר החלטיות גרידא. בציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספרון בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי-תה-חצי-קפה", וכן "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" - נראו עתה כמלמולים של אדם חלש, שאינו ראוי למשרתו הרמה. אלה היו מתקפות מתוזמרות מצד האופוזיציה, שנתמכה על ידי עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל, האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות הממשלה שנועדה לשנות את מבנה המשק - להעביר יותר עובדים מענפי השירותים לייצור, ולהגדיל את הייצוא - תחת מיזמי הענק שהקמתם הסתיימה משכבר.

המצב הביטחוני

לוי אשכול ויצחק רבין, 8 באוקטובר 1966

תקופת המיתון הייתה תקופת התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון (מג"ח M48 ו-M60) ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח וחיזוקו, גם בשנות מיתון אלה, יש לזקוף בלעדית לזכות אשכול, אשר השכיל - גם נוכח המשבר הכלכלי - לפעול על פי סדר עדיפויות ראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שיצר אשכול עם הנשיא ג'ונסון במאי 1964, נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה.

צה"ל נאבק על בסיס יום-יומי עם חוליות חבלה של אש"ף וארגונים אחרים, והגיב בפעולות תגמול. הגדולה בפעולות אלה הייתה פעולת סמוע, ב־13 בנובמבר 1966 – פעולה שבה חדר כוח צה"ל לירדן, ופוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום, תוך הסתמכות על חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, בעוד שבצד השני נהרגו עשרות חיילים ירדנים.

תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת" נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב להתנכלויות בזמן ובמקום שייראו לה; אך המסר לא התקבל על דעת הציבור, וההנהגה הצבאית אף התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי. נראה כי פעולת סמוע עצמה הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק בין הממסד הצבאי להנהגה האזרחית קיבל אופי אישי, למשל בתקריות כמו זו מספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול קטגורית על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות.

מאבק זה עתיד היה להסלים ולהחריף ככל שתתקרבה מלחמת ששת הימים, כאשר - בהדרגה - הן ההנהגה הצבאית, והן העם, איבדו אמונם בכוחו של אשכול להתמודד עם בעיות הביטחון של המדינה.

מאחורי הקלעים של מערכת הביטחון התנהל מאבק איתנים בין איסר הראל, יועצו של אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הרקע למאבק היה "פרשת בן ברכה" – היעלמו בפריז של האופוזיציונר המרוקאי אל-מהדי בן ברכה, שיש הטוענים כי שירותי הביטחון הישראלים שיחקו בה תפקיד מרכזי. מאבק זה, אשר כמנהג הימים ההם לא נחשף לציבור אלא במרומז, איים בשלהי 1966 להפוך ל"פרשה" חדשה, והשפיע אף הוא על יכולת תפקודו של אשכול בתחום הביטחוני.^{[דרוש מקור]}

בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; הוא עשה זאת בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, ובגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר - ואף דיבר ללבו של אשכול, אך גם משום רצונו לנקוט בעוד צעד הפגנתי כנגד מורשת בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, אלא שסמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה והמשטרה הצבאית, והוא צומצם בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים אחר כך.

לקראת מלחמת ששת הימים

תקופת ההמתנה

ערך מורחב – תקופת ההמתנה

ראש הממשלה לוי אשכול (משמאל) בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש

ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ולידו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו לאוזני הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים הכניס לסיני כוחות צבא גדולים, בניגוד להסכמי שביתת הנשק. עם חדירת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו מוצבים בסיני. פעולה זו הביאה למעשה לכך שנאצר שלט במצרי טיראן – מה שיצר בפועל מצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה "תקופת המתנה", במהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית כח העבודה הכשיר לשירות מילואים ב"צו 8". חרדה קיומית ירדה על המדינה.

למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ששיאו היה קרב אוויר באפריל 1967 בו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, בלא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים כוחות לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות בסוריה בניסיון להפיל את המשטר שם. אחרים סברו כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אלא ששורת צעדים, שלא ניתן היה לחזותם מראש, גררו את האזור למלחמה.

הציבור הישראלי איבד אמונו בראש הממשלה כשר ביטחון. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול נמנע מלהורות על יציאה למלחמה, גבר החשש שמדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה.

ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין מאפיסת כוחות, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הגביר את החשש הן בצבא והן במערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול להסכים להצטרפות אנשי רפ"י לממשלה ולמינויו של משה דיין כשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרת יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישות אלה משום חתירה תחת סמכותו.

הוא ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי על מנת לסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא באמצעות פעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן - ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-2 לפנות בוקר ב-27 במאי מסר שגריר ברית המועצות לידי אשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים, בהם אשכול, תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון למחרת.

הקמת ממשלת הליכוד הלאומי

יומנו האישי של אשכול, פתוח בתאריכים 4 ו-5 ביוני 1967

עוד בערב ה-28 במאי 1967, נשא ראש הממשלה נאום לאומה ששודר ברדיו. לקראת הנאום נוצרו כמה נוסחים, ואשכול עשה במהירות הגהה לנוסח המודפס. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה ששונתה בנוסח המודפס, במקום "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" נכתב ביד "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות"; אשכול לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע מגומגם. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן, חסר יכולת הכרעה, ולכן המדינה נתונה בסכנה גדולה.

מאולפני הרדיו הגיע אשכול לישיבת המטכ"ל. מצב הרוח במטה היה סוער, עד כדי כך שאריאל שרון, מפקד אוגדה 38 במינוי חרום במלחמה, דיבר על נקיטת יוזמה צבאית מבלי להמתין להוראה מהדרג המדיני. האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו באשכול מילים קשות, והוא עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים.

ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת בהארץ כי "מר אשכול לא בנוי להיות ראש ממשלה ושר ביטחון במצב הנוכחי". אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור בכך ש"סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך וב-1 ביוני הפקיד אשכול את תיק הביטחון בידי משה דיין. כן צורפו לממשלה נציגי גח"ל - מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, אשר באותה עת כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין כשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה העביר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.

מלחמת ששת הימים

מנחם בגין ולוי אשכול בביקור אצל חיילי צה"ל בסיני בתום מלחמת ששת הימים

ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את שטחי חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים.

תוצאות המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאשכול על אף שהוא עמד בראשות הממשלה, עסק בזמן הקריטי בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. כיום מקובלת ההערכה כי תקופת ההמתנה סייעה לצה״ל בהכנתו לקראת המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה במניעת המלחמה סייעו לקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלכים, ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון לנסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956 - 1957). תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל.

אופק מדיני

לאחר המלחמה הוביל אשכול את הממשלה להחלטה שתוצאות המלחמה צריכות להוביל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב, במטרה להשיג הסכמי שלום כולל. בדצמבר 1967 תמך אשכול בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, שקראה לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמה, תמורת הכרה בזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. באותה עת, לאחר ועידת חרטום שנערכה באוגוסט 1967 שבה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן לשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמקומות נוספים. בתקופה זו ישראל שיתפה פעולה עם יוזמת יארינג, ואשכול תמך בקיום שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן ועם מנהיגים פלסטינים.

שרי הממשלה הצעירים משה דיין ויגאל אלון החלו במאבק ירושה ביניהם בעודו בחיים, והחלו להציע תוכניות מדיניות. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, במסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרותיו כי "מחכים לטלפון מנאצר", וכן "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום ע"פ שלום בלי שארם א-שייח" אפיינו את השקפתו. אשכול לעומתם, סבר כי אין כל צורך להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות, והעדיף פעולה שקטה. היו במפא"י/מפלגת העבודה החדשה כאלה שסברו כי טוב שבתפקיד ראש הממשלה ימשיך ויישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון", ושאינו מעוניין ולא מחויב להכריע בין הגישות הסותרות.

היד החופשית שניתנה, בפועל, לדיין בהנהגת המדינה - הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התנהלה בתקופה זו בכל עוזה ואשכול נדרש בתקופה זו לקבל החלטות מבצעיות לגבי היקפה. מלחמת ההתשה בחזית המצרית הייתה באותה עת בעצימות נמוכה יחסית, ורק מספטמבר 1968 החלה להתעצם. נראה היה כי בעקבות מלחמת ששת הימים פינה המיתון הכלכלי את מקומו לגאות משקית.

בשנת 1968 הוזמן אשכול על ידי הנשיא ג'ונסון לביקור ממלכתי שני בארצות הברית.

הקמת מפלגת העבודה

במישור הפוליטי הפנימי, פעל אשכול להקמת מפלגת העבודה הישראלית דרך איחוד מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י, מהלך שהבשיל בינואר 1968. בהמשך חתר לצירוף מפ"ם וליצירת המערך, אשר הוקם לבסוף בתחילת 1969, זמן קצר לפני מותו.

פטירתו

ערך מורחב – הלוויית לוי אשכול

בשנותיו האחרונות, לאחר המלחמה, סבל ממחלת לב. בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב, לאחר שנמסר כי החלים ממנו ושב לעבודה, לקה שוב בהתקף, ונפטר ב-26 בפברואר 1969 בשעה 8:20. יגאל אלון מילא את מקומו במשך 19 יום כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ.

חייו האישיים

אשכול היה נשוי שלוש פעמים.

הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922 וב-1924 נולדה בתם נועה. היכרותם הייתה במסגרת קבוצת החלוצים "עבודה" שפעלה במושבות יהודה וחבריה היו הגרעין להקמת דגניה ב'. לאחר מכן השתלמה מהרש"ק בהוראה ועבדה במושבים, במשקי פועלות ובעבודה עם נוער עולה ונוער ותיק. הייתה בוגרת המחזור השני של הגמנסיה העברית הרצליה. רבקה נפטרה ב-1950, בגיל 58.ב-1930 נשא את אלישבע קפלן, נישואים שנמשכו עד למותה ממחלה קשה בשנת 1959.

בשנת 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא את מרים זליקוביץ', ילידת 1929 בבקאו ברומניה, ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. היא פעלה לצדו כאשת ראש הממשלה בכל שנות כהונתו ועד שנפטר.

לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, בתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. בתו דבורה הייתה דוקטור לביוכימיה, נישאה לאליעזר רפאלי ואחד מבניה הוא פרופסור שיזף רפאלי. בתו תמה היא עובדת סוציאלית ונישאה לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא לימים בתפקיד שר האוצר. בתו עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה, נשואה לפרופסור ברוך נבו, נשיא מכללת צפת, ואחד מבניה הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו.

תדמיתו של אשכול ומורשתו

קברו בחלקת גדולי האומה, הר הרצל, ירושלים

שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צדו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול.

אשכול הלך לעולמו כשתדמיתו טרם שוקמה מהתפיסה הציבורית שדבקה בו ערב מלחמת ששת הימים וראתה בו אדם הססן. בשנות האלפיים לעומת זאת, מוארת דמותו של אשכול באור חיובי והוא נחשב לאחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו לישראל. הוכרה תרומתו המכרעת לאורך שנים ארוכות להכנת הצבא ולציודו לקראת הניצחון במלחמת ששת הימים, כמו גם תפקידו הממלכתי באיחוי השסעים בחברה הישראלית. ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ.

ההומור שלו, אנושיותו וחכמתו מוצגים היום כאנטיתיזה לאיכות הירודה של המנהיגות הקיימת. במערכת הבחירות לכנסת העשרים (בשנת 2015) אף השתמשו שתי הרשימות הגדולות – המחנה הציוני והליכוד – בדמותו של אשכול כדי להצדיק את מדיניות העומדים בראשן. תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נתפסה כמיושנת והייתה מושא לבדיחות במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך בחלוף השנים ניכר געגוע לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה. ההיסטוריון יעקב טלמון אמר עליו כי "היה אחרון ההומניסטים בלשכת ראש הממשלה". הדים לאירועים שקדמו למלחמת ששת הימים ולדמותו החיובית של אשכול נכרים בסרט הדוקומנטרי "האיש שניסה למנוע מלחמה / נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים", בו מגלם השחקן דב גליקמן את אשכול.

אותות ועיטורים

במרוצת השנים צבר אשכול פרסים ואותות הוקרה. הוענקו לו עיטורים לאומיים שונים והוא הוכתר באזרחות כבוד בנקודות יישוב רבות: פילדלפיה (1964), שיקגו (1964), אל פאסו (1964), טירת כרמל (1965), קריית גת (1965), נצרת עילית (1965), באר שבע (1965), בית שאן (1965), עפולה (1965), דימונה (1967), אשדוד (1968), ירושלים (1968) ופתח תקווה (1968).

אשכול עוטר בתוארי דוקטור לשם כבוד ממספר מוסדות: האוניברסיטה העברית בירושלים (1964), אוניברסיטת רוזוולט בשיקגו (1964), ישיבה יוניברסיטי בניו יורק (1964), אוניברסיטת ליבריה (1966) וההיברו יוניון קולג' בניו יורק (1968).

הנצחה

לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה.

יוזמתו לחלוקת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים התממשה זמן קצר לאחר מותו והפרס נקרא על שמו.

ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו ומקיימת עשייה חינוכית, תיעודית ומחקרית, לצד הקמתו של בית לוי אשכול בשנת 2016.

דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, וכן על שטר כסף בערך של חמשת אלפים שקלים, שהונפק לציבור בשנת 1984, ולאחר החלפת השקל בשקל חדש בשנת 1985 הונפק שטר כמעט זהה על סך חמישה שקלים חדשים, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990.

לקריאה נוספת

כתביו, נאומיו ומאמריו

• לוי אשכול, בחבלי התנחלות, הוצאת עם עובד, 1958.
• אלכסנדר מנור, אמרות לוי אשכול, 1965.
• יהודה ארז, במעלה הדרך, הוצאת עיינות, 1965.
• לוי אשכול, ברית אדמה, הוצאת תרבות וחינוך, 1969.
• ההסתדרות הציונית העולמית, דברים על הציונות, 1969.
• עפרה אשכול-נבו, אשכול של הומור, הוצאת עידנים ידיעות אחרונות, 1988.
• שביט בן-אריה, פרשת דרכים, הוצאת יד לוי אשכול, 2018.

ביוגרפיות

• חזי לופבן, לוי אשכול, הוצאת עם עובד, 1965.
• יוסף שפירא, במעלה השליחות, הוצאת מסדה, 1969.
• אברהם רוזנמן, השמשים: רופין ואשכול, הוצאת ההסתדרות הציונית, 1992.
• ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי מבחר תעודות מפרקי חייו (1895–1969), עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, ירושלים, גנזך המדינה, 2002.
• יוסי גולדשטיין, אשכול - ביוגרפיה, הוצאת כתר, 2003.
• ארנון למפרום, לוי אשכול - ביוגרפיה פוליטית 1969-1944, תל אביב, רסלינג, 2014.
• דניאל בן חורין, חוכמת המהסס: חייו והשקפת עולמו של ראש הממשלה השלישי, הוצאת אוריון, 2017.

• Terence Prittie, Eshkol: The Man and the Nation, Pitman, 1969.
• Shlomo Aronson, Levi Eshkol: From Pioneering Operator to Tragic Hero - A Doer, Vallentine Mitchell, 2010.

פרסומי משנתו ומורשתו

• תמי מולד חיו, יעדים חדשים לייעוד ישן: מנהיגות וקבלת החלטות ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול, 2017.
• לוי אשכול - מנהיג ומעצב דרך: מערכי שיעור במנהיגות אזרחית, הוצאת יד לוי אשכול, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
• תמי מולד חיו, מונחון כלכלי-חברתי ברוח לוי אשכול, הוצאת יד לוי אשכול בשיתוף המכללה למנהל, 2018.
• תמי מולד חיו, לוי אשכול: לחשוב מחוץ לקופסה, הוצאת יד לוי אשכול, 2018.
• לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ג'-ד', הוצאת יד לוי אשכול, 2017.
• לוי אשכול: חוברת לימוד לכיתות ה'-ו', הוצאת יד לוי אשכול, 2018.

ספרות עיון ומחקר

• דוד שחם, ישראל - 40 השנים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1991.
• שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, 1992.
• ארנון למפרום, מוורשה לסלוניקי, מסלוניקי לקישון – לוי אשכול ו'התיישבות האלף' הראשונה, 1926, מפנה, 38, ספטמבר 2002, עמ' 51–57.
• עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004.
• דב מדבד, לוי אשכול במדינה ובמפלגה, 1948-1953, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
• נדיר צור, רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
• זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
• יוסי גולדשטיין, ‏לוי אשכול וביטחון היישוב 1917–1947, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 112-83
• תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, תל אביב, 2005.
• ארנון למפרום, מקומו של לוי אשכול במפא"י, 1965-1944, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2008.
• ארנון למפרום, "להכות בסלע", סגולה 112, אוקטובר 2019, עמ' 27-14.
• אריה נאור, הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
• יוסי גולדשטיין, ‏אשכול ו"התוכנית הכלכלית החדשה" בפרספקטיבה היסטורית: המחיר והתמורה למדיניות המיתון כפתרון לבעיות המשק – הניסיון הראשון, רבעון לכלכלה שנה 57, חוברת 2/3, יוני/ספטמבר 2010
• ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה, 1987.
• נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - כרך ו', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, 1974, עמודים 236-247
• ארנון למפרום, 'מ"התיישבות האלף" (1926) אל "ההתיישבות הגדולה" (1952-1948): דרכו של לוי אשכול בהתיישבות', בין הפרטי לכללי בהתיישבות היהודית בארץ ישראל,, עורכים אופירה גראוויס קובלסקי ויחיעם ויץ, מוסד הרצל לחקר הציונות, תש"ף, עמ' 92-78. קישור לספר: https://herzl.haifa.ac.il/index.php/he/publications/2017-10-30-10-13-36/2-uncategorised/347-2020-05-14-07-34-35
• ארנון למפרום, "לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה, 1918-1916", ישראל, 26, אביב 2020, עמ' 69-47. קישור לגיליון: https://humanities.tau.ac.il/zionism/israel_26

קישורים חיצוניים

• לוי אשכול, באתר של משרד ראש הממשלה
• לוי אשכול, באתר הכנסת
• לוי אשכול, באתר כנסת פתוחה
• יד לוי אשכול
• סיפור חייו של לוי אשכול - מסע בזמן, סיפור מקומי
• לוי אשכול (1969-1895): איש העשייה והפשרות, באתר הסוכנות היהודית
• שילה הטיס רולף, אשכול (שקולניק), לוי (1895–1969), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", בית ההוצאה הירושלמי והוצאת כתר, ירושלים, 1998
• דוד תדהר (עורך), "לוי אשכול (שקולניק)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 2022

סרטים וסרטונים

• "האיש שניסה למנוע מלחמה / נסיונותיו של לוי אשכול למנוע את מלחמת ששת הימים", סרטו של גדעון גנני (תסריט ובימוי) בכיכובו של דב גליקמן המגלם את לוי אשכול, (53:43 דקות), שודר בערוץ הציבורי ב-31 במאי 2017.
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
  'סוג: פרק מהסדרה "הכל אנשים"' אינו ערך חוקי לוי אשכול, פרק מהסדרה "הכל אנשים" באתר יוטיוב
• לוי אשכול יחד עם הרמטכ"ל יצחק רבין, יגאל אלון, צבי דינשטיין ואחרים מבקרים את כוחות צה"ל לפני מלחמת ששת הימים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• לוי אשכול יחד עם מנחם בגין, בלוויית אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש, מסיירים בסיני במלחמת ששת הימים, סרטון באתר יוטיוב
• דרכו של לוי אשכול בהתיישבות - ארנון למפרום, סרטון באתר יוטיוב
• לוויה של אשכול, 28 בפברואר 1969, ארכיון AP
• אשכול בביקור ממלכתי בארצות הברית, יומני כרמל, ינואר 1968 (התחלה 0:25)
• ריאיון עם ארנון למפרום על ספרו - ביוגרפיה של לוי אשכול

מאמרי עיתונות

• אריה צימוקי, אשכול כפי שהכרתיו, באתר ynet, 8 בדצמבר 2009
• רוני סופר, כך ניצב אשכול מול הגנרלים בתקופת ההמתנה, באתר ynet, 3 ביוני 2007
• שלמה נקדימון, כך דחק משה דיין את לוי אשכול אל שולי ההיסטוריה, באתר הארץ, 4 ביוני 2011
• שלמה נקדימון, דוד ולוי: האהבה שנהפכה לשנאה בין אשכול לבן-גוריון, באתר הארץ, 17 בינואר 2015
• צבי צמרת, לוי אשכול המנהיג שאהב קפיטליסטים והוביל לניצחון, פורסם באתר מידה, 27 בפברואר 2015
• מיכאל יעקובסון: ראש הממשלה השלישי זוכה לכבוד מאוחר: ביתו של לוי אשכול ברחביה, 15 בדצמבר 2016, xnet
• יחיעם ויץ, אשכול היה מנהיג ייחודי, מהסוג שרבים מייחלים לו בעת משבר, באתר הארץ, 1 במרץ 2018
• מאיה פולק, תיק 1967: כשלוי אשכול ניסה להשפיע על עורכי העיתונים, מקור ראשון, 5 בנובמבר 2019

חומרי ארכיון

• חומר על לוי אשכול, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• ארנון למפרום, יום השנה ה-41 לפטירת ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל: חליפת מכתבים עם אשתו אלישבע ב-1933, באתר ארכיון המדינה.
• ארנון למפרום, דיוני ממשלת אשכול להכנת תוכנית שלום עם מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים, 19-18 ביוני 1967, אתר ארכיון המדינה.
• ארנון למפרום, 50 שנה להתפטרות דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול, אתר ארכיון המדינה.
• ארנון למפרום (עורך), חמישים שנה להפעלת המוביל הארצי, פרסום משותף של ארכיון המדינה וחברת מקורות, 24 ביוני 2014.
• ארנון למפרום, פרוץ מלחמת העולם וראשית צמיחתו למנהיגות של לוי אשכול, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה, 30 באוגוסט 2014
• ארנון למפרום, "54 שנים להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 31 בינואר 1961", הבלוג של ארכיון המדינה
• ארנון למפרום, "לוי אשכול כותב לבתו עפרה", הבלוג של ארכיון המדינה
• דיון מטכ"ל מיוחד עם וועדת השרים לביטחון ב-2 יוני 1967,באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• ארנון למפרום, ‏"48 שנים ל'נאום הגמגום' של לוי אשכול", הבלוג של ארכיון המדינה
• ארנון למפרום, "120 שנה להולדתו של לוי אשכול - 50 שנה לחתימה על מזכר הבנה בין ישראל לארצות הברית". ארכיון המדינה, אוקטובר 2015 | חלק א' | חלק ב' |
• ארנון למפרום, "האחרון שיוצא שיכבה את האור: 50 שנה למיתון 1967-1966". ארכיון המדינה, 14 בפברואר 2016.
• מכתבו של לוי אשכול אל בתו עפרה. 1958. פורסם ב-2015, ישראל - הסיפור המתועד: בלוג ארכיון המדינה, המהדורה העברית.

הערות שוליים

לוי אשכול
הקודם: דוד בן-גוריון יושב ראש מפא"י הבא: -

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29026708לוי אשכול