הנוער העובד
הנוער העובד היא תנועת נוער שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924, י"ט בתשרי תרפ"ה, בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו במטרה להגן על עבודתם ועל זכויותיהם. הנוער העובד היא תנועת בת של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, וחלק מתנועת העבודה. בשנת 1959 התאחדה תנועת הנוער העובד עם התנועה המאוחדת וביחד הן נקראות הנוער העובד והלומד. הנוער העובד היווה את החלק הדומיננטי בתנועה המאוחדת ועל כן הנוער העובד והלומד נחשב המשך ישיר שלו.
הנוער העובד בארץ ישראל לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד
תנאי החיים של הנוער העובד בא"י לפני הקמת הסתדרות הנוער העובד היו קשים ביותר. בהיעדר חוק המגן על הנוער בעבודתו, היו בני הנוער עובדים ימי עבודה ארוכים, בעיקר בעבודות שירותיות (נקיון בתים, סבלות וכו'), ואף מועסקים כ"שוליות" בלא שכר למשך שנים מתוך תקווה לרכוש מקצוע. עבודת ילדים הקטנים מגיל 8-9 הייתה נפוצה[1]. פיטורים בלא פיצויים היו שכיחים גם הם, ולילדים לא הייתה סמכות לפנות אליה. עד שנת תרפ"ד לא היו קיימים בתי ספר ערב שדאגו להשכלתם של הנערים העובדים, וכ-70% מהם לא ידעו קרוא וכתוב. כמעט ולא התקיימו קשרים חברתיים בין הנערים העובדים לנערים הלומדים שהיו בחלקם מאורגנים בארגוני נוער בעלי אופי צופיי. בין הגורמים לתחילת ההתארגנות של הנוער העובד היו:
- הצמיחה בתנועת הפועלים והקמת "הסתדרות העובדים הכללית" כ-4 שנים לפני הקמת הנוער העובד. צמיחה שהובילה לפריחה של התודעה המעמדית בציבור בא"י.
- בתי הספר ערב לנוער עובד שהחלו לפעול על ידי ההסתדרות הכללית החלו לייצר מפגשים בין הנוער העובד, כמו כן תרמו להכרתו הפועלית (בין הדמויות הבולטות בפעולה זו של ההסתדרות היו רחל כצנלסון (שז"ר), בת-שבע חייקין ודבורה נצר).
- העלייה הרביעית הביאה עימה בני נוער בעלי השכלה של בית ספר עממי שנדחקו לעבודה בתנאי החיים החדשים. חלקם כבר היו פעילים בתנועות נוער בגולה.
- כמו כן הביאה עימה העלייה הרביעית תעשיינים ובעלי הון שפתחו בתי מלאכה ובתי חרושת (מהבולטים שבהם הוא אריה שנקר). עסקים אלה נזקקו לכוח אדם זול, ופעמים רבות למספר שוליות ונערי שליחויות במקביל. הדבר ייצר מפגשים של נוער עובד במקומות העבודה – דבר שלא התקיים בעסקים הקטנים בהם עבדו בני נוער לפני כן.
ההתארגנות וההקמה
בתקופה שקדמה להקמה הרשמית של הסתדרות הנוער העובד החלו להתארגן קבוצות של נערים עובדים במקומות שונים בארץ. בתל אביב התאגדו הנערים בתעשיית המתכת לשיפור מצבם, בכפר סבא ובפתח תקווה גם כן קמה אגודת נוער עובד, ומפלגת "פועלי ציון שמאל" ניסתה גם היא לארגן איגוד נוער עובד ע"ש בורוכוב. בחול המועד סוכות תרפ"ה (י"ט-כ' בתשרי, 17-18.10.1924)[2] התכנסו 35 נציגי ארגוני נוער עובד (מפתח תקווה, כפר סבא, תל אביב וחבר אחד מחיפה) המייצגים 150 נערים עובדים לדיון על הצורך בהקמת הסתדרות נוער עובד. למפגש הוזמנו גם נציגי המפלגות הפועלות בהסתדרות, אולם הם לא היו רשאים בהצבעה. בין הנערים הייתה הסכמה כי יש צורך בהתארגנות לשם מלחמה על הטבת תנאי העבודה, אולם חל ויכוח על היסוד החברתי-חינוכי של הארגון. בין השאלות שעלו:
- האם ארגון הנוער העובד יהווה חלק מההסתדרות הכללית?
- האם לארגן את הנוער לפי הזדהות מפלגתית?
- מה מקום ה"חלוציות" בתנועה החדשה?
גם המפלגות שהוזמנו היו חלוקות בדעתן בנושאים אלו. חלקן הסתייגו מהצורך להקים הסתדרות נוער, חלקן האמינו כי הסתדרות הנוער צריכה לנהל מאבקים מקצועיים בלבד והחינוך צריך להיות מפלגתי. רק אחדות העבודה תמכה בהקמת הסתדרות כללית של נוער עובד כחלק מההסתדרות. בוועדה זו נבחר על ידי הנוער מרכז זמני שתפקידו לבוא בדברים עם ההסתדרות הכללית לקיום ועדת יסוד של הסתדרות הנוער העובד. כמו כן הונחו היסודות להקמת התנועה כגוף כללי, איגוד מקצועי וגוף חברתי. מתוך מסמך ההחלטות שנתקבל בפגישה:
הפגישה של אגודות הנוער העובד העברי בארץ-ישראל מכריזה על הצורך ביסוד הסתדרות כללית של הנוער העובד העברי על יד ההסתדרות הכללית... בתור יסודות לחוקת הסתדרות הנוער העובד מציעה הפגישה עיקרים אלה:
א. הסתדרות הנוער העובד העברי בארץ-ישראל מאחדת ומאגדת את כל הנוער העברי בארץ לשם פעולה כלכלית וחינוך לאומי-סוציאלי
ב. הסתדרות הנוער העובד היא חלק אורגני בלתי נפרד של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל.
ג. ההסתדרות מורכבת מסניפים מקומיים.
ד. הסניפים מארגנים את חבריהם לפי מקצועותיהם בסקציות מיוחדות על יד האגודות המקצועיות של ההסתדרות הכללית.
ה. חברים להסתדרות יכולים להיות כל נער ונערה עובדים.
לפגישה זו היו הדים בכל הארץ. התכנסו אסיפות נוער (בהם נאמו בני נוער ופעילי הסתדרות) ונערים נוספים הצטרפו לאיגוד. הוקמו הסקציות המקצועיות והחלו לקיים מגעים עם האגודות הבוגרות של ההסתדרות ועם המעסיקים לתביעת זכויותיהן. שנה לאחר מכן בוועדה נוספת מוכרת ההקמה של הסתדרות הנוער העובד.
"הכרוז הראשון" נכתב על ידי דוד כהן וישראל גלילי, המזכ"ל הראשון, והוא קורא לבני הנוער הלא מאוגדים להצטרף לתנועה.
מזכירות התנועה
המזכירים הראשונים שנקבעו ב-1925 היו צבי הורוביץ (אז בן 17) וישראל גלילי (אז בן 14). דוד כהן נשא עימם באחריות כמבוגר, אולם לא נשא בתואר "מזכיר" אלא "שמש". עם הזמן פרש הורוביץ, וגלילי כיהן כמזכיר עד שנת 1930 ואיתו השתתפו משה פלמן, שמואל מסטצ'קין, מאיר ארזי, ועוד. ב-1930 עזבו גלילי ופלמן עם גרעין ההתיישבות בנען. בין 1930 ל-1933 היו ניסיונות להעביר את מזכירות התנועה מתל אביב לנען, שלא עלו יפה, והמזכירות המשיכה להתקיים בתל אביב, באופן בלתי סדיר על ידי מספר נערים שהתחלפו תכופות שלוו על ידי דוד כהן. בין הנערים שפעלו במזכירות בתקופה זו היו מיכאל קופל, דוד זהבי, יהודית קריגר, בנימין חוחלובקין (חכלילי), יששכר יעקובסון ואחרים. ב-1933 מונה זרבבל גלעד מעין חרוד ל"מזכיר המרכז" וכיהן בתפקיד זה עד 1935 במקביל לתפקידו כעורך עיתון התנועה "במעלה", ב-1934 מצטרף אליו דוד כפרי מנען כ"מזכיר ארגוני" ומביא איתו אופנוע לסיוע במשימה. ב-1935 מחליף בנימין חכלילי את זרבבל בתפקידו. ב-1936 מצטרף גלילי-אביצחק כ"רכז הכשרות", וישראל ישעיהו כ"רכז הדרכה". 1938 שמריה גוטמן מגויס מנען ומכהן כמזכיר בחילופים עם גלילי-אביצחק ובנימין חכלילי עד 1942. בתקופה זו עובדות במקביל למזכירות מחלקת הדרכה ומחלקת הכשרות ובהן פועלים ברוך אייזנשטט (אזניה), בנימין קפלן, אסתר ווליניץ, ישראליק קופיט ויעקבי, זאב פרדס, צבי שיפמן, בצלאל שיוו ודוד אשכול. ב- 1942 ממונה למזכיר אבשלום צורף מגנוסר ומכהן עד 1945.
לאחר הועידה החמישית של הנוער העובד ב-1945 מכהנים במקביל חברים במזכירות חברים ממפא"י ומהקיבוץ המאוחד. מהועדה עד 1950:
| מפא"י | הקיבוץ המאוחד |
|---|---|
| שמעון פרס (אלומות) | בנימין חכלילי |
| אברהם גרדינגר (אלומות), נחמן רז (גבע) | א. גרדינר, אברהם האן, יוכי כוכבי |
| ישראל שפר, אילת השחר | חנן פולק, בית אורן |
| זאב נחושתן (עין זיתים) | זאב וקסלר |
משנת 1950 ועד לוועידת התנועה השישית (ועידת האיחוד עם התנועה המאוחדת, הקמת הנוער העובד והלומד):
| מפא"י | הקיבוץ המאוחד |
|---|---|
| דוד פור (נצר) - עד 1952 | זאב אוטיץ (החותרים) |
| אלכס ברזל (כפר החורש) 1952-1954 | אברהם קלוסקי (רביבים) |
| איציק נשרי (ארז) 1954-1956 | מאיר רגולסקי, זאב אוטיץ |
| אלי גורן (גבע) 1956-1959 |
השביתות הראשונות והמאבק המקצועי
הנוער העובד אף יזם את שביתותיו הראשונות :
- בבית חרושת לכובעים בירושלים מפוטרת אחת הנערות לאחר שקראה להתאגדות. בתגובה מכריזות חברותיה לעבודה על שביתה. סניף ירושלים מפרסם כרוז ומעמיד משמרות מחאה מול המפעל. בעלי המפעל פונה למשטרה והמפגינים מוכים ונאסרים. השביתה אורכת חודש ולבסוף מקבל המעסיק את דרישת השובתות.
- בבית חרושת לגפרורים "גבורה" בתל אביב. המועסקות הן ילדות צעירות עולות מבולגריה. תנאי העבודה הם יום עבודה בן עשר שעות בשכר של 3-6 גרושים ליום, במפעל חנוק ללא חלונות. מוכרזת שביתה לקיצור יום העבודה והטבת השכר. השביתה אורכת 3 ימים והמעביד מוכן לקיים משא ומתן רק עם מבוגרים, אך נאלץ להפגש עם השובתות. הדרישות מתקבלות – משכורת 10-15 גרוש ליום עבודה בן 8 שעות, ולאחר שנוכח כי הנערות אינן מוכנות לשבור שביתה הסכים גם לתנאי אחרון – קבלת ופיטור ילדים בהסכמת ועד הנוער.
- שביתה בטבריה של ילדים במקצוע החייטות העובדים 14-16 שעות ביום (ובערבי חג – 18 שעות). סניף טבריה פנה בדרישה לקיצור יום העבודה והעלאת השכר. הנערים מאויימים על ידי המשטרה ורבים מהם מקבלים מכות מהוריהם המשתפים פעולה עם המעסיקים מחשש לאבד מקור הכנסה. אף על פי כן הנערים ממשיכים בשביתה שנמשכת מספר שבועות. הנוער העובד מתרים בסניפיו השונים בארץ להקמת קרן שביתה לטובת השובתים, בביטוי של סולידריות. בסיוע מועצת פועלי טבריה פותחים השובתים קואופרטיב חייטות, אולם הקואופרטיב מתפרק מחוסר כוחות ארגוניים ומשקיים. השביתה נכשלה, אולם הדיה בקרב הנוער מגבירים את הגאווה בארגון החדש ואת האמונה העצמית.
בין הפעולות הנוספות שייזם הנוער העובד בשנותיו הראשונות :
- מאבק מול ממשלת המנדט לכינון חוק הגנה על נוער עובד, בדרישה לקיצור יום העבודה לילדים ונוער ל-6 שעות ולאיסור העסקה בתפקידים מסוכנים. מאבק זה החל עוד לפני הקמת התנועה, על ידי ההסתדרות, אולם התנועה נרתמה אליו. בשנת תרמ"ז נתקבל על ידי ממשלת המנדט חוק בדבר העסקת נוער ונשים בתעשייה, שהגבילה את עבודתו של הנוער אך ל-8 שעות ליום, אסרה על העסקת נוער בלילה, ועל העסקה במלאכות מסוכנות. חוק זה נאכף בצורה רופפת ביותר, ויתרונו המרכזי היה ביכולתן של ההסתדרויות לאכוף אותו בעצמן ולהיעזר בו כעילה לשביתות וסכסוכי עבודה.
- לישכת עבודה לנוער, שתסייע לנוער במציאת מקומות עבודה הולמים ותמנע אותו מלהתערבב בהמולת לשכות העבודה למבוגרים. לשכות עבודה אלו הסדירו גם את תנאי שוק הקבלה לעבודה, למניעה של שחיקת הסחר כפועל יוצא של ריבוי האבטלה.
- הקמת קבוצות בציר ועבודה משותפות ומאורגנות, בדומה לרעיונות של "גדוד העבודה".
הלימוד המקצועי
הפעולה של הנוער העובד בתחום הלימוד המקצועי, התמקדה בתחילתה בדרישה כי נער "שוליה" יוצמד לעד 5 פועלים מבוגרים ויועסק כפועל בתחום המקצועי - היות שעד אז היו ה"שוליות" בעיקר נערי שליחויות ובתפקיד זה יכולתם ללמוד את המקצוע בפועל תוך הסתכלות ועזרה למבוגרים הייתה מוגבלת.
הכנסת החשמל באופן מאסיבי לתעשייה הפכה את העבודה עם המכונות למסוכנת, ובעקבות הכנסת "חוק ההגנה לנוער בעבודה" שהנוער העובד נאבק עבורו - היה אסור לנוער לעבוד במכונות מבלי לרכוש לכך הכשרה מתאימה. שמואל מסטצ'קין הציע לכך את הפתרון - הקמת "חדרי מלאכה" בסניפי התנועה בהם ירכוש הנוער את הכשרתו המקצועית. בסיוע גזבר הוועד הפועל של ההסתדרות, ישראל מרמינסקי-מרום, נרכשו המכונות והחלה הפעולה של "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין" בחנוכה תרפ"ט. המהנדס משה פדלשטיין מבריסק חבר למפעל זה להקמת בית הספר המקצועי הראשון של ההסתדרות בשנת 1933 ע"ש מקס פיין, בתל אביב. ברבות הימים הפך מפעל זה לרשת בתי ספר מקצועיים "עמל" הפועלת במסגרת "חוק החניכות" במדינת ישראל.
נוער לומד ומסגרות לימודיות
הסתדרות הנוער העובד הוקמה מלכתחילה על ידי נערים עובדים ולמענם, אולם מתחילת דרכה היא שאפה לאגד בתוכה גם נערים לומדים ובעיקר בני פועלים. עבודת נוער לא הייתה אידיאל, והוותה כורח המציאות והתנועה קיוותה ליצור חברה בה בני נוער יוכלו ללמוד ולא יזרקו לשוק העבודה והתפתחותם תתעכב. התנועה אף המשיכה בפיתוח בתי הספר ערב של ההסתדרות שהחלו לפעול כבר בתרפ"ג-תרפ"ד, אך יחד עם הפעולה לחינוכו של הנוער העובד, קיוותה התנועה לצרף לשורותיה גם בני נוער הלומדים, בעיקר במסגרת "בתי החינוך לילדי עובדים[3]. ".
היה ידוע כי רבים מתלמידי בית הספר היסודי יאלצו לצאת לשוק העבודה ולא ימשיכו לתיכון, לכן איגודם למסגרת החינוכית של הנוער העובד עוד לפני יציאתם לעבודה יכלה להיות משמעותית ביותר. חלק ממורי בתי החינוך לילדי עובדים ראו בנוער העובד תנועת נוער המשלימה את ערכי בית הספר.
כמה מחברי "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר" (תנועה שמאוחר יותר התנתקה מהשומר הצעיר ונקראה נצ"ח) שעלו לארץ (ביניהם זאב הים, אליק שומרוני, יוסף יזרעאלי, ברוך קטן ואלעזר גלילי) הציעו להקים מסגרת חינוכית-צופיית לנוער לומד בתוך הנוער העובד, ומסגרת זו ניקראה "הצופים העובדים". המסגרת צמחה במהירות תוך שימת דגש על רעיונות "באדן פאוליים", והיה חשש שמה יאבדו "הצופים העובדים" את זיקתם לנוער העובד. עד מהרה התברר כי למרות ההסכם כי "הצופים העובדים" תשמש כמסגרת לשכבות הגיל הצעירות ותשתלב בפעילות הנוער העובד בשכבות הגיל הבוגרות - בוגריה ומדריכיה ראו בה מסגרת קבועה עד גיל 17, ולמעשה התקיימה המסגרת כתנועה לצד הנוער העובד במסגרת פדרטיבית. אנשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי תמכו במצב זה משום שדגלו בחינוך מפלגתי וראו בנוער העובד איגוד מקצועי בלבד.
במועצת תנועה הוחלט כי אופן הפעילות בשכבה הצעירה יהיה "הצופים העובדים" אולם הפעילות תרוכז על ידי מזכירות הנוער העובד ובמרותה. במשך הזמן הוחלט לבטל את הצופיות ולהתאים את הפעילות לכל קבוצה על פי אופיה וגילה - תחת מסגרת ארגונית אחידה.
נערים לומדים המשיכו להשתלב בפעילות התנועה, בקבוצות, בהדרכה ובהכשרות ההתיישבותיות, בייחוד ניסתה התנועה לאגד בתוכה את הנוער הלומד בני חברי ההסתדרות אולם ברבים מבתי החינוך היו הנערים הלומדים מאורגנים גם בתנועות נוער אחרות כמחנות העולים, השומר הצעיר, וגורדוניה. בשנת 1959 התאחדה תנועת הנוער העובד עם התנועה המאוחדת להקמת הנוער העובד והלומד. בכך ייצבה את רעיון הכלליות וההשפעה על כלל הנוער בחברה הישראלית, תוך יצירה של מגוון צורות פעילות לערך מרכזי בתנועה. לתנועה נוספה גם הסיסמה "ביתנו פתוח לכל נערה ונער" המבטאת אמונה זו.
הנוער העובד כתנועה התיישבותית ועם בני ההתיישבות
ההצטרפות של בני ההתיישבות העובדת לנוער העובד החלה אף היא בהתארגנות עצמית של קבוצת נערים מבלפוריה, מושב מרחביה, תל עדשים, עין חרוד וכפר ילדים ליד עפולה (שהקים הביל"ויי בלקינד). בין הבולטים ביוזמה זו היו שמריה גוטמן, זרבבל גלעד (המשורר), שמואל שורש, צבי גרינשפן ודוד כפרי שהתכנסו יום אחד והחליטו על הקמת סניפים בעמק ועל שליחת נציגים לוועדת היסוד של הנוער העובד.
חברי ההתיישבות העובדת היו מעורים בתנועת הפועלים, וכמוהם בניהם בנוער העובד. השפעתם על התנועה בהפיכת ההתיישבות לערך מרכזי בפעילות התנועה הייתה רבה, ובהמשך שלחה התנועה את גרעיניה להתיישבות, להקמת קיבוצים (כנען ורביבים) ולהצטרפות לקיבוצים קיימים, בעיקר של הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ המאוחד תמך בנוער העובד באופן גורף, וכל ילדיו הצטרפו לנוער העובד בטקס קיבוצי במסגרת שנת "בר המצווה" שלהם, כחלק מהפכתם לחלק פעיל בקיבוץ. גם קיבוצים שהוקמו על ידי תנועת המחנות העולים אך היו חלק מן הקיבוץ המאוחד (כבית השיטה ומעוז חיים) צרפו את ילדיהם לנוער העובד.
תנועת המושבים חששה כי שליחת ילדיה למסגרת חינוכית משותפת המאגדת בתוכה ילדים מהעיר ומהקיבוץ תחליש את זיקתם של בני הנוער לצורת החיים המושבית. הקיבוץ נחשב אז לאוונגרד בתנועת הפועלים, והמושבים נטו ליצור לעצמם מסגרת חינוכית משלהם. הנוער העובד טען כי על ידי חברות בני המושבים בתנועה ייקשר הקשר בין המושב לשאר החברה בארץ, וכי הדרך להביא את ערכי המושב לרחבי תנועת הפועלים היא דרך הנוער העובד והפעולה האקטיבית בתוכו. כמה בוגרי תנועה שהיו חברים במושבים תמכו בעמדה זו (ובולט בהם דוד ברש מכפר יהושע) וסייעו, בסופו של דבר להקמת חטיבת בני המושבים בתוך הנוער העובד.
בתוך חבר הקבוצות התקיים מאבק פנימי ביחס אל הנוער העובד. הקבוצות הוותיקות תמכו בהצטרפות בני הנוער לתנועת גורדוניה, שעמדתה הייתה דומה לעמדת השומר הצעיר ביחס לנוער העובד. חברי דגניה א', דגניה ב', גבע וקריית ענבים שלחו את בניהן לנוער העובד. משהתאחד חבר הקבוצות עם פלג פורש של הקיבוץ המאוחד להקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים היו כל ילדי האיחוד חלק בנוער העובד.
כבר במועצה השנייה של הנוער העובד הוחלט:
יש לכוון את החברים להכיר בערכה המכריע של ההתיישבות למעמד הפועלים העברי ולחנכם ברוח היצירה העצמית.
גם הנערים העובדים נמשכו אל אנשי ההתיישבות וכעבור זמן קצר יצאה קבוצת נערים מסניף ירושלים לעבודה בכפר יחזקאל ובעין חרוד - עוד לפני שנוסח המושג "הכשרה" בהקשר ההתיישבותי.
תקופת הקמת התנועה הייתה תקופה של משבר כלכלי ביישוב, ונערים רבים מצאו עצמם מובטלים. התנועה הקימה מספר קבוצות עבודה שנשלחו לבציר במושבות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה ברחובות כי פניה להתיישבות, וחניכי סניף תל אביב אספו כספים לקניית הפרה הראשונה של הקבוצה (שנקראה "נערה" על שם הנוער העובד). לאחר סכסוך אדמות עם החקלאי משה סמילנסקי מרחובות שעל אדמתו ישבה הקבוצה, חברה הקבוצה לנציג ארגון של מהפכנים רוסים שגלו לארצות הברית, בשם מנחל מנדל רוזנבוים, ועברו לאדמות שקנה הארגון. הקבוצה ייסדה על אדמות אלה את "נען" - הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נוער יליד הארץ. בהמשך הוקמה גם גינוסר סביב סכסוך אדמות עם חברת פיק"א ואחריה קבוצת אלונים ובהמשך שדות ים, גשר, אלומות, מנרה, משגב עם, רביבים, גזר, החותרים ועוד. קיבוצי התנועה שהוקמו בקשיים רבים - באין גוף מיישב מנוסה מאחוריהם, הצטרפו לבסוף ברובם לקיבוץ המאוחד.
גם מושבים הקימו חברי התנועה בוגרי המושב והראשון שבהם - בית אשל. במהלך הזמנים הקימו חברי הנוער העובד למעלה מ-60 יישובים, חלקם ביחד עם תנועות אחרות, והצטרפו כגרעינים ליישובים קיימים.
בכפרי הנוער
התנועה פעלה גם בכפרי נוער שסיפקו מסגרת לנוער ממשפחות מצוקה וליתומים ממלחמת העולם ה-1, ביניהם כפר הנוער של בלקינד ליד עפולה, מקווה ישראל (בית הספר החקלאי הראשון), כפר נוער מאיר שפיה, כדורי, ו"משקי פועלות" שהיו חוות לימוד חקלאיות לבנות ופעלו ליד תל אביב, פתח תקווה, נחלת-יהודה, חדרה, נהלל ועפולה.
הנוער העובד אף סייע ושלח נערים להקים יחד עם ד"ר להמן וקבוצה מבית הילדים שלו בקובנה שעלתה לארץ, את כפר הנוער "בן שמן". התנועה פעלה בתוך כפרי הנוער במסגרת של סניפים, ואף הפנתה את חניכיה שהיו צריכים לכך, לכפרי הנוער השונים וסייעה להם במציאת מסגרות חינוכיות.
קליטת עליה בנוער העובד
בעשרים שנותיה הראשונות של התנועה לא התקיים השיח על קליטת עליה כשיח נפרד, ואף על פי כן הפעילות הקיפה ציבור עולים גדול ורחב. הסיבות לכך היו נעוצות בנקודת מבט שראתה את השיטה הכלכלית כמייצרת פערים ומצוקה, ולכן איגדה את הנערים העובדים ובני הפועלים ממגוון העדות סביב המאבק המשותף להטבת תנאי הפועלים. כך לדוגמה הייתה נהוגה עבודת ילדות קטנות מתחת לגיל 10 בעדה התימנית, והנוער העובד ייצר תעמולה שעודדה לימוד מקצוע לבנות, והשתדל להביאן לסניף ולבתי ספר ערב. אולם לפעולה זו לא התייחסו כאל "פעולה בעדה התימנית" - אלה כפעולה עם ילדות עובדות.
בהנהגה, בהדרכה ובהכשרות הנוער העובד היו בולטים חברים בני עדות שונות ומגוונות. מובן שהתקיימו הבדלים תרבותיים. פעמים רבות היו צריכים המדריכים לשכנע בני עדות שבהן לא היה נהוג פעילות מעורבת של בנים ובנות לשלוח את בנותיהן לסניפים, אולם ההבדלים התרבותיים בתוך התנועה לא קיבלו צורה של היבדלות תרבותית או "פער עדתי".
עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה, היתחוללה עליה מאסיבית של יהודים ממוצא גרמני, ביניהם נערים וילדים רבים שנכנסו לשוק העבודה. העולים מגרמניה ברובם לא שלטו בשפה העברית והנוער החל רוכש אותה במסגרות של לימודי ערב בבתי הספר לילדים עובדים. גם לתרבות ולמונחי הארץ היו העולים מגרמניה זרים, והנוער העובד ייצר מסגרות וקבוצות, בעזרת חברים עולים ותיקים דוברי השפה הגרמנית, כדי לשלב את הנוער העולה בפעילות התנועתית.
גם את גלי "עליית הנוער" השתדל הנוער העובד לקלוט. ראשית בהתקרבות קבוצת עלית הנוער בעין חרוד להכשרת הנוער העובד בקיבוץ, בסיועו של מדריך הקבוצה חנוך ריינהולד, ובהמשך בהקמת קבוצת רועים משותפת של הנוער העובד ועלית הנוער באזור שייח אבריק (לקריאתו של אלכסנדר זייד) - קבוצה שהקימה בהמשך את קיבוץ אלונים. קבוצות אלו סללו את הדרך ל"חברות הנוער" שעלו אחריהן במסגרת "עלית הנוער" והתחנכו בחלקן בקיבוצים ובמושבים, לפעילות התנועתית.
הנוער העובד כתנועת נוער
הנוער העובד קם מלכתחילה כשילוב של איגוד מקצועי הפועל תחת ההסתדרות הכללית ותנועת נוער לכל דבר. עוד בפגישה המיסדת הוחלט כי אין להפריד בתנועה בין הפעולה התרבותית-חינוכית לבין הפעולה המקצועית. היו מי שראו בפעולה תחת דגל ההסתדרות סתירה עם רעיון "תנועת הנוער" שצריכה להיות עצמאית. התאוריה שעמדה מאחורי הסתייגות זו גרסה כי דרכה של תנועת הנוער היא דרך המרד בבוגרים - לפיכך הפעולה בשיתוף עם ארגוני המבוגרים מחלישה ומקבעת את כוחו של הנוער.
הנוער העובד ראה כיעודו לא מרד ב"עולם המבוגרים", אלא מרד במשטר כלכלי-חברתי הקשור קשר עז למאבקה של תנועת הפועלים "המבוגרת". הם ראו בעצמם בעלי אחריות להוביל ולקחת חלק ביצירת הציונית הסוציאליסטית. לטענתם - תנועות הנוער ה"עצמאיות" שהוקמו על מנת לבטא "מרד נעורים" ותו לאו, שבחרו לברוח מהמציאות ה"מבוגרת" ולא קשרו עצמן לתנועות מהפכניות חברתיות - צצו ונעלמו, ולא ייצרו שינוי בפועל.
התנועה לא ראתה בעצמה גם מכשיר לחינוך וסינון של "אליטה" פועלית, אלה כשואפת לחנך ולהשפיע על הנוער כולו. המדריכים חיפשו עבור כל קבוצה שיטות פעולה שיתאימו לה - תוך שאיבה של הרצוי ממסורת תנועות הנוער הקלאסיות. החולצה הכחולה שהייתה מקובלת כלבוש הפשוט והרגיל בחוגי ההסתדרות, כשהיא רכוסה בשרוך אדום, הוותה את "חולצת התנועה" ולבישתה לא הייתה חובה - להבדיל מהמדים המלאים והמחייבים שהיו נהוגים בתנועות נוער צופיות שונות.
הפעולה החינוכית אף לא הוגבלה בזמן ובמקום. המדריכים והפעילים היו פוגשים בנוער בלשכת העבודה, בסקציה המקצועית, בהפסקות הצהרים במקומות העבודה, בצריף התנועה (המועדון) או שהיו יוצאים איתם להצגות תיאטרון וקולנוע בצורה משותפת. כל אלה נתפסו כפעולות חינוכיות ומטרתן להקיף את חיי הנער. בתי הספר ערב היוו חלק חשוב מהפעילות.
המועדונים (שכונו "קלובים") היו בחלקם הגדול צריפים קטנים, אולם הם שימשו לריכוז הפעולה התרבותית והתקיימו בהם חוגים שונים, ערבי ריקוד ושירה והרצאות (חלקן של סופרים, משוררים ואישי ציבור שהוזמנו לרוב לצריפי הנוער העובד לחלוק מידיעותיהם והשקפותיהם עם הנוער). גם שיחות על חיי העבודה ומפגשי הסקציות המקצועיות היו נערכים במועדון.
חלק מהסניף היה מאורגן בקבוצות חינוכיות קבועות, כמקובל בתנועות נוער אחרות. לכל קבוצה היה שם ומדריך, והקבוצות התחלקו לשלוש שכבות :
- שכבה צעירה עד גיל 13
- שכבה בינונית עד גיל 15
- שכבה בוגרת עד גיל 18
לאחר גיל 18 היו הנערים מצטרפים בטקס להסתדרות הכללית או יוצאים להכשרה והתיישבות.
מדריכי השכבה הצעירה היו חברי השכבות הבינונית והבוגרת, שעברו סמינר שהכשיר אותם לכך. את השכבה הבוגרת הדריכי שליחים מההתיישבות או בוגרי תנועה (אחרי גיל 18) שנשארו פעילים.
בין מפעלי תנועת הנוער היו סמינרים, מחנות, טיולים ומפגנים. נהוג היה לציין באופן תנועתי את כינוס הנוער של א"י שנערך על ידי ההסתדרות בכ' בתמוז, חנוכה במצעדים ומסדרים, חג יסוד ההסתדרות, האחד במאי (ביום זה הונהג כי בכל עצרת מקומית שהתקיימה יהיה נציג מהנוער העובד ברשימת הנואמים). בחג הסוכות צויינה הקמת התנועה ב"חג המעלות", ולי"א באדר יוחסה חשיבות רבה בעליה תנועתית לתל חי וקיום טקס אזכרה לטרומפלדור. גם מועדים מסורתיים כתשעה באב שבועות וראש השנה צוינו לפעמים בסניפים השונים.
לטיולים ולמחנות ניתן יחס מיוחד כחינוך קבוצתי בטבע, הכרת הארץ והקשרות אליה וצופיות. כמה מאירועים אלה היו בעלי אופי המוני והשתתפו בהם אלפי חניכים, והם היוו חוויה מלכדת תנועתית וחלקם התקיימו באופן סניפי או קבוצתי. חניכים שקצרה ידם מלשלם היו פטורים מתשלום והשתדלו לאפשר לכל הנערים לחוות חוויות אלו. לעיתים במחנות אלו נוספה פעילות תרבותית כהצגה שתיאטראות דוגמת "הבימה", "הקאמרי" ו"אהל" הציגו לנוער העובד תמורת תשלום סמלי מצד התנועה.
בין העקרונות המשמעותיים שהושם עליהם דגש היו מוסדות החניכים, והאוטונומיה של בני הנוער. יסודה של התנועה הייתה בהיתארגנות העצמאית. לכן כל מוסדות התנועה היו נבחרים ולא מתמנים.
בשורות ההגנה
הנוער העובד עודד את חבריו ללקיחת חלק בארגון ההגנה ובפלמ"ח, ואכן חניכיו היוו את הרוב בשורות ארגונים אלו, והוא היה לתנועה המגייסת ביותר למפעל ההגנה העברית. ההצטרפות עצמה הייתה אישית וסודית, אולם במסגרת פעילות התנועה הושם דגש על הכשרה גופנית לעבודה ולהגנה, מחנאות וחלק מהפעילות לבשה דמות של הכשרה קדם צבאית ממש. בין מייסדי הנוער העובד אף נימנה ישראל גלילי, המזכ"ל הראשון שאף נמנה בהמשך עם מפקדי ההגנה הבכירים. היה זה גלילי שהציע להעמיד את חדרי העבודה שהוקמו ללימוד מקצועי לפעילות התע"ש בלילות, והנערים העובדים החברים בהגנה היו מסייעים בייצור הנשק והתחמושת בלילות.
בזמן פרעות תרפ"ט (1929) היו צריפי הנוער העובד בתל אביב מקלטים לפליטי שכונות יפו שהותקפו. משורר התנועה אברהם ברוידס כתב שיר שנגמר במילים "אנו, לעבודה להגנה ולשלום", שהפכו בהמשך לסיסמאת התנועה וממחישים את קשריה לרעיון ההגנה העברית.
אלפים מחברי התנועה היו גם חברי ההגנה, ופעמים אף נוצרו אי הבנות בין התנועה למפקדי ההגנה. היו מפקדים שהאמינו כי השייכות להגנה לא יכולה להיות השתייכות קבוצתית, ופיזרו את חברי הקבוצות והגרעינים בין היחידות השונות. בעזרת התערבות חברים בוגרי תנועה שהיו בצמרת הפיקודית של ההגנה הכירה לבסוף ההגנה בחשיבות הפעילות בתנועה, הגרעינים והקבוצות, ובתועלתה לגיוס החברים להגנה, וחברי הקבוצות החלו להשתבץ יחדיו ליחידות.
בעיתון התנועה "במעלה" נכלל מדור "ללמד בני יהודה קשת", אשר עסק בענייני נשק ומגן ונכתב על ידי יצחק שדה בעילום שם. מדור זה היה הפרסום הפומבי היחידי של ההגנה בעיתון שעבר את הצנזורה הבריטית.
במאבק תנועת המרי העברי שמשה פעילות הנוער העובד כיסוי לכמה וכמה פעולות. בין המקרים המרכזיים היה מסעו של הנוער העובד לתל חי שהיסב את מסלולו לביריה על מנת להקשות על פינויה.
עם הקמת הפלמ"ח נתקבלה הצעת חברי המטב לגייס את כל קבוצות ההכשרה של הנוער העובד במשקים, ובעקבותם הצטרפו גם גרעיני תנועות נוער אחרות. למרות החשש של המושבים ואף של התנועה עצמה בפגיעה בהכשרה החקלאית של הגרעינים. מעורבות התנועה בשיח עם מפקדי הפלמ"ח ונוכחותם של רבים מבוגריה בין שורותיהם, סייעה ליצירת המבנה הייחודי להכשרה ולפעילות הפלמ"ח ששילב הכשרה צבאית וחקלאית, ובהמשך עם הקמת המדינה וצה"ל הוביל להקמת הנח"ל. בין חברי התנועה שהיו מפקדים במטה הפלמ"ח היו יגאל אלון ואורי ברנר ובין מפקדי הגדודים והפלוגות היו נחום שריג, יוסף טבנקין, מולה כהן (בנו של דוד כהן), משה קלמן, יצחק רבין, אסף שמחוני, משה נצר, אורי יפה, דן לרנר, מנחם רוסק ועוד.
סמל התנועה
הסמל עגול ובתוכו מוצלבים ענף עץ זית וחץ. ביניהם עובר סרט ועליו הכתובת "לעבודה להגנה ולשלום - נוער עובד" (סיסמה שתבע אברהם ברוידס - משורר הנוער העובד). אלמנטים מרכזיים מהסמל משמשים בסמל של תנועת הנוער העובד והלומד.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל חינוך | ||
לקריאה נוספת
- הנוער העובד, קובץ, הוצאת "במעלה" (הוצאה פנימית), תש"י. - חניכים ופעילים בתנועת העבודה ובנוער העובד במאמרים והרצאות בנושא הנוער העובד.
- פנים לדוד, בעריכת צביקה דרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד. - על דוד כהן ה"אבא" של הנוער העובד, ובתוכו מספר הרבה על התנועה.
- דוד כהן, ביתי בין נערים, 1976 (תשל"ו) - דוד כהן מספר את סיפורו של הנוער העובד
- בנימין חכלילי, הזמנה לשיחה.
- אבינועם גרנות, הנוער העובד והלומד - ציוני דרך חלק א' 1924-1980, אתר "מאמרים".
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: הכרוז הראשון של הנוער העובד |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הנוער העובד והלומד |
- הנוער העובד (תנועת נוער), באתר תנועת העבודה הישראלית
- צביקה דרור, שירים ששרנו אז "בנוער העובד" (2009), באתר "זמרשת" - פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם.
מחנה הנוער העובד בהר כרמל. יומני כרמל, ספטמבר 1945 (התחלה 4:19)
הערות שוליים
- ^ הנתונים על פי הספר ביתי בין נערים של דוד כהן
- ^ תאריך ההקמה מצוין במאמר "הוועידה האדומה של הנוער העובד ושומרי חומותיה - לנסיבות הספרותיות של ייסוד הסקציה של הנוער העובד ובטאונה במעלה" מאת אבידב ליפסקר
- ^ בתי חינוך לילדי עובדים - תנועת העבודה הישראלית
22895011הנוער העובד