חאפז אל-אסד

חאפז אל-אסד
حافظ الأسد

לידה	6 באוקטובר 1930 קרדאחה, סוריה
פטירה	10 ביוני 2000 (בגיל 69)
מדינה
מפלגה	מפלגת הבעת'
בת זוג	אניסה מח'לוף
נשיא סוריה ה־8 22 בפברואר 1971 – 10 ביוני 2000 (29 שנים) → אחמד אל-חטיב בשאר אל-אסד ←

חאפז אל-אסד (בערבית: حافِظ ٱلْأَسَد; תעתיק מדויק: חָאפִט' אלְאַסַד; 6 באוקטובר 1930 - 10 ביוני 2000) היה שליט סוריה משנת 1970 ועד למותו. אסד, בן למיעוט העלווי, החל את דרכו כקצין בחיל האוויר הסורי והיה פעיל במפלגת הבעת'. ב-1966, לאחר הפיכה צבאית שהובילה המפלגה, היה לשר ההגנה ושר החוץ, ובנובמבר 1970 תפס בעצמו את השלטון, תוך מינוי בני משפחתו ומקורביו העלווים לעמדות מפתח. בתקופת שלטונו, הנהיג אסד דיקטטורה ופולחן אישיות ודיכא באכזריות את האופוזיציה למשטרו, דיכוי שהגיע לשיאו בטבח חמאת. הוא פעל לרסן את כוחם של האחים המוסלמים, ולחזק את מעמדה של סוריה כרפובליקה חילונית. אסד הוביל עם מצרים את מלחמת יום הכיפורים מול ישראל, והנהיג חזית קשוחה במסגרת המגעים להגעה להסכם שלום עימה. במקביל, הגביר את מעורבותה של סוריה בענייניה של שכנתה לבנון, מעורבות שהביאה לעימות נוסף בינה לבין ישראל במלחמת שלום הגליל. לאחר מותו, ביוני 2000, מונה בנו בשאר אל-אסד ליורשו.

חייו

נעוריו וקריירה מוקדמת

אסד, עומד על כנף המטוס, באקדמיה לטיסה

אסד נולד בעיירה קרדאחה בסוריה כבן למיעוט העלווי. הוא היה הראשון ממשפחתו שקיבל השכלה תיכונית, סיים את לימודיו בהצטיינות. למשפחתו לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים גבוהים, ועל כן הצטרף אסד לאקדמיה הצבאית הסורית וקיבל חינוך גבוה בחינם. הוא הצטרף לחיל האוויר הסורי, והוסמך כקצין וטייס בשנת 1955. בתקופה זו כבר היה חבר פעיל במפלגת הבעת'. בשנת 1958 התחתן עם אניסה.

ב-1 בפברואר 1958 הכריזו מצרים וסוריה על איחוד ביניהן, אשר כונה "הרפובליקה הערבית המאוחדת", בהשראתו של המנהיג הכריזמטי גמאל עבד אל נאצר אשר הגה את רעיון האיחוד הפאן-ערבי. ב-1959 שהה אסד בברית המועצות שם קיבל אימוני טיסה מתקדמים, ולאחר מכן הוצב בקהיר. ב-28 בספטמבר 1961 התקוממו קצינים סורים כנגד האיחוד, וזה פורק לאחר הפיכה צבאית בסוריה. אסד ששהה בקהיר בזמן ההפיכה בילה כחודש ימים בכלא, בשל חלקו בפירוק האיחוד שלא היה לרוחו של נאצר, ולאחר מכן חזר לסוריה. הייתה זו תקופה סוערת בחיי סוריה, וחילופי המשטר התכופים גרמו לאסד להמלט ללבנון שם נכלא, ולאחר מכן הוסגר לסוריה, שם בילה זמן קצר בכלא.

ב-8 במרץ 1963 תפסו קצינים המקורבים למפלגת הבעת' את השלטון בסוריה, והדיחו את הנשיא המכהן אל-קודסי. תפקידו של אסד בהפיכה היה משמעותי - הוא השתלט על בסיס חיל אוויר סמוך לדמשק. בעקבות ההפיכה מונה אסד למפקד חיל האוויר. המדינה נשלטה על ידי אמין אל-חאפז קצין צבא ממוצא סוני, אך למעשה הייתה תחת שלטונה של כת צבאית עלווית, אליה השתייך אסד.

שר ההגנה

אסד בהפיכת 1970

ב-23 בפברואר 1966 הסתיימה הפיכה נוספת בהדחתו של אמין אל-חאפז, והעלאת סלאח ג'דיד במקומו. במשטר החדש קיבל אסד את תפקיד שר ההגנה, ולמעשה היה שליטה של המדינה הסורית מאחורי הקלעים. אסד נכשל בהכנת הצבא הסורי למלחמת ששת הימים, וחיל האוויר הסורי, שהיה במידה רבה גאוותו האישית של אסד, הושמד על הקרקע ביום הראשון למלחמה. ב-9 ביוני 1967 חצו כוחות ישראלים את הגבול, וכבשו את רמת הגולן בתוך יום אחד. כשהסתיימה הלחימה, הדרך לדמשק הייתה פתוחה בפני הכוחות הישראלים.

המלחמה יצרה יריבות מרה בין אסד ובין ג'דיד, שכל אחד מהם האשים את רעהו בתבוסה. אסד, אשר שליטתו בחיל האוויר הייתה מלאה, ניצל את מושבו על מנת להעמיק ולקבע את שליטתו בצבא, כשהוא מבין כי השולט בצבא הוא יהיה שליט סוריה. היריבות הקשה בין השניים באה לידי ביטוי במעורבות סוריה בספטמבר השחור. כוחות צבאיים סורים נכנסו לירדן על מנת להתערב לטובת הפלסטינים, אך אסד החליט שלא לאפשר לכוחות חיל האוויר הסורי להשתתף בקרב ולספק תמיכה אווירית לכוחות הקרקעיים. דבר זה הביא לתבוסה לכוחות הסוריים, אך לא פגע ביחידות הצבא הנאמנות לאסד- ובעיקרן חיל האוויר. בנובמבר, כאשר המועצה הלאומית הסורית הצביעה בעד הדחתו של אסד מתפקידו כשר ההגנה, הפעיל אסד את שליטתו על הצבא ותפס את השלטון במהפך בלתי אלים, "מהפכת התיקונים", על מנת "לתקן את הליקויים" של יריביו.

שליט סוריה

ב-13 בנובמבר 1970 הכריז על תפיסת השלטון בידיו, בהפיכה המכונה כיום מהפכת התיקונים בסוריה, תוך שהוא ממנה את מקורביו - אחיו רפעת אסד, שר ההגנה הנאמן מוסטפא טלאס ואחרים לעמדות מפתח. כעבור כמה חודשים, ב-22 בפברואר 1971, מינתה אותו "מועצת העם", אשר מונתה בעצמה על ידו, לנשיא. מינוי זה אושרר ב-12 במרץ במשאל עם. לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא א-צדר, המכירה בכת העלווית כמוסלמים שיעים לכל דבר. בסיס הכוח של משטרו של אסד היה מיום עלייתו לשלטון הצבא, אשר נשלט בידי כת קטנה של קצינים ממוצא עלווי. הכת העלווית מהווה כיום 12% מתושבי סוריה. התקוממויות עממיות כנגד משטרו של אסד דוכאו ביד רמה.

מלחמת יום הכיפורים

אסד מתדרך קצינים וחיילים ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים

ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים אשר תואמה מראש בין אסד, ובין הנשיא המצרי אנואר סאדאת, אשר עלה על כיסאו של נאצר לאחר פטירתו בשנת 1970. בתוך 24 שעות הצליחו כוחות סורים לפרוץ את הקו הישראלי בנקודות רבות, וכבשו שטחים נרחבים ברמת הגולן, וכן את מוצב החרמון. רק לאחר קרבות בלימה קשים, והרוגים רבים, הצליחו הכוחות הישראלים להדוף את המתקפה, ולהעביר את הלחימה אל שטחה של סוריה.

היה זה הישג משמעותי. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, הצליחו הכוחות הערבים להכות בצה"ל, לתפוס אותו כשאינו מוכן ולהפתיעו. הסורים הציגו זאת כשבירת מיתוס העוצמה הצה"לית הבלתי מעורערת, והנחיתות של הלוחם הערבי לעומת הלוחם הישראלי.

ב-21 בדצמבר 1973 התכנסה בז'נבה ועידת שלום, ביזמת מזכ"ל האומות המאוחדות, קורט ולדהיים, מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר ושר החוץ של ברית המועצות אנדריי גרומיקו. סוריה לא התייצבה לוועידה זו. מצרים אשר התייצבה לוועידה החלה בשיחות שבסופן הגיעו הצדדים להסכם הפרדת כוחות שנחתם ב-18 בינואר 1974. אסד ראה בהשתתפותה של מצרים בוועידה, ובהסכם הפרדת הכוחות משום בגידה במאמץ המשותף. מסע דילוגים של קיסינג'ר בין דמשק וירושלים הסתיים אף בהסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974 בז'נבה. ישראל נסוגה מהמובלעת שהחזיקה בשטח סוריה, והחזירה לסוריה את העיר קונייטרה ברמת הגולן, וכן מספר כפרים בסביבה. הוכרז על הקמת כוח או"ם שישרת באזור חיץ בהיקף של כ-235 קמ"ר שהוקם בשטח הסורי.

המעורבות בלבנון

מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976 הביאה למעורבות סורית גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של מדינה זו. ביוני 1976 נכנסו כוחות סוריים ללבנון על מנת להתערב במלחמה, כנגד ארגונים שמאליים ופלסטינים, ולטובת הנוצרים. התערבות זו הביאה להגדלת הקרע שבין מצרים וסוריה, ולניתוק היחסים הדיפלומטיים ביניהן, כמו גם להגברת התערבותה של ישראל בפוליטיקה הלבנונית, תוך ניסיון להביא את הנוצרים לתמיכה בישראל ולקבלת סיוע ממנה, במקום קבלת הסיוע מאסד. המעורבות הסורית גברה עם השנים, והביאה להצבת עשרות אלפי חיילים סורים בלבנון החל משנת 1976.

הסכם השלום בין ישראל ומצרים

בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל. אסד ביקש מסאדאת להימנע מצעד זה. ערב ביקורו בירושלים, ב-16 בנובמבר 1977 ביקר סאדאת בדמשק, וביקש מאסד להלוות עמו לביקורו. אסד סירב, ועמד מן הצד כאשר סאדאת ביקר בירושלים ב-19 בנובמבר ולאחר מכן קיים מגעים עם ישראל שהביאו לחתימת הסכם שלום במסגרתו קיבלה מצרים מישראל בחזרה את חצי האי סיני. סוריה נדחקה לשוליים, והייתה למדינה מבודדת בעולם.

מרידת האחים המוסלמים

האופוזיציה המוסלמית לשלטון הכת העלווית בסוריה, ולשלטונה של מפלגת הבעת' שהייתה בעלת אידאולוגיה חילונית, הביאה להתקפות טרור כלפי האוכלוסייה האזרחית בסוריה, ולמרידה שהלכה והתעצמה. ב-26 ביוני 1980 נחלץ אסד מהתנקשות, בה נהרג שומר ראשו, התנקשות שהייתה אך תחילתן של מהומות אלימות, שדוכאו ביד רמה, ברחבי סוריה. ההתקוממות הגיעה לשיא במהומות אלימות בעיר חמאת, אשר נמשכה שבועות מספר ודיכוין בפברואר 1982, בטבח חמאת, גבה בין 3,000 (המספר שמסרה הממשלה הסורית) ל-20,000 (לפי הערכת מקורות אובייקטיביים) קורבנות אזרחיים. הרבעים העתיקים בעיר נחרבו עד היסוד, ומשפחות שלמות נהרגו על לא עוול בכפן. לאחר דיכוי זה, לא הייתה עוד תקומה להתנגדות למשטרו של אסד למשך כל ימי חייו.

מלחמת שלום הגליל

מעורבותן הגוברת של ישראל ושל סוריה בענייניה של לבנון הגיעה לשיא אלים בשנת 1982, כאשר קשריה של ישראל עם הנוצרים, בהנהגת משפחת ג'ומייל, הפכו לגלויים כמעט, והתנגשו עם האינטרסים הסוריים בעמק הבאקע, שם היו פרוסים כוחות צבא סורים שתמכו במליציות הלבנוניות הנאמנות למשטר הסורי, ויריבות לאלו שהיו נאמנות לג'ומייל. ב-28 באפריל 1981 הפיל חיל האוויר הישראלי שני מסוקים סורים אשר הפציצו את הכוחות הנוצרים בלבנון. הייתה זו ההתערבות הגלויה הראשונה של ישראל במלחמה זו. למחרת הורה אסד על הכנסת סוללות טילים נגד מטוסים לעמק הבאקע. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הזהיר כי ישראל לא תסבול עוד זמן רב את הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ובמיוחד את הטילים שהוצבו שם. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מינה מתווך, פיליפ חביב אשר ניסה לפתור את המשבר שנוצר. השליח הצליח ליצור הבנה בין הצדדים, והטילים נותרו במקומם, בהסכמה ישראלית.

ב-14 בדצמבר 1981 סיפחה ישראל בחוק את רמת הגולן לשטחה. היה זה, לדעתו של אסד, איתות ברור על כך שפניה של ישראל למלחמה נוספת.

ב-6 ביוני 1982 פלשו כוחות ישראלים ללבנון, כתגובה על ניסיון התנקשות של פלסטינים בחיי שגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. לא הייתה זו תגובה ספונטנית כי אם מבצע מתוכנן ומאורגן היטב. ב-9 ביוני 1982 הושמדו סוללות הטילים הסורים בלבנון על ידי חיל האוויר, ועשרות מטוסים סורים הופלו. במקביל המשיכו הכוחות הישראלים בהתקדמותם בלבנון לעבר ציר ביירות דמשק, והיו עתה מעורבים במגע ישיר עם כוחות סורים. ב-11 ביוני השיג השליח חביב הסכם הפסקת אש בין הסורים והישראלים, אך ב-24 ביוני חודשו הקרבות, והחלה לחימה קשה באזור העיירה בחמדון. במהלך הקרבות נקלע כוח שריון של צה"ל למארב באזור סולטאן יעקוב, ונסוג לאחר אבידות כבדות, תוך שהוא משאיר אחריו שבעה נעדרים, אשר גורלם של שלושה מהם (באומל, פלדמן וכץ) אינו ידוע עד היום.

אסד נאלץ לראות כיצד משתלטים הישראלים על ביירות, מגרשים ממנה את הכוחות הסורים והפלסטינים, ומשליטים על לבנון את נאמנם בשיר ג'ומייל. ב-14 בספטמבר 1982 הרגה פצצה את הנשיא ג'ומייל, ימים אחדים לאחר מינויו. הפלנגות של ג'ומייל בפיקודו של אלי חובייקה נקמו על רציחתו בעריכת טבח גדול, במחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני (טבח סברה ושתילה). שומר ראשו לשעבר של חובייקה, רוברט חטאם, טען שהטבח תוכנן על ידי חובייקה ואסד במטרה להביך את ישראל. מחליפו של ג'ומייל, אחיו אמין ג'ומייל היה נוח בהרבה לאינטרסים הסורים בלבנון. ב 17 במאי 1983 חתמה ישראל על הסכם עם לבנון בעיר ח'אלדה ובקריית שמונה. ההסכם, שאחד מסעיפיו המרכזיים היה נסיגת כל הכוחות הסורים מלבנון, לא מומש מעולם. הקונספציה הישראלית בדבר ממשלה ידידותית בלבנון קרסה, והחלה מציאות חדשה, שהוכתבה במידה רבה על ידי האינטרס הסורי, של המשך המלחמה כנגד ישראל משטח לבנון על ידי ארגונים ומליציות הנתמכים על ידי סוריה. ב-29 בפברואר 1984 הכריז הנשיא אמין ג'ומייל בדמשק, על ביטולו של ההסכם.

מרידת ריפעת אל-אסד

ריפעת אל-אסד היה אחיו של חאפז, הצעיר ממנו בשבע שנים, ואבן יסוד במשטרו. בשנת 1984 החל סכסוך בין האחים. נראה כי רפעת, שמונה לתפקיד סגן הנשיא, חפץ בסמכויות נוספות. ברקע הדברים הייתה תחילת הידרדרותו הבריאותית של אסד, שהביאה לאשפוזים, וכמקובל במשטרים טוטליטריים, מבלי לתת פרסום לסיבה לאשפוז, דבר שהביא לחרושת שמועות. בשנת 1984 נערכו מספר עימותים ביניהם מאחורי הקלעים, ובסופו של דבר גורש האח לז'נבה בבושת פנים, לאחר ניסיון לשוב לעמדת כוח בסוריה ב-1985, מצא עצמו ריפעת בסופו של דבר בגלות בפריז.

המגעים עם ישראל

ועידת מדריד

ב-1991 החליט אסד החלטה אסטרטגית, לעמוד לצד הקואליציה שריכזה ארצות הברית בלחימה בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. חיילים סורים השתתפו במלחמה לצד חיילים אמריקנים, ולקחו חלק בשחרורה של כווית מן הכיבוש העיראקי. הייתה זו סטייה מהקו האנטי אמריקני ופרו סובייטי בו נקט עד עתה. סירובו של אסד לשיחות כלשהן עם ישראל, שהחל מאי השתתפותו בוועידת ז'נבה בשנת 1974, פינה עתה את מקומו להבנה כי הזמן הבשיל לנסות ולקבל בדרכי שלום את מה שלא הצליח להשיג בכוח. לאחר מלחמת המפרץ, נפתח "חלון הזדמנויות" ואסד הסכים להשתתף בוועידה בינלאומית שמטרתה השגת שלום במזרח התיכון.

ב-30 באוקטובר 1991 נפתחה במדריד הוועידה המכונה "ועידת מדריד". הוועידה החלה בנאומים טקסיים, כאשר הנאום הסורי גילה קו קיצוני ונטול פשרות. ישראל מצידה, תחת שלטון יצחק שמיר נגררה לוועידה כנגד רצונה, והוועידה לא השיגה כל מטרה מעשית שהיא. ב-10 בדצמבר 1991 נפתחו בוושינגטון שיחות דו צדדיות בין נציגי ישראל והמדינות הערביות, ובהן סוריה. השיחות האלה לא הובילו לתוצאה כלשהי, עקב עמדותיהם הקיצוניות של הנציגים הסורים והנציגים הישראלים כאחד.

המגעים עם יצחק רבין

ב-23 ביוני 1992 ניצח יצחק רבין בבחירות במדינת ישראל, והחל בסדרה של מגעים חשאיים ופומביים עם סוריה. השיחות בוושינגטון התחדשו, תחת חסותו של הנשיא החדש ביל קלינטון. בספטמבר 1992 יצא רבין לביקורו הראשון בארצות הברית, והכריז כי הוא מוכן לדון עם סוריה על עתידה של רמת הגולן.

בשנת 1993 דחקה ההתקדמות במשא ומתן בין הפלסטינים ובין ישראל את ההתקדמות עם סוריה. רבין האמין כי לא ניתן לקדם את שני המסלולים בו זמנית, וכי הציבור הישראלי לא בשל למשא ומתן עם יאסר ערפאת ועם אש"ף, ולוויתור על רמת הגולן בו זמנית. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו בוושינגטון הסכמי אוסלו בין רבין וערפאת, והמסלול הסורי הוסט זמנית לצד. בשנים 1994 ו-1995 נראה היה לקלינטון ולרבין כי השלום האזורי נמצא בהישג יד. הסכם השלום עם ירדן וההתקדמות ביישום ההסכמים עם הפלסטינים, המריצו את רבין לנסות ולקדם אף את המסלול הסורי. רבין התחייב בפני הנשיא קלינטון התחייבויות מרחיקות לכת לנסיגה מרמת הגולן. רציחתו של רבין ב-4 בנובמבר 1995 קטעה מהלך זה. ראשי הממשלה שבאו לאחר רבין לא היו מוכנים לקבל על עצמם את התחייבויותיו, והממשלים בארצות הברית, לא היו מוכנים לתת אשרור מחודש לעמדות רבין, ולגבות אותן באופן מחייב.

המגעים עם נתניהו וברק

לאחר תקופת ביניים שבה שימש שמעון פרס כראש ממשלה, נבחר בשנת 1996 בנימין נתניהו כראש ממשלה. כקודמיו, המשיך נתניהו במשא ומתן עם אסד, אך מגעים אלו לא היו פומביים, ונוהלו באופן חשאי על ידי שליח - המיליונר האמריקני רון לאודר. מגעים אלו לא הביאו לכל תוצאה כלשהי. בשנת 1999 נחשף מסמך שנכתב על ידי לאודר המסכם את המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. מסמך זה שימש ככלי בידי מתחרהו של נתניהו אהוד ברק, שהחליף אותו בראשות ממשלת ישראל, לטעון כי על אף השקפת העולם הימנית של נתניהו, הנה אף הוא נשא ונתן על החזרת רמת הגולן לידי סוריה.

בשלב זה היה אסד אדם חלש מבחינה גופנית, ולמעשה בימי חייו האחרונים. אסד רצה להעביר את השלטון לבנו בשאר אל-אסד (וזאת לאחר שבן אחר, באסל, אשר גודל מילדות כיורש השלטון, מת בתאונה). אסד ראה בשלום עם ישראל גורם מייצב למשטר הסורי, ועשה מאמצים לסיים את המשא ומתן בהסכם עוד בימי חייו. בינואר 2000 נוהלו מגעים נוספים בארצות הברית, בין אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע. אף מגעים אלו לא הבשילו לכלל הסכם.

מאבק הירושה

לאסד, ולאשתו אניסה מח'לוף נולדו חמישה ילדים: בושרה הבכורה, באסל, בשאר, מאהר ומג'ד. הבן הבכור באסל הוא שטופח לקידום עתידי למשרת נשיא סוריה. עם התרופפות מצבו הבריאותי של אסד האב, החל מאבק ירושה, שהגיע לשיא בעימות בין אסד עצמו לבין אחיו ריפעת, מאבק שגרם ליציאתו של ריפעת לגלות. אסד החל לנסות ולטפח את בנו באסל, על מנת למנוע מאבק ירושה עתידי. באסל, יליד 1962, קיבל חינוך צבאי, מונה למשרות בכירות (בהן ראש הרשות למאבק בהברחת הסמים), ותמונותיו הופיעו לצד אביו בכרזות ברחובות דמשק. אסד, אשר כינה עצמו שנים "אבו סוליימאן", כונה מעתה "אבו באסל". ההכרזה הרשמית על באסל כיורש נמנעה, אולי מן הטעם שלפי החוקה הסורית, אין למנות נשיא מתחת לגיל 40. עם זאת ברור היה כי אסד תולה תקוות רבות בבנו ורואה בו את יורשו העתידי. תקוות אלו התנפצו ב-21 בינואר 1994 כאשר באסל נהרג בתאונת דרכים. עתה הפנה אסד את מבטו אל בנו השני, בשאר. בעת התאונה שהה בשאר בלונדון, שם למד רפואת עיניים. הוא זומן במהירות לדמשק, ושם החל לקבל את תפקידיו של אחיו המנוח - הצטרף לאקדמיה הצבאית בעיר חומס, וקיבל דרגת קולונל (אלוף משנה) בצבא סוריה בשנת 1999.

בשנים האחרונות לחייו היה חאפז אל-אסד אדם חולני, אך עדיין החזיק בכוח בהגה השלטון בדמשק. אסד ראה את מטרתו בשנים אלו בהעברה מסודרת של השלטון לבנו. לבשאר היו מתחרים הן מבין משפחת אסד (אחיו של חאפז ריפעת וג'מאל), והן מתוך האליטה השלטונית העלווית. סגן הנשיא בחיי חאפז אל-אסד, עבד אל-חלים ח'דאם, והרמטכ"ל הסורי, חיכמת שיהאבי, שניהם מוסלמים סונים, הוזכרו אף הם כיורשים.

אסד מת לאחר מחלה ארוכה ב-10 ביוני 2000 בעודו משוחח בטלפון עם נשיא לבנון, אמיל לחוד. עם מותו היה בנו בשאר היורש הבלתי מעורער, והוא מונה כנשיא סוריה וכממשיך דרכו של אביו.

פועלו ואישיותו

אסד החזיק ביציבות בשלטון בסוריה במשך קרוב לשלושים שנה, הישג בלתי מבוטל במדינה שידעה חילופי משטר תכופים. הוא ניווט את המדינה הסורית דרך משברים, והשליט עליה את המיעוט העלווי, אל מול התנגדויות מבית ומחוץ. הישג נוסף היה ביכולת עמידתה של סוריה כנגד מדינת ישראל - במלחמת יום הכיפורים ובהריסת הסדר הישראלי המתוכנן בלבנון לאחר מלחמת שלום הגליל. ברם, הוא לא ניצל הישגים אלו להשגת הסדר בר-קיימא עם מדינת ישראל ולהחזרת רמת הגולן.

משטרו של אסד היה (ועודו, תחת הנהגת בנו) משטר רקוב ומושחת, המושתת על פולחן אישיות, איום כלפי האזרח ושלילת חירויות היסוד מבפנים, ועל הסתגרות כלפי חוץ. הכלכלה הסורית תחת אסד הייתה כלכלה מפגרת וריכוזית, וחלק ניכר ממנה הושתת על רווחי סמים שהופקו בצורה בלתי חוקית תחת פיקוחו של הצבא הסורי בבקעת הלבנון. בנוסף, סוריה של אסד הרחיקה עצמה ממשפחת העמים בתמיכתה בארגוני טרור כחזבאללה וארגוני הסירוב, שמרכזיהם היו מזה שנים בדמשק.

לקריאה נוספת

• משה מעוז, אסד: הספינקס של דמשק, ביוגרפיה פוליטית, דביר, 1988.
• פטריק סיל, אסד: המאבק על המזרח-התיכון, מערכות, 1993.
• אייל זיסר, סוריה של אסד על פרשת דרכים, הקיבוץ המאוחד, 1999.

קישורים חיצוניים

• סקירה מקיפה על חייו של אסד ועל המצב הפוליטי בסוריה באתר "סנונית"
• יונתן גונן, 10 שנים למותו של חאפז אל-אסד: "עדיין איתנו", באתר של "רשת 13", 10 ביוני 2010 (במקור, מאתר "nana10")

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0