הר ציון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-dialog-error.svg ערך זה דורש שכתוב מפני אי התאמת אופיו או תכניו למדיניות המכלול. ייתכן שהמידע המצוי בערך זה מכיל דברי כפירה, כתוב מנקודת מבט חילונית, או שאין בו הבדלה בין קודש לחול ובין דת ישראל לדתות העמים.
ניתן להיעזר בשכתוב ערך זה במדריך לעריכה באספקלריה תורנית. אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הר ציון
MtZion from Abu Tor.jpg

הר ציון, מבט פנורמי מכיוון דרום
גובה 765 מטר
מיקום

הרי יהודה, ירושלים, ישראל

רכס הרים הרי ירושלים
קואורדינטות 31°46′18.33″N 35°13′43.65″E / 31.7717583°N 35.2287917°E / 31.7717583; 35.2287917
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
הר ציון
הר ציון

הר ציון מתנשא בדרום-מערב העיר העתיקה של ירושלים מחוץ לחומותיה, ועם זאת הוא חלק בלתי נפרד מן העיר. ההיסטוריה של ההר מתחילה כבר בתקופה הכנענית והיבוסית, ונמשכת עד ימינו. על ההר אתרים חשובים ליהדות, ולהבדיל לנצרות ולאסלאם, ואתרי מורשת קרב, מוזיאונים ובתי קברות. על פי חלק מהמסורות ביהדות ולהבדיל בנצרות ובאסלאם, אחד המבנים על ההר, הוא מקום קבורתו של דוד המלך[1].

תוכן עניינים

גאוגרפיה

הר ציון בדרום-מערב העיר העתיקה בירושלים

הר ציון הוא שלוחה דרומית של הר המשתרע מנחל צולב בצפון ועד גיא בן הינום במערב ובדרום (על הר זה שוכנים הרובע היהודי והארמני). הנקודה הגבוהה ביותר בהר ציון שמחוץ לחומות - בקבר דוד המלך - היא בגובה 765 מטר מעל פני הים. מורדות הר ציון הפונים לגיא בן הינום תלולים למדי, בעוד שמורדותיו הפונים מזרחה לגיא המרכזי מתונים בהרבה. אין כל הפרדה טופוגרפית בין העיר העתיקה ובין הר ציון, ורק מיקומה של חומת ירושלים העות'מאנית מפריד ביניהם.

מקור השם

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ציון (ירושלים)#אטימולוגיה

השם "הר ציון" מופיע 19 פעמים בתנ"ך, אך מכל המקורות עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית), למשל:

"מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹכֵן בּהַר צִיּוֹן"

"הַר צִיּוֹן זֶה שָכַנְתָ בּוֹ"

"כּן יִהְיֶה הֲמוֹן כּל הַגּוֹיִם הַצֹבְאִים עַל הַר צִיּוֹן"

"עַל הַר צִיּוֹן שֶשָמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ"

בספר תהילים אף מופיע תיאור גאוגרפי מדויק של הר ציון כהר המוריה:

"הַר צִיּוֹן יַרְכּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"

כלומר - הר ציון, השוכן בירכתיים הצפוניים של קריית המלך (היא עיר דוד). עם זאת, דעת היעב"ץ[2] והחוקר הרב יהוסף שוורץ[3], שמדובר על הר ציון של ימינו. שניהם נדחקים לפרש את המקרא לנוכח המציאות שהר ציון של ימינו הוא בדרום-מערב ירושלים.

לטענת פרופ' רחל אליאור הר ציון המקראי הוא הר הבית של ימינו ואילו השם הר המוריה החל להופיע כתוצאה ממחלוקת אחרי החורבן בין הפרושים לצדוקים: הפרושים קראו לו הר המוריה, בעוד הצדוקים קראו לו הר ציון. אולם למעשה השם 'הר המוריה' כתיאור להר הבית מופיע כבר במקרא עצמו[4].

יוסף בן מתתיהו זיהה בטעות את מצודת ציון המקראית עם העיר העליונה של ימיו, וזהו מקורה של המסורת שזיהתה את עיר דוד הקדומה עם "הר-ציון" של ימינו. זו העניקה לו את השם המוטעה ויצרה את הזיהוי המסורתי של "קבר דוד המלך" במקום[5]. השימוש בשם "הר ציון" לגבעה המזוהה בשם זה היום התחיל בתקופה הביזנטית, כנראה בעקבות בנייתה של הכנסייה הביזנטית "ציון ה"קדושה"" (האגיה ציון) שעמדה על פסגתה[6].

בערבית מכונה ההר "ג'בּל דאוד" או "ג'בּל א-נבּי דאוד" (جبل داود או جبل النبي داود), על-שם דוד המלך שקברו נמצא על ההר לפי מסורות נוצריות, מוסלמיות וחלק מהמסורות היהודיות[7], אולם יש המכנים אותו "גּ'בּל צַהְיוּן" או "צִהְיַוְן" (جبل صهيون), על-פי השם שהתקבל בקרב היהודים והנוצרים. בלשונות אירופה מכונה ההר Zion או Sion, על-פי תעתיק השם "ציון" בתרגומי התנ"ך.

היסטוריה

התקופה הכנענית והיבוסית

תחילתה של ירושלים הייתה על הגבעה המזרחית, והסיבה לכך היא אספקת המים ממעיין הגיחון, הנובע בתחתית הגבעה. סביב הגבעה המזרחית קיימים הרים גבוהים יותר: הר הבית מצפון, הר ציון (הגבעה המערבית) ממערב, והר הזיתים ממזרח. מתעודות אוגריות שנמצאו בערים כנעניות אחרות ניתן ללמוד על המבנה הכלכלי והחברתי של ירושלים בתקופה זאת[8], וכן על חיי הדת.

דוד כבש את ירושלים בתקופת שלטונו בחברון. אך מכך שהוא רכש בכסף את גורנו של ארוונה היבוסי[9], נראה כי הוא לא המית, או הגלה לגמרי את יושבי העיר היבוסים. מסיפור מלכיצדק ומסיפור ארוונה, אנו יכולים ללמוד כי בנוסף לחיים העירוניים שהיו בימי היבוסים בגבעה המזרחית, היו גם חיי דת וחקלאות שהתקיימו גם בהר ציון ובהר הבית[10].

החפירות הארכאולוגיות השונות שנערכו במקומות שונים על ההר לא חשפו כל שרידים עתיקים לא מן העיר הכנענית ולא מן העיר היבוסית. לפי שעה השרידים הקדומים ביותר שהתגלו בחפירות הם מן המאה השמינית לפני הספירה, כלומר מימי מלכי יהודה.

קבר דוד המלך, בצילום מ-1903

בתקופות בית ראשון ובית שני

הר ציון היה חלק בלתי נפרד מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, עם התפשטות העיר מערבה מעבר לגיא המרכזי. פסגת ההר והאזור ממערב לו (עליו שוכנים היום הרובע היהודי והארמני) נקראו אז בשם "הגבעה המערבית" או "המשנֶה". בימי המלך חזקיהו נפלה שומרון, ורבים מתושבי ממלכת ישראל ברחו לירושלים. המצור שהטיל סנחריב על ערי יהודה הגביר גם את זרם הפליטים שהגיעו לירושלים, והעיר החלה להתפשט לעבר המדרונות המזרחיים של הר ציון[11]. אז, ככל הנראה, נבנתה חומה שהכניסה חלקים מהגבעה המערבית לתוך העיר. בשנת 586 לפנה"ס עזבו מושלי העיר ומנהיגיה את ירושלים למשך כ-70 שנה. שבי ציון הקימו אותה מהריסותיה ובנו את הבית השני. אך העיר שבה בתחילה רק לממדיה הזעירים על "הגבעה המזרחית" בלבד, והר ציון נותר הרחק מחוץ לחומה. רק לאחר שנים שבה ירושלים וגדלה, ו"הגבעה המערבית" הפכה שוב לחלק מהעיר. הר ציון הוקף בחומה, היא "החומה הראשונה" המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו שנבנתה ככל הנראה על הריסות החומה משלהי ימי הבית הראשון. נראה כי בשלהי תקופת הבית השני שכנו בהר ציון האיסיים, שהשתמשו תדיר בשער מיוחד בשם "שער הצוֹא". שער זה, על פי יוסף, שימש את האיסיים ליציאה אל מחוץ לחומה לעשיית צרכים, שכן אמונתם אסרה עליהם "לטמא" את ירושלים העיר. שרידים של שער זה נתגלו בפינה הדרום-מערבית של ההר (מטרים ספורים מעל הכביש ההיקפי)[12].

התקופה הרומית והביזנטית

חדר הסעודה האחרונה

עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה נהרסה החומה שהקיפה את העיר ואת הר ציון, וירושלים נותרה פרוזה למשך מאות שנות התקופה הרומית. העיר נִטשה שוב מיושביה היהודים, אך בהר ציון נותרו בתים בודדים בהם נאחזה קהילה מעורבת של יהודים-נוצרים[13] ושל יהודים. היהודים תִחזקו את שבעת בתי הכנסת בהר, בעוד שהיהודים-הנוצרים הקימו בצד בתי הכנסת כנסייה. לאחר מרד בר כוכבא סולקו אף קהילות אלו מהעיר, והר ציון שָׁמַם[14].

לאחר הפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית, ולאחר שעברה ארץ ישראל לידי ממלכת ביזנטיון, זכה הר ציון לעדנה. עדויות מן התקופה מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון; הבולטת בה היא כנסיית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) אשר שרידיה במרתפיה של כנסיית דורמיציון. בתקופה זו החלו להיקשר באתר הר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו היום, כמו טקס אזכרה לדוד המלך[7], ביתו של קיפא הכהן[15], התכחשותו של פטרוס לישו[15] הסעודה האחרונה[15] ועוד. הנוסע מבורדו, שעבר באתר בשנת 333 תיאר בכתביו את שרידיהם של שבעה בתי כנסת בהר ציון[16]. במאה ה-5 נכלל הר ציון בחומת העיר החדשה שבנתה הקיסרית הביזנטית, אאודוקיה. במפת מידבא מראשית המאה השביעית מוצגת ירושלים הביזנטית כבנויה להפליא, הר ציון נכלל בין חומותיה, ועל פסגתו מבני ציבור. באותה תקופה החל ההר לראשונה להקרא בשם "ציון". כנסיית האגיה ציון נהרסה בשנת 614 עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים.

התקופה המוסלמית הקדומה

הכיבוש הערבי ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה גרם להעלאת קרנו של הר ציון, במיוחד בעקבות התפתחות מסורת קבורת דוד המלך בהר ציון במאה העשירית. היהודים, שהורשו לשוב לירושלים לאחר מאות שנות גירוש, בחרו בהר ציון למקום מושבם, ושכונה יהודית החלה להתפתח סביב קבר דוד. במקביל, התפתחה שכונה של יהודים קראים בשם צלע האלף במדרון המזרחי של הר ציון, מעברו המערבי של הקדרון. בשנת 1033 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ירושלים והפילה את חומות העיר. שליטי ירושלים הפאטמים שיקמו את החומות, אך לא במלואן: קו החומה הדרומי צומצם, והר ציון (וגם עיר דוד) נותרו עתה מחוץ לחומה. נראה כי בעקבות כך עזבה הקהילה היהודית את הר ציון ונדדה צפונה, אל תחומי הרובע המוסלמי של ימינו.

התקופה הצלבנית

לוחמי המחנות הצלבנים נכנסו אל ירושלים בקרב שנזכר בהיסטוריוגרפיה של המסעות כעקוב מדם ובו נטבחו תושבי העיר. לאחר הכיבוש נאסר על יהודים ומוסלמים לקיים חיי קהילה בירושלים.

בתחומי הכנסייה הצלבנית נכללו קבר דוד, חדר הסעודה האחרונה וציון מקום תרדמתה של מרים אם ישו. זו כנראה התקופה בה התבססה המסורת בדבר קבר דוד בהר ציון, ובה הוצב הסרקופג שנמצא בקבר דוד עד ימינו. הכנסייה הצלבנית ככל הנראה ניזוקה משמעותית עם הכיבוש הערבי ועברה שיפוץ נרחב על ידי נזירים פרנציסקניים במאה ה-14.

התקופה האיובית

עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּבּים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים ובהר ציון בפרט. לפי המסורת העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, דג'אני, אשר משפחתו החזיקה ברוב שטחי ההר (כולל קבר דוד) עד שנת 1948.

מאז התקיימה נוכחות יהודית בהר ציון למשך כ-250 שנה. תחילתה בשנת 1236, לפי מכתבו של סוחר יהודי מצרי, אשר נמצא בגניזה הקהירית, לפיו ניהל משא ומתן עם מושל העיר לחידוש היישוב היהודי בה. הוא השיג היתר ליהודים לעלות לרגל לירושלים ולצבע יהודי בשם: ברוך הטוב והמטיב, לגור בה. על קיומה של השכונה יש עדויות מראשית המאה ה-14 מפי נוסע נוצרי יעקב מוורונה ורבי אשתורי הפרחי. הרמב"ן, לפי אחת ההשערות, היה בשנת 1267 בבית הכנסת בהר ועליו הוא כתב את הדברים הבאים: "ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת". (אמנם התיאור מיוחס לבית הכנסת הרמב"ן, אך זהו זיהוי מאוחר, מן המאה ה-19, ומבנים שתאורם דומה היו בעיר). קיצה של השכונה בא כאשר הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין קאיתבאי (14681496) הגביל את תנועת היהודים באזורים נוצרים רגישים כמו הר ציון.

התקופה העות'מאנית

הר ציון, צילום מ-1903, טרם הקמת כנסיית הדורמיציון

בראשית התקופה העות'מאנית קיבלה משפחת דג'אני את הבעלות על מבנה קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה שמעליו. במקום פעלה זאווייה סופית. בחדר הסעודה האחרונה אף הוצב שלט ובו פקודה המצווה על הפיכת המקום למסגד בשנת 1524. מאז ועד 1948 כניסת לא מוסלמים למקום הייתה מוגבלת ביותר. משפחת דג'אני בנתה את בתיה סביב המקום הקדוש במהלך התקופה העות'מאנית ולאחריה, והתגוררה במקום על אף שבתקופה זו הר ציון לא נכלל בתחום חומת העיר[17]. סולטאני העות'מאנים, באמצעות מהנדסיהם, בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר (החומה נבנתה על שרידי החומה המוסלמית הקדומה). בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא בערבית "באב צַהְיוּן" (باب صهيون - שער ציון.) או "בּאבּ א-נֶבּי דָאוּד" (باب النبي داود - שער הנביא דוד, על-שם דוד המלך), או בָּאבּ חָארַת אל-יַהוּד (باب حارة اليهود - שער הרובע היהודי, ממנו היה המעבר לרובע היהודי).

במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים. הסנונית הראשונה הייתה סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, אשר כבר ב-1853 הקים את מבנה בית הספר הקרוי על שמו (שם בית הספר ושנת ההקמה חרוטים מעל שער הכניסה). בית הספר על שם גובאט היה אחד המבנים הראשונים שסימנו את תהליך היציאה מהחומות[18]. בעשור הראשון של המאה העשרים הוקמה על ההר על ידי מוסדות קתוליים גרמניים כנסיית הדורמיציון.

מלחמת העצמאות

אחת הסיבות לנחיתות האסטרטגית של ירושלים היהודית במלחמת העצמאות הייתה העדר רצף טריטוריאלי בין האזורים בשליטה יהודית ברחבי העיר, ביניהם גם הרובע היהודי. בימי המלחמה אספקת מזון ותרופות לרובע היהודי עברה דרך שער ציון.

מפקדת ארגון ההגנה הכינה תוכנית להשתלטות על ירושלים עם תום המנדט הבריטי. מטרת התוכנית, שנקראה מבצע קלשון הייתה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בירושלים, ועל ביצועה הופקדה חטיבת עציוני (היא חטיבת ירושלים). בתוכנית זו שולב גם מבצע שפיפון, שנועד להרחיב ולבסס את גבולות הרובע היהודי על ידי הכוחות המוצבים במקום. שער ציון ומספר נקודות אסטרטגיות היו להלכה בידי הצבא הבריטי, עד ל-13 במאי 1948. כאשר יצאו החיילים הבריטים האחרונים דרך שער ציון, הם מסרו את "מפתחות השער" לידי הרב ויינגרטן, ראש ועד יהודי העיר העתיקה שכונה "המוכתר של הרובע". הבריטים עזבו את ירושלים העתיקה והחדשה לקראת יציאתם את הארץ עד ה-15 במאי 1948. באותו היום הוכרז על הקמת מדינת ישראל בתל אביב.

מקום ניסיון הפריצה במבצע קדם ליד שער ציון

ב-16 במאי 1948 פתחו הכוחות הערביים הבלתי סדירים במתקפה על הרובע היהודי ובבוקר 18 במאי התברר כי ללא תגבורת הוא עלול ליפול לידי התוקפים. דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני ומרחב ירושלים, הכין תוכנית לפריצה אל הרובע היהודי. הכוח העיקרי של חטיבת עציוני אמור היה להיכנס דרך שער יפו, ומחלקה מן הגדוד הרביעי, גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של דוד אלעזר (דדו), אמורה הייתה לערוך התקפת הסחה על הר ציון. בשעה 23:00 בלילה, בין ה-18 ל-19 במאי 1948, החלה הפעולה המשולבת. הפריצה הגדולה דרך שער יפו נבלמה, עקב הגנה עזה מצד הערבים, אשר ישבו בעמדות מבוצרות בחומות העיר וסביבתן. כוח ההסחה, לעומת זאת, הצליח לחצות את גיא בן הינום סמוך לבריכת הסולטאן ולטפס ללא הפרעה כמעט במעלה הר ציון בעזרת דוידקה, תותח ומרגמות. הכוח התמהמה אמנם בלחימה, כאשר עבר מחדר אל חדר במתחם כנסיית דורמיציון, אך בתוך שעות ספורות היה הר ציון כולו בידי הפלמ"ח. בשל כך, הוחלט לנסות ולפרוץ אל הרובע היהודי דרך שער ציון, במקום התוכנית המקורית לפרוץ דרך שער יפו.

הודעה על הפריצה הועברה למטה הרובע, וכן נערכו תיאומים עם מפקדת חטיבת עציוני. סוכם כי כוח של עציוני יכנס בעקבות הכוח של הראל, ויתָגבר את מגיני הרובע. פיצוץ השער היה בשעה 02:00 לפנות בוקר, ודדו וחבריו שעטו פנימה. אך במהרה התברר כי חלק מן הלוחמים מותשים מימי לחימה ארוכים ללא מנוח. הם נרדמו בעת ההמתנה לפיצוץ, ואפילו הרעש הנורא לא הצליח להעירם. בעדות שנמסרה לאחר מכן סיפר יצחק רבין:[דרוש מקור]

"...החזקנו בהר ציון במשך 40 שעה של פעולה ללא הפסקה, לאחר 7–10 ימי קרבות במשלטים. האנשים נרדמו ליד הנשק, האנשים נרדמו בשעת ההתקפה, לא הייתה להם כל הפוגה, לא קיבלנו כל תוספת להחזקת הר ציון."

לאחר שהתעוררו, נכנסו לוחמי הפלמ"ח בשער ציון, וחברו לכוחות ההגנה והאצ"ל ברובע היהודי. המחלוקת מי ימשיך להחזיק בשער ציון, עוררה סכסוך בין מפקדת עציוני לבין מפקדת הפלמ"ח[דרוש מקור]. הסכסוך גרם לנטישת שער ציון ללא שמירה והגנה. וכך אירע, שבאותו לילה עצמו, כאשר נכנס כוח של הלגיון הירדני לתוך העיר העתיקה, הוא תפס ללא התנגדות את שער ציון. ב 28 במאי נכנע הרובע.

בליל ה-16–17 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף לפרוץ לעיר העתיקה ממספר כיוונים. על פי התוכנית, אחד מראשי חוד הכוח היה אמור לפרוץ את החומה בסמוך לשער ציון, במבצע שקיבל את השם מבצע קדם. עתה הוכנה תוכנית לפרוץ את החומה על ידי פיצוצה. מדעני חיל המדע פיתחו פצצות מיוחדות, שצורתן קונוס, על פי התצורה והמנגנון של הפצצות ששמשו את פורצי הסכרים במלחמת העולם השנייה (על בסיס מטען חלול). כיוון ששער ציון היה מבוצר ומוגן בידי כוחות הלגיון הירדני, הוחלט לבצע את הפריצה במרחק מה מערבה ממנו. קשיים רבים בהעלאת ה"קונוס" אל הר ציון על ידי הכוח, גרמו לכך שהוא הופעל לבסוף מעט לפני 05:00 לפנות בוקר. רעם הפיצוץ החריד את כל העיר, ודוד שאלתיאל ראה את ניצוצות הנפץ ממפקדתו בימין משה והיה משוכנע שהחומה נפרצה. הקונוס פגע בחומה, אך לא הצליח לפעור בה פתח, ולא התאפשרה פריצה לתוך העיר העתיקה.

הר ציון בשנות ה-50

תקופת העיר החצויה

בתקופת "הקו העירוני" בה ירושלים הייתה מחולקת בין ישראל לירדן הר ציון היה המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה בשטחי מדינת ישראל הצעירה. צידו הירדני של קו הגבול, "הקו העירוני", עבר על חומת העיר העתיקה ושער ציון היה בתחומי ירדן. באותן השנים עלתה קרנו של הר ציון מאוד. הן מכיוון שזה היה האתר הקדוש העיקרי שנותר בידי מדינת ישראל לאחר שנחסמה הגישה למקומות קדושים מסורתיים יותר, והן מכיוון שמפסגתו הייתה תצפית יפה לכיוון הר הזיתים והעיר העתיקה.

בשנת 1950, הוקם בהר ציון סניף של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית[19]. בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961[20].

באותן השנים פעל רבות בהר ציון שמואל זנוויל כהנא (שז"כ), מנכ"ל משרד הדתות, על מנת לבסס את הר ציון כמקום קדוש וכמקום ממלכתי[21]. לראשונה בהיסטוריה קבר דוד היה נתון תחת שלטון יהודי והתקיימו בו טקסים דתיים שונים[22] בניצוחו ובעידודו של שז"כ. כמו כן, באותן השנים קם בהר ציון מרתף השואה, האתר הראשון להנצחת השואה, ביוזמתו ובעידודו של שז"כ. גג קבר דוד זכה לכינוי "מצפה הר הבית" ומדי שנה בתשעה באב ובחגים מרכזיים נהגו יהודים לעלות לשם כדי לצפות לעבר הר הבית והר הזיתים, מקומות אשר היו תחת שלטון ירדני ולא היו נגישים באותה תקופה. בשנת 1962, הציע שמואל זנוויל כהנא להקים רכבל להר, אך ראש עיריית ירושלים, מרדכי איש שלום, התנגד לרעיון מחשש לפגיעה בנוף ההר[23].

העלייה להר ציון הייתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום, וההולכים בו היו נתונים לסכנת ירי מידי חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות. בשנת 1964 נסלל כביש גישה אל ההר, "כביש האפיפיור". הכביש, שעבר בשטחי ההפקר, נסלל בהסכמת הירדנים, לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בהר ציון. הכביש שימש לאחר הביקור לתנועת ישראלים[24].

במוצאי שבת, 13 באוגוסט 1966, נהרג הפסל והצייר דוד פלומבו, שהתגורר בהר ציון, בעקבות תאונת דרכים כאשר הקטנוע שעליו רכב נתקל בשרשרת למניעת מעבר כלי רכב בשבת, שהוצבה מטעם משרד הדתות[25] במורד כביש האפיפיור[26]. הוא הועבר לבית החולים ביקור חולים ומשם לבית החולים הדסה, שם נפטר[27]. חודשים ספורים לאחר מותו נפתח "מוזיאון דוד פלומבו" הממוקם בסדנת עבודתו בהר ציון[28].

לאחר איחוד העיר

בדצמבר 1967 עברה ישיבת התפוצות להר ציון, ביוזמת שמואל זנוויל כהנא. הישיבה השתכנה במספר מבנים, ביניהם מבנה ששימש כבית כנסת ספרדי, ומבנה בו ממוקם גם מרתף השואה[29].

מסורות דתיות

קברו של דוד המלך

ציור של קבר דוד המלך משנת 1887

המסורת היהודית העיקרית הקשורה בהר ציון קשורה בקבר המזוהה עם קברו של דוד המלך, שעל פסגתו. בתנ"ך נכתב "וַיִשְכּב דָוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִקּבֵר בּעִיר דָוִד" (ספר מלכים א', פרק ב', פסוק י') עיר דוד היא חלק מהגבעה המזרחית של ירושלים המקראית, לעומת ההר הנקרא כיום 'הר ציון' שנמצא בגבעה המערבית. ועל פי זה טען הרב טיקוצ'ינסקי[30] שקבר דוד מצוי בעיר דוד ולא ב'הר ציון'. המקורות הכתובים הראשונים הקושרים את ההר לדוד המלך הם מן התקופה המוסלמית הקדומה[31]. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר בשנות ה-80 על ידי גבריאל ברקאי, התגלתה במרחק מה מערת קבורה המתוארכת לימי מלכי יהודה, אך לא ניתן לזהותה בוודאות כקברו של דוד המלך.

המוסלמים מכנים את המקום "קבר הנביא דוד" (قبر النبي داود "קבּר א-נבּי דאוד"), ואת המתחם שסביבו, שבו נמצא כיום בית כנסת, "מקאם נבי דאוד" (مقام نبي داود), כיוון שדוד המלך נחשב באסלאם כנביא.

הסעודה האחרונה

מסורת ששורשיה בתקופה הביזנטית הצביעה על הר ציון כמקום בו התקיימה הסעודה האחרונה. בעקבות השתרשותה של מסורת זו, הקימו הצלבנים כנסייה על קברו של דוד המלך הקיימת עד היום ונושאת שם זה. מבחינה גאוגרפית אין היגיון בקביעה זו, ונראה כי ביטאה את הרצון לקשור את דוד לדמותו של אותו האיש, שמזוהה בברית החדשה כצאצא של דוד המלך, ונתפס כ"משיח בן דוד".

===

=

בית כייפא הכהן

בתקופה הביזנטית החלו להתפתח מסורות נוצריות בהר ציון, דבר שהקנה לו חשיבות רבה, עד כדי הקפתו בחומה והכללתו בתחומי העיר. באותה תקופה החלו לזהות בשיפולי ההר את בית כייפא הכהן, אשר על פי הקובץ המכונה "הברית החדשה" כינס את הסנהדרין בביתו ושם התקבלה ההחלטה להסגיר את אותו האיש לרומאים. ספק אם כייפא אכן התגורר בהר ציון, וסביר יותר שחי בקרבת בית המקדש, בתחומי הרובע היהודי של היום.

התכחשותו של פטרוס

באותו אתר זוהה גם המקום שבו פטרוס התכחש לישו שלוש פעמים לאחר שהוסגר לידי הרומאים:

"ויתפּשׂוּ אותו ויוליכוהו ויביאוהו בית הכוהן הגדול ופטרוֹס הולך אחריו מרחוק. ויהי כי ביערוּ אש בתוך החצר וישׁבוּ יחדיו וישׁב גם פּטרוֹס בתוכם. ותראהוּ שׁפחה אחת יושב נגד האוּר ותבּט בו ותאמר: 'גם זה היה עִמו'. ויכחש בו ויאמר: 'אשה, לא ידעתיו'. ועוד מעט ויראהוּ איש אחר ויאמר: 'גם אתה מהם', ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא מהם אנוכי'. ואחרי עבור כשעה אחת טען איש אחר לאמור: 'אמנם גם זה היה עִמו כי גלילי גם הוא'. ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא ידעתי מה אתה אומר', ועודנו מדבר והתרנגול קרא. וייפן האדון ויבּט אל פּטרוֹס, ויזכור פּטרוֹס את דבר האדון אשר דיבר אליו לאמור: 'בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים'. ויצא פּטרוֹס החוצה וימרר בבכי."

ה"בשורה" על פי לוקס, פרק כ"ב 54–62, תרגום דעליטש

אירוע זה מונצח היום בכנסייה מודרנית הנקראת פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול" - בלטינית: גליס=תרנגול, קנטו=קריאה).


אתרים מרכזיים

קבר דוד המלך

קבר דוד המלך

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבר דוד המלך
  • קבר דוד המלך הוא האתר היחיד בהר ציון הקדוש ליהדות, ולהבדיל לנצרות ולאסלאם. המקום פועל כמקום קדוש, אשר בקצהו המזרחי חדר לא גדול ובו סרקופג ענק עטוף בפרוכת רקומה. הסרקופג נסמך אל קיר המתוארך על פי מרבית החוקרים לתקופה הביזנטית, אשר במרכזו גומחה הפונה צפונה.על דעת רוב הארכאולוגים הגומחה היא חלק מכנסיית האגיה ציון.[דרושה הבהרה] [32] אך לדעת יעקב פינקרפלד הגומחה היא היכל (ארון הקודש) של בית כנסת עתיק ששכן במקום.

חדר הסעודה האחרונה

חדר הנשיא מצפה הר הבית

על גג חדר הסעודה האחרונה נמצא חדר קטן אשר מיוחס לנשיא יצחק בן צבי. במקור המקום תוכנן עבור הנשיא הראשון, חיים ויצמן אולם רק יצחק בן צבי, הנשיא השני הגיע למקום. מספרים שיצחק בן צבי נהג להגיע במיוחד בחגים ולברך את העולים להר ציון. בתקופת העיר החצויה הגג שימש כתצפית להר הבית ולהר הזיתים אשר לא היו נגישים אז ליהודים ולכן זכה לכינוי מצפה הר הבית. על הגג מוצבת מצבת זיכרון לזכר לוחמי הרובע היהודי שנהרגו בתש"ח.

החומה הראשונה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החומה הראשונה

החומה הראשונה (מכונה גם החומה הישנה) היא אחת מתוך שלוש חומות חזקות ומבוצרות שנבנו להגנתה של ירושלים. חומה זאת נבנתה בתקופת החשמונאים, אך יסודותיה קדומים יותר והונחו כבר בתקופת בית ראשון. בזמן שיבת ציון שוקמה החומה על ידי נחמיה, ובימי החשמונאים חוזקו ואף נבנו חלקים נוספים ממנה. החומות הנוספות הן: החומה השנייה - נבנתה בסוף תקופת החשמונאים או בימי הורדוס, והחומה השלישית - החלה להיבנות בימי אגריפס הראשון, ובנייתה הושלמה בראשית המרד הגדול.

מרתף השואה

מרתף השואה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרתף השואה
  • מרתף השואה השוכן מול קבר דוד מצד מזרח הוא המוזיאון להנצחת השואה הראשון בעולם. המוזיאון הצנוע נחנך בשנת 1948 על ידי הרב שמואל זנוויל כהנא, ששימש כ"מושל הר ציון" באותה עת. הדגש במוזיאון הוא על הנצחת קהילות, ותכניו בעלי אופי חרדי. מרתף השואה מנוהל היום על ידי ישיבת התפוצות.

ישיבת התפוצות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישיבת התפוצות

ישיבת התפוצות (מכונה לעיתים גם ישיבת הר ציון), ישיבה חרדית לבני חוץ לארץ, על הר ציון בירושלים, ליד מתחם קבר דוד.

המרכז הבין-תרבותי לירושלים

המרכז הבין-תרבותי לירושלים, מוסד המקדם את החזון של ירושלים כעיר כשירה תרבותית ומותאמת לכל התרבויות והזהויות שבה. המוסד נמצא באחד הבתים ההיסטוריים והציוריים שבהר ציון, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי משפחת דג'אני, ושבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 גרה בו פאולין רוז (Pauline Rose) שאף כתבה ספר על חייה בבית זה ועל החיים בהר ציון לפני ואחרי מלחמת ששת הימים ("Window on Mount Zion"). המרכז הבין-תרבותי לירושלים אחראי על תוכנית ואתר אינטרנט בשם "חלון להר ציון[33]" שמקדם את הר ציון ביחד עם כל המוסדות, הארגונים והפרטים השוכנים בהר.

מעלה השלום

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעלה השלום

מעלה השלום הוא רחוב בירושלים שמחבר את כביש 60 עם רחוב מעלות עיר דוד. הרחוב עובר בצד הדרומי של העיר העתיקה, בין החומה לגיא בן הינום. הוא מתחיל בפינה הדרום-מערבית של העיר העתיקה, ממשיך לשער ציון ומסתיים בשער האשפות.

כנסיית דורמיציון

כנסיית דורמיציון
כנסיית פטרוס אין גליקנטו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דורמיציון
  • כנסיית דורמיציון נבנתה בשנת 1906 על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני, והיא כוללת מבנה עגול בעל גג חרוט אפור ומגדל פעמונים. הקרקע נמסרה לקיסר במתנה מאת סולטאן הטורקי. הוא העניק אותה כמחווה של רצון טוב לקהילה הגרמנית-קתולית בירושלים, (אף כי הגרמנים בעיקרם פרוטסטנטים-לותרנים). האגדה הירושלמית מספרת כי הגרמנים-הקתולים הגיבו במחווה משלהם ועיצבו את מגדל הפעמונים של הכנסייה בדמותו של וילהלם. המיצג המרכזי בקריפטה הוא פסל של "מריה הישנה", ומעליה פסיפס של נשים הלבושות בסגנון "מקראי", המלוות אותה בדרכה האחרונה. לכנסייה צמוד מנזר ובו חיה קהילת נזירים דוברי גרמנית. הנזירים מפעילים במקום סמינר ללימודי דת בשפה הגרמנית וכן קפיטריה וחנות מזכרות.

תעלת הקשר והרכבל להר ציון

במורדות המערביים של הר ציון נמצאים שרידים של תעלת קשר ושל רכבל אשר נבנו בעיצומה של המלחמה ב 1948. אמצעים אילו שימשו לשמירת הקשר בין הכוחות הנמצאים על הר ציון למערב העיר. תעלת הקשר הובילה מתחתית גרם המדרגות שבין משכנות שאננים לימין משה ועד לכניסה לבית הספר גובאט - ברובה הייתה התעלה מכוסה בפחים גליים ובשכבת אדמה. בניית הרכבל הייתה מבצע הנדסי מורכב בהובלתו של אוריאל חפץ. הרכבל יצא ממלון הר ציון והגיע סמוך למתחם בי"ס גובאט. הרכבל נשמר כסוד צבאי בין השנים 1948 ל 1967. הכבל שעליו נתלתה הקרונית הורד לקרקעית גיא בן הינום ונמתח באוויר רק בעת הצורך בשעות החשכה. אחרי 1967 הסוד יצא לאור וכיום יש מוזיאון קטן המספר את תולדות הרכבל.

כנסיית פטרוס אין גלקטינו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כנסיית פטרוס אין גליקנטו
  • כנסיית פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול") מציינת את התכחשותו של פטרוס לישו לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים. הכנסייה נבנתה בשנים 19241931 בסגנון נאו-ביזנטי בצורת צלב וכיפה גדולה במרכזה. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום חשפו וילה מפוארת מימי הורדוס, הכוללת מערכת מערות ששימשו באופן חלקי למגורים במשך מאות שנים. כן נתגלו שרידי מנזר וכנסייה מן התקופה הביזנטית, ונראה שזוהי כנסיית "החרטה של פטרוס", שחודשה בתקופה הצלבנית והפכה ל"פטרוס אין גלינקנטו". המקום שייך לצרפתים-קתולים ממסדר האסומפסיוניסטים.

המכון האמריקאי לחקר ארץ צבי

  • המכון האמריקאי לחקר ארץ צבי אוניברסיטה אמריקאית ללימודי ארץ הקודש. הוקמה בשנת 1957 ועברה למשכנה הנוכחי בהר ציון בשנת 1967. המבנה המקורי הוקם בשנת 1853 על ידי סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים כבית ספר ובית יתומים. בחצר המכון שוכן בית הקברות הפרוטסטנטי.

בתי קברות בהר

בתחום ההר קיימים מספר בתי קברות, השייכים לעדות השונות שחיו בעיר[34]. בשנת 2017 הוקם אתר אינטרנט המרכז את המידע על בתי הקברות בהר ועל מיפוי הקברים שבהם[35].

בית קברות יהודי ("סמבוסקי")

בית הקברות היהודי סמבוסקי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הקברות סמבוסקי

בית הקברות משתרע על מורדותיו התלולים של הר ציון. עקב השיפוע החד, רוב המצבות נעתקו ממקומן, ונשמטו לתחתית ההר. יהודים קברו בבית קברות זה את מתיהם במשך מאות שנים, עד 1946, כשנתיים לפני קום המדינה. בבית קברות זה נהגו גם לקבור גניזות שנאספו בבתי כנסת בעיר בעתיקה, וכן חלקי אבנים שנשרו מן הכותל המערבי. מקור השם סמבוסקי אינו ברור ויש הסוברים כי הוא כשם משפחה שהקימה את בית הקברות. לעומתם סוברים אחרים כי בית הקברות שהיה מיועד לעניי ירושלים, קיבל את שם הפת שנהגו לאכול - סמבוסק. השד"ר ר' גדליה שהגיע לירושלים בשנת 1700 מספר על שני בתי קברות האחד - הישן על מדרוני הר ציון, והשני - החדש על מדרוני הר הזיתים.

בית קברות נוצרי ארמני אורתודוקסי

בית הקברות נמצא ליד שער ציון בחומת העיר הדרומית בקרבת הרובע הארמני. במתחם בית הקברות נמצאת כנסיית כייפא, ובצידה מבנה ובו קבורים מנהיגי הקהילה הארמנית בירושלים והפטריארכים הארמנים. בבית הקברות ניצבת אנדרטה לחיילים ארמנים מתנדבים ששירתו בחטיבה הצרפתית בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, שנפלו בנחל עירון בקרב עם הטורקים, הידוע כקרב בנחל תרצה.

בתחום בית הקברות הארמני נמצאת חלקה קטנה ששימשה לקבורת קתולים. בין היתר, נטמן כאן ב-1835 כריסטופר קוסטיגן. לאחר מלחמת ששת הימים, נמצאה המצבה על ידי זאב וילנאי שאף קבע אותה בקיר הפנימי של גדר בית הקברות.

בית הקברות הנוצרי קתולי (לטיני)
בית הקברות הנוצרי פרוטסטנטי

בית קברות נוצרי יווני קתולי

בית קברות קטן, נמצא בסמוך לכניסה ל"מכון האמריקאי" (ממוקם במבנה הקולג' של סמואל גובאט). הקברים חפורים בקיר ובמקום כתובת בערבית: "מקבּרת טאיפַת אלרום אלקתולים" משמעות הכתוב: "בית קברות של עדת היוונים הקתולים".

בית קברות נוצרי קתולי (לטיני)

נמצא סמוך לחומה הדרומית של העיר בקרבת שער ציון (בעקבות רציחתו של השומר הנוצרי נסגר בית הקברות, ורק לעיתים רחוקות, בעת לוויה או ביקור, ניתן להציץ פנימה)[36].

בבית הקברות קבור אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם, שביקר בישראל 16 פעמים, עד שנפטר בשנת 1974 ונקבר לבקשתו בירושלים[37]. הסצנה האחרונה בסרט רשימת שינדלר על תקופת השואה מציגה את שחקני הסרט, מלווים בניצולים האמיתיים שגילמו, צועדים יד ביד בבית הקברות בהר ציון ומניחים אבן על מצבתו.

בית קברות נוצרי פרוטסטנטי

בית הקברות משתרע במורד ההר בסמוך אל "המכון האמריקני", והכניסה אליו היא דרך חצר המכון. קבורים בו מיסיונרים פרוטסטנטים שגרו בירושלים ויהודים שהתנצרו בהשפעתם, חיילים גרמנים שהוצבו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, שוטרים וחיילים בריטים שנפטרו בתקופת המנדט הבריטי, ואף אלה שמצאו את מותם בידי מחתרות עבריות בארץ ישראל.

בית הקברות נמצא מצידו האחד של גיא בן הינום, ומן העבר השני נמצאת שכונת אבו תור. בקרבות שהתחוללו בסביבה במלחמת ששת הימים נהרסו מקצת מן המצבות, אך שוקמו לאחר המלחמה.

בבית הקברות קבורים אישים מפורסמים בקורותיה של ירושלים, בהם: הוריישו ספאפורד מייסד המושבה האמריקאית בירושלים, סמואל גובאט מהנודעים שבמיסיונרי ירושלים ובונה המבנה בו נמצא המכון האמריקני, מיכאל שלמה אלכסנדר יהודי מומר וראש הכנסייה הפרוטסטנטית הראשון בירושלים, קונרד שיק גרמני, ארכאולוג וחוקר ארץ ישראל, פלינדרס פיטרי, חוקר ארץ ישראל ומנסח עקרונות הארכאולוגיה המודרנית, הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי מנהל החפירות בתל לכיש שנהרג על ידי ערבים בדרכו לפתיחת מוזיאון רוקפלר, ארנסט מסטרמן, רופא בבית החולים של המסיון האנגלי, מזכיר הקרן לחקר ארץ ישראל וראש ה-PEF בפלשתינה (מוכר כמי שמדד את מפלס ים המלח, סמוך לעין פשח'ה) ויוהאן לודוויג שנלר מקים בתי היתומים. בית הקברות סבל ב-2013 מוונדליזם, כנראה שכנים מהר ציון.

בבית הקברות אירעו מספר חיכוכים בין אנשי המושבה האמריקאית בירושלים והקונסול האמריקאי, בעקבות חיכוכים אלו הוצאו ארונותיהם מן הקברים והועברו מספר פעמים, ב-1897 עקב העברת חלק מהשטח לקיסר וילהלם השני לשם בניית הדורמיציון, וב-1905 במקרה נוסף שהונצח בתמונותיו של הצלם ג'ון ויטינג. חלק מהקברים הועברו סופית אל ביה"ק הבינלאומי השוכן בעמק רפאים בצמוד לביה"ק הטמפלרי.

בית קברות מוסלמי - משפחת דג'אני

בית קברות קטן (שטחו כדונם אחד), נמצא בצמוד לקיר המזרחי של מבנה קבר דוד. במקום קבורים בעיקר בני משפחת דג'אני, ובהם קבר המיוחס לשיח’ מחמד אל-מנסי (מאנשיו של צלאח א-דין), שנחשב לאבי השושלת המשפחתית.

גלריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. הרב ד"ר ש"ז כהנא, חוויות הביקור במרתף השואה, אתר מורשת
  2. סידור בית יעקב, שיר של יום ליום שני.
  3. דברי יוסף חלק ג', ליקוטי הפרדס בערך הר ציון.
  4. "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (דברי הימים ב' ג, א).
  5. נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 26.
  6. אורית רמון, מתחם קבר דוד על הר ציון - רקע היסטורי, רשות העתיקות
  7. 7.0 7.1 אורה לימור, קבר דוד בהר-ציון: למקורותיה של מסורת, יהודים, שומרונים, נוצרים בארץ ישראל בתקופה הביזאנטית, בעריכת דוד יעקובי ויורם צפריר
  8. נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 24
  9. שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק כ"ד: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַ-ה' אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים"
  10. נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 38
  11. דן בהט, אטלס כרטא לתולדות ירושלים, עמוד 10, הוצאת כרטא, ירושלים
  12. נספח ארכאולוגי מס' 61, שער האיסיים, רשות העתיקות
  13. יהודים-נוצרים, היו יהודים תלמידיו של ישו, אשר נהו אחרי תורתו. יהודים-נוצרים אלו אף כיהנו כבישופים באותה עת.
  14. ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 17–18
  15. 15.0 15.1 15.2 אילן שפירא, כנסיית סנט פטר אין גאליקנטו, אתר ירושלים ברשת
  16. ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 81
  17. אתר משפחת דג'אני
  18. יהושוע בן אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, יד יצחק בן צבי, תשל"ט
  19. סניף בי"ס בצלאל על הר ציון, חרות, 16 ביולי 1950
  20. משה בן-שאול, אוויר בברזל, מעריב, 25 באוגוסט 1967
  21. דורון בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1948־1968, יד יצחק בן צבי, 2007
  22. אלפי מתפללים בהר ציון, דבר, 9 באוקטובר 1949
  23. התוכנית לבניית רכבת־כבלים על הר־ציון נגנזה לפי שעה, על המשמר, 19 באוקטובר 1962
  24. פאולוס השישי בביקור בזק במדינת ישראל, באתר הארץ, 5 בינואר 1964
  25. יחיאל לימור, בתו של הפסל פלומבו תתבע פיצויים ממש. הדתות, מעריב, 31 באוגוסט 1966; הרב עמרם בלוי נאשם בגרימת מותו של פלומבו, דבר, 2 בנובמבר 1966.
  26. הפסל דוד פלומבו נהרג, מעריב, 14 באוגוסט 1966.
  27. "מותו של הפסל פלומבו – לא בגלל הזנחה רפואית", מעריב, 18 באוגוסט 1966. עוד על נסיבות מותו: דוד פלומבו – למנוחות; "אורות אופנועו היו כבויים", מעריב, 15 באוגוסט 1966; נסיבות מותו של פלומבו ז"ל נבדקו שוב, מעריב, 22 בספטמבר 1966; יוסף צוריאל, אישום נגד הממונה על הר ציון בקשר למות הפסל דוד פלומבו, מעריב, 1 בנובמבר 1966; החל המשפט על גרימת מותו של הפסל ד. פלומבו, דבר, 17 בנובמבר 1966; החל משפט פרשת מותו של פלומבו, מעריב, 25 בינואר 1967.
  28. מוזיאון פלומבו נפתח על הר־ציון, הצופה, 23 במרץ 1967
  29. ישיבת התפוצות נפתחה בירושלים, מעריב, 7 בדצמבר 1967
  30. בספרו 'ירושלים וגבולותיה'.
  31. המסורת הנוצרית מבינה פסוק זה כאילו דוד קבור בקברי אבותיו בעיר הולדתו בית לחם.
  32. יד יצחק בן-צבי (2 ביולי 2014), ממצאים חדשים מכנסיית 'הגיה ציון' ומהחפירות בהר ציון מר עמית ראם, בדיקה אחרונה ב-12 בספטמבר 2017 
  33. חלון להר ציון, http://mountzion.org.il
  34. מרבית האמור בפסקה - "בתי קברות בהר", מבוסס על אנציקלופדיית וילנאי לירושלים
  35. אתר בתי הקברות בהר ציון, http://graves.mountzion.org.il
  36. זאב ח' ארליך, קוסטיגן, מולינה ולינץ' בים המלח, מכללת יעקב הרצוג
  37. דני רובינשטייןתודה, גרציה, דנקה, באתר הארץ, 19 ביולי 2007


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0