ארצות ערב

ארצות עֲרָב הן מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה אשר רוב תושביהן ערבים שמוצאם האתני הוא מחצי האי ערב^[^{דרוש מקור]} והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. רוב מדינות אלה משתייכות לארגון הבינלאומי הנקרא הליגה הערבית.

מאפיינים משותפים

המאפיין המשותף הנרחב ביותר הוא השימוש בשפה הערבית כשפת הדיבור והקריאה העיקרית.

רוב מדינות ערב היו כ-400 שנה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ואחרי מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון קולוניאלי.

דת הרוב בכל מדינות ערב היא האסלאם (כ-95% מכלל העולם הערבי) וקיים מיעוט, הולך וקטן, של נוצרים ומיעוט דרוזי. יש מדינות בהן מיעוטים שאינם ערבים שיכולים להיות מוסלמים או לא מוסלמים (קופטים, ברברים, כורדים).

שלטון

רוב מדינות ערב קיבלו את עצמאותן במחצית השנייה של המאה ה-20, בדרך כלל משלטון קולוניאלי אירופי. המשטרים שכוננו במדינות אלה ריכוזיים מאוד ומבוססים על קבוצות אליטיסטיות. בחלק מהן הונהגו שושלות מלוכה, ובחלק שלטון נשיאותי דיקטטורי. בחלק ממדינות ערב יש חופש פעולה, במידה מסוימת, לאופוזיציה ולעיתונות, למשל: מצרים, קטר, לבנון ותוניסיה. באחרות השלטון מונע פעילות אופוזיציונית ומטיל צנזורה חמורה על העיתונות, למשל: סוריה, ערב הסעודית וסודאן. יתר מדינות ערב נעות בין שני הקטבים האלה. במרביתן לא שורר משטר דמוקרטי מלא במובן המערבי, והניסיונות להנהיג משטר כזה (למשל באלג'יריה בשנות ה-90) לא צלחו. בלבנון, סוריה, עיראק וסודאן שוררים מתחים קשים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. בלבנון הונהג הסדר שעל-פיו תפקידי המפתח בשלטון מחולקים בין העדות השונות, כשהחלוקה היא קבועה ומוגדרת היטב. בעיראק מתנהל מאבק כפול - בין הרוב הדובר ערבית למיעוט הכורדי, ובין המיעוט הסוני (שעליו נמנים גם הכורדים) לרוב השיעי.

בשנים 2010–2012 התעורר גל מחאות בעולם הערבי, שכלל כמעט את כל ארצות ערב, בעוצמה משתנה. בחלק מהמדינות הביא גל המחאות למהפכות של ממש ולחילופי שלטון.

דת

ברובן המכריע של מדינות ערב שלטת דת האסלאם, אם כי רוב המדינות המוסלמיות בעולם אינן ערביות. מתוך 1.4 מיליארד מוסלמים בעולם חיים במדינות ערב כ-300 מיליון מוסלמים (ועוד כ-28 מיליון לא מוסלמים) כלומר רק כ-20% מכלל המוסלמים בעולם חיים במדינות ערב, כמעט כולם סונים, אם כי כשני שלישים מהעיראקים וכשליש מהלבנונים הם שיעים. בחלק ממדינות ערב יש קהילות לא-מוסלמיות גדולות, למשל במצרים (נוצרים קופטים), בלבנון (נוצרים מארונים, דרוזים) ובסודאן (נוצרים, בני דתות מקומיות). בסוריה יש מיעוט גדול השייך לעדה העלווית, עדה שהתפצלה מהאסלאם השיעי והפכה לדת עצמאית. שליטי סוריה ממשפחת אסד הם עלווים, אם כי עובדה זו מוצנעת בדרך-כלל (הם שינו את החוק כדי שייחשבו למוסלמים שיעים), כדי שלא לעורר סכסוך בין-דתי. בנוסף, עד העלייה ההמונית בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה קהילה יהודית גדולה בארצות ערביות רבות. מאז יש בחלק מהמדינות הערביות קהילות יהודיות קטנות מאוד המונות בודדים עד מאות אנשים. הקהילות הגדולות ביותר הן במרוקו ובתוניסיה.

שפה

מדינות ערב מתאפיינות בכך שבכולן השפה הערבית הספרותית (כלומר השפה המשמשת בכתיבה, בנאומים ובתקשורת האלקטרונית) היא שפה רשמית, המדוברת (או לפחות מובנת) על ידי מרבית האוכלוסייה. ההבדלים בין הגרסאות השונות של הערבית הספרותית הם קלים בלבד, ואינם מפריעים לתקשורת הבין-ערבית. הניבים הערביים המשמשים בדיבור היומיומי, לעומת זאת, שונים מאוד ממדינה ערבית אחת לאחרת. בנוסף ישנם מיעוטים לשוניים גדולים במדינות ערב כגון, הכורדים בעיראק ובסוריה, והבֶּרְבֶּרים במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה. בתוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ולבנון מקובל להשתמש גם בשפה הצרפתית, ובירדן נעשה שימוש נרחב בשפה האנגלית.

הניבים השונים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל משרק" (המזרח) ו"אל- מע'רב" (המערב). חלוקת הניבים לא חופפת לחלוקה המדינית. הניבים המערביים מדוברים מלוב ומערבה והניבים המזרחיים מדוברים בשאר ארצות ערב.

הניב המצרי מובן ברוב מדינות ערב. הסיבה לכך היא היותה של מצרים יצרנית סרטים שיוצאו במשך שנים רבות לכל העולם הערבי.

חלוקה

מיקומן הגאוגרפי של מדינות ערב הוא דרום מערב אסיה ("הסהר הפורה", חצי-האי ערב) וצפון אפריקה (אפריקה שמצפון לסהרה).

על פי המינוח המקובל מחולקות ארצות ערב לחטיבות^[1] הבאות:

אל־משרק (المشرق, ארצות המזרח הערביות) הן המדינות סוריה, ירדן, לבנון ועיראק, וכן הרשות הפלסטינית
אל־מע'רב (المغرب, ארצות המערב) הן מצרים, לוב, סודאן, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה
מדינות המפרץ הן כווית, איחוד נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, בחריין, עומאן וקטר
תימן