עיראק
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| האזור הירוק בבגדאד על רקע נהר החידקל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מוטו לאומי | אלוקים הוא הגדול מכול (אָללָּהֻ אָכְּבָּר, התכביר) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| המנון לאומי |
מולדתי[א] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ממשל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| משטר | רפובליקה פרלמנטרית | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מוחמד שיאע א-סודאני | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שפה רשמית | ערבית, כורדית[ב] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עיר בירה |
בגדאד (והעיר הגדולה ביותר) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| גאוגרפיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יבשת | אסיה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שטח יבשתי[1] | 438,317 קמ"ר (60 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אחוז שטח המים | 1.1% | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אזור זמן | UTC +3 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| היסטוריה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקמה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עצמאות מהממלכה המאוחדת | 3 באוקטובר 1932 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ישות קודמת |
 האיחוד הערבי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דמוגרפיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אוכלוסייה[2] (הערכה 1 בדצמבר 2024) | 46,449,784 נפש (34 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| צפיפות | 105.97 נפש לקמ"ר (107 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דת | אסלאם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| כלכלה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תמ"ג[3] (2023) | 250.84 מיליארד $ (53 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תמ"ג לנפש | 5,400$ (131 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מדד הפיתוח האנושי[4] (2022) | 0.673 (128 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מטבע | דינר עיראקי (IQD) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שונות | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סיומת אינטרנט | iq | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קידומת בין־לאומית | 964 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
רפובליקת עיראק (בערבית: جُمْهُورِيَّة ٱلْعِرَاق (מידע • עזרה), גֻ'מְהוּרִיַּת (א)לְעִרַאק; בכורדית: كۆماری عێراق, Komarî Êraq, כומארי עיראק) היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. חיים בה מעל 41 מיליון בני אדם, רובם המכריע ערבים. 97% מתושבי עיראק הם מוסלמים, מהם כ-65% שיעים ו-35% סונים. בצפון-מזרח המדינה מתקיימת אוטונומיה כורדית, המכונה כורדיסטן העיראקית. השפות הרשמיות בעיראק הן ערבית וכורדית.
עיראק חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
מקור השם ושמות קדומים אחרים
עם הכיבוש הערבי של האזור והתפשטות האסלאם צפונה כונה האזור שבחלק הדרומי שבין הנהרות בשם עיראק הערבית[דרוש מקור], שם התבססו הערבים, בניגוד לצפון האזור שבו עדיין ישבו עמים אחרים כגון הכורדים והאשורים. השם עיראק שימש גם לתיאור אזורים שלא נמצאים בגבולות עיראק המודרנית, אלא במרכז ובמערב שטח איראן המודרנית.[דרוש מקור] את שמם של אזורים אלו ניתן לתרגם ל"עיראק הזרה" או "עיראק הרחוקה"[דרוש מקור]. השם תיאר את המישורים מדרום להרי חמרין ולא כלל את השטחים הצפוניים והמערביים של עיראק המודרנית.[דרוש מקור]
השם "אל-עיראק" משמעותו בערבית "מצוקי סלע", ועל פי אחת הגרסאות הוא מתייחס אל הרכסים הבוהקים שנתגלו לעיני בני שבטי ערב שהגיעו מהמדבר אל עמק הפרת והחידקל[5]. בערבית מודרנית משמעות השם עיראק (عراق – עראק) היא "חוף", "גדה" (של ים, נהר וכו')[דרוש מקור]. משמעות אחרת היא "לחות"[דרוש מקור] – בניגוד ליובש בחצי האי ערב. יש המייחסים את השם לעיר העתיקה אוּּּרוּכּ, היא ארך השומרית הקדומה.
במקרא כונה האזור הדרומי שבין הנהרות הפרת והחידקל בשם "בבל" על שם ממלכה ועיר מדינה בעלת שם זה ששלטה באזור, ואילו האזור הצפוני שבין הנהרות כונה בשם "ארם נהריים". בתרגום השבעים, שכתיבתו מתוארכת למאה השלישית לפנה"ס, תורגם השם "ארם נהריים" מעברית ליוונית קוינה ושם האזור מכונה מסופוטמיה (מסו – μέσος – "אמצע", פוטמיה – ποταμός – "נהרות").
בחיבור אחר בשם אנבסיס אותו כתב ההיסטוריון הרומי אריאנוס נעשה גם שימוש במונח "מסופוטמיה". החיבור אומנם מתוארך למאה השנייה לספירה אך מחברו מתייחס למקורות מתקופת מסעו אלכסנדר הגדול לכיבוש האימפריה הפרסית, סדרת אירועים שתחילת התרחשותם מתוארכת לשנת 336 לפנה"ס, וסופם לשנת 323 לפנה"ס.
על קערת השבעה שנמצאה בניפור מופיע אזור הקרוי אירג, שהוא אולי ההופעה הקדומה ביותר לשם "עיראק":
- ... דין אשבעית עליכון, רוחי בבל וערב, רוחי אירג ומישון, רוחי פרת ודגלת נהרה ... (זאת השבעתי עליכם, רוחות בבל וערב, רוחות אירג ומישן, רוחות נהרות הפרת והחידקל)[6]
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של עיראק
עיראק הקדומה
האזור שבין נהרות הפרת והחידקל היה האזור בו התפתחה תרבותם של השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים. הקהילות האלו יצרו את הכתבים העתיקים ביותר ופיתחו את המדעים הראשונים, ביניהם מתמטיקה, משפטים ופילוסופיה. הציוויליזציות שחיו במקום, בזכות עדיפותן הטכנולוגית, הרחיבו את שליטתם על עמי האזור.
במאה השישית לפנה"ס האזור הפך לחלק מהאימפריה הפרסית תחת שלטון כורש. מצב זה ארך כ-220 שנה, עד כיבושו של אלכסנדר מוקדון את האזור והפיכתו לחלק מהאימפריה שלו ומהממלכה הסלאוקית למשך כמעט 200 שנה. לאחר מכן, כבשו הפרתים את האזור וסיפחו אותו לאימפריה הפרתית למשך כמאה שנה. הסאסנים היו הבאים שכבשו את האזור והפכו אותו לחלק מהאימפריה הסאסאנית.
בתחילת המאה ה-7 לספירה החל האסלאם להתפשט מכיוון חצי האי ערב לאזור שבו מצויה עיראק המודרנית. בו דודו וחתנו של הנביא מוחמד, עלי בן אבי טאלב העביר את בירת האימפריה המוסלמית לכופה בעיראק, כשהפך לח'ליף הרביעי. שושלת בית אומיה העבירה את בירת הח'ליפות לדמשק אך המשיכה לשלוט במחוז עיראק. השושלת שבאה לאחר בית אומיה, שושלת בית עבאס, העבירה את בירת הח'ליפות לבגדאד וכך הפכה אותה לעיר החשובה לעולם המוסלמי ולערבים למשך כ-500 שנים.
ב-1258 בגדאד הוחרבה על ידי הכיבוש המונגולי שנמשך פחות מ-50 שנים עד שקיעתה של האימפריה המונגולית. במהלך סוף המאה ה-14 והמאה ה-15 שלטו באזור עיראק הטורקמנים. מרבית האזור שבו ממוקמת עיראק המודרנית, נפל תחת שלטון האימפריה הספווית ב-1501. במאה ה-16 עיראק הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, אם כי הצפווים שלטו על חלק נרחב מעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-17.
עיראק המודרנית
במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את שטחה של עיראק מידי האימפריה העות'מאנית. גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בוועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, עד ל-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק.
ב-1920 היו בעיראק 1,146,685 סונים, 1,494,015 שיעים, 87,488 יהודים, 78,792 נוצרים, ו-42,302 אחרים; סה"כ 2,849,282 תושבים[7].
לאחר מות פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו גאזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את השלטון, בשל התקוממויות שיעיות נגד המיעוט הסוני השולט ובשל מרידות כורדיות. את גאזי ירש בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בלבד במות אביו, כיהן דודו, עבד אל-אילאה, כעוצר עד שמלאו לפייסל 18 שנים.
ב-1941 פלשה הממלכה המאוחדת לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עאלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947. שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת השלטון הבריטי ועד 1958 היו הפוליטיקאי נורי א-סעיד, אשר כיהן כראש ממשלת עיראק 14 פעם בתקופה זו, ועבד אל-אילאה.
עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל במלחמת העצמאות, בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. גם במלחמת ששת הימים השתתפה עיראק בלחימה בחזית הסורית, וב"מבצע מוקד" פגעה ישראל בצורה קשה בכוחה האווירי. במלחמת יום הכיפורים השתתפה עיראק פעם נוספת, וכ-300 מחייליה נהרגו.
ב-14 ביולי 1958 ביצע הצבא העיראקי הפיכה, ביטל את המלוכה, ולנשיא המדינה מונה אל"ם עבד אל-כרים קאסם. קאסם ביטל את שותפות עיראק בברית בגדאד וכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות. שלטון קאסם נמשך רק עד 1963 ובהפיכה צבאית מוצלחת תפס את השלטון עבד א-סלאם עארף. לאחר מות עארף ב-1966 נטל את מושכות השלטון אחיו עבד א-רחמן עארף. אולם שלטונו נמשך רק שנתיים עד להפיכה של מפלגת הבעת'. השפעתו של סדאם חוסיין גדלה לאורך השנים במפלגה (בין השאר בשל השתלטותו על כוחות הביטחון וחיסול יריביו הפוליטיים), עד שהחליף את אחמד חסן אל-בכר כראש מועצת הפיקוד המהפכנית (למעשה נשיא המדינה) ב-1979. תוך זמן קצר נעשה טיהור במערכת השלטונית ובין היתר סגן ראש הממשלה עדנאן אל-חמדאני הוצא להורג.
בשנת 1970 נחתם הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי.
שלטונו של סדאם חוסיין נמשך לאורך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988), שבה השתמשה עיראק בנשק כימי וביולוגי נגד איראן והמיעוט הכורדי בשטחה. שלטון חוסיין היה ידוע לשמצה בשל הפרות זכויות האדם שביצע המשטר באזרחיו, בין השאר במעצרים פתאומיים והמוניים והריגות המוניות של מיעוטים או חשודים בריגול. ניסיונו של חוסיין לפתח נשק גרעיני כשל בעקבות מתקפת מנע ישראלית (מבצע אופרה) על הכור הגרעיני באוסירק ב-1981.
ב-1990 פלשה עיראק לכווית, ובעקבות כך פתחה נגדה ארצות הברית ומדינות נוספות במלחמת המפרץ וגירשה את צבאה מן השטח הכבוש. במהלך המלחמה הטילה עיראק עשרות טילי סקאד על מדינת ישראל, ייתכן שכתגובה להפצצת הכור עשר שנים קודם לכן.
מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות על עיראק לאורך השנים בניסיון לאלץ את סדאם חוסיין להתפרק מהנשק להשמדה המונית שהיה בידיו. בדיעבד התקבלה ההנחה שנשק כזה לא היה בנמצא. כתוצאה מטבח המוני שביצע משטר סדאם בשיעים ובכורדים בתום מלחמת המפרץ, אכפו הממלכה המאוחדת וארצות הברית אזורים אוטונומיים בצפון עיראק (בו מתגורר המיעוט הכורדי) ובדרום (בו מתגוררים השיעים) בהם נאסר על מטוסים עיראקיים לטוס, כדי שלא יפגעו באוכלוסייה העיראקית. משטר סדאם שרד עד הפלתו במרץ 2003 בעת הפלישה האמריקנית לעיראק.
לאחר מלחמת עיראק, נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה בתולדות המדינה. ע'אזי אל-יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סובלת עיראק מפיגועים קשים בתדירות גבוהה, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו בין השנים 2004 ל-2008 בין 77 אלף ל-85 אלף בני אדם ונפצעו מעל ל-120 אלף[8]. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, וכך נוצרה בעיית פליטי עיראק.
בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק.
ביוני 2014 פתחו מורדים סונים מארגון דאעש במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק והשתלטו על שטחים נרחבים במדינה, וכך למעשה החלה מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהייתה סכסוך בין ממשל עיראק בתמיכת מיליציות שיעיות, כורדיות וטורקמניות לבין מיליציות סוניות ובראשן המדינה האסלאמית, שהכריזו על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשטחים שהיו תחת שלטונם במערב המדינה. העימות התמזג עם מלחמת האזרחים בסוריה וקבוצות משני הצדדים חדרו לסוריה כדי לסייע. ב-9 בדצמבר 2017, הכריז חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, כי כוחות הצבא הצליחו להשתלט באופן מלא על הגבול עם סוריה השכנה ובכך לגרש את שאריות לוחמי המדינה האסלאמית משטח המדינה.
גם לאחר דעיכת המאבק של דאעש, התקשתה עיראק לחזק את המשילות שלה על שטחה. ארגוני מיליציה חמושים ואף ארגוני עולם תחתון התנקשו בעשרות שופטים ומנעו ממערכת הצדק הרשמי של עיראק את האפשרות לפעול נגדם באופן מסודר[9]. במקביל גורמי מודיעין במערב מצביעים לפרקים על הגברת ההשפעה האיראנית על עיראק, כולל מקרים כמו השפעה על מינויים פוליטיים[10].
פוליטיקה
בעת המודרנית עיראק שינתה את פניה הפוליטיים פעמים רבות. לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית והיפרדות העמים הערביים בעידודו של לורנס איש ערב, שרר שלטון מלוכני יציב יחסית בעיראק בראשות המלכים פייסל וע'אזי. לאחריהם עברה עיראק תהפוכות פוליטיות רבות – הפיכה בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, שלטונו של נורי סעיד, שלטון קומוניסטי בראשות עבד אל-כרים קאסם ולאחריו האחים עבד א-סלאם עארף ועבד א-רחמן עארף. השלטון היציב שבא לאחר מכן הוא תקופת שלטונה של מפלגת הבעת' משנת 1968 עד 2003. ב-1979 תפס סדאם חוסיין את מושכות השלטון ונותר על כיסאו עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003.
לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין ניסתה ארצות הברית ובעלות בריתה לכונן משטר דמוקרטי רב-מפלגתי במדינה, על בסיס פדרטיבי. מאמצים אלה נתקלו בהתנגדות מצד קבוצות חמושות שונות: נאמני המשטר הישן, קיצונים דתיים, ותנועות רדיקליות של מוסלמים שיעים וסונים. השלטון האמריקאי החליט להקים את הפרלמנט המקומי שנקרא מועצת הנבחרים של עיראק.
ב-15 באוקטובר 2005 יותר מ-63 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בעיראק הגיעו לקלפיות, ו-78 אחוזים מהם תמכו בנוסח החוקה. מרבית המתנגדים היו מהאזורים הסוניים של עיראק. בהתאם לחוקה החדשה, עיראק ערכה בחירות לפרלמנט ב-15 בדצמבר 2005, שבהן כ-70 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם. מרבית העיראקים משְלוש העדות הגדולות בחרו במחוקקים שלהם בהתאם לעדתם.
במערכת הבחירות שנערכה במרץ 2010 זכתה רשימת "אל-עיראקיה", רשימה מתונה בהנהגת איאד עלאווי, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט. למרות זאת, המשיך נורי אל-מאלכי ממפלגת הדעווה השיעית לכהן כראש ממשלת עיראק.
בפברואר 2012 הודיעה מפלגת עיראקייה הסונית על החרמת הפרלמנט בשל מחלוקת עם אל-מאלכי השיעי. מספר ימים לאחר מכן, הוציאה הממשלה השיעית צו מעצר נגד סגן נשיא עיראק טארק אל-האשמי שנמלט תחילה לאזור המצוי בשליטת הכורדים, משם לערב הסעודית, לקטר ולבסוף מצא מקלט מדיני בטורקיה. הוא הואשם באחריות ל-150 התקפות נגד אנשי כוחות הביטחון ואזרחי המדינה בין השנים 2005 ל-2011. בספטמבר 2012 הורשע (לאחר שנשפט בהיעדרו) במעורבות ישירה בהריגת עורכת דין וגנרל בצבא עיראק ונגזר עליו עונש מוות בתלייה. אל-האשמי טוען כי מדובר ברדיפה פוליטית על רקע היריבות בין מפלגת השלטון השיעית למפלגתו הסונית.
במערכת הבחירות שנערכה במאי 2018 זכתה רשימת "סאאירון" (הברית למהפכות ורפורמה), רשימה שיעית בהנהגת המטיף מוקתדא א-סדר, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט[11][12].
המעורבות האיראנית בעיראק
בשנת 2019, בהסתמך על מאות מסמכי מודיעין, פרסם הניו יורק טיימס תחקיר שחשף מעורבות עמוקה של משמרות המהפכה האיראניים בפוליטיקה העיראקית, הכוללת מינוי בכירים בפוליטיקה העיראקית על ידי גורמים איראניים ופיקוח עקבי על קבלת ההחלטות בעיראק. על פי התחקיר, מעורבות זו של איראן בפוליטיקה העיראקית החלה עם עזיבת צבא ארצות הברית את עיראק בשנת 2011, שהותירה אחריה ואקום ביחסי הכוחות הפנימיים בעיראק, שאותו מילאו גורמים בשליטה איראנית[10].
לאחר שנחשפה, עוררה המעורבות האיראנית בעיראק מחאה ציבורית[13].
הממשל והתקשורת
בשנת 1959 הוקמה סוכנות הידיעות העיראקית, שפועלת עד היום.
הממשל והתקשורת המקומית נמצאים במתח, סביב ניסיון הממשל להשפיע על התקשורת ועל הנושאים שבהם היא עוסקת. החוקה עיראקית מגינה לכאורה על חופש העיתונות, אולם ישנם חוקים המגבילים אותו בפועל. חוק הפרסומים משנת 1968 קובע עד 7 שנות מאסר בגין "העלבת הממשלה", וחקיקה משנת 1969 מוציאה אל מחוץ לחוק לשון הרע והשמצות, כאשר הניסוח של שני החוקים מעורפל ומאפשר מרחב תמרון לממשלה. בשנת 2010 הקימה המועצה השיפוטית העליונה של עיראק בית משפט מיוחד להעמדה לדין של עיתונאים[14].
בימי הנוכחות האמריקאית בעיראק, שילם הממשל האמריקאי לגופי תקשורת מקומיים כדי לקדם פרסום כתבות המציגות את האמריקאים באור חיובי[15].
עם פרוץ המחאות בעיראק בשנת 2019 נקט השלטון העיראקי בצעדים רבים, חלקם חסרי תקדים, נגד חופש העיתונות וחופש הביטוי, כאשר חסם גישה לאזורים מסוימים, ניתק את רשת האינטרנט ואסר על סיקור ההפגנות בשידורי הטלוויזיה. אף על פי כן גופי תקשורת מקומיים השקיעו מאמצים לסקר את ההפגנות, וחלקם אף הוציאו מוספים מיוחדים העוסקים בכך[16].
כלכלה
כלכלת עיראק מתבססת על מגזר הנפט, שבאופן מסורתי סיפק כ-95 אחוזים מרווחי היצוא. בעקבות מלחמת איראן–עיראק, והנזק שהסבו האיראנים לתעשיית הנפט העיראקית נכנסה הכלכלה העיראקית למשבר. בתגובה המשטר הנהיג מדיניות צנע, לווה רבות ממדינות וארגונים אחרים ומאוחר יותר דחה את תשלום החובות החיצוניים שלו. הפסדיה הכלכליים של עיראק מהמלחמה עם איראן הוערכו כ-100 מיליארד דולר אמריקני לפחות. לאחר תום המלחמה ב-1988 עלה שוב יצוא הנפט מעיראק עם בנייתם של צינורות להובלת נפט ושיקום מתקנים ומשאבות. שילוב של מחירי נפט נמוכים, הצורך לשלם את החובות שנלקחו במהלך המלחמה (כ-3 מיליארד דולר בשנה) ומחיר שיקום המדינה החמירו את המשבר, שגרם בסופו של דבר לפלישה העיראקית לכווית.
ב-20 בנובמבר 2004 הסכימו 19 המדינות העשירות בעולם לוותר על 80 אחוזים (33 מיליארד דולר) מתוך כלל חובותיה של עיראק (42 מיליארד) למדינות אלו. סך חובה החיצוני של עיראק שעמד בעת הפלישה ב-2003 על 120 מיליארד דולר, גדל בשנת 2004 בעוד חמישה מיליארד דולר.
בשלהי 2005 והמחצית הראשונה של 2006 עיראק שינתה את צורת התשלום של חובות נוספים שלה, והפחיתה כ-16 מיליארד מחובה החיצוני. למרות האלימות, ישנם מספר נתונים מעודדים על כלכלת עיראק, בין השאר הגדלת התמ"ג כך שב-2006 עיראק ניצבה במקום ה-58 בעולם.
גאוגרפיה
ניתן לחלק את עיראק למספר אזורים עיקריים:
- אזור הסהר הפורה לאורך הפרת והחידקל – הוא רצועה המיושבת בצפיפות
- מרבית עיראק – אזור מדברי מיושב בדלילות
- אזור כורדיסטן בצפון שהוא אזור הררי וגשום
אקלים עיראק הוא סובטרופי כי רוב חלקי הארץ הם מדבר וכמות המשקעים השנתית מגיעה שם ל-100 מ"מ – מדרום לבגדאד יורדים רק כ-30 יום גשם. הבדלי הטמפרטורה בין הקיץ לחורף גדולים מאוד. עולם החי והצומח: רק בהרים היו בעבר יערות דלים, הארץ מורכבת משלושה רבעים של מדבר ו-5% משטח עיראק חסר כל צמח וחי. במשך 25–50 ימים בשנה נושבות רוחות שמאל הגורמות לסופות חול חזקות.
במשך שנים בגבול הדרומי היה קיים אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית. הגבולות באזור הוסדרו בשנת 1983.
משבר המים בעיראק
- ערך מורחב – משבר המים בעיראק
על פי נתוני האו"ם לשנת 2022, עיראק היא אחת מחמש המדינות שנפגעו באופן הקשה ביותר ממשבר האקלים, ובמקום ה־39 מבין המדינות הנזקקות למים[17][18]. רצף מתמשך של פגעי אקלים בתחילת המאה ה־21 הגביר תופעות כמו מחסור במים, מדבור וסחיפת קרקע, ולכך הצטרפו נזקי זיהום מים ותשתית בעקבות הסכסוכים המזוינים בתקופות אלו, לצד היעדרה של ממשלה יעילה שתוכל לקדם פתרונות מתאימים[18].
הירידה הדרסטית באדמות החקלאיות ובמקורות מים גרמו בתורן לפגיעה במגוון הביולוגי, לפגיעה בתוצרת החקלאית של עיראק, ולגידול בדיונות החול שהובילו לסופות אבק רחבות היקף שאף פגעו בחיי אדם. לאורך השנים הולכים ומתייבשים מקורות מים שונים בעיראק, ובשנת 2022 התייבש לגמרי אגם סאווה (אנ'). היעלמותם של מקורות המים גרמה, נכון לתחילת שנת 2022, להגירה של אלפי משפחות[18].
נוסף לנזקים הקשורים בתהליכים אקלימיים, מצבה הגאופוליטי של עיראק מחריף את הבעיה עוד יותר. כ־85% ממימי הפרת והחידקל, שני מקורות המים המתוקים העיקריים של עיראק, נובעים משטחן של איראן וטורקיה, שבונות סכרים על הנהרות. במשך שנים רבות, כ־10%–15% ממימי הפרת החידקל היו מגיעים מאיראן, אולם נכון לשנת 2022, סכרים שבנתה איראן עצרו את הזרימה של המים לעיראק כמעט לחלוטין. טורקיה, שממנה מגיעים רוב המים, בנתה סכרים כבר בשנות ה־70, ומספרם הגיע בשנת 2022 לכ־770 סכרים. סכרים אלה מונעים את ההזרמה של מרבית המים שהיו אמורים להגיע לעיראק. נכון לשנת 2022 מנסה עיראק להגיע להסכמות בנושא עם שכנותיה איראן וטורקיה, אבל הן מפירות את ההסכמים איתה פעם אחר פעם[17].
ממשלת עיראק תולה את החרפת הבעיה ברצף חסר מזל של שנים שחונות מהרגיל, ומבצעת מיזמים של חפירת בארות באזורים הנמצאים בסכנת התייבשות[17].
שלטון מקומי
- ערך מורחב – מחוזות עיראק
עיראק מחולקת ל-18 מחוזות אשר נקראים בערבית מֻחאפַט'את (محافظات, צורת יחיד מֻחאפַט'ה محافظة):
|
|
.png) |
דמוגרפיה
בעיראק חיים מעל 40 מיליון איש נכון ל-2022[19], 75% מהם ערבים; הקבוצות האתניות הגדולות האחרות הן הכורדים (המהווים כ-20%), האשורים, הטורקמנים, הפרסים, הארמנים ואחרים (המהווים כ-5%) המתגוררים בצפון המדינה. ערבית וכורדית הן שפות רשמיות, סורית (הדומה לארמית) וטורקמנית הן שפות רשמיות באזורים בהם מרוכזות קבוצות אתניות אלו.
97% מהתושבים בעיראק הם מוסלמים. לטענת רוב המקורות המערביים, כ-65% מהמוסלמים הם שיעים, ואילו הסונים מהווים 35%. עם זאת, האוכלוסייה הסונית בעיראק טוענת ברובה כי הנתונים הללו שגויים. בין האוכלוסייה הסונית בעיראק יש למנות את הכורדים אשר נאבקים לעצמאות מדינית בחבל ארץ הנקרא כורדיסטן שבצפון עיראק. לפי הערכות שונות הכורדים הם בני העם הגדול בעולם ללא מדינה עצמאית. קבוצות דתיות נוספות בעיראק הן האשורים, שמרביתם נוצרים קתולים וחלקם חברים בכנסייה האשורית, והם רובם של הנוצרים בעיראק. כמו כן היזידים בני העדה הכורדית, וקבוצות מיעוט נוספות דוגמת בהאים ויארסאנים – המאמינים בזרמים שהתפתחו מתוך האסלאם, ואינם מוכרים בעיראק כדת נפרדת. מקום הדת בחברה מעוגן היטב בחקיקה, והתבטאויות פומביות היוצאות נגד הדת עלולות להוביל לעונש מאסר[20].
הסוציולוג עלי טאהר אל־חמוד מבחין בין אתאיזם, הנדיר מאוד בעיראק, לבין תפיסות חילוניות שקיימות במידה מסוימת בדור הצעיר של חלק מהזרמים הדתיים, כהתנגדות לקיום מנהגי הדת[20].
אוכלוסייה
אוכלוסיית עיראק מרוכזת בחלקים הצפוניים, המרכזיים והמזרחיים של המדינה, כאשר רבים מהמרכזים העירוניים הגדולים נמצאים לאורך חלקים נרחבים של נהרות החידקל והפרת. חלק גדול מהאזורים המערביים והדרומיים מיושבים קל או לא מיושבים. כ-71.6% מאוכלוסייתה של עיראק גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). הערים הגדולות בעיראק: 7.711 מיליון תושבים בבגדאד (בירה), 1.792 מיליון במוסול, 1.448 מיליון בבצרה, 1.075 מיליון בכירכוכ, 958,000 בנג'ף, ו-897,000 בארביל (נכון לשנת 2023). שיעור העיור בעיראק הוא בקצב שינוי שנתי של 2.91% (הערכה לשנים 2020–2025)[21].הערים העיקריות של עיראק מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם משנת 2018.
| דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | ||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 בגדאד  מוסול | |||||||||
| 1 | בגדאד | בגדאד | 6,719,476 | 11 | אל-חלה | באבל | 455,741 |  בצרה  כירכוכ | |
| 2 | מוסול | נינוה | 1,361,819 | 12 | א-דיוואניה | אל-קאדסיה | 403,796 | ||
| 3 | בצרה | בצרה | 1,340,827 | 13 | אל-כות | ואסט | 389,376 | ||
| 4 | כירכוכ | כירכוכ | 972,272 | 14 | דהוכ | דהוכ | 340,871 | ||
| 5 | ארביל | ארביל | 879,071 | 15 | זובייר | בצרה | 300,751 | ||
| 6 | נג'ף | א-נג'ף | 747,261 | 16 | בעקובה | דיאלא | 279,133 | ||
| 7 | כרבלא | כרבלא | 711,530 | 17 | פלוג'ה | אל-אנבאר | 250,884 | ||
| 8 | סולימאניה | סולימאניה | 676,492 | 18 | רמאדי | אל-אנבאר | 223,525 | ||
| 9 | נאסריה | ד'י קאר | 558,446 | 19 | סמאווה | אל-מות'נא | 221,743 | ||
| 10 | עמארה | מיסאן | 527,472 | 20 | זאכו | דהוכ | 211,964 | ||
יהדות עיראק
- ערך מורחב – יהדות עיראק
יהדות עיראק, הנקראת גם 'יהדות בבל', היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר. היהודים גורשו על ידי נבוכדנצר השני לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. צאצאיהם של גולים אלו, הבטיחו את קיומה של קהילה יהודית בעיראק שהפכה לחשובה ביותר בעולם היהודי לאחר הכיבוש הרומי וחורבן בית המקדש השני.
אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ונתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה. שנים הללו, ותחת התנאים הנוחים יחסית בבבל פרח בה הלימוד התורני, ובתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי – התלמוד הבבלי, המסכם דיונים הלכתיים ואגדתיים שנערכו בישיבות המפוארות של בבל – ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.
הקהילה שגשגה כמרכז יהודי עד ימי הביניים, עם פלישת המונגולים והרדיפה הדתית שניהלו.[דרוש מקור] במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, השתפר מצבם של היהודים, אך הקהילה לא הצליחה לחזור לתקופת תור הזהב שלה.
העת החדשה
במאה ה-19 השתתפו היהודים במנהל, ועסקו בעיקר במסחר. ב-1908 קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט הטורקי. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.
בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו היה יהודי בשם ששון חזקאל שכיהן בשנים 1920–1923 כשר האוצר של עיראק, אשר תרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. אולם כשהוא מת, וגאזי מלך עיראק החליפו ב-1933, החלה אפליה ומעמדם הורע, ורבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים, עד שבאה לידי ביטוי אף בפרעות פיזיות. בחג השבועות בשנת תש"א, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ־50,000 בני אדם[22]. הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ והיוו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.
בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבית ספר של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית).
היהודים מילאו תפקיד חשוב בימיה הראשונים של עיראק העצמאית. אולם התגברות הרדיפה הפוליטית והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 גרמו למרבית יהודי עיראק, שמנו אז כ-150,000 איש, לעזוב את מולדתם. בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק בשיתוף פעולה של המוסד עם הכורדים. כיום נותרו בעיראק שלושה יהודים בלבד[23], אשר הם גם האחרונים מבין יהדות בגדאד[24].
עיראק וישראל
- ערך מורחב – יחסי ישראל–עיראק
עיראק הצטרפה לכוחות התוקפים את מדינת ישראל ב-1948 וצבאה אף הגיע עד למבואות העיר כפר סבא. לאחר המלחמה עיראק עמדה בסירובה לדון עם ישראל על שביתת נשק ולכן מצב המלחמה בין שתי המדינות לא פסק מעולם. יהודים תושבי עיראק אשר בחרו לעזוב לישראל, נשללה מהם אזרחותם ועל תעודות המעבר שניתנו להם במקום תעודות הזהות שלהם נכתב 'אסור לאדם זה לחזור לעיראק'.
בנאומים חוזרים ונשנים שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל. מחשש למתקפה גרעינית על ישראל הופצץ הכור האטומי בעיראק על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי ביוני 1981.
יממה לאחר פתיחת מלחמת המפרץ הותקפה ישראל על ידי טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ששוגרו ממערב עיראק אל עבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב. התקפות אלה לא נסתיימו עד תום המלחמה.
לאחר נפילת סדאם, נשאל איאד עלאווי לגבי האפשרות לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אך הוא דחה אפשרות כזו. למרות זאת, מנהיג הממשלה האזורית של כורדיסטן, מסעוד ברזאני, אמר שלו הממשל העיראקי הפדרלי יאשר קשרים עם ישראל, הוא ישקול פתיחת שגרירות בישראל.
תרבות
בעיראק המודרנית קיימות מזכרות רבות לעברן המפואר של הציוויליזציות שחיו במקום. עיראק היא בין המדינות העשירות במקדשים ובמסגדים. לאחר הפלישה האמריקנית ב-2003 אוצרות תרבות נבזזו מהמוזיאון הלאומי של עיראק.
בשל החלוקה האתנית והדתית בעיראק, לכל אחד מהאזורים במדינה יש ייחוד תרבותי משלו, החל מהמסגדים הסוניים, שרבים מהם נבנו בתקופת סדאם, דרך המקדשים השיעיים העתיקים וכלה בתרבות הכורדית בצפון המדינה.
עיראק ידועה כמקום המצאת העוּד. רבים מנגניה הטובים של עיראק בעבר היו יהודים, שעזבו לישראל והקימו להקה בקול ישראל. עד נפילת סדאם חוסיין, תחנת הרדיו הפופולרית ביותר הייתה "קול הצעירים". היא שידרה מוזיקה מערבית מודרנית, שקנייתה התאפשרה רק דרך ירדן בשל הסנקציות שהוטלו על המשטר. עיראק ניפקה לעולם הערבי מספר כוכבים בולטים בשנים האחרונות, הבולט בהם הוא זמר הפופ כאט'ם א-סאהר (אנ').
הספורט הפופולרי בעיראק הוא כדורגל, נבחרת עיראק העפילה פעם אחת למונדיאל 1986 וזכתה פעם אחת בגביע אסיה בכדורגל 2007.
לקריאה נוספת
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- מיכאל אפל, עראק – מלוכה, מהפכה, רודנות (ספר 2 בסדרה המזרח התיכון בימינו), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005.
- Tripp, Charles R. H. (2002). A History of Iraq. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-87823-4.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: עִרָאק |
| ערך מילוני בוויקימילון: עיראקי |
 ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים עיראקיים |
אתר האינטרנט הרשמי של עיראק (הקישור אינו פעיל)- תמר ברס, בעיראק, גם כשטוב יחסית – עדיין רע מאוד, באתר הארץ, 7 באפריל 2016
- עידן בריר, המספידים טעו בגדול: עיראק – סיפור הצלחה, באתר ynet, 26 במרץ 2018
איילת שני, "יש לא מעט עיראקים שמתגעגעים לתקופה של סדאם חוסיין", באתר הארץ, 28 בספטמבר 2022- אליהו ששון, האוכלוסיה ובעית הקידמה בעירק, מערכות 13, ספטמבר 1942
- עיראק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
עיראק בת 100 ואיש אינו חוגג, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
עיראק, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
הערות שוליים
- ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
- ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, חלק א: עראק בשנות העשרים, עמ' 33.
- ^ J. N. Ford, A New Parallel to the Jewish Babylonian Aramaic Magic Bowl IM 76106 (Nippur 11 N78), Aramaic Studies 9, 2011-01-01, עמ' 268–270 doi: 10.1163/147783511X619845
- ^ ד"ר הגר הלל, "המיעוט היהודי בארצות המזרח התיכון 1920–1945 – אוריינטציה ורה-אוריינטציה", בתוך: המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 421.
- ^ סוכנויות הידיעות, צבא ארה"ב: 77 אלף נהרגו בעיראק ב-5 שנים, באתר ynet, 14 באוקטובר 2010
- ^ מערכת המשפט במדינות ערב: הצדק לא גר כאן | הפורום לחשיבה אזורית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 3 בנובמבר 2022
- ^ 10.0 10.1 סוכנויות הידיעות, מינויים פוליטיים ורשת חשאית של מרגלים: כך אירן שולטת בעירק, באתר מאקו, 18 בנובמבר 2019
- ^ עיראק: רשימת המטיף השיעי שמתנגד לאיראן ניצחה בבחירות, באתר וואלה!, 19 במאי 2018
- ^ צבי בראל, עיראק מתחילה לאסוף את השברים, אבל חסר לה קצת כסף, באתר TheMarker, 16 במאי 2018
- ^ עיראק: במקום שבו כשלה וושינגטון, פריז מנסה לסייע | הפורום לחשיבה אזורית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 4 בundefined 2023
- ^ Iraq, Freedom House (ארכיון)
- ^ U.S. Is Said to Pay to Plant Articles in Iraq Papers, The New York Times
- ^ עדי ששון, בין הפטיש לסדן, באתר העין השביעית, 23 בינואר 2020
- ^ 17.0 17.1 17.2 מי מריבה: טורקיה ואיראן מייבשות את עיראק | הפורום לחשיבה אזורית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 3 בספטמבר 2022
- ^ 18.0 18.1 18.2 On World Day to Combat Desertification and Drought, UN and NGOs call for action to support Iraq in managing water and adapting to climate change, United Nations
- ^ Iraq People and Society, the world factbook
- ^ 20.0 20.1 נטע איפרגן, מצרים: צעירים רבים מתרחקים מהמסורת הדתית, וחוששים מהסביבה, באתר הפורום לחשיבה אזורית
- ^ Iraq. The World Factbook. Central Intelligence Agency.
- ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם בית הספר המרכזי להוראת השואה
- ^ Sandy Rashty, Only three Jews are left in Iraq, The Jewish Chronicle, 18 March 2021
- ^ On Passover 2021, Iraq's Jewish community dwindles to fewer than five, The Times Of Israel
40010152עיראק