קנס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קנס חניה תל אביבי

קנס הוא סכום כסף שנדרש עובר עבירה לשלם כעונש על העבירה. קנס מושת על ידי שוטר, פקח או בית משפט, בהתאם לסמכויות שניתנו להם בחוק.

ביהדות, קנס הוא תשלום ממון שמוטל על האדם לשלם שלא כפיצוי ישיר על נזק אלא כעונש או כהרתעה.

מאפייני הקנס

לעיתים הקנס מוטל כעונש יחיד על העבירה ובמקרים אחרים הוא מושת בנוסף על עונש אחר, למשל מאסר. במדינות רבות, הקנס כעונש יחיד משמש לרוב על עבירות הנחשבות קלות, דוגמת עבירות תנועה, עבירות חניה והפרת תקנות סחר כמו הפקעת מחירים.

במשפט המקובל משמש קנס קטן יחסית במקום עבודות שירות או בנוסף להן לעבירות פליליות קלות.

קנסות גבוהים יותר מוטלים במקום מאסר או בנוסף לו כאשר השופט סבור כי דרוש עונש אך העבריין אינו מהווה סכנה לשלום הציבור.

קנס נחשב כעונש הולם ויעיל למי שביצע עבירה קלה שאין בה אלימות. הטלת עונש מאסר על עבריין כזה פירושו הוצאת כספי ציבור על הכליאה, הוצאת אזרח מועיל ממעגל התרומה לחברה, והטלת אימה יתרה על הציבור.

דוגמה מתקופות עברו היא כספי דמים (blood money), במסגרת המשפט המקובל באנגליה, שעל מי שאשם בגרימת מוות ברשלנות לשלם לשאר בשרו של הקורבן.

לעיתים מטיל בית המשפט על נאשם קנס סמלי, בסכום מזערי (כגון שקל אחד). בקנס כזה מביע בית המשפט את דעתו, שאף כי הנאשם נמצא אשם, ולכן חייב בית המשפט לגזור עליו קנס, הרי משקלה של אשמתו פעוט ביותר. דוגמאות:

קנסות בישראל

בישראל מוטלים קנסות על ידי גורמים אחדים:

  • בתי המשפט גוזרים קנסות בעבירות פליליות שנקבע להן קנס, בעיקר בחוק העונשין.
  • על פי חוק העבירות המינהליות, ניתן בשורה שלמה של עבירות, הנחשבות עבירות טכניות ולא מהותיות, להטיל קנס מנהלי במקום העמדה לדין[1].
  • משטרת ישראל רושמת דו"חות על עבירות תנועה, שבהן מוטל קנס על העבריין. קנסות אלה הם בחמש דרגות, בסכומים של 100, 250, 500, 750 ו-1,000 ש"ח. מי שהוטל עליו קנס כזה רשאי לסרב לשלמו, ולבקש להישפט.
  • לפקחים של רשויות מקומיות נתונה סמכות להטיל קנס בהתאם לחוקי עזר עירוניים, שבהם נקבעים העבירות וגובה הקנס בגינן.
  • על חייל שהועמד לדין משמעתי ניתן להטיל קנס, שינוכה ממשכורתו הצבאית.

חוק העונשין כולל סימן שעניינו קנסות, ובין השאר נקבע בו, בסעיף 61 (הסכומים נכונים לשנת 2013):

(א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל –
 (1) אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 14,400 שקלים חדשים;
 (2) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משישה חדשים ולא יותר משנה - קנס עד 29,200 שקלים חדשים;
 (3) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משנה ולא יותר משלוש שנים - קנס עד 75,300 שקלים חדשים;
 (4) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים - קנס עד 226,000 שקלים חדשים.

הקנס הוא עונש אישי, ושני סעיפים בחוק העונשין נועדו למנוע מימונו של הקנס על ידי אחרים:

  • סעיף 252: "הפותח, בכל דרך של פרסום, פעולת התרמה למען תשלומם של קנס, הוצאות או פיצוי שפסק בית משפט בפלילים, או נותן פרסום להתרמה כזאת, דינו – מאסר ששה חדשים."
  • סעיף 252א (א): "לא ישלם תאגיד, במישרין או בעקיפין, קנס שהוטל על זולתו, ולא ישלם מעביד קנס שהוטל על עובדו; העובר על הוראה מהוראות סעיף קטן זה, דינו – מאסר שנה אחת."

קנסות ביהדות

קנס - תשלום ממון שמוטל על האדם לשלם שלא כפיצוי ישיר על נזק אלא כעונש או כהרתעה. בהשאלה - מוכלל במסגרת המילה קנס כל עונש שמטרתו הרתעה גם אם אינו כספי. הרמב"ם במשנה תורה[2] מבהיר מהו קנס:

"זה הכלל--כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון (דהיינו פיצוי מלא על הקרן); וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס".
  • קנס חל רק על ידי פסק בית דין: בשונה משאר דיני ממונות שבהם תפקיד בית הדין הוא רק בירור המציאות וממילא מחויבים הצדדים לנהוג כפי אותה תוצאה שנתבררה הרי שבקנסות כמו בחיובי מלקויות ומיתה ביה"ד מחדשים את החיוב בפסיקתם.
  • מודה בקנס פטור - ההוכחה הקבילה בבי"ד בדיני קנסות היא רק עדות של 2 עדים אבל הודאת הנאשם איננה עילה לחייבו, מקור ההלכה מהפסוק 'אשר ירשיעון אלוקים[3] ולא המרשיע את עצמו[4], אמנם אם באו העדים להעיד על המעשה אחרי הודאתו, נחלקו האמוראים רב ושמואל[5], ששמואל סבר חייב ולדעת רב פטור וכך נפסק להלכה[6].
  • אין אדם מוריש קנס לבניו[7]-היות שהקנס איננו זכות ממונית לתובע אלא עונש לנתבע.
  • דיני קנסות בזמן הזה - בזמן הזה (או מחוץ לארץ ישראל שאין סומכים דיינים) אין דנים דיני קנסות. כדי שלא יהיו העם פרוצים בנזיקין נהגו חכמים לנדותם עד שיפייסו בדברים או בממון[8].
  • אם תפס אין מוציאים מידו[9]

מעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צדוק גאון, וא"ל לך ופייסו או בדברים או בממון. רב נטרונאי גאון השיב: כך המנהג בשתי הישיבות, שכל מי שחובל בחבירו מנדים אותו עד שיפייס אותו בין במועט בין בהרבה (הרא"ש פ' החובל). אם ראו בית דין כי לצורך שעה הוא, שהעם פרוצים בעבירות, היו מטילים עונשים שונים, ויש להם כוח להפקיר ממון כראות עיניהם, לקנוס עבריינים, לנדותם, להכותם ולאוסרם בבית האסורים. ודווקא גדול הדור או טובי העיר על פי בית דין (ש"ע חו"מ הל' דיינים).

תשלומי ארבעה וחמישה

תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומי קנס המושתים על מי שגנב שור או שה, וטבח או מכר את הגניבה לפני שנתפס. כפי שכותב הרמב"ם (היד החזקה, הלכות גניבה, פרק א' הלכה ו'): "תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור: שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר--משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה". אם הגניבה עודה תחת יד הגנב, משלם הגנב תשלומי כפל. בחוקי חמורבי מופיע עונש דומה על גניבה שור, שה, חמור, חזיר או אניה. לפי המדרש, הקנס על גניבת השה נמוך יותר מזה של גניבת השור, משום שהתורה חסה על הגנב שנאלץ מן הסתם לשאת את השה על כתפיו, ולהתבזות בכך.

תשלומי כפל

תשלומי כפל הם תשלום קנס בו מחויב גנב. תשלומי כפל הינם לגנב, ולא לגזלן (שודד שזהותו ידועה וגונב בגלוי) שמשלם רק את הקרן. תשלומי כפל חלים על כל סוגי הגנבה לעומת תשלומי ארבעה וחמישה שחלים רק בגניבת שור ושה וטביחתם או מכירתם.

קנסות באיסור והיתר

בהלכה ישנם מקרים בהם חז"ל אסרו דברים עקב פעולה אסורה שנעשית בהם. הקנס במקרה זה אינו קנס כספי ישיר, אלא איסור הדבר בו נעשית העברה, ובעקבות כך הפסד כספי עקיף. דוגמה לדבר זה היא תערובת איסור אותה ניסו לבטל באמצעות הוספת מרכיב היתר לתערובת על מנת להביא לביטול ברוב, תוך עבירה על הכלל אין מבטלים איסור לכתחילה. במקרה ונעשה ניסיון כזה, חז"ל אסרו את כל התערובת באופן גורף, ללא תלות ביחס בין מרכיב האיסור למרכיב ההיתר.

קנס משמעת

במקומות עבודה ובארגונים שבהם קיים תקנון משמעת, קנס הוא עונש מקובל על עבירת משמעת. הטלת הקנס נעשית באמצעות המנגנון שנקבע לכך בתקנון המשמעת, כגון בית דין למשמעת. קנס כזה יבוצע לרוב כניכוי של סכום מסוים ממשכורתו של העובד, במטרה להעניש את העובד על מעשה שעשה, וכן במטרה להניא אותו מלבצע מעשה כזה בשנית.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985
  2. ^ ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פרק ב' הלכה ח'.
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ב.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ד עמוד ב'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ה עמוד א'
  6. ^ שו"ע חו"מ סימן א.
  7. ^ תלמוד בבלי כתובות דף מב עמוד ב
  8. ^ תלמוד בבלי ב"ק דף טו עמוד ב'
  9. ^ תלמוד בבלי ב"ק דף טו עמוד ב'