דרום לבנון

שגיאות פרמטריות בתבנית:פירוש נוסף
פרמטרי חובה [ נוכחי ] חסרים

דרום לבנון (בערבית: جنوب لبنان: ג'נוב לובנאן) הוא חלקה של לבנון הסמוך לגבולה עם ישראל. אזור זה כולל את מחוז דרום לבנון ומחוז א-נבטיה. יש הכוללים באזור זה גם את דרומו של מחוז אל-בקאע.

הערים העיקריות בדרום לבנון הן צור, צידון וא-נבטיה. יישובים בולטים נוספים הם מרג' עיון, חאצביא ובינת ג'בייל. מרבית אוכלוסיית דרום לבנון היא שיעית ולכן המפלגות הפוליטיות הדומיננטיות באזור הן חזבאללה ובמידה פחותה אמל.

יותר מאשר משמעות גאוגרפית, יש לאזור משמעות פוליטית, בשמשו שדה קרב בעימותים בין ישראל ללבנון ולכוחות הפועלים בה, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

גאוגרפיה

החלק הדרומי של דרום לבנון, כלומר הרצועה התחומה בין נהר הליטני בצפון וגבול ישראל–לבנון בדרום, נחלקת לשלושה אזורים גאוגרפיים: במערב – מישור החוף ובו העיר צור, במרכז – ג'בל עאמל המתנשא לגובה של 800 מטר וכולל שורת רכסים המשתפלים ככל שמצפינים לכיוון הליטני, ובמזרח – אזור מרג' עיון הכולל שורת רכסים ועמקים בכיוון כללי של צפון–דרום.^[1]

עדות ודתות בדרום לבנון

רוב האוכלוסייה בדרום לבנון היא שיעית מתואלית.

בזמן מלחמת האזרחים בלבנון, באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, היו מספר מובלעות של נוצרים מדרום לליטני: מובלעת מרג'עיון – קליעה בגזרה המזרחית,^[2] מובלעת עין אבל – דבל – רמיש בגזרה המרכזית,^[2] ומובלעת עלמא א-שעב בגזרה המערבית.^[2] כמו כן, הייתה מובלעת נוצרית נוספת מצפון לליטני שכללה את הכפרים ג'רמק (אנ'), מחמודיה (ער') ועישייה.^[2]

מרכז האוכלוסייה הסונית בדרום לבנון הוא בעיר צור ובמחנות הפליטים הפלסטיניים שסביבה.^[1] קיימת רצועה של כפרים סוניים בגזרה המרכזית לאורך הגבול עם ישראל, הכוללת בין היתר את הכפרים: מרווחין, יארין, דהיירה (ער') ובוסתאן (ער')^[3] קיים ריכוז נוסף של כפרים סוניים בגזרה המזרחית, באזור הנקרא ערקוב, הכולל בין היתר את שובא (אנ'), שבעא והבארייה (אנ').^[3]

אוכלוסייה דרוזית מרוכזת באזור המזרחי, סביב העיירות חאצביא ושבעא.^[1]

בעקבות מלחמת האזרחים, המעורבות הסורית ומלחמת לבנון הראשונה, חלו שינויים דמוגרפיים באוכלוסיית דרום לבנון. חלק מהאוכלוסייה הנוצרית עזבה את המדינה. במקביל, אוכלוסייה שיעית מדרום לבנון התיישבה בפרברים הדרומיים של ביירות.

דרום לבנון במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי

בין הפליטים הפלסטינים שנמלטו מישראל במהלך מלחמת העצמאות, רבים מצאו מקלט במחנות פליטים בלבנון, ובהם כאלה הנמצאים בדרום לבנון, בצור ובצידון.

בשנות השבעים כונה בישראל חלקו המזרחי של אזור זה בשם "פתחלנד", משום שנשלט על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). נערכו פשיטות אחדות של צה"ל לאזור זה, שנועדו להרחיק את מחבלי אש"ף מגבול ישראל.

בחודש מרץ 1978 נערך מבצע ליטני, שבו חדר צה"ל לדרום לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. מטרת המבצע הייתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון, וכך להפחית את פעילותם כנגד ישראל.

ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון, בפעולה שנקראה "מבצע שלום הגליל", שהמשכו נקרא "מלחמת לבנון הראשונה". המלחמה הסתיימה ביוני 1985, אז נסוגה ישראל לגבול הבין-לאומי – הקו הסגול, תוך תמיכה בצד"ל שנפרס ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול.^[4] אולם חיש מהר נגררה ישראל לכניסה לשטח לבנון, התבססה ברצועת הביטחון באמצעות שורת מוצבים ורק לאחר 18 שנים, במאי 2000, נסוג צה"ל כליל מדרום לבנון.

החיילים שהחזיקו ברצועת הביטחון היו מטרות לארגוני הטרור, בראשות אמל וחזבאללה. בתקופה זו נאלץ צה"ל להתמודד עם מארבים, מטעני חבלה בצירים, התקפות צלפים, התקפות מאזורים עם צמחייה עבותה, פשיטות על מוצבים והפגזות ברקטות, בטילי נ"ט או בפצצות מרגמה. צה"ל נקט אסטרטגיה של לחימה בעצימות נמוכה, וכדי להתמודד עם האיומים על חייליו הקים מספר יחידות מיוחדות, שהתמחו בתוואי הלבנוני, בהן:

סיירת יעל – יחידת הנדסה נבחרת שעסקה בפעולות חבלה חשאיות ומיקוש-נגדי נגד מחבלים.
יחידת אגוז – יחידה המתמחה בלחימת גרילה בתוואי קרקע סלעי ובצמחייה עבותה, האופייני לדרום לבנון.

כמו כן, ניצל צה"ל את העליונות האווירית שלו כדי להשמיד מטרות טרור באמצעות מסוקי קרב.

בין 2 ל-4 במאי 1988, במסגרת "מבצע חוק וסדר", פשטו כוחות צה"ל ובהם צנחנים ושריון, תחת פיקוד אל"ם שאול מופז, על בסיס מחבלי חזבאללה בעיירה מיידון שבדרום לבנון. שלושה חיילי צה"ל נהרגו בפשיטה ו-17 חיילים נוספים נפצעו. הפעולה הייתה הגדולה בהיקפה במבצעי צה"ל בלבנון מאז "מבצע שלום הגליל". כ-50 מחבלי חזבאללה נהרגו בקרב, וכלל המבנים והבונקרים ששימשו אותם נהרסו. כן נתפס שבוי אחד והושמדו כלי רכב ורכבי נ"מ. גם מצבא לבנון דיווחו על נפגעים באדם וברכוש כולל טנק, שריונית ומשאית תחמושת.

מ-25 ביולי ועד 31 ביולי 1993 נערך בדרום לבנון מבצע דין וחשבון, שבמהלכו הותקפו כפרי חזבאללה רבים בדרום לבנון, בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר ונגרם בהם הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.

מ-11 באפריל ועד 27 באפריל 1996 נערך בדרום לבנון מבצע ענבי זעם, בעקבות ירי רקטות קטיושה של חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. המבצע נפסק לאחר שפגז שירה צה"ל פגע בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בסמוך, וגרם למות 102 אזרחים ול-100 פצועים.

בשנים 1976–2000 התקיימה לאורך הגבול בין ישראל ללבנון "הגדר הטובה" שאפשרה לנוצרים מרונים שהתגוררו בדרום לבנון לעבוד בישראל, לסחור איתה ולקבל בה טיפול רפואי.

צבא דרום לבנון (צד"ל) היה מיליציה לבנונית נוצרית שפעלה בדרום לבנון בתמיכת ישראל, עד לנסיגתה של ישראל מאזור זה בשנת 2000.

האזור היווה זירת קרבות מרכזית במלחמת לבנון השנייה: ממנו שוגרו אלפי רקטות לעבר יישובי צפון ישראל, וצה"ל ערך בו תקיפות אוויריות וקרקעיות רבות.

בדרום לבנון פועל יוניפי"ל – כוח צבאי לשמירת שלום מטעם האו"ם. הכוח הוקם בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701, שבה נקבע תגבור כוח יוניפי"ל ב-15,000 חיילי או"ם חמושים עם סמכות להפעלת נשק וסיוע של האו"ם לפריסת צבא לבנון בדרום לבנון. כמו כן קבעה ההחלטה שיש למנוע הכנסת נשק לאזור ללא הסכמה של ממשלת לבנון והטילה אמברגו מלא על העברת נשק לחזבאללה, אך זה שיקם בהדרגה את כוחו בדרום לבנון, חרף ההחלטה.^[5]

דרום לבנון מהווה חלק עיקרי מהחזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל.