אילת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיר אילת. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אילת (פירושונים).
אילת
Eilat COA.svg
Eilat Skyline Logo.jpg
Eilat by the Red Sea (7716934936).jpg
אילת ומפרץ אילת
מחוז הדרום
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה מאיר יצחק-הלוי
גובה ממוצע[1] ‎164 מטר
תאריך ייסוד 1951
סוג יישוב עיר 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2018[1]
  - אוכלוסייה 51,935 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה 35
    - שינוי בגודל האוכלוסייה 2.4% בשנה עד סוף 2018
  - צפיפות אוכלוסייה 513 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות 183
תחום שיפוט[2] 98,760 דונם
    - דירוג שטח שיפוט 36
29°33′14″N 34°56′39″E / 29.5539168919526°N 34.9442196311498°E / 29.5539168919526; 34.9442196311498
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2015[2] 		6 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2016[2] 		0.3662
    - דירוג מדד ג'יני 214
לאום ודת[2]
יהודים: 81.6%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 3.2%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0.6%דרוזים: 0.5%אחרים: 14.1%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 7.9%
גילאי 5 - 9 7.5%
גילאי 10 - 14 6.6%
גילאי 15 - 19 6.4%
גילאי 20 - 29 16.5%
גילאי 30 - 44 22.1%
גילאי 45 - 59 18.5%
גילאי 60 - 64 4.8%
גילאי 65 ומעלה 9.6%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 20
–  יסודיים 13
–  על-יסודיים 12
תלמידים 8,231
 –  יסודי 4,443
 –  על-יסודי 3,788
מספר כיתות 357
ממוצע תלמידים לכיתה 23.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017)
פרופיל אילת נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס
www.eilat.muni.il

אילת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל והיחידה לחופי הים האדום. היא משמשת כעיר נמל ותיירות וממוקמת בערבה. העיר שייכת למחוז הדרום. בעבר שכן במקום יישוב בשם "אום אל רשרש" (בערבית: أم الرشراش), ובעבר הרחוק יותר בשם "עציון גבר". ב-1949 נכבש המקום במסגרת מלחמת העצמאות ושימש בעיקר כמחנה צבאי. אילת נוסדה כיישוב אזרחי בשנת 1952 והוכרזה כעיר בשנת 1959.

אילת סמוכה לטאבה שבשליטת מצרים, ולעקבה שבשליטת ירדן. שטח השיפוט שלה הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתבצע באמצעות כביש 90 העובר בעמק הערבה וכביש 40 העובר באזורי המישר, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע לאילת בטיסה ממרכז הארץ לנמל התעופה רמון, בזמן טיסה ממוצע של כ-30 דקות.

אטימולוגיה

על פי סברה מקובלת אילת נקראה על שם האלה הכנענית אשרה. הסברה מסתמכת על מספר נקודות:

אילת במקורות

במקרא

העיר נזכרה במספר מקורות בתנ"ך:

"וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב." (ספר דברים, פרק ב', פסוק ח')
"וַיִּקְחוּ כָּל-עַם יְהוּדָה אֶת-עֲזַרְיָה, וְהוּא בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ. הוּא בָּנָה אֶת-אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו." (ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק כ"א)
"בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת; וַאֲדֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ו')

דוד המלך, שכבש את ארץ אדום הסמוכה, השתלט גם על אילת. על פי הזוהר באדרא זוטא על פרשת האזינו, הפסוק בתהילים מ"ח "כי שם המלכים נועדו - ברוח קדים תשבר אניות תרשיש", מדבר על מקום הכינוס של מלכי אדום נגד דוד המלך, שהיה באדום על שפת ים סוף, כשאילת (שנקראה אז "אילות") היא במחוז אדום.

אילת נזכרת כאחת התחנות במסע בני ישראל במדבר ביציאת מצרים. ראשיתו של היישוב בקצהו הצפוני של ים סוף, הייתה כנראה בעיר עציון-גבר, ששרידיה מצויים בתחומי ירדן, קרוב אל הגבול עמה. המקום נקרא תל-אל-חלייפה. אילת הייתה עיר נמל ומסחר ומרכז נחושת. בתל-אל-חלייפה נמצאה מצודה ריבועית בגודל של כ-100 על 100 מטר. מתקופת מלכי יהודה. למצודה שער מקראי בעל שני תאים מכל צד. בחלקה הצפוני של המצודה נמצא מבצר או ארמון. לדעת הארכאולוג נלסון גליק היה כאן גם מפעל התכה גדול של סיגי נחושת שהובאו מתמנע[3]. בחדר בארמון נמצא חותם עם ציור של איל (אילת?) ועליו כתובת "ליתם". על פי הארכאולוג נחמן אביגד[4], יש ליחס את החותם ליותם בן עוזיה מלך יהודה. על פי סוגי החרסים הרבים שנמצאו באילת כתב נלסון גליק כי אילת היא עציון גבר שהייתה המרכז של חבל גדול.

בתקופת בית שני

המשנה במסכת מעשר שני (פרק ה משנה ב) מציינת עיר בשם "אילת" בזמן בית המקדש השני, אך מדובר על עיר בטווח הליכה של יום אחד בלבד מירושלים, ואין זו אילת שלחוף ים סוף (יש משערים שהכוונה לבית גוברין). על פי החוקר שמואל קליין (במאמרו אסיא, ברלין תרצ"ז), המאמר בתלמוד "מעשה ברבי מאיר שהלך לאסיא לעבר שנה" (תוספתא מגילה ב') מדבר על אסיא שהיא השם הרומי של "עציון גבר". ש. קליין מסתמך על האונומסטיקון של אב הכנסייה אוסביוס שתִרגם: "עציון גבר – essia"‏[5].

היסטוריה

בתקופת הכיבוש המוסלמי

בכתביהם של היסטוריונים ערבים מימי הביניים, מופיע הסכם בין מוחמד ליהודי אילת, ג'רבה ואדרוח' (בעבר הירדן המזרחי). במכתב ששלח להם, מאשר מוחמד כי ליהודי אילת הזכות לשמור על דתם, ומאפשר להם לשמור על השליטה בעיר בתמורה למס שנתי שישלמו לו[6]. עם זאת, העיר אילת ושאר ארץ ישראל נכבשו על ידי הצבא המוסלמי באמצע המאה השביעית. במהלך התקופה המוסלמית הייתה לאילת (ayla) חשיבות מסוימת, לפרקים, בתור תחנה בדרך למכה[7].

בתקופת קום המדינה

הבריטים קיימו באילת שהייתה קרויה אז אום רשרש, תחנת משטרה[8]. דוד בן-גוריון, עוד לפני קום המדינה, בשנת 1934, הגיע לאום-רשרש והיה ראשון החולמים בעת החדשה על הפיכתה של אילת לעיר נמל בינלאומית[9].

ב- 22 בינואר 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו תחת הכותרת "גרעיני התיישבות באילת": "יש 600 אנשים מועמדים להתיישבות לאילת: קבוצת הצופים מהכשרת עין-גב (70 איש), נוער עובד מגבת (75), "נחשולים" מקרית-ענבים (80), נוער מקבוצת שילר (50), קבוצה מנוער המושבים (50), התנועה המאוחדת, דגניה ב' (45), חיים גבתי רוצה לקחת קבוצה של 50 איש מ"השומר הצעיר", ויש כ-70 איש בודדים. רוצים לצרף מהגדנ"ע בתל אביב (150).[10].

במסגרת מבצע עובדה, ב-10 במרץ 1949 ט' באדר, נכבשה משטרת אוּם רַשְרַש שלחוף מפרץ אילת, והנפת דגל הדיו במקום ציינה את סיומה של מלחמת העצמאות. במקומה של אום רשרש הוקמה אילת. המושל הראשון באילת היה אברהם זכאי.

העיר אילת הישראלית הוקמה כיישוב קטן בתחילת שנות ה-50. ביישוב הקטן והמרוחק באותה עת, התגוררו מספר עובדי נמל, אנשי צבא ואסירים משוחררים. התחבורה לעיר הייתה קשה בשנים אלו ונעשתה דרך מצפה רמון או באמצעות מטוסים קלים שנחתו במנחת שהוקם בסמוך ליישוב. בתאריך 28 בפברואר 1950 נחנך באילת שדה תעופה.

בתחילת שנת 1956 הגיע ראש המועצה הראשון, חנוך ננר, למחנה מעבר לעולים במרסיי וחיפש בעלי מקצוע מקרב העולים שהיו מוכנים להגיע ולהתיישב באילת. 70 משפחות נבחרו, העולים הגיעו לארץ ולאחר מכן הובאו לאילת במטוסי חיל האוויר בשני גלים - ב-20 בפברואר וב-3 באפריל אותה שנה.

לאחר מבצע קדש

רה"מ דוד בן-גוריון נואם בחגיגות העשור לעיר אילת, 1959. בשורה הראשונה (משמאל): הרמטכ"ל חיים לסקוב, ראש העיר חנוך ננר, ואלוף פיקוד דרום אברהם יפה.
מבט על העיר ב-1963 לערך
חזית הכניסה הראשית לבית פיליפ מורי - בית התרבות הראשון של אילת בתכנון אדריכל אבא אלחנני

מבצע קדש נתן לאילת תנופה והיא החלה מתפתחת הן בתור מועצה מקומית, הן בזכות הנמל שלה והן בזכות התחלת ניצול היופי התיירותי שבה. בשנות ה-60 סבלו תושבי העיר מיוקר מחירים שהיו בין הגורמים לגל עזיבת תושבים בשנת 1962[11]. בשנת 1966 קידם ראש העיר, יוסקה לוי, תוכנית לבניית בתי זיקוק סמוך לנמל אילת, ואפילו הונחה אבן פינה למפעל על ידי פנחס ספיר, למרות התנגדות עזה של שרים אחרים בממשלה ותושבי העיר[12][13]. מלחמת ששת הימים, הפכה את אילת לעיר מעבר בדרך לסיני. אף על פי שמבחינה תיירותית, היא עמדה בצל של מקומות כגון שארם א-שייח', הרי שחשיבותה כמקום מעבר אזרחי וצבאי, תרמו לפיתוחה. בשנת 1968 נפתח בעיר בית החולים יוספטל שנועד לשרת מעבר לתושבי העיר גם את האוכלוסייה ביישובי הערבה ואת חיילי צה"ל בבסיסים השונים באזור. בתקופת מלחמת ההתשה הבסיס הצבאי והנמל האזרחי היו יעד למספר תקיפות של צוללים מצרים.

הנסיגה הישראלית מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, החזירה את אילת למקומה התיירותי הבלעדי לחופי הים האדום בעיקר מבחינת הישראלים. בתי מלון חדשים נבנו בעיר לאורך שנות ה-80 וה-90, בהם בתי מלון מפוארים. למרות פיתוח תיירותי זה, הרי שהמחיר היחסית גבוה של הלינה בעיר, בהשוואה לטורקיה או סיני, הביאו ישראלים רבים להעדיף שלא לנפוש בעיר. גם הסכם השלום עם ירדן, היטיב בעיקר עם שכנתה הירדנית של אילת, עקבה, ופחות עם העיר הישראלית. במהלך שנות ה-90, החלו תיירים זרים לבכר את עקבה וחופי סיני על פני אילת, תופעה שהתעצמה בשנות האינתיפאדה השנייה, והעיר נאלצה "להסתפק" בעיקר בתיירות ישראלית או יהודית מחו"ל.

שנות האלפיים

במהלך רוב שנות קיומה, נהנתה אילת משקט בטחוני, בעיקר ממלחמת ששת הימים ובהמשך מהסכמי השלום עם ירדן ומצרים. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21, החלו גורמי טרור שונים להתבסס בסיני ומעט גם בירדן. גורמים אלו יזמו ירי קטיושות באוגוסט 2005 ופיגוע טרור של מחבל מתאבד, בו נרצחו שלושה מתושבי העיר. מעברם של פלסטינים רבים לסיני מרצועת עזה, בצד ידיעות כי גורמי טרור מעוניינים לפגוע בתדמיתה של אילת, הגבירו את החשש מפיגוע אפשרי בעיר. בינואר 2008 נסגרו לראשונה לתנועת אזרחים אתרי תיירות מרכזיים בסביבה, כגון: הקניון האדום והר צפחות, וכן הכביש המערבי (כביש 12) המוביל לעיר. באפריל 2010 נורתה קטיושה לעבר אילת מסיני, אך פגעה בעקבה. באוגוסט 2010 חלה תקרית נוספת בה נורו 5 רקטות אל עבר אילת מסיני; אחת מהקטיושות פגעה בסמוך לשדה התעופה בעיר והסבה נזק, אחת נוספת התפוצצה בשטח חקלאי הסמוך לעיר. שאר הרקטות נפלו בים או בשטחי עקבה הירדנית.

ב-18 באוגוסט 2011 אירעה בכביש 12, כ-12 ק"מ מצפון לאילת, מתקפת הטרור בדרום ישראל, שבה נהרגו שמונה ישראלים.

ב-13 באוגוסט 2013 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה לאילת, לאחר שנשמעה אזעקה כפולה בעיר[14].

ביולי 2014 במהלך מבצע "צוק איתן" נפלו שתי רקטות במרכז העיר, לא היו נפגעים אך היו מספר נפגעי חרדה ונגרם נזק לרכוש.

אוכלוסייה

בשנת 2014 נרשמו בעיר כ-48,900 תושבים. הגרעין הקהילתי, כ-13% מסך תושבי העיר, מתגוררים בה מעל 20 שנה. כ-18% חיים בה בין 10 ל-20 שנים. מכאן שכ-31% מתושבי העיר מהווים את האוכלוסייה הוותיקה (10 שנים ומעלה) בעוד ש-69% מתושבי העיר נמצאים בה פחות מ-10 שנים. ילדים: בעיר ישנם מעל 13,000 ילדים ובני נוער בגילאים 18 - 0. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018, מתגוררים באילת 51,935 תושבים (מקום 35 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.4%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, לאילת דירוג של 6 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 67.7%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 7,706 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).[15]

להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר:

בעיר היו אלפי מסתננים מאפריקה שהיוו כשמינית מאוכלוסיית העיר[16] נכון להיום אוכלוסייה זו הצטמצמה בעקבות בלימת ההסתננות המהגרים על ידי הגדר שנסללה ורובם היגרו למרכז המדינה, נכון להיום ירד אחוז המסתננים באופן משמעותי. חלק גדול מהם עובדים בתיירות בעיר והם אינם נכללים בנתוני הלמ"ס.

על פי דו"ח של משטרת ישראל שפורסם באוגוסט 2010, אילת מדורגת במקום הראשון בישראל בפשעי אלימות, עם 5 פגיעות לאלף תושבים. ירידה של 47% משנת 2009.חשוב לציין כי נתון זה כמו נתונים סטטיסטיים רבים אחרים (כגון צריכת חשמל ומים ממוצעת לתושב) כוללים בתוכם גם את התיירים הרבים השוהים בעיר, לכן אינם מעידים בהכרח על תושבי העיר.

כלכלה

אקוואריום ענק במצפה התת-ימי באילת
הטיילת בחוף הצפוני של אילת
הרי אילת, אילת ומפרץ אילת. מבט ממזרח למערב

תיירות

מצלול ז'ול ורן במפרץ אילת
עיר המלכים באילת

אילת היא בירת הנופש של ישראל והיא מושכת אליה כ-2.8 מיליון תיירים בשנה וכ-7 מיליון לינות בבתי המלון.

אילת היא עיר קייט ותיירות, ומוקדי המשיכה העיקריים בה הם ים סוף וחופי הרחצה ושונית האלמוגים, הטיילת הסמוכה להם, שמורת האלמוגים, פעילויות ימיות שונות, תנאי אקלים נוחים בעונת החורף ונוף המפגיש בין מדבר והרים. באילת ישנן אטרקציות שונות, בהן[17] המצפה התת-ימי, נייטמר- מבוך האימה, ריף הדולפינים. בים יש ספינות תיור רבות וביניהם ספינות שונות הכוללות קומה תת-ימית עם קירות זכוכית המאפשרים מבט על שמורת האלמוגים. בהשוואה למוקדי תיירות בעלי אופי דומה המצויים בחופי אוסטרליה ואמריקה התיכונה, אילת נמצאת במרחק קצר מיבשת אירופה ולכן תיירים רבים מיבשת זו מעדיפים אותה על פני מקומות אחרים.

בשנת 2013, ביקרו בעיר כ-3,000,000 תיירים, מישראל ומחו"ל.

כמו כן, כינוסים שנתיים רבים נערכים בעיר, כנס לשכת עורכי הדין, כנס העיתונאים , כנס חברי ליכוד 'ליכודיאדה' ועוד.

באילת ישנם כ-48 בתי מלון ומספר החדרים לאורחים עומד בה על 12,000, לצד מרכזי בילוי ובידור (ביניהם קניון מול הים שהוא הקניון הרווחי בישראל וקניון הילטון מלכת שבא). נכון לאוקטובר 2007, לא מתקיימת בנייה של מלונות נוספים חדשים. עתודות הקרקע היחידות המוקצות לצורך זה נמצאות סביב לגונת הרחצה (הבלתי שמישה עקב מחדלי תכנון ובניה), הממוקמת בחלקה המזרחי של העיר, בין מלון הרודס לגבול עם ירדן.

הטבות מס

חוק אזור סחר חופשי באילת מעניק תמריצי מס אחדים לפעילות כלכלית באילת. תמריץ עיקרי הוא פטור ממס ערך מוסף לסחורות ושירותים הנקנים באילת. לתושב אילת ניתן (החל משנת 2012) זיכוי ממס הכנסה בשיעור 10% מהכנסתו החייבת מיגיעה אישית שהופקה באזור אילת, בתנאי שהתגורר ביישוב שנה לפחות.

תחבורה

מטוס DC-3 דקוטה המוצג בנמל התעופה באילת ומסמל את הקשר האווירי, האזרחי והבטחוני, בין אילת למרכז הארץ

כבישים

בימי המנדט הבריטי לא היה כביש לאילת וההגעה לאזור עקבה היה בדרך האויר[18], או במסילת הרכבת החיג'אזית למעאן וממנה לעקבה. בסוף שנות ה-20[19] וביתר שאת בשנות ה-30, במסגרת ההכנות למלחמה עולמית, הוחלט לסלול כביש מבאר שבע לאילת. על פי תוכנית אחת תוכנן הכביש לעבור בממשית[20] ועל פי תוכנית שנייה, דרך באר משאבים וניצנה[21][18]. באפריל 1938 התפרסם בעיתונות שכביש באר שבע-אילת באורך 257 ק"מ הושלם[22]. במאי 1946 פורסם שוב שסלילת כביש עקבה-באר שבע תסתיים השנה[23].

לאחר הקמת מדינת ישראל עברה הדרך היחידה לאילת בכביש הנפט, כביש 227 ודרך הערבה. המעבר במעלה עקרבים היה מסוכן ביותר, אך שופר בשנת 1950 בידי חיל ההנדסה[24]. עם זאת, הנסיעה מבאר שבע לאילת בג'יפ ארכה כ-10 שעות ולמשאית לקח כ-18 שעות להגיע מתל אביב לאילת[25].

בתחילת 1953 נחנך כביש חדש לאילת דרך ירוחם, כביש 204 ומכתש רמון. הכביש התחבר באופן זמני עם כביש הערבה המשובש ולקראת סוף שנות ה-50 הושלם. במהלך שנות ה-60 נסלל כביש 90 מסדום לחצבה והיה לדרך העיקרית לאילת[25]. בשנת 1973, נסלל קטע כביש 40 ממשאבי שדה לשדה בוקר והמעבר על כביש 204 בדרך לאילת דרך מצפה רמון התייתר. בשנות ה-80 נפרץ כביש 10 על גבול ישראל מצרים, שהיה לדרך שלישית לאילת, דרך שחסומה כעת לתנועת אזרחים על ידי מערכת הביטחון.

נמל אילת

נמל אילת משמש כשערה הדרומי של מדינת ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח ודרום אפריקה והודו. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.

הנמל התחיל את פעילותו בשנת 1950 ועם הקמתו, נבנה גם מגדלור אילת. ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.

נמל אילת סובל מבעיות של חוסר כדאיות כלכלית להגיע אליו, ולמעשה כמעט כל הספינות מעדיפות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע לנמלי אשדוד או חיפה, אך עקב צווים ממשלתיים יש חלק מהענפים (כגון הובלת כלי רכב מהמזרח הרחוק) שמחויבים להגיע לנמל אילת בלבד ולא לנמלי אשדוד וחיפה.

תעופה

מיד לאחר הקמת אילת העברית, הקים חיל האוויר את נמל התעופה אילת כדי לשמור על קשר עם שאר חלקי ישראל, במיוחד לאור המצב הרעוע של הכביש שחיבר את אילת עם יתר המדינה. בדצמבר 1950 נוסדת חברת "ארקיע", שנקראה בתחילה "אילתה", כהמשכה הישיר של "אווירון", כדי לדאוג לקשר תעופה בין אילת ותל אביב. בתחילה קיימה החברה טיסה יומית ובהמשך שתי טיסות מדי יום. בשנת 1969, הוארך המסלול של נמל התעופה אילת והחלו להגיע לעיר טיסות שכר בינלאומיות, בעיקר מסקנדינביה. מטוסים גדולים יותר, כמו בואינג 707, דאגלס DC-8, מקדונל דאגלס DC-10 ודומיהם, שהגיעו לאילת נחתו בנמל התעופה עובדה. עם השנים גדל מספר המגיעים לאילת בדרך האוויר והגיע למעל מליון בשנה. בימים אלו מוקם בסמוך לתמנע (כ-19 ק"מ צפונה מאילת) נמל התעופה רמון, אשר אמור להיות השני בגודלו בישראל אחרי נתב"ג ולשמש לו כשדה משנה. שדה התעופה הבינלאומי החדש עתיד להיפתח בשנת 2017 ובזכות כך ועקב הריסת שדה התעופה הקיים יתאפשר חיבור בין אזור המלונות לאזור המגורים בעיר. בנוסף, תוכל אילת להתפתח צפונה בזכות הסרת הגבלות טיסה ותתאפשר בנייה רוויה יותר. מנגד, יחולו הגבלות טיסה על היישוב באר אורה.

חינוך

בעיר אילת פועלים עשרה בתי ספר יסודיים ממלכתיים: אופיר, אלמוג, היובל, תל"י הרי אילת, יעלים, גלים, מצפה ים, עציון גבר, צאלים וים סוף. כמו כן ישנם שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים דתיים: ימין הרצוג (שבמסגרתו פועל גם תלמוד תורה), בי"ס ממ"ד חב"ד וכן בי"ס "אור החיים", השייך לחינוך העצמאי. מערכת החינוך באילת זכתה פעמיים בפרס החינוך ודורגה במקום השלישי בארץ בהשקעות בחינוך, זאת בעיקר בזכות התקציבים הנדיבים שמקצה ממשלת ישראל לטובת חינוך באזורי פריפריה.

במסגרת החינוך העל-יסודי, קיימים שלושה בתי ספר ממלכתיים הכוללים חט"ב ותיכון: גולדווטר, בגין ורבין. לצידם קיים גם בית הספר העל-יסודי אורים לחינוך מיוחד. במסגרת החינוך העל-יסודי הממלכתי-דתי, בנות לומדות במסגרת אולפנת תהילת ישראל בכיתות ז'-י"ב ובנים, במסגרת חטיבת הביניים "ימין הרצוג" עד כיתה ח' ואת לימודיהם הם ממשיכים במסגרת הישיבה התיכונית הסביבתית 'צביה', ישיבה בה לומדים בתנאי פנימיה גם תלמידים מיישובים אחרים בארץ. מאז שנת 1998 פועלת באילת ישיבה גבוהה, ישיבת "איילת השחר", המושכת אליה תלמידים מכל רחבי הארץ.

החינוך האקדמי באילת כולל קמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון, קמפוס של האוניברסיטה העברית, את שלוחת מכללת לוינסקי לחינוך וכן שלוחה של מכללת ירושלים לחינוך. קיימת שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה בעיר, אך פעילותה מצומצמת מאד. חייל או בוגר שירות לאומי, שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010, הלומד בקמפוסים אלה, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה תמורת עבודה בפעילות חברתית, עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה)[26]. בעיר פועל גם המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת.

באילת פועלת ספרייה עירונית וכן מתקיימת פעילות של רשת מתנ"סים.

במשך ארבע שנים עיריית אילת סיפקה לילדי המסתננים מאפריקה לימודים במסגרת נפרדת[27][28] בעקבות עתירה משפטית שהגישו המסתננים שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניתן פסק דין[29], שאילץ את עיריית אילת לשלב את ילדי המסתננים במערכת החינוך העירונית[30].

שכונות העיר

העיר אילת מחולקת ל-14 שכונות:

  • אופיר
  • אורים (מערב 2)
  • גנים א'
  • גנים ב'
  • האשל
  • הדקל
  • יעלים (שכונה א)
  • מצפה ים (מערב 7)
  • נווה מדבר
  • ערבה
  • צאלים (מערב 1/6)
  • צופית עילית
  • צופית תחתית
  • שחמון

אקלים

אקלים באילת
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 20.8 22.1 25.5 31.1 35.4 38.7 40.9 40.8 37.3 33 27.2 22.3 31.3
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 9.6 10.6 13.6 17.8 21.5 24.2 25.9 26.2 24.5 21 15.5 11.2 18.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 3.5 5.8 3.7 1.7 1 0 0 0 0 3.5 3.5 6 28.7
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[31]

אילת ידועה באקלים המדברי שלה, ובכמות המשקעים הדלה: כ 22 מ"מ בשנה, מה שהופך אותה לאחת הערים הצחיחות ביותר בעולם (לשם השוואה: כמות המשקעים הממוצעת בתל אביב היא-583 מ"מ. כמות המשקעים בעיר הצחיחה ביותר בעולם, אריקה, שהיא גם עיר תאומה של אילת, היא-0.2).

הרי אילת וברקע מפרץ אילת. מבט לדרום מזרח
מראה פנורמי מהמפרץ של העיר אילת
קו המים של אילת בלילה
ראשי עיריית אילת
אבי זכאי חנוך ננר יוסקה לוי אשר אזר גדי כץ רפי הוכמן גבי קדוש מאיר יצחק-הלוי
מ-1949 מ-1951 מ-1959 מ-1967 מ-1973 מ-1983 מ-1993 מ-2003

ערים תאומות

מקור:[32] ארצות הבריתארצות הברית לוס אנג'לס, ארצות הברית (משנת 1959) דרום אפריקהדרום אפריקה דרבן, דרום אפריקה (משנת 1976) צרפתצרפת אנטיב, צרפת (משנת 1979) גרמניהגרמניה קאמן, גרמניה (משנת 1979) הולנדהולנד קמפן, הולנד (משנת 1983) בולגריהבולגריה סמוליאן, בולגריה (משנת 1985) צ'ילהצ'ילה אריקה, צ'ילה (משנת 1997) הונגריההונגריה שופרון, הונגריה (משנת 2005) סלובקיהסלובקיה פישטאני, סלובקיה (משנת 2006) רוסיה רוסיה יאלטה, רוסיה (משנת 2011) צ'כיהצ'כיה קרלובי וארי, צ'כיה (משנת 2012) סין[[קובץ:תבנית:דגל/סין|קישור=סין|גבול|22x16pxpx|סין]] יינצ'ואן, סין (משנת 2012)

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: אילת

הערות שוליים

  1. ↑ 1.0 1.1 הנתונים לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  2. ↑ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  3. ↑ אילת, הכינוס הארצי השמונה עשר לידיעת הארץ. החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ג
  4. ↑ במאמרו שם חותם יותם מאילת
  5. ↑ חיים בר דרומא, וזה גבול הארץ, עמוד 624 ואילך; בר דרומא חולק על הדעה אולם כותב כי "אשקלון כדרום" המוזכרת במשנה כגבול הדרומי של היישוב היהודי בבית שני היא באילת.
  6. ↑ Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp. 29-31
  7. ↑ Moshe Gil, A History of Palestine, Cambridge Univerisy Press, 1997, p. 126
  8. ↑ ה' ספייסר באילת, דבר, 1 באוגוסט 1932
  9. ↑ דוד בן-גוריון - חזונה של אילת; הכינוס הארצי השמונה עשר לידיעת הארץ
  10. ↑ גרשון ריבלין, אלחנן אורן, (עורכים), דוד בן-גוריון מן היומן מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ו, 1986 , י"א שבט תש"ח, 22.1.1948, יום ה', פרק : "בעיות הביטחון וההתגוננות", (מדברי דב"ג בפגישה הישובית), עמוד 66, "גרעיני ההתיישבות לאילת"
  11. ↑ יאיר שטרן, מחירים לוהטים באילת, מעריב (עיתון), 15 ביולי 1966
  12. ↑ יאיר שטרן, סלע מחלוקת באילת: בתי-זיקוק, מעריב (עיתון), 23 ביוני 1966
  13. ↑ משרד הבריאות מתנגד להקמת בתי הזיקוק בחוף אילת מחשש לריחות, מעריב (עיתון), 24 באוגוסט 1966
  14. ↑ לראשונה: כיפת ברזל יירטה רקטה ששוגרה לעבר העיר אילת, באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 13 באוגוסט 2013
  15. ↑ פרופיל אילת באתר הלמ"ס
  16. ↑ תומר ניר, 13% מתושבי אילת מסתננים; השר שלום: סכנה לעתיד העיר, באתר סרוגים, 15 במרץ 2011
  17. ↑
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Mynet
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         עזרא ארבלי, איך אתם אוהבים את האטרקציות שלכם?, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 30 באפריל 2009
  18. ↑ 18.0 18.1 בפאת נגב, דבר, 17 בפברואר 1936
  19. ↑ כביש מחיפה לים סוף?, דבר, 3 ביוני 1929
  20. ↑ כביש באר שבע אילת, דואר היום, 5 באוגוסט 1934
  21. ↑ כביש מעזה לאילת, דבר, 15 באפריל 1934
    כביש עזה עקבה, דואר היום, 15 באפריל 1934
  22. ↑ כביש אילת באר שבע, דבר, 8 באפריל 1938
    כביש באר שבע עקבה, הצופה, 10 באפריל 1938
  23. ↑ עזה באר שבע עקבה, הצופה, 28 במאי 1946
  24. ↑ ממעלה העקרבים עד עמק השידים, הצופה, 9 במרץ 1951
  25. ↑ 25.0 25.1 יאיר שטרן, קצרה הדרך לאילת, מעריב (עיתון), 22 בספטמבר 1967
  26. ↑ הקרן לעידוד השכלה גבוהה בפריפריה, אתר הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים
  27. ↑ ראיון עם מנהל בית הספר "נוף אילות", ערב ערב באילת, גיליון 2492, 7 באפריל 2011
  28. ↑ עזרא ארבלי, ישלבו ילדי מסתננים בבתיה"ס? נשבית אותם, באתר ynet, ‏26 בינואר 2012
  29. ↑ [1]
  30. ↑ טלילה נשר, ביהמ"ש חייב את בתי הספר באילת לקבל ילדי זרים, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2012
  31. ↑ השירות המטאורולוגי הישראלי
  32. ↑ ערים תאומות, www.eilat.muni.il


דגל ישראל
מחוז הדרום
נפות נפת אשקלון • נפת באר שבע
מפת מחוז הדרום
ערים אופקים • אילת • אשדוד • אשקלון • באר שבע • דימונה • נתיבות • ערד • קריית גת • קריית מלאכי • רהט • שדרות
מועצות מקומיות חורה • ירוחם • כסייפה • להבים • לקיה • מיתר • מצפה רמון • עומר • ערערה-בנגב • נאות חובב • שגב שלום • תל שבע
מועצות אזוריות אל קסום • אשכול • באר טוביה • בני שמעון • הערבה התיכונה • חבל אילות • חוף אשקלון • יואב • לכיש • מרחבים • נווה מדבר • רמת הנגב • שדות נגב • שער הנגב • שפיר • תמר
מועצות אזוריות שבוטלו אבו בסמה
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אילת&oldid=787037"