משרד התקשורת
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תחום שיפוט |
 ישראל |
| תאריך הקמה | 1952 |
| ממשלה |
 ממשלת ישראל |
| שר | שלמה קרעי |
| תאריך כניסה | 29 בדצמבר 2022 |
| מנכ"ל | לירן אבישר בן-חורין |
| שמות קודמים | משרד הדואר |
| http://www.moc.gov.il | |
משרד התקשורת הוא משרד ממשלתי בישראל, אשר אחראי על כלל תחומי התקשורת במדינה, בכללם טלוויזיה, רדיו, אינטרנט, טלפון, סלולרי, דואר ועוד.
במהלך שנות קיומו עבר המשרד שינוי מהותי: מספק בלעדי של שירותי תקשורת (בעיקר דואר וטלפון), לכעין רשות פיקוח המפקחת על ספקי שירותים אלה, הפועלים במגזר העסקי.
בתחומי אחריותו של המשרד: קביעת מדיניות התקשורת, פיתוח תשתית התקשורת, רישוי ופיקוח על ספקים של שירותי תקשורת, פיקוח על רשות הדואר, מדיניות בקרה וקביעת תעריפים לשירותי התקשורת השונים, ניהול משק התדרים, בקרה ופיקוח על שירותי הטלוויזיה בכבלים, אישור השימוש במכשירי קצה של מערכת בזק[1].
אתר האינטרנט של המשרד מצהיר כי: ”מדיניות המשרד בתחום הטלקומוניקציה והמדיה (שידורים לציבור) היא מדיניות של שוק פתוח לתחרות והפרטה - הנובעת מהשקפה לפיה הפתיחה לתחרות מביאה לצמיחה, הגדלת השקעות זרות בארץ, הגדלת מקומות תעסוקה, ירידת מחירים, והגדלת היצע ורמת השירותים לציבור”[2].
היסטוריה
משרד הדואר
בימי המנדט הבריטי היו סמכויות השלטון בידי פקידים אשר היו כפופים לנציב העליון. על פי פקודת בתי הדואר היו הסמכויות בנוגע לדואר בידי המנהל הכללי של הדואר. בעת הקמת מדינת ישראל, נשארו סמכויות הדואר בידי מנהל הדואר אשר היה כפוף למשרד התחבורה[3]. לאחר פטירתו של דוד צבי פנקס, שהיה שר התחבורה, הוחלט מסיבות פוליטיות לפצל את משרד הדואר ממשרד התחבורה[4]. בעיתונות פורסם שדוד בן-גוריון ביקש לשמור את תיק התחבורה עבור המפלגה הפרוגרסיבית, אם תסכים להצטרף לקואליציה[5]. הראשון שעמד בראש המשרד וכיהן כשר הדואר היה מרדכי נורוק, מסיעת "המזרחי", שנתמנה לתפקיד בתחילת נובמבר 1952. עד אחרי הבחירות לכנסת הרביעית, נמסר המשרד לשותפים זוטרים של מפא"י מהמפלגות הדתיות ומפ"ם, ושר הדואר היה כמעט נטול סמכויות, שכן הסמכויות על פי פקודת הדואר היו בידי מנהל הדואר שהיה איש מפא"י[4]. בממשלות ה-10 עד ה-13 היה אליהו ששון ממפא"י שר הדואר והוא דאג להעביר בכנסת חוק שהעביר לידיו את סמכויות הדואר מידי מנהל הדואר[6]. עם זאת, המשרד נותר משרד זוטר שלא קרץ לשרים, עקב היותו משרד מקצועי שמדיניותו הותוותה בידי הפקידים ולשרים לא הייתה בו השפעה רבה[7]. ב-1 בספטמבר 1970 קיבל שמעון פרס את תיק הדואר לצד תיק התחבורה ובתחילת 1971 הוא היסב את שם המשרד ל"משרד התקשורת", ביחד עם הכרזה על ארגון מחדש של המשרד[8].
בשנים 1970–1977 כיהנו במשרד התקשורת שרים שהיה להם תפקיד נוסף בממשלה ותחתם כיהן סגן שר במשרד התקשורת. בתחילה היה זה ח"כ ג'בר מועדי מהמערך והחל משנת 1975 כיהן בתפקיד הסגן אליהו מויאל מהמערך.
הקמת בזק ורשות הדואר
שירותי הטלפוניה היו חלק משמעותי מהפעילות של משרד התקשורת, אשר סיפק את השירות ישירות. במסגרת זאת הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה עבור שירותי טלפון הועבר ישירות למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה, וגרם, בין השאר, להמתנה ארוכה מאוד להתקנת קווי טלפון (במקרים רבים, אף מספר שנים) ולשירות גרוע באופן כללי. בנוסף, עובדי המשרד היו ידועים בחוסר יעילותם[9].
בינואר 1964 הועבר לשר הדואר, אליהו ששון, דו"ח של ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה, שבשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה. להמלצות התנגדו עובדי משרד הדואר, מנכ"ל המשרד, ח. בן מנחם והשר אליהו ששון והן לא יושמו[10]. יצחק מודעי כשר תקשורת ביקש ב-1979 להקים את חברת הטלפוניה, אולם נתקל בהתנגדות, בין השאר של נציב שירות המדינה אברהם (רמי) פרידמן[11]. המשרד המשיך במאמציו להקמת חברת טלפוניה, וקבע את 1 באפריל 1980 כתאריך יעד להקמת החברה, אך החברה לא קמה[12].
חברת בזק נרשמה כחברה כבר ב-1980[13], והחלה לפעול כחברה ממשלתית האחראית על שירותי התקשורת בישראל ב-1984. תוך זמן קצר מכשירי הטלפון הגיעו לכל דורש.
בהפעלת שירותי הדואר כיחידת סמך ממשלתית במשרד התקשורת, הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה על ידי הדואר עבור שירותיו הועבר אוטומטית למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה, וגרם בין השאר להעברת מכתבים איטית במיוחד ולתורים ארוכים בסניפים. כל שינוי בשירותי הדואר הצריך בירוקרטיה במתן אישורים, ולכן שירותי הדואר לא יכלו להתאים עצמם בצורה דינמית לשינויי הסביבה. לפתרון בעיות אלה הוצע כבר בשנת 1970 לארגן את הדואר כחברה עסקית, אולם הדבר לא יצא אל הפועל[14]. בשנים 1979–1980 ניסה השר יצחק מודעי לקדם את הקמת רשות הדואר אך גם הוא לא הצליח בכך, לטענתו בגלל התנגדות לא עניינית של משרד האוצר[15]. רשות הדואר הוקמה לבסוף בשנת 1986.
משרד התקשורת היה אחראי על הצד הטכני של שידורי הטלוויזיה של רשות השידור. במקביל, הדרישה לשירותי טלוויזיה ורדיו בישראל הייתה גבוהה, החל משנות ה-70, ומשרד התקשורת נלחם נגד תחנות שידור פיראטיות[16][17][18][19][20].
שנות ה-90
בשנת 1990 החלו לפעול חמש חברות כבלים אזוריות שנבחרו במכרזים, במסגרת המהפך להכנסת טלוויזיה רב ערוצית בישראל. לצורך פיקוח על הזכיינים הוקמה המועצה לשידורי כבלים ושידורי לוויין. ב-1993, הערוץ השני החל לשדר, והוקמה במקביל הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.
בהמשך, חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל התאחדו להקמת חברת HOT, וכן הוקמה חברת YES המשדרת באמצעות לוויין.
עד אמצע שנות התשעים הייתה חברת פלאפון היחידה שסיפקה שירות טלפון סלולרי בפרישה ארצית אם כי בעלות גבוהה למדי ולכן מספר המשתמשים ברשת שלה היה מועט. בתחילת העשור העניק המשרד רישיון רט"ן (רדיו-טלפון) ארצי נוסף לחברה מתחרה, סלקום, מהלך שחולל מהפכה של ממש בתחום התקשורת האלחוטית בארץ לאחר שסלקום השיקה את הרשת שלה בשנת 1994. לקראת סוף העשור ניתן רישיון לחברה נוספת, פרטנר תקשורת.
העשורים הראשונים של המאה ה-21
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 התחלפו שרי תקשורת רבים מבלי שנשארו זמן רב במשרדם: בנימין בן אליעזר, ראובן ריבלין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, דליה איציק ואברהם הירשזון. בתקופתם התאחדו שלוש חברות הכבלים תחת המותג "הוט", והחל לשדר ערוץ מסחרי נוסף - ערוץ 10, האינטרנט המהיר חדר לבתים רבים, וחברת "בזק" הפסיקה להיות מונופול בתחום התקשורת הקווית.
בנובמבר 2004 ממשלת ישראל קיבלה החלטה על הקמת צוות בין-משרדי שיבחן את הצורך בשידורים דיגיטליים עבור הערוצים הציבוריים הפתוחים. בפברואר 2008 התקבל בכנסת תיקון לחוק, שמאפשר שידורי DTT בחינם. שידורי עידן+. חוק זה מסמיך את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כגוף האחראי על השידורים.
עידן+ משדר חמישה ערוצים: הערוץ הראשון, ערוץ 2, ערוץ 33, החינוכית וערוץ הכנסת. במהלך 2015 היו אמורים לעלות עוד ארבעה ערוצים: ערוץ 9, ערוץ 24, הלא TV וערוץ 20, אך נכון לאפריל 2016 הערוצים עדיין לא עלו לעידן+.
אריאל אטיאס, השר במרבית המחצית השנייה של העשור, ניסה לשים דגש צרכני במדיניות המשרד, כמו בהתעקשותו על הורדת תעריפי הקישוריות ויישום תוכנית ניידות מספרים. בתוכנית העבודה של המשרד לשנת 2009 יש דגש על מעבר לשידורים דיגיטליים בטלוויזיה וברדיו, כניסה לתחום ה-IPTV, השלמת תוכנית מתאר ארצית לתשתיות תקשורת (תמ"א 36), עידוד תחרות ואכיפה. למרות הדגש על תחרות לא ניתן רישיון למפעיל רביעי בתחום הסלולר[21].
השר הבא מתפקיד משה כחלון המשיך במדיניות זו ובתקופת כהונתו הושלמה רפורמת הסלולר, שכללה מתן רישיונות למפעילי רשתות סלולר וירטואליים ומתן זיכיון לכניסתו של מפעיל סלולרי נוסף, גולן טלקום. רגולציות נוספות שיושמו בתקופתו בשוק הסלולר הן:
- הטלת איסור על חיוב הלקוחות בגין עזיבת תוכנית
- הטלת איסור על החברות הסלולריות למכור מכשירי סלולר נעולים שניתנים לשימוש רק עם כרטיסי ה-SIM של חברת הסלולר ששיווקה את המכשיר, וחיובן לפתוח בחינם את המכשירים שכבר מכרו
- הטלת איסור על חיוב לקוחות ללא ידיעתם בגין הודעות תוכן. רפורמה זו הובילה להגברת התחרות בשוק ולירידה חדה במחירים.
בשוק האינטרנט אושרה בתקופתו של כחלון כניסת חברת תשתיות סיבים אופטיים שלישית[22], Unlimited, על בסיס התשתית של חברת החשמל.
במהלך חודש נובמבר 2014 קיבל השר ארדן את המלצת הדרג המקצועי במשרד והחליט לפתח את השוק הסיטונאי ברשת הטלפוניה הקווית, במטרה לאפשר לחברות תקשורת לרכוש תשתית אינטרנט וטלפון מבזק במחיר מפוקח, מהלך שיאפשר את הגדלת התחרות וכן העברת שידורי טלוויזיה על גבי האינטרנט.
בממשלת ישראל השלושים וארבע ראש הממשלה בנימין נתניהו מילא את תפקיד שר התקשורת. בפברואר 2017, עקב עתירות לבג"ץ בדבר ניגוד עניינים של נתניהו, מונה צחי הנגבי לתפקיד ממלא מקום שר התקשורת למשך שלושה חודשים[23]. עם זאת, אנשי אופוזיציה הצביעו על כך שאיש אמונו של נתניהו שלמה פילבר ימשיך לכהן בתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת. למרות האיסור לעסוק בעניינים בתחום התקשורת, פעל נתניהו לסגירת תאגיד השידור הישראלי, תוך יצירת עימות עם משה כחלון, שהסתיים עם הגעה לפשרה הכוללת את הפרדת חטיבת החדשות מתאגיד השידור[24]. בעקבות החקירות ב"פרשת בזק-אלוביץ'", פילבר הושעה מתפקידו על ידי נציבות שירות המדינה באוקטובר 2017 והשעייתו הוארכה בחודשיים נוספים בפברואר 2018[25]. במקומו מונה לתפקיד מימון שמילה.
הניסיון להקים רשות תקשורת
ערך מורחב – רשות לאומית לתקשורת
מאז ימי כהונת שולמית אלוני כשרת התקשורת, הצהירו השרים במשרד על רצונם להקים רשות תקשורת עצמאית בדומה לרשות התקשורת הפדרלית האמריקאית, ה-FCC. הרעיון היה לאגד את כל הרשויות הקיימות במשרד לשתי רשויות - אחת לתקשורת והשנייה לתכנים, ולבטל את הצורך בשר בתחום זה.
בשנת 2003, אחרי הבחירות, הסכים ראש הממשלה אריאל שרון לבקשתה של מפלגת שינוי לפרק את משרד התקשורת עד להקמתה של רשות תקשורת לאומית (שתהיה חלק ממשרד הפנים, שהועבר לשינוי במסגרת ההסכמים הקואליציוניים). בדומה למשרד לשירותי דת כן הוסכם ששרון ייטול את התיק עד לסוף השנה האזרחית, אולם משרד התקשורת לא פורק ובספטמבר מונה אהוד אולמרט לשר התקשורת.
שרי התקשורת לדורותיהם וסגניהם
.jpg)
.jpg)
.png)
_(cropped).jpg)
.JPG){kind=small}
_(cropped).jpg)
.jpg)
- בין מאי 1959 ליולי 1960 מילא את תפקיד שר הדואר ראש הממשלה דוד בן-גוריון
- בתחילת יולי 1960 הופקד תיק הדואר בידי שר המשטרה בכור-שלום שטרית
- סגני שר התקשורת
| סגן השר | תמונה | סיעה | תחילת כהונה | סוף כהונה |
|---|---|---|---|---|
| ג'בר מועדי | 
|
קידמה ופיתוח | 1971 | 1974 |
| אליהו מויאל | קובץ:Moyal eliyau.jpg | המערך | 1974 | 1975 |
| ג'בר מועדי |
|
המערך | 1975 | 1977 |
| אפרים גור | 
|
המערך | יוני 1990 | נובמבר 1990 |
| יצחק וקנין | 
|
מפלגת ש"ס | 1999 | 2000 |
מנכ"לי המשרד
| מספר | שם | תחילת כהונה | סיום כהונה |
|---|---|---|---|
| 1 | חיים בן-מנחם | 1952 | 1964 |
| 2 | ישעיהו לביא | 1964 | 1968 |
| 3 | שמחה סורוקר | 1968 | 1975 |
| 4 | משה גדרון | 1975 | 1979 |
| 5 | גדעון לב | 1979 | 1982 |
| 6 | אליהו ברק | 1982 | 1984 |
| 7 | צבי צילקר | 1983 | 1984 |
| 8 | יורם אלסטר | 1984 | 1987 |
| 9 | בן-עמי גוב | 1987 | 1988 |
| 10 | יצחק איש-הורביץ | 1988 | 1990 |
| 11 | אברהם דורון | 1990 | 1992 |
| 12 | משה ארד | 1992 | 1993 |
| 13 | שלמה וקס | 1993 | 1997 |
| 14 | דניאל רוזן | 1997 | 2001 |
| 15 | אורי אולניק | 2001 | 2004[26] |
| 16 | אבי בלשניקוב | 2005 | 2006 |
| 17 | מרדכי מרדכי | 2006 | 2009[27] |
| 18 | עדן בר-טל | 2009 | 2013[28] |
| 19 | אבי ברגר | 2013 | 2015 |
| 20 | שלמה פילבר | 2015 | 2018 |
| מ"מ | מימון שמילה | 2017 | 2018[29] |
| 21 | נתי כהן | 2018 | 2020 |
| 22 | לירן אבישר בן-חורין | 2020 |
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל הממשל בישראל | ||
|
פורטל תקשורת | ||
משרד התקשורת, ברשת החברתית פייסבוק
משרד התקשורת, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
משרד התקשורת, ברשת החברתית אינסטגרם
משרד התקשורת, סרטונים בערוץ היוטיוב
ישראל, משרד התקשורת, דף שער בספרייה הלאומית- הסמנכ"לית אביבית מסבנד עוזבת את מש' התקשורת, באתר טלקום ניוז, 16 ביוני 2022
אתר האינטרנט הרשמי של משרד התקשורת 
- כל השרים במשרד התקשורת, באתר הכנסת
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
- ^ "מדיניות משרד התקשורת". אתר משרד התקשורת.
- ^ "אודות משרד התקשורת". אתר משרד התקשורת.
- ^ נציגי המזרחי אצל בן גוריון, מעריב, 24 באוקטובר 1952
- ^ 4.0 4.1 יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה, הוצאת ידיעות אחרונות, ירושלים, 1981, עמוד 41
- ^ בן גוריון ממשיך בשיחות עם המזרחי, מעריב, 15 באוקטובר 1952; וראו גם: הפרוגרסיבים:קודם עקרונות ואחר כך תיקים, מעריב, 27 באוקטובר 1952
- ^ שר הדואר רוצה להיות "בוס" במשרדו, מעריב, 2 בדצמבר 1964
- ^ צבי לביא, משרד הדואר איננו נחות, מעריב, 10 בדצמבר 1969
- ^ מדואר לתקשורת - ע"י ראורגניזציה, דבר, 4 בינואר 1971
- ^ יאיר קוטלר, הקילקולים ברשת הטלפונים הולכים ורבים, מעריב, 2 בינואר 1979
- ^ הומלץ למסור משק הטלפונים לחברה ציבורית, מעריב, 28 בינואר 1964
- ^ שרגא מקל, "הפיכת שירותי התקשורת לחברה - מסוכנת ביותר", מעריב, 27 באוגוסט 1979;
שרגא מקל, אם תצליח להכשיל הצלת שירותי התקשורת - תיפול האחריות עליך, מעריב, 28 באוגוסט 1979 - ^ או חברת טלפונים או הדרדרות השירותים, מעריב, 6 באפריל 1980
- ^ חברת הטלפונים החדשה אושרה ונרשמה כחוק, מעריב, 27 באוגוסט 1980;
דנקה הרניש, התקדמות להקמת חברת הטלפונים, דבר, 31 באוגוסט 1980 - ^ יהושע ביצור, משרד הדואר מתלבט בשאלת מיבנה, מעריב, 22 ביולי 1970
- ^ גבי קסלר, שרותי הדואר לפני מפולת, מעריב, 8 בדצמבר 1980
- ^ יאיר שטרן, תקנה משנות ה-20 סייעה למיניסטר הפוסטה לשמור על המונופול, מעריב, 26 בנובמבר 1970
- ^ אלי דנון ועמירם פליישר, הוחרם ציוד לשידור בטלוויזיה - כבל, מעריב, 31 באוגוסט 1980
- ^ יהודה גורן, משרד התקשורת יפשוט שוב על תחנות טלוויזיה, מעריב, 6 במאי 1983
- ^ שמעון וייס, יחס של איפה ואיפה, דבר, 20 באפריל 1981
- ^ ברוך נאה, חוסל ערוץ בבלי, מעריב, 30 בינואר 1987
- ^ אמיר טייג, תשכחו מתחרות בשוק הסלולר, באתר TheMarker, 5 בנובמבר 2009
- ^ ניצן סדן, יוזמת כחלון: אז מה זה "סיב עד הבית"?, באתר ynet, 16 בדצמבר 2009
- ^
צבי זרחיה, נתניהו: צחי הנגבי יהיה שר התקשורת - אבל רק לשלושה חודשים, באתר TheMarker, 17 בפברואר 2017
- ^ עמרי מילמן, נתניהו וכחלון הודיעו רשמית: נאמץ את מתווה הפשרה - תוקם חברת חדשות נפרדת לתאגיד, באתר כלכליסט, 30 במרץ 2017
- ^ אביב גוטר ותומר גנון, פילבר התפשר: הסכים להארכת ההשעיה, באתר כלכליסט, 6 בפברואר 2018
- ^ ynet, אורי אולניק ימונה למנכ"ל משרד התקשורת, באתר ynet, 9 באפריל 2001
- ^ איילה הורביץ, מרדכי מרדכי- מנכ"ל משרד התקשורת החדש, באתר nrg, 18 ביוני 2006
- ^ אמיתי זיו, מנכ"ל חדש למשרד התקשורת: עדן בר טל, באתר הארץ, 4 ביולי 2009
- ^ במקום פילבר: מימון שמילה מונה למ"מ מנכ"ל משרד התקשורת, באתר גלובס, 17 ביולי 2017
| שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
| שרי הדואר | מרדכי נורוק • יוסף בורג • ישראל ברזילי • בכור-שלום שטרית • בנימין מינץ • אליהו ששון • ישראל ישעיהו-שרעבי • אלימלך-שמעון רימלט |
|
| שרי התקשורת | שמעון פרס • אהרן אוזן • יצחק רבין • מנחם בגין • מאיר עמית • יצחק מודעי • יורם ארידור • מרדכי צפורי • אמנון רובינשטיין • גד יעקבי • רפאל פנחסי • משה שחל • שולמית אלוני • לימור לבנת • בנימין בן אליעזר • ראובן ריבלין • אריאל שרון • אהוד אולמרט • דליה איציק • אברהם הירשזון • אריאל אטיאס • משה כחלון • גלעד ארדן • בנימין נתניהו • צחי הנגבי • איוב קרא • דודי אמסלם • יועז הנדל • איתן גינזבורג • יועז הנדל • שלמה קרעי | |
| מנכ"לי משרד התקשורת | |
|---|---|
|
35689417משרד התקשורת